קרב אקטיום

קרב אקטיום היה העימות המכריע של המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית. הקרב היה קרב ימי בין הצי של אוקטוויאנוס (לימים אוגוסטוס קיסר) לבין הצי של מרקוס אנטוניוס, והסתיים בניצחון של אוקטוויאנוס. לאחר ההפסד בקרב לא הצליח אנטוניוס לשקם את צבאו ואת ציו, ובכך הביא הקרב לתבוסתו במלחמה, ולהתאבדותו שלו ושל קלאופטרה, המלכה האחרונה של השושלת התלמיית במצרים.

קרב אקטיום
מלחמה: המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית
Castro Battle of Actium
תאריך: 2 בספטמבר 31 לפנה"ס
מקום: הים היוני, ליד המושבה הרומית אקטיום, יוון
38°56′04″N 20°44′19″E / 38.93444°N 20.73861°E
תוצאה: ניצחון של אוקטוויאנוס
הצדדים הלוחמים
מפקדים

מרקוס ויפסניוס אגריפה

לוקיוס ארונטיוס

מרקוס לוריוס

טיטוס סטטיליוס טאורוס

מרקוס אנטוניוס

קלאופטרה

לוקיוס גליוס פובליקולה

גאיוס סוסיוס

מרקוס אינסטיוס

מרקוס אוקטאויוס

פובליוס קנידיוס קראסוס

כוחות

400 ספינות מלחמה 80,000 חיילים

500 ספינות מלחמה 70,000 חיילים

אבידות

לא ידוע

כמעט כל הצי של אנטוניוס

רקע

פירוק הטריומוויראט השני

בשנת 35 לפנה"ס הגיעה אוקטביה, אחותו של אוקטוויאנוס, לאתונה עם 2,000 חיילים. חיילים אלו נועדו להיות תגבורת למלחמותיו של בעלה, אנטוניוס, במזרח. אנטוניוס השאיר לה באתונה הודעה לשלוח את החיילים מזרחה, אך שהיא עצמה תחזור לרומא, ובכך ניתק את בריתו עם אוקטוויאנוס. בשומעו זאת, אוקטוויאנוס זעם על כך, והשתמש ביחסו של אנטוניוס לאשתו אוקטביה לטובת התעמולה שכנגד אנטוניוס.

תעמולת מלחמה

תעמולת המלחמה שיחקה תפקיד חשוב בדרך לקרב אקטיום. בשנת 34 לפנה"ס סיפח אנטוניוס את ארמניה לרפובליקה הרומית, וביצע את תהלוכת הניצחון שלו באלכסנדריה. בסוף תהלוכת הניצחון התבצע טקס "המתנות של אלכסנדריה"', בו הוענקו חלקים מהאימפריה הרומית לקלאופטרה ולצאצאיה, אשר אוקטוויאנוס השתמש בו כדי להתנגח פוליטית באנטוניוס. אנטוניוס בחר לבצע את מצעד הניצחון לציון כיבוש ארמניה באלכסנדריה, במקום ברומא. בסוף המצעד, התלבש אנטוניוס כאל דיוניסוס, בעוד שקלאופטרה התלבשה כאלה איזיס. אנטוניוס חילק שטחים אשר שלט עליהם לילדיה של קלאופטרה. קיסריון הוכר כבנו של יוליוס קיסר, והוכרז כשליט מצרים לצד קלאופטרה. לאלכסנדר הליוס ניתנה ממלכת ארמניה, מדי וכל השטחים מעבר לנהר הפרת. לתלמי פילדלפוס ניתנו סוריה וקיליקיה, וכל השטחים בשליטה רומית ממערב לנהר הפרת ועד לדרדנלים. לקלאופטרה סלנה השנייה ניתנה קירנאיקה ולוב.

אוקטוויאנוס ניצל את הידיעה על הטקס, ואת יחסו של אנטוניוס לאשתו אוקטביה, על מנת לצייר את הסכסוך כסכסוך רומי-מצרי, כמערב נגד המזרח. קלאופטרה צויירה כמפתה המזרחית, אשר מרחיקה את אנטוניוס מאשתו הרומית, ומשפיעה עליו לטובתה של מצרים. הזיכרון של מלחמות האזרחים היה טרי אצל הרומאים, ועל כן היה צריך אוקטוויאנוס לתאר את הסכסוך ככזה שהוא כנגד גורם זר, ולא כסכסוך פנימי-רומאי.[1] בשלב זה היה ברור לשני הצדדים כי המצב אינו יכול להימשך כמו שהוא, ושהמלחמה הפכה בלתי-נמנעת.

