קרב בית זכריה

קרב בית זכריה הוא הקרב החמישי בסדרת הקרבות של מרד החשמונאים, שהתחולל ככל הנראה בשנת 162 לפנה"ס[1] בקרבת היישוב בית זכריה בין כוחות המורדים בראשות יהודה המכבי, לבין צבא סלאוקי בפיקוד ליסיאס. עילת הקרב היה המצור של יהודה על מצודת החקרא. הקרב שהסתיים בתבוסת המורדים, היה הקרב הראשון אליו הגיעו הסלאוקים עם צבא גדול, שכלל את מיטב היחידות המלכותיות, בהן גם פילים.

הקרב זכור גם במעשה הגבורה של אלעזר החורני שהקריב עצמו תחת הפיל שדקר למוות. במלחמת השחרור נערך באזור זה קרב ג' בשבט (ב-14.1.48).

קרב בית זכריה
מלחמה: מרד החשמונאים
תאריך: 162 לפנה"ס
קרב לפני: מסעות עונשין של המורדים ברחבי ארץ ישראל
קרב אחרי: קרב כפר שלמא
מקום: דרומית לחרבת בית זכריה, יהודה
31°39′47″N 35°07′23″E / 31.663160°N 35.123129°E
עילה: המצור על מצודת החקרא
תוצאה: ניצחון סלאוקי
הצדדים הלוחמים

מורדים חשמונאים

מפקדים
BattleOfBethZechariahMap he

רקע

מאז פרוץ מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס ומות מתתיהו הכהן ב-166 לפנה"ס ניהל יהודה המכבי שורה של קרבות מוצלחים מול הצבא הסלאוקי, החל ממערכת בית חורון, אמאוס ובית צור וכלה במסעות בגלעד, בשומרון, בגליל המערבי, בשפלה ובאדום. בחודש כסלו של שנת 164 לפנה"ס השתלט יהודה המכבי על ירושלים, טיהר וחנך את המקדש, חידש בו את העבודה, ואף ביצר אותו, כך שיוכל להוות מצודה. במאבק בתרבות ההלניסטית ובהתיוונות, הוא הקיף את מצודת החקרא סמל השלטון הסלווקי ביהודה באמצעות דיק ומכונות מצור. ובנוסף ביצר את בית צור.

ליסיאס המושל של החלק המערבי של האימפריה הסלאוקית העוצר של אנטיוכוס החמישי אאופטור, לא יכל להתעלם מפעולותיו של יהודה, שהעמידוהו במצב של כמעט שליט העושה כרצונו. המצור על החקרא סיכן את האינטרסים של הסלווקים ואיים לנתק את יהודה מממלכת בית סלאוקוס. בעוד שעל מסעותיו בעבר בירדן ואף לשפלה יכלו השלטון לעבור בשתיקה, בנוגע למעשיו ביהודה הם היו חייבים לפעול, לכן הוחלט לשלוח כוחות בסדר גודל שלא היה לו תקדים עד אז. תלמי מקרון, הנציב של קוילה-סוריה ופיניקיה שראו בו אחראי להצלחותיו של יהודה, הודח מתפקידו, הואשם בבגידה ואף התאבד.[2][3]

בינתיים מת אנטיוכוס הרביעי אפיפנס במהלך מסע צבאי במזרח, ותחתיו עלה היורש בן ה-9, אנטיוכוס החמישי, אאופטור. הלה שלט בממלכתו באמצעות המצביא המהולל ליסיאס, אלא שהסתבר כי ממש לפני מותו מינה אנטיוכוס הרביעי את פיליפוס לעוצר הממלכה ולחונך-אומן של בנו, ואף נתן בידיו את הכתר, את גלימת המלכות ואת טבעת המלך. נוצר איפוא מצב מאוד מסובך ומורכב של מלך-ינוקא ושני עוצרי ממלכה, האחד בפועל והשני בפוטנציה. פיליפוס ניהל מלחמות במזרח, ואמור היה לשוב לאנטיוכיה באמצע הקיץ. תאריך זה היה ראש וראשון לשיקולי ליסיאס באשר למשך ניהול המערכה ביהודה: הוא רצה להספיק לשוב לאנטיוכיה לפני פיליפוס.

המקור העיקרי לתיאור המסע והקרב הוא ספר מקבים א, שמשופע בתוכן בעניין. האינפורמציה ברובה תואמת מאוד את הידע הקיים על מבנה הצבא הסלאוקי, מבנה שדה הקרב והתנאים ששררו בו באותה עת.

פיקוד

ליסיאס, מושל החצי המערבי של האימפריה הסלווקית ועוצר אנטיוכוס החמישי, יצא בראש כוחותיו כדי להדביר את המרד. לאור הפרובוקציה היהודית היה אך צפוי שהפעם הממלכה הסלוקית תגייס את מרב כוחותיה. היה זה השני מבין שני המסעות של ליסיאס. ליסיאס שכבר התנסה בהובלת גייסות לעבר יהודה, אך לא מיצה את יכולותיו בפעם הקודמת, החליט לחזור על מסעו הקודם, ולפרוץ ליהודה מדרום דרך בית צור ביתר שאת. נראה שהפעם הוא נחוש יותר להגיע לירושלים, וניסיון העבר שלו תרם להצלחתו.

צבאות

Phalanx
מערך פלנקס יווני. בקרב זה הביאו הסלאוקים לראשונה בקרבות החשמונאים את מלוא יכולתם בלוחמה זו.

למרות שעל פי חוזה אפאמיאה, לאחר קרב מגנסיה, נאסר על הסלאוקים לגייס שכירים בארצות שמצפון להרי הטאורוס, אשר הוכרו כשייכות לתחום ההשפעה הרומית, בצלאל בר כוכבא טוען כי הסלאוקים הפרו את הסעיפים הללו וגייסו מיסיים ותארקים, וגם הפרו את הסעיף הנוגע לשימוש בפילי מלחמה. ובנוסף אין מן הנמנע שגויסו לוחמים מכרתים וכן מממלכות פונטוס, קפדוקיה ואף בתיניה. דברים המתאימים לכתוב בספר מקבים א' כי גויסו לקרב זה לוחמים "ממלכות אחרות ומאיי הים".[4]

על פי ספר מקבים א' מנה הכח הסלאוקי 120 אלף חיילים, 20 אלף פרשים ו-32 פילי מלחמה.[5] בר כוכבא מציין כי על פי כל החוקרים מדובר במספר מופרז מאוד. הוא מציין שעל פי הנתונים הידועים לפוטנציאל הכוח האדם שעמד במערב הממלכה באותה שעה, האומדן של יוספוס בדבר 50 אלף רגלים, ו-5 אלפים פרשים, מתקרב יותר אל המציאות, אם כי גם מספרים אלו "מעוגלים" מעט כלפי מעלה. גם מספר הפילים המתואר במקבים א' נראה מופרז, כיוון שבמצעד בדאפני השתתפו 36 או 42 פילים, ורובם נלקחו לסאטרפיות המזרחיות, וגם אם חלק מהם הוחזרו, בדומה לחיל הרגלים והפרשים, פילים אלו סובלים משיעורי שחיקה גבוהים ואינם מתרבים בשבי. 80 הפילים שמונה יוספוס מופרז מאוד, וגם מספר הפילים שמונה ספר מקבים ב' שעומד על 22, אף שנראה יותר סביר, גם הוא איננו וודאי, גם ביחס לתנאים שהיו באזור, ולמעשה די בפילים מעטים כדי לעורר מהומה במחנה האויב.[6]