מערכת אקטיום

בחורף 32 לפנה"ס חנה אנטוניוס עם צבאו באפסוס והחל לרכז כוחות, בכוונה לצעוד לכיוון רומא. מתוך 30 לגיונות אשר עמדו לרשותו, ריכז אנטוניוס 19 למערכה כנגד אוקטוויאנוס, כשמ-11 הלגיונות האחרים הוצבו ארבעה בקירניאקה, שלושה בסוריה, וארבעת הנותרים נשארו במצרים. קלאופטרה הביאה עמה ממצרים קופת מלחמה של 20,000 טלאנטים, סכום שיכל לכלכל מסע מלחמה, למעשה ללא מגבלת זמן. בשנת 31 לפנה"ס הגיע אנטוניוס עם צבאו לאקטיום, שם חנה, ייתכן ומתוך כוונה למשוך את אוקטוויאנוס לרוקן את קופת המלחמה המצומצמת שלו ולשחרר כוחות שלא יוכל לשלם להם.[2]

אוקטוויאנוס ידע כי קופת המלחמה והתשתית הלוגיסטית שלו לא יספיקו אם ינצל את מלוא פוטנציאל הגיוס שלו, ועל כן החליט שההכרעה תבוא בים. אולם, כשהגיע לאקטיום, סירב אנטוניוס לצאת לקרב ימי, עקב המצב הירוד של ספינותיו, והדלדלות מספר החותרים בהן, עקב התנאים הקשים במחנה. אנטוניוס הציב חותרים על הסיפון עם נשק וציוד, כשהמשוטים במים, על מנת להציג את הצי כמוכן לקרב.[3] אולם, הוא לא הוציא את הצי מהמפרץ, מה שהכריח את אוקטוויאנוס לנטוש את תוכניתו לקרב ימי מכריע עוד באותו היום. שני הצדדים התמקמו משני צידי המפרץ, כשאף צד אינו מעוניין לבצע את המהלך הראשון. לאחר קרוב לשנה של המתנה, החליט אנטוניוס להוציא את ציו מהמפרץ ולהתמודד עם אוקטוויאנוס ב-2 בספטמבר, 31 לפנה"ס.

יחסי הכוחות

אף על פי שלמערכה באקטיום שני הצדדים הגיעו עם כוחות גדולים, בפועל בקרב השתתפו בעיקר חיילי הצי והחותרים, בעוד שמרבית הלגיונות צפו בקרב מהחוף. בין המקורות ישנן סתירות לגבי מספר הלוחמים וגודל הצי אשר הציבו שני המצביאים, עם זאת ישנה הסכמה שהבדלי הכוחות לא היו גדולים. אומדן הכוחות המקובל הנו:

  • מרקוס אנטוניוס - 10 לגיונות רגלים בהרכב חלקי (כ-20 אלף איש) ו-2000 קשתים על גבי כ-150 ספינות מלחמה ועוד 60 בשייטת המצרית. במחנה היבשתי נותרו 9 לגיונות, 12 אלף פרשים וכ-20 אלף אנשי חילות עזר.
  • גאיוס אוקטוויאנוס קיסר - 8 לגיונות ו-5 קוהורטות פריטוריות (כ-40 אלף איש, כולל קשתים) על גבי כ-230 ספינות מלחמה. במחנה היבשתי נותרו 8 לגיונות נוספים, 12 אלף פרשים וחילות העזר.

ניתן להבחין, אם כן, כי אוקטוויאנוס יצא לקרב אקטיום בראשות צבא גדול כמעט כפליים, אך מפוזר על גבי מספר רב יותר של ספינות מזה של אנטוניוס. כמו כן ספינותיו של אנטוניוס היו גדולות יותר בממוצע מאלו של אוקטוויאנוס והחזיקו לוחמים רבים יותר למרות הבדלי כוח האדם. ההבדל השני היה באיכות הלוחמים והניסיון אתו הגיעו למערכה: אנטוניוס נהנה מצבא יבשתי מאומן ומתורגל שגרעינו מתבסס על וותיקי הלוחמים מהקרבות בפרתיה והמערכות עם גאיוס יוליוס קיסר, אך ללא ניסיון במערכות ימיות ועם מורל ירוד עקב חניית חורף שוחקת. אוקטוויאנוס נהנה מצי לוחם איכותי, שצבר ניסיון במערכה ימית ממושכת עם מורל גבוה תחת פיקודו של אגריפה, אדמירל מוערך ורב השראה.

ניתוח נוסף מראה כי בעוד שאוקטוויאנוס יכל להמשיך ולגייס מהמושבות הלטיניות חיילים ומפקדים מיומנים, גרעינו הקשה של צבא אנטוניוס נמצא בשחיקה מתמדת מאז המערכה שלו בפרתיה ב-36 לפנה"ס, וגייסותיו הגיעו ממזרח הים התיכון ללא אימון וללא שדרת קצונה נאמנה, שיקול שהיה יכול להוות גורם מכריע בבחירת הטקטיקה והאסטרטגיה של קרב אקטיום.