על פי בר-כוכבא צורת הערכות הכוחות הסלווקים הייתה מורכבת מ-8 צוותי קרב משולבים שכל אחד מהם היה מורכב מפיל מלחמה שעליו מגדל עץ מאויש בלוחמים (כנראה קשתים), שמוקף ומאובטח מצדדיו באלף חיילי פלנקס (יחידת חלירכיה), ו-500 פרשים שהגנו על אגפי הפלנקס, 250 מכל צד. כאשר מאחריהם ערוכים הרגליים "הקלים". ההערכות של הצוותים הללו הייתה דינמית בהתאם לתנאי הקרקע. בשטח רחב כל מערכה כזו התפרסה לרוחב שבין 120 ל-150 מטר. לעומת זאת בשטח צר מערך הפלנקס "נדחס" ל-32 שורות במקום 16, כשרוחבו הפך להיות 80–100 מטר. גם ההערכות של כל המערך הכולל הייתה דינמית. כאשר השטח היה נרחב דיו כל 8 היחידות צעדו כתף אל כתף בשורה רוחבית, אך כאשר הם הגיעו לגיא, היחידות הסתדרו לטור, כך שכל צוות הולך אחד בעקבות השני, כאשר פרשים "קלים", חלקם דוהרים לפניהם וחלקם ביחד עם רגליים מאבטחים אותם על הרכסים. שיטת תנועה דינמית זו, שהתחדשה בקרב בית זכריה, איפשרה לכוחות הסלווקים להיות בכוננות מתמדת ולהגיב בכל מצב. כמו כן היו יחידות שלחמו בשיטה הרומית.[7]

העוצמה של הצבא הסלאוקי שהתייצב לקרב זה במלוא הדרו, מתוארת באופן יוצא דופן בספר מקבים א'.

וישכם המלך למחרתו בטרם אור היום, וימשוך את מחנהו פתאום על הדרך העולה בית סוחרה [זכריה], ויערוך את מערכותיו ויתקעו בחצוצרות. ויזו על השנהבים [הפילים] דם ענבים ומיץ פרי בכאים [תותים] לחרות אפם למלחמה. ויחלקום לפי גדודי המחנות, ויתנו לכל חיה וחיה אלף איש רגלי, לבושי שריונות ברזל וכובע נחושת בראשם, וחמש מאות איש בחור רוכבים בסוסים [הוכנו לכל חיה]. כל אלה עמדו על צלעי [צדדי] הפיל ולא סרו ממנו, ובכל מקום אשר הלכה החיה שם היו הולכים. ועל גב כל פיל רכסו צריח עץ לבל יזח למחסה, ובצריח שלושים ושנים לוחמים [ארבע], מלבד איש הודו המנהיג את החיה. ואת יתר הפרשים הציגו על ירכתי הצבא לבל ייפרדו. ויהי בצאת השמש, וזרח עלי מגיני הזהב והנחושת, ויאירו פני ההרים מסביב ומראיהם כיקודי אש. ויסע מקצת חיל המלך על ההר ומקצתו מתחת בשפלה [בעמק], וילכו לאיטם במערכה. כל השומע צללו אוזניו מקול ענות ההמון במסעם, ומקול צלצל כל כלי המלחמה, במחנה הגדול והנורא הזה.

מקבים א', ו 35–43, בתרגום פרענקיל

מהלך הקרב

Seleucis war elephant
אלעזר המכבי דוקר בבטנו פיל מלחמה סלוקי ונמחץ תחתיו

יהודה המכבי ניהל פעולת מצור כדי לפרוץ אל מצודת החקרה, המעוז ההלניסטי הסמוך למקדש, ששימש הסמל האחרון באזור יהודה של השלטון הסלאוקי. חיל המצב שהיה במבצר ותושביו הזעיקו את הצבא הסלאוקי. הכוח הסורי-הלניסטי הגיח מצפון, ביצע תפנית מזרחה, ומכיוון דרום מערב לירושלים הצפין לעבר בית לחם כדי להלום במורדים. ליסיאס התמקם עם כוחותיו דרומית לבית צור והקים שם מחנה, כשאחת ממטרותיו העיקריות הייתה לתת לחייליו מנוחה, לאחר שבעה שבועות של מסע צעידה.