הגאוגרפיה של המערכה

מחנה אוקטאוויאנוס מוקם צפונית לניקופוליס, בגדת המיצרים הצפונית, בעמדה שולטת המאפשרת תצפית על הנמל של אנטוניוס, אך מרוחקת ממקורות מים זמינים. הנמל של אוקטוויאנוס נפתח אל הים האיוני. מחנה זה סבל בתחילת המערכה מהצקות לאספקת המים שלו בידי כוחותיו של אנטוניוס אך במהרה אגריפה הבטיח את אספקת המים ודחק את אנטוניוס אל מדרום למיצר. במקום מחנה זה, לאחר הקרב הוקם במקום המחנה אתר זיכרון לניצחונו של אוקטאוויאנוס.

מחנהו של אנטוניוס מוקם דרומית לאקטיום ומערבית לאנאקטוריום, בנקודה בה היו אמנם מקורות מים זמינים, אך אלה סבלו מניקוז גרוע. למחנה הייתה פתחה למפרץ האמפרקי.

לכל מחנה היו יתרונותיו וחסרונות משלו - זה של אנטוניוס סבל מסדרה של מגיפות, עריקות והיעדר אספקה עקב מיקומו באזור ביצתי. גורמים אלו דלדלו את כוחותיו של אנטוניוס והותירו את הצי במורל מדוכדך.[4] שהות החורף של צבא אנטוניוס הייתה באזור ללא ניקוז יאות לצורכי יישוב של למעלה ממאה אלף חיילים ועבדים. יתירה מכך שיטות הגיוס בהן השתמש אנטוניוס על מנת להילחם בשחיקת שורות החותרים (בדגש על גיוס בכפייה) הותירו את הצי מאויש בחותרים לא מאומנים דיים ובכוחות שנאמנותם מוטלת בספק. בסוף החורף ועד הקרב עצמו התדלדלה יכולת הצי של אנטוניוס עד כדי כך ששרף את אותן הספינות שלא יכול היה למלא את שורות חותריהן בצורה אפקטיבית, בעודן עוגנות.

היסטוריונים מסוימים רואים מהלך זה, בצירוף העמסת ספינותיו במפרשים, כהוכחה לכוונתו לבצע את מהלך הבריחה של קלאופטרה ושלו עצמו, תוך כדי נטישת לגיונותיו היבשתיים לגורלם (עם או בלי פקודות לסגת) - ובכך הופכים את קרב אקטיום לקרב נסיגה ולא לקרב בו שני הצדדים חותרים לניצחון מכריע.

חלוקת הכוחות והמפקדים לקרב

אוקטאוויאנוס:

  • אגף צפון: אגריפה, יד ימינו של אוקטאוויאנוס ואדמירל הצי.
  • מרכז הצי: לוקיוס ארונטיוס, מאנשיו של סקסטוס אשר חיפש מקלט אצל סקסטוס לאחר הפרוסקריפציות של 43 לפנה"ס.
  • אגף דרום: מרקוס לוריוס, הפרפקט של סרדיניה שהוגלה על ידי מֶנאס, פקודו של סקסטוס פומפיוס, בשנת 40 לפנה"ס.

אנטוניוס:

  • אגף צפון: גליוס פובליקולה, עריק מהרפובליקה ואחד הקונסולים של שנת 36 לפנה"ס. מרקוס אנטוניוס פיקד על הצי מאגף זה.
  • מרכז הצי: מרקוס אוקטאביוס ומרקוס אינטיוס בפיקוד משותף.
  • אגף דרום: גאיוס סוסיוס.

שייטת עורפית: השייטת המצרית תחת פיקודה של קלאופטרה.[5]

הקרב

היציאה לקרב

קרב אקטיום
מפת היערכות הציים לקראת קרב אקטיום

ביום הקרב יצא הצי של אנטוניוס מן הנמל כאשר כוחותיו ערוכים בשלוש שייטות קדמיות והשייטת המצרית עם קלאופטרה מאחור. בתגובה, כוחותיו של אוקטוויאנוס נערכו בשורה המתוחה מצפון לדרום על מנת למנוע איגוף ו\או בריחה של כוחות ולאפשר למספרים העדיפים של הצי של אוקטוויאנוס לבצע מהלכי איגוף. בין אם תוכניתו של אנטוניוס כללה בריחה ובין אם לאו, הרי שספינותיו המהירות פחות נאלצו לחתור למגע על מנת לפרוץ את קווי האויב.