בית צור אמורה הייתה מבחינת המורדים לעכב, אם לא לחסום בכלל, את מהלכיו של ליסיאס בדרכו לירושלים. לליסיאס, כאמור, אצה הדרך לסיים את המערכה במהירות יחסית. גורם נוסף שזירז את מהלכיו של ליסיאס היה, שבשעה שהחלה המיתקפה על בית צור התנהלה סביב החקרא, כאמור, מלחמת מצור ביוזמת יהודה המכבי. ליסיאס הטיל מצור כבד כדי לסיים את משימתו בהבקעת חומות בית צור או בהכנעת העיר ברעב ובצמא. למרות המצור הכבד הצליח יהודה לשלוח מזון וציוד לנצורים. אך יהודי בשם רודוקוס מסר לאויב את "הסודות", דבר שאילץ את הנצורים להיכנע.[8]

בזמן שבית צור הושמה במצור יהודה גייס את כוחותיו והתארגן לירידה מירושלים כדי להתעמת עם הצבא הסורי ולעצור אותו. כאשר הצבא הסלאוקי התפנה לנוע צפונה מבית צור (31°35′22″N 35°05′39″E / 31.589383°N 35.094155°E),יהודה בחר את מיקום העימות,[9] וייצב את כוחותיו בבית זכריה המזוהה עם חרבת בית זכריה (31°39′47″N 35°07′23″E / 31.663160°N 35.123129°E), כשלוש מאות מטרים דרומה לראש צורים, ו-9 ק"מ מצפון לבית צור.[10] המערכה שנקראת בשם המערכה השנייה בבית צור, או קרב בית זכריה, אירעה באזור שבין בית זכריה (אזור ראש צורים) לבית צור (אזור כרמי צור), כשהמרחק בין שני המקומות הללו הוא כ-9 קילומטרים. הכוחות הסלאוקים נעו בשני מסלולים, רוב הכוח צעד במיצר ומיעוטו על גבי הרכסים השולטים.[11] לאחר מתקפה מוצלחת של יהודה שבה נהרגו כמה מאות חיילים סלאוקים (לפי יוספוס מיחידת סיור רכובה), צבא החשמונאים ניגף בפני מערכי הפלנקס החזקים של הסלאוקים, שלוו בפילים.[12] מעשה הגבורה של אלעזר רק המחיש את המצב הנואש בו עמדו הכוחות היהודים. יהודה המכבי נסוג עם שארית כוחותיו למעוזו הישן שבהרי גופנה, והצבא הסלאוקי התפנה לטהר את קיני המורדים מהאזורים הצפוניים והדרומיים של ירושלים.

המצור על המקדש

בית-צור נכנעה לסלאוקים, בעיקר על שום העדר אספקת המזון אליה, לאחר שהסלאוקים חסמו את כל המעברים לעיר. נוסף על כך, אותה שנה הייתה שנת שמיטה שגרמה מחסור נורא ביבולים בכלל. הסלאוקים הפקידו חיל מצב בבית-צור והתפנו לצור על ירושלים.

סביב ירושלים נבנה דייק, כלומר סוללות עפר כבוש לסמל את טבעת המצור ולהעמיד שם את כלי הטיווח הארטילריים. הללו כללו "חישבונות (מגדלי מצור) ויורי אש (חיצים בוערים) ורוגמי אבנים (בליסטראות) ועקרבים (קשתות בצורת עקרב - סקורפיון) לירוא חיצים וקלעים".[13]

בעיצומה של המערכה, כאשר נצורי המקדש הירושלמי כמעט נספו ברעב, הוסר לפתע המצור. היה זה בעקבות שמועות שהגיעו לליסיאס לגבי פיליפוס, האפוטרופוס של אנטיוכוס החמישי, ששב לאנטיוכיה מהמערכה שניהל נגד הפרתים בראש צבאותיו, ונמסר שהוא מתכונן להשתלט על הממלכה הסלאוקית.

ליסיאס העדיף לשמור מידע זה לעצמו, מחשש לתגובה בלתי צפויה של צבאו ושל המורדים ביהודה, ועל כן הודיע כי צבאו עייף מהלחימה, ולכן הוא מוכן להגיע להסכם פשרה עם המורדים (בדרך שהתחיל בה עוד בחייו של אנטיוכוס אפיפנס), במקום להסתבך במצור ממושך.

תוצאות המערכה

Jerusalem area

עיקרו של ההסכם היה פשרה ברוח אגרתו של אנטיוכוס אפיפנס מניסן 164 לפנה"ס, ובה מימוש הפריבילגיה הישנה של הזכות לחיות על פי חוקי האבות, שמשמעה אוטונומיה, לפחות דתית-פולחנית, ומתוך כך יישמט הבסיס להתפרצות המרד וכעת – להמשכו. כך יצא שאף שהחשמונאים הפסידו במערכה זו, הם בכל זאת הצליחו להגיע להישג פוליטי נאה, שבו הממשל מכיר בזכותם הדתית, ונסוג מהניסיון לכפיה של הדת ההלניסטית.

המורדים נתנו את הסכמתם לכך. יחד עם זאת שליסיאס בתור מחווה הוציא להורג את מנלאוס הכהן הגדול, שנוא נפשם של היהודים, לפני שהוא פנה לדרכו, הוא גם ציווה להרוס את החומה סביב הר ציון, "ויסע בחיפזון וישב לאנטיוכיה, וימצא את פיליפוס מושל העיר ויילחם בו, ויקח את העיר בתוקף".[14] על פי מנחם שטרן רבים מתומכיו של מנלאוס ובראשם בית בילגה הורדו מגדולתם, והיו לחרפה במשך זמן רב.[15]

הר כותב כי אף ש"מעמדו של יהודה המקבי לא הוגדר רשמית, אבל למעשה הוא נשאר עומד בראש כוחות מזוינים גדולים ויכול היה על נקלה להפעיל אותם ולרוקן את שלטונו של הכוהן הגדול מטעם מכל כוח ממשי, כיוון שהשלטון למעשה חזר לידיו של יהודה המקבי".[16]

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

  • מקבים א', ו' 18–63
  • יוספוס, "מלחמות היהודים", א' 38–40
  • יוספוס, "קדמוניות היהודים", י"ב 362–381
  • מקבים ב', י"ג

מקורות מודרניים

  • מיכאל אבי יונה, הקרבות שבספרי החשמונאים, מסות ומחקרים בידיעת הארץ, תשכ"ד, עמ' 57–68, מובא בספר מדינת החשמונאים, עמ' 188–189
  • ד' גרא, קרב בית זכריה בראי ספרות יוון, א' אופנהיימר, י' גפני, ד' וקוורץ (עורכים), היהודים בעולם ההלניסטי והרומי: מחקרים לזכרו של מנחם שטרן, ירושלים תשנ"ו, עמ' 25–53
  • בצלאל בר כוכבא, קרב בית זכריה, ציון לט, 1974 (תשלד), עמ' 157–182
  • בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 225–263

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תאריך זה עולה מספר מקבים א'. קיימת מחלוקת במקורות לגבי התאריך המדויק. תאריך אלטרנטיבי שעולה מספר מקבים ב' הוא שנת 163 לפנה"ס. לניתוח ראו Bezalel Bar-Kochva, Judas Maccabaeus, Cambridge university press, 1989, pp 543-551; ללא ניתוח ראו דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, מגנס, עמ' 717
  2. ^ משה דוד הר, המרד : מלחמותיו של יהודה המקבי עד לטיהור המקדש ושלום ליסיאס, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  3. ^ ברוך קנאל, מלחמות הגבורה של יהודה המכבי
  4. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 234
  5. ^ מקבים א ו 30
  6. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 235
  7. ^ מקבים א' ו' 35–40. בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 122-123
  8. ^ אף שלפי סדר הפסוקים במקבים א', נראה שהמצור הסתיים לאחר הקרב, מעיר בר כוכבא שלפי "מלחמת היהודים" (א' 41), ואף לפי מקבים ב' (י"ג 22), נראה שסדר הפסוקים משובש, ושהמצור הסתיים לפני שהקרב נערך
  9. ^ יהודה בחר אזור שקרוב ככל שאפשר לבית צור שבו שהו הסלאוקים כדי להגן על היישובים היהודים בדרום יהודה
  10. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 237
  11. ^ בר כוכבא מזהה את מקום הקרב בעמק הברכה ובואדי שח'יט שרוחבו 80–150 מטר ואורכו כקילומטר, כאשר הכוח היהודי התמקם על "גבעת העץ" באזור אלון שבות ועל השלוחות משני צידי המיצר
  12. ^ "תוקף המלכות ועברת הצבאות" במקבים א ו' 47
  13. ^ מקבים א, פרק ו, פסוק 51.
  14. ^ מקבים א, פרק ו, פסוק 63.
  15. ^ מרד החשמונאים ומקומו בתולדות החברה והדת היהודית, באתר מט"ח
  16. ^ משה דוד הר, מלחמותיו של יהודה המקבי עד לטיהור המקדש ושלום ליסיאס, באתר מט"ח
Menora Titus.jpg קרבות המכבים (מרד החשמונאים)
שליט אנטיוכוס הרביעי
(175 - 164)
אנטיוכוס החמישי
(164 - 162)
דמטריוס הראשון
(162 - 150)
שנה לפנה"ס 166 166 165 164 162 162 161 160
אתר הקרב אפולוניוס בית חורון אמאוס בית צור בית זכריה כפר שלמא חדשה אלעשה
160-169 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 169 - 160 לפנה"ס