אחד המהלכים השנויים במחלוקת[6] שבוצעו לפני הקרב עצמו היה העמסת האוצר התלמי על השייטת המצרית וכן העמסת מפרשים הן על ספינותיו של אנטוניוס, דבר שיאפשר לשייטת במידה ותבקיע דרך הקו של אוקטוויאנוס לסגת ולהמשיך את המלחמה ביום אחר.

מהלך הקרב

הקרב עצמו התחיל כאשר אנטוניוס חתר למגע עם ספינותיו הכבדות והגדולות יותר למול מרכז הקו של אוקטוויאנוס. השייטת של אגריפה הוצבה מול פובליקולה ואנטוניוס בקרב על ניסיון איגוף מצפון. אגריפה לקח את היוזמה בניסיון האיגוף ובתגובה אנטוניוס האריך את הקו שלו. ניסיון האיגוף הצפוני של אגריפה, מעבר לקו המוארך של אנטוניוס, הביא ליצירת פרצה בין השייטת הצפונית והשייטת המרכזית של אוקטוויאנוס. בפקודת קלאופטרה, השייטת המצרית פרצה את הקווים של אוקטוויאנוס ועליה קלאופטרה והאוצר התלמי. אנטוניוס הצטרף אליה והשניים נסוגו משדה הקרב. המהלך השאיר את קאנידיוס, מפקד הכוחות היבשתיים ללא פקודות ברורות לסגת לטריטוריות ידידותיות יותר, והלה נשאר במקומו. הצי של אנטוניוס המשיך במלחמה עזה כל אותו אחר הצהריים ועד הלילה, למרות היעדרו של המפקד העליון הלחימה ריתקה את כוחותיו של אוקטוויאנוס ללא יכולת (או רצון) לרדוף אחר השייטת המצרית שאיבדה מספר מועט של ספינות, הגיעה לים הפתוח והניפה מפרשים לטובת נסיגה מלאה. כתוצאה מכך אנטוניוס וקלאופטרה הצליחו להימלט מזירת הקרב, אך הלחימה עצמה נמשכה עוד שעות ארוכות.

תוצאות הקרב

אוקטוויאנוס, אשר ראה כי כבר לא יוכל לתפוס את האוצר התלמי, פנה עתה להשמיד את הצי שנשאר לאנטוניוס, במקום לתפוס אותו. אוקטוויאנוס פקד להשתמש באש על מנת להבעיר את ספינותיו של אנטוניוס.[7] לאחר לילה של מאבק וטיבוע ספינות, זכה אוקטאוויאנוס בניצחון ברור על כוחותיו של אנטוניוס. מנוסתו של אנטוניוס ביחד עם קלאופטרה הפכה מרגע זה ואילך לאבן הפינה של התעמולה ברומא במשך שאר המערכה. בימים המידיים לאחר הקרב חלקים נרחבים מהלגיונרים של אנטוניוס ערקו והחליפו צד. קרנו של אוקטאוויאנוס נותרה גבוהה בקרב הציבור הרומי חרף הנטל הכלכלי הנוסף שהעמיסו הלגיונרים החדשים על אוקטאוויאנוס, שרצה ככל הנראה להימנע ממראית עין של מלחמת אזרחים נוספת ברפובליקה.

הדיווחים אודות מספרי ההרוגים בקרב מציינים ש-5000 חללים נפלו בקרב האויב, מספיק בדיוק עבור טריומף אותו יכול לערוך אוקטאוויאנוס בשובו לרומא. במקום הוקם אתר זיכרון למאבק ובו הוצבו אילי-הניגוח של הספינות שנשבו. ההבחנה בין קרב שיש לערוך עליו טריומף לבין קרב במלחמת אזרחים הייתה חשובה, שכן הזיכרון של השנים העקובות מדם במלחמת האזרחים הקודמת עלול היה לפורר את בסיס האהדה שעליו נסמך אוקטאוויאנוס. בנוסף לכך, הוא ניצב בפני הצורך לטפל בלפחות ששה מלגיונותיו של אנטוניוס, שלאחר עריקתם הפכו לנטל הכלכלי שלו ושל רומא.

אנטוניוס עצמו לא הוכרע סופית באקטיום. התעמולה של אוקטוויאנוס ציירה את נסיגתו כמעשה של פחדנות, אבל היתרון המעשי של יסוד כלכלי מוצק ושטחים נרחבים לגייס מהם צבאות חדשים הפכו את הנסיגה ואפילו ההפסד המוחץ לכישלון שאפשר להתגבר עליו בהינתן אסטרטגיה מוצלחת. כשלונו של אנטוניוס לנצל את היתרונות שהשכיל לשמר אחרי קרב אקטיום הכריע למעשה את המערכה.