אלעזר (יישוב)

אֶלְעָזָר הוא התנחלות ויישוב קהילתי דתי בגוש עציון, 18 ק"מ דרומית לירושלים.

אלעזר החורני

אלעזר החורני (בנוסח המקור היווני: אלעזר אֲוָרָן, ידוע גם כאלעזר המכבי; ? — 162 לפנה"ס) היה בנו של מתתיהו החשמונאי ואחיו של יהודה המכבי. נודע בגלל מותו ההרואי בקרב בית זכריה במבצע התאבדות לחיסול פיל שחשב שעליו נמצא מנהיג האויב.

מעט מאוד ידוע על אלעזר, מלבד סיפור מותו ההרואי. על פי מגילת אנטיוכוס, מתתיהו הכהן ראה בו את הקנאי שבאחים, דוגמת פנחס בן אלעזר הכהן. בספר חשמונאים ב' (פרק ח, 23) מסופר שאלעזר קרא לפני החיילים מספר הקודש לפני היציאה לקרב.

הוא נקרא ה"חורני" מכיוון שמקום מגוריו היה בית חורון.[דרוש מקור]

בצלאל בר כוכבא

בצלאל בר כוכבא (נולד ב-1 בינואר 1941) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, זוכה פרס הומבולדט לשנת 2014.

הצבא הסלאוקי

הצבא של הממלכה הסלווקית היה המכשיר העיקרי שבאמצעותו הפעיל השלטון המרכזי את סמכותו. בשיאו היה זה אחד הצבאות הגדולים והחזקים ביותר במזרח התיכון. היו בו עשרות אלפי פרשים, עשרות אלפי רגלים ומאות פילים. צבא זה ידע עליות ומורדות בהתאם למצבה של הממלכה הסלאוקית.

מקורות כוח האדם הלכו והתדלדלו במהלך המאה ה-2 לפנה"ס. האוטונומיה ביהודה ולאחר מכן ניתוקה הסופי מהשלטון המרכזי, בגידת מושלים במזרח ומרידתם במלכות, הלחץ הפרתי ובעיקר הסכסוכים מבית, רצח המלכים על ידי אחיהם וקרובי משפחתם, מלחמות אזרחים עקובות מדם כל אלה החלישו את הממלכה הסלאוקית וגדעו את יכולתה הכלכלית. האויבים הרבים קמו עליה וקרעו לחתיכות את הממלכה. בסופו של דבר כבש פומפיוס את השאריות שנותרו מהממלכה בשנת 63 לפנה"ס והן הפכו לפרובינקיה רומית בשם סוריה.

חרבת בית זכריה

חרבת זכריה הוא יישוב ערבי זעיר בגוש עציון שממוקם בין היישובים אלון שבות וראש צורים.

תושבי היישוב מתפרנסים מחקלאות זעירה ומעבודה ביישובים היהודיים הסמוכים. במהלך שנות האינתיפאדה לא נרשמה בכפר פעילות חבלנית.