לאחר קרב אקטיום, הוצבו הצדדים ונמתחו הקווים - אוקטוויאנוס הציב עצמו בראש המערכת הפוליטית של רומא, נישל את אנטוניוס משאריות תומכיו וזכויותיו הפוליטיות ובעצם הפך את המערכה לקרב בין רומא המערבית לאיום מן המזרח, המונהג על ידי קלאופטרה ושר צבאה, מרקוס אנטוניוס.

בצידו של אנטוניוס, המכה המוראלית הוכחה כקטלנית כאשר המלכים הכפופים לו במזרח הים התיכון החלו לערוק והטו בכך את כף המערכה בצורה סופית לטובתו של אוקטוויאנוס שהמשיך לרדוף את אנטוניוס וקלאופטרה עד לסופם הדרמטי באלכסנדריה.

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ Sheppard, עמ' 30.
  2. ^ Sheppard, עמ' 31-32.
  3. ^ פלוטארכוס, חיי אישים, חיי אנטוניוס, פרק 62.
  4. ^ דיו קאסיוס, ספר 50, פרקים 12-13.
  5. ^ Sheppard, עמ' 63-65.
  6. ^ Hjort Lange, עמ' 615-616.
  7. ^ דיו קאסיוס, ספר 50, פרק 34.
2 בספטמבר

2 בספטמבר הוא היום ה-245 בשנה בלוח הגריגוריאני (246 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 120 ימים.

30-39 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 39 - 30 לפנה"ס

איל ניגוח ימי

איל הניגוח היה כלי הנשק העיקרי של אוניות המלחמה הים-תיכוניות בעת העתיקה, מהמאה התשיעית ועד שלהי המאה הראשונה לפנה"ס. האיל היה חלק מגוף האונייה, ובלט מקצה השדרית בגובה קו המים לערך. באמצעותו ניתן היה לנגח ולהטביע את אוניית האויב או לשתק את תנועתה. הוא נקרא ביוונית 'אֶמְבּוֹלוֹס' (ἔμβολος) ובלטינית 'רוֹסְטְרוּם נָאוִויס' (rostrum navis). בתלמוד הוא נזכר בשם 'אילָא דספינתא'.קודם המצאת איל הניגוח מילאה אוניית המלחמה העתיקה הים-תיכונית שני תפקידים. הראשון והקדום בהם היה הובלת לוחמים מחוף אחד לשני, כשהלחימה עצמה נערכת ביבשה; מאמצע האלף השני לפנה"ס לערך היה הקרב הימי מעין גרסה "רטובה" של הלחימה ביבשה: האונייה שימשה משטח צף, עליו נלחמו חיילים בקרב פנים-אל-פנים כביבשה. הופעת איל הניגוח במאה ה-9 לפנה"ס לערך חוללה מהפכה של ממש בלוחמה הימית: איל הניגוח הפך את האונייה עצמה לכלי נשק, שמטרתו להטביע את אוניית האויב על אנשיה או לשתק את תנועתה כך שלא תוכל ליטול חלק פעיל בקרב. יש המשווים את חשיבות המצאתו של איל הניגוח להעלאת התותח על סיפוני אוניות במאה ה-16 לספירה.

איל הניגוח הביא לשינויים מפליגים במבנה אוניית המלחמה העתיקה. כדי לנגח ביעילות, נדרשה הספינה להיות מהירה ובעלת כושר תמרון, תכונות המושפעות במידה רבה על ידי עוצמת כוח ההנעה שלה, כלומר על ידי מספר החותרים. הבעיה, כיצד להגדיל את מספר החותרים מבלי להגדיל במידה ניכרת את ממדי האונייה, על מנת לא להחלישה ולערער את יציבותה, מצאה את פתרונה בדמותה של הדו-חתרית וזמן קצר אחר-כך של התלת-חתרית, מלכת הזירה הימית בתקופה הקלאסית.

תור הזהב של לוחמת הניגוח בים היה במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס, והיא הובאה לביטויה הנעלה ביותר בעיקר בידיהם של ציי אתונה, רודוס וקרתגו. הופעת אוניות הענק הרב-חתריות בתקופה ההלניסטית העלתה את חשיבות לוחמת הסיפונים וירי כלי הקלע ודחקה במעט את תמרוני הניגוח אך לא העבירה אותם מן העולם. איל הניגוח הלך ואיבד בהדרגה את חשיבותו רק לאחר קרב אקטיום (31 לפנה"ס), כשהים התיכון הפך ל"אגם רומאי" ולא נותרו עוד אויבים ימיים ראויים לשם להתמודד עימם בקרבות סדורים.

ניסיון להחיות את לוחמת הניגוח נעשה במאה ה-19, במלחמת האזרחים האמריקאית ובקרב ליסה, אך הוא היה בלתי יעיל ועל כן קצר-ימים.