תושבי המקום היו אריסים שעיבדו את אדמות משפחת מורקוס שנמכרו לחברת הימנותא. בעקבות מלחמת העצמאות וחורבן גוש עציון טענו התושבים לבעלות על האדמות, אולם הפסידו בבית המשפט לבני משפחת מורקוס שטענו שהמכירה בטילה. בשנת 1969, בעת הקמת ראש צורים, נכלל חרבת זכריה בקרקעות שיועדו לראש צורים. אולם בעקבות טענות של מוסלמים שמדובר באתר קדוש למוסלמים, הוחרג המקום משטח הקיבוץ.

בשנת 1980 פנו התושבים לבג"ץ בטענה לבעלות על 700 דונם של אדמות באזור, אך עתירתם נדחתה. באותה שנה כלל הכפר שבע בקתות.

השערת ההיסטוריונים היא שהשם משמר את שמו של היישוב העברי "בית זכריה" מתקופת בית שני ומלחמות המכבים, בו ככל הנראה נערך קרב בית זכריה בשנת 162 לפנה"ס.

ליסיאס (עוצר)

ליסיאס (ביוונית: Λυσίας, נפטר 162 לפנה"ס) נזכר לראשונה במקורות בספר מקבים א' (ראו ציטוט להלן), כאשר נהיה מושל החצי המערבי של האימפריה הסלווקית עם יציאתו של אנטיוכוס הרביעי אפִּיפָאנֶס למזרח בשנת 165 לפנה"ס, ושלט בגבולות מצרים, אסיה הקטנה ונהר הפרת. כמו כן, היה עוצר בנו של אנטיוכוס הרביעי, אנטיוכוס החמישי אאופטור.עם כניסתו לתפקיד, ליסיאס המשיך במדיניות הגזרות בה החל אנטיוכוס והיה עליו להוציא אל הפועל אך למעשה פעל לביטול הגזרות. בשנת 162 נהרג ליסיאס יחד עם אנטיוכוס החמישי בפקודת דמטריוס הראשון.

מעטים מול רבים (חנוכה)

מעטים מול רבים הוא ביטוי המגלם תפיסה מושרשת בתרבות הישראלית ובסיסו תאולוגי לאור אזכורים מספר בתנ"ך של מלחמות עם ישראל בהן נטו יחסי הכוחות לטובת האויב, בהקשר של סיפור חג החנוכה, מלחמת העצמאות ובהקשרים נוספים. תפיסה זו מתייחסת ליחסי הכוחות בקרבות המכבים בראשות יהודה המכבי במרד החשמונאים, אשר התחולל בין השנים 160-167 לפנה"ס. הביטוי "מעטים מול רבים", החקוק בתודעה הציבורית הישראלית, מתייחס לסיפור החג, לפיו יהודה המכבי וצבא המורדים עליו פיקד, אשר סבל מנחיתות מספרית וממחסור בנשק ובחימוש, ניצחו בקרבות את הצבא הסלאוקי (המכונה על פי רוב "יווני") מרובה החיילים ואמצעי הלחימה, במסגרת מאבקם נגד השעבוד של הממלכה הסלאוקית ותומכיה בארץ ישראל.

לתפיסת "מעטים מול רבים" בהקשר של חג החנוכה ומרד החשמונאים, יש בסיס היסטורי. מהמחקר ההיסטורי העוסק במרד החשמונאים עולה כי ברוב הקרבות שנערכו במהלך המרד, יחסי הכוחות אכן נטו לטובתו של הצבא הסלאוקי. עם זאת, היו קרבות בהם יחסי הכוחות בין הצדדים היריבים היו שווים, ועל פי הערכות חלק מהחוקרים, במספר קרבות (קרב אמאוס וקרב חדשה) צבא המורדים היהודים אף נהנה מעדיפות מספרית על הצבא הסלאוקי.