אנטוניוס וקלאופטרה

אנטוניוס וקלאופטרה (אנגלית: Antony and Cleopatra) היא טרגדיה מאת ויליאם שייקספיר, שנכתבה בערך ב-1606 והוצגה לראשונה כנראה ב-1607, המגוללת את סיפור אהבתם ומותם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה מלכת מצרים. המקור העיקרי עליו התבסס הכותב היה "חיי אישים" לפלוטרכוס, וניכרת השפעה חזקה של האינאיס לוורגיליוס. קלאופטרה במחזה נחשבת לאחת הדמויות הנשיות הסבוכות והמרובדות ביותר ביצירתו של שייקספיר.

דורס

דורס (באלבנית: Durrës, באיטלקית: Durazzo, ביוונית: Δυρράχιον (דיראכיון) או Επίδαμνος (אפידאמנוס), בטורקית: Dıraç) היא העיר השנייה בגודלה באלבניה, בירת מחוז דורס ואחת מן הערים העתיקות שבמדינה. בעיר מתגוררים כ-114,000 תושבים (2003) והיא ממוקמת לחוף הים האדריאטי במפרץ דורס, ודרומית למפרץ ללז'. דורס נמצאת במרחק של 33 קילומטרים מבירת אלבניה טירנה, והיא נחשבת לאחת הערים הכי מפותחות כלכלית באלבניה. בעיר נמצאות גם מספר קונסוליות.

האימפריה הרומית

האימפריה הרומית או הקיסרות הרומית (בלטינית: Imperium Romanum) הייתה מדינה רומית שהתקיימה באגן הים התיכון מימי אוגוסטוס (המאה ה-1 לפני הספירה) ועד נפילתה בשנת 476 לספירה. האימפריה הרומית נוצרה כתוצאה מהחלפת השלטון הרפובליקני ברומא העתיקה, והיא היוותה את השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הציוויליזציה של רומא העתיקה; קדמו לה הרפובליקה הרומית (509 לפנה"ס - המאה ה-1 לפנה"ס) והמלוכה הרומית (המאה ה-8 לפנה"ס - 509 לפנה"ס). האימפריה הרומית התאפיינה בצורת ממשל אוטוקרטית ובשטחים רחבי הידיים אותם כבשה באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון.

ישנם כמה אירועים המקובלים על ההיסטוריונים כנקודת המפתח למעבר בין הרפובליקה לקיסרות, בהם: מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור בשנת 44 לפנה"ס, קרב אקטיום (2 בספטמבר 31 לפנה"ס), והחלטת הסנאט להעניק לאוקטביאנוס את תואר הכבוד אוגוסטוס (ב-4 בינואר 27 לפנה"ס).

את התפשטותה החלה רומא העתיקה עוד בימי הרפובליקה, אך היא הגיעה לשיאה בימיו של הקיסר טראיאנוס, כאשר חלשה על שטח של כמעט 6 מיליון קמ"ר. בימי שלטונו של הקיסר הבא, הדריאנוס, נוהגים רבים לראות את ימי שיא עצמתה ושגשוגה התרבותי של האימפריה. מורשתה של האימפריה הרומית ניכרת בשפה, דת, ארכיטקטורה, פילוסופיה, משפטים והממשל באומות רבות ברחבי העולם עד עצם היום הזה.

לקראת אמצע המאה השלישית נקלעה האימפריה הרומית למשבר קשה עקב אי יציבות שלטונית, איומים צבאיים מחוץ לאימפריה וקשיים כלכליים. בסוף המאה הצליח הקיסר דיוקלטיאנוס לייצב את האימפריה, אך שיטת השלטון שהנהיג ב-293, הטטרארכיה, שחילקה את הנהגת האימפריה בין ארבעה שליטים שותפים, רמזה כבר על התפרקותה העתידית של האימפריה. ב-324 איחד הקיסר קונסטנטינוס שוב את האימפריה תחת שלטון של קיסר יחיד. הוא אף העביר את בירת האימפריה מרומא לקונסטנטינופוליס (ביזנטיון) שבפתח מיצר הבוספורוס. ב-395 הוריש הקיסר תיאודוסיוס הראשון את האימפריה לשני בניו, שקיבלו כל אחד מחצית האימפריה. כך נוצרו שתי ישויות: האימפריה הרומית המערבית שבירתה רומא, והאימפריה הרומית המזרחית שבירתה קונסטנטינופול.

הקיסרות הרומית המערבית התפוררה בהדרגה בלחץ פלישות העמים הברבריים, ורומא איבדה את שליטתה על רוב שטחיה. בשנת 476, כאשר הקיסר האחרון רומולוס אוגוסטולוס הודח על ידי אודואקר, היא חדלה להתקיים. הקיסרות הרומית המזרחית, או כפי שהיא מכונה בפי היסטוריונים מודרניים, הקיסרות הביזנטית, התקיימה עד לשנת 1453 עם כיבוש קונסטנטינופול על ידי האימפריה העות'מאנית בהנהגתו של מהמט השני. עם מותו של הקיסר הביזנטי האחרון, קונסטנטינוס האחד עשר, בקרב על העיר חדלה להתקיים גם הקיסרות הרומית המזרחית.

הלגיון הרביעי סקיתיקה

הלגיון הרביעי סקיתיקה (ברומית: Legio quarta Scythica) היה לגיון בצבא הרומי שנוסד על ידי מרקוס אנטוניוס בשנת 42 לפנה"ס. הלגיון הוצב במאה הראשונה לספירה בגבולה המזרחי של האימפריה הרומית ושם פעל במאות הבאות, בעיקר בעימותים מול הפרתים. הלגיון היה עדיין פעיל בסוריה במאה החמישית. יחידות משלוח של הלגיון השתתפו בדיכוי המרד הגדול בארץ ישראל בראשיתו. סמלו של הלגיון היה גדי.

הלגיון השלושה עשר גמינה

הלגיון השלושה עשר גמינה (Legio tertia decima Gemina) היה לגיון רומי שגויס בשנת 57 לפנה"ס על ידי יוליוס קיסר, במהלך המלחמה בגאליה, לקראת הפלישה לאדמות הבלגים.

הלגיון המשיך לשרת במשך כל מלחמת גאליה. הוא נותר נאמן לקיסר במהלך מלחמת האזרחים, והיה ללגיון איתו חצה קיסר את הרוביקון. הוא השתתף בין היתר בקרב פרסלוס (48 לפנה"ס) ובמסעי המלחמה באפריקה. בהמשך הוצב באזור צ'כיה והשתתף במסע עונשין נגד השבטים הגרמאנים לאחר תבוסת הרומאים בקרב יער טויטובורג. השתתף בפלישתו של טראיאנוס לדאקיה ונותר לשרת באזור זה. סמלו של הלגיון היה אריה.

הלגיון השני אוגוסטה

הלגיון השני אוגוסטה (בלטינית: Legio II Augusta; בקיצור: LEG II AVG) היה לגיון רומאי שהוקם עוד בתקופת הרפובליקה הרומית ופעל עד המאה ה-4 בבריטניה. סמליו היו הסוס האגדי המכונף פגסוס, מזל גדי ואל המלחמה מרס.

המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית

המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית, שהתקיימה בין השנים 32–30 לפנה"ס, הייתה המלחמה הפנימית האחרונה שניהלה הרפובליקה הרומית. המלחמה התנהלה בין אוקטוויאנוס ובין מרקוס אנטוניוס, שני הצדדים האחרונים ששרדו מההטריאומווירט השני, למרות שתעמולת המלחמה של אוקטוויאנוס הציגה זאת כמלחמה בין הרפובליקה הרומית ומצרים התלמיית. המלחמה נגמרה בניצחון אוקטוויאנוס, כשאחת מתוצאותיה הייתה הפיכת הרפובליקה לאימפריה הרומית.

הצי הביזנטי

הצי הביזנטי הוא השם שניתן במחקר ההיסטורי המודרני לאותם ציי מלחמה שהחזיקה והפעילה האימפריה הביזנטית במהלך תולדותיה, מ-286 (חלוקת האימפריה הרומית על ידי דיוקלטיאנוס) ועד 1453 (כיבוש קונסטנטינופוליס). הוא היה המשכו של הצי הקיסרי הרומי, אך בניגוד לקודמו מילא תפקיד גדול וחשוב יותר בהגנה על האימפריה אותה שירת ובשמירה על קיומה. אויבים מעטים ניצבו בפני האימפריה הרומית בזירה הימית, והצי המלחמתי מילא בה על כן תפקידי שיטור והגנה מפני פירטים בעיקר. שונה היה מצבה של האימפריה הביזנטית, שהים והשליטה בנתיביו היו חיוניים לעצם קיומה.

אחרי קרב אקטיום ב-31 לפנה"ס הפך הים התיכון ל"אגם רומאי". הראשונים שקראו תיגר על השליטה הרומית בים התיכון היו הוונדלים במאה ה-5, אך הסכנה סולקה אחרי שכבש יוסטיניאנוס הראשון את ממלכתם בצפון אפריקה ב-534-533. כינונו מחדש של צי קבע מלחמתי וראשית הופעתו של הדרומון באותה תקופה מציינים את השלב בו נפרד הצי הביזנטי משורשיו הרומיים המאוחרים והחל מפתח זהות משל עצמו. תהליך זה קיבל משנה תנופה עם תחילת כיבושי המוסלמים במאה ה-7. לאחר אובדן הלבנט ואחר כך צפון אפריקה, הפך הים התיכון מ"אגם רומאי" לזירת התגוששות בין הביזנטים למוסלמים. ציי המלחמה הביזנטיים מילאו תפקיד מכריע במאבק זה, לא רק בהגנה על נחלותיה הרבות של האימפריה סביב אגן הים התיכון כולו, אלא גם בהדיפת התקפות מן הים נגד בירת האימפריה קונסטנטינופוליס עצמה. הודות ל"אש היוונית", כלי הנשק האימתני והסודי של הצי שהומצא זה לא כבר, נחלצה קונסטנטינופוליס מכמה מצורים וצייה ניצח בקרבות ימיים רבים.

בתחילה הייתה ההגנה על חופי ביזנטיון ומבואותיה הימיים של קונסטנטינופוליס מסורה לידי צי הקרביסיינים (karabisianoi). אך בהדרגה פוצל צי זה לכמה שייטות אזוריות (על פי המחוזות האדמיניסטרטיביים של האימפריה שכונו 'תֵימות'[דרושה הבהרה]), בעוד עיקר הצי מוצב בקונסטנטינופוליס, מגן על העיר ומהווה גרעין לחילות משלוח ימיים. לקראת סוף המאה ה-8 שב הצי הביזנטי להיות הכוח הימי החזק והמאורגן ביותר בים התיכון. היריבות עם הציים המוסלמיים נמשכה תוך ניצחונות ומפלות לסירוגין, אך במאה ה-10 הצליחו הביזנטים לחדש שוב את עליונותם באגן המזרחי של הים התיכון.

במהלך המאה ה-11 החל הצי המלחמתי שוקע ומתנוון, כמו האימפריה עצמה. הביזנטים, שניצבו מול אויבים חדשים במערב, נאלצו לסמוך יותר ויותר על ציי המלחמה של ערי-מדינה איטלקיות כמו ונציה וגנואה, מהלך שהיה בעל השפעה הרסנית על הכלכלה והריבונות של ביזנטיון. האימפריה התאוששה אומנם בתקופת שלטונם של קיסרי השושלת הקומננית, אך מיד אחר כך שבה ושקעה, כשאת נקודת השפל מציינים כיבוש קונסטנטינופול ופירוק האימפריה ב-1204, במסע הצלב הרביעי. אחרי כינונה מחדש של האימפריה הביזנטית ב-1261 ניסו קיסרים אחדים מן השושלת הפליאולוגית להקים לתחייה את הצי המלחמתי, אך מאמציהם נשאו פרי לזמן קצר בלבד. כוחו של הצי הביזנטי, שבשיא עוצמתו יכול היה להוריד לים מאות ספינות קרב, הצטמצם עד אמצע המאה ה-14 לכמה תריסרי אוניות בלבד, והשליטה בים האגאי עברה לידי ציי המלחמה של הערים האיטלקיות והאימפריה העות'מאנית. עם זאת, הצי ההולך ומתמעט המשיך להתקיים ולפעול עד נפילתה של האימפריה הביזנטית לידי העות'מאנים ב-1453.

הצי הרומי

הצי הרומי (בלטינית: Classis או Classis Romana) הוא השם שניתן לציים המלחמתיים שהחזיקו הרומאים במהלך תולדותיהם. ראשיתו במלחמה הפונית הראשונה (264-241 לפנה"ס) בתקופת הרפובליקה, שיאו בתקופת הפרינקיפאט (27 לפנה"ס - 284 לספירה) וסופו עם נפילת האימפריה ב-476. את מקומו ירש הצי הביזנטי. ציי המלחמה בתקופת הרפובליקה היו ציים זמניים, שהוקמו ופוזרו בהתאם לצורך, ואילו הציים בתקופת הקיסרות היו ציי-קבע.

חמש-חתרית

חמש-חתרית הוא השם העברי המודרני של ספינת מלחמה מונעת במשוטים מן העת העתיקה, שנקראה ביוונית πεντήρης (פֶּנְטֶרֵס) ובלטינית quinqueremis (קְוִוינְקְוֶורֶמִיס). אנייה זו ירשה את מקומה של התלת-חתרית, ויחד עם הארבע-חתרית הצעירה ממנה שימשה ספינת המלחמה הסטנדרטית בציי הים התיכון מסוף המאה ה-4 ועד סוף המאה ה-1 לפנה"ס.החידוש בחמש-חתרית, זה שהבדיל בינה לבין התלת-חתרית (טריארה) ממנה צמחה, היה הקצאת שני חותרים למשוט במקום חותר יחיד. המספר "חמש" (פֶּנְטֶה-, קְוִוינְקְוֶוה-) בשמה של האנייה מתייחס למספר החותרים ב"יחידת חתירה" או למספר