מצודת החקרא

מצודת החקרא (ביוונית - Aκρα, אקרא) הייתה מצודה בירושלים, שנבנתה על ידי המלך אנטיוכוס אפיפנס בשנת 167 לפני הספירה, תקופת השלטון הסלאוקי בארץ ישראל. המצודה נותרה מעוז של הסלאוקים ותומכיהם המתייוונים במהלך מרד החשמונאים ותקופת שקיעת השלטון הסלאוקי במקביל להתחזקות האוטונומיה החשמונאית, עד שחרבה בידי שמעון התרסי בשנת 141 לפני הספירה וסימלה בחורבנה, שהיה ליום חג יהודי למשך שנים הרבה, את החלת הריבונות החשמונאית על ירושלים כולה ועל ארץ ישראל.

ספר מקבים א

ספר מקבים א', נקרא גם בשם ספר חשמונאים א', הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המספר על מרד החשמונאים בממלכה הסלאוקית, ועל ימיה הראשונים של ממלכת החשמונאים, תקופה התחומה בין גזירות אנטיוכוס לבין עלייתו של יוחנן הורקנוס.

שני ספרי המקבים, ספר מקבים א' וספר מקבים ב' נכתבו סמוך לתקופת מרד החשמונאים. נראה שמקבים א' נכתב בעברית בארץ ישראל, על ידי מחבר שהכיר היטב את המקומות שעליהם כתב. לעומת זאת, ספר מקבים ב' הוא ספר שנכתב כנראה בפזורה היהודית מחוץ לארץ ישראל, כנראה במצרים בשפה היוונית. יוסף בן מתתיהו מעיד, שבימי הבית הייתה בידי העם "מגילה של חשמונאים", שבה היו קוראים על מלחמותיהם של החשמונאים ועל ניצחונם ההיסטורי במאבק מול היוונים.

המקור העברי של הספר אבד ושרד רק התרגום ליוונית. הספר מהווה מקור היסטורי חשוב ביותר להכרת התקופה. בספר 16 פרקים.

פיל מלחמה

פיל מלחמה היה נשק חשוב שהיה נפוץ בעולם העתיק ובימי הביניים במזרח התיכון ובמזרח הרחוק. בפילים נעשה שימוש בעיקר לצורך הסתערות על האויב, מחיצתו ושבירת שורותיו, ולעיתים מוקמו על הפיל קשתים. נעשה שימוש בפילים זכרים בלבד משום שהללו היו יותר מהירים ואגרסיביים ומשום שהנקבות נטו לברוח למראה נקבות אחרות.

קרב כפר שלמא

קרב כפר שלמא הקרב השישי בסדרת הקרבות של מרד החשמונאים, התרחש בשנת 162 לפנה"ס בין יהודה המכבי ואנשיו לכוח צבא סלאוקי בפיקודו של ניקנור, מצפון ירושלים, בגבעה מול גבעון בין קלנדיה לגבעת זאב, והסתיים בניצחון המורדים ונסיגה של ניקנור לירושלים.

קרבות המכבים

קרבות המכבים היו סדרה של שמונה קרבות במהלך מרד החשמונאים, בין יהודה המכבי ואנשיו לבין כוחות של הממלכה הסלאוקית, שהתרחשו בין 166 לפנה"ס לבין 160 לפנה"ס שהתלקחו בעקבות גזירות אנטיוכוס הרביעי וחילול בית המקדש. הקרבות התבצעו בשטח יהודה או בסמיכות קרובה אליה (שניים בצפון יהודה, אחד במערבה, שלשה במרכז מצפון לירושלים, ושניים בדרום יהודה, כאשר החדירה של הכוחות הסלאוקים ליהודה החלה בצפון והסתיימה במזרח, בכיוון הפוך לתנועת שעון). רובם של הקרבות הסתיימו בניצחון החשמונאים, ומיעוטם (2 קרבות), שהיו קרבות חזיתיים בשטח פתוח, בניצחון הסלאוקים. בקרב האחרון נהרג יהודה, והמרד ירד למחתרת וללוחמת גרילה. אף שהמרד כשל, יונתן, האח של יהודה, הצליח למנף אותו להקמת אוטונומיה מנהלתית ברשות המעצמה, והוא היה בסופו של דבר הגרעין להקמת ממלכת החשמונאים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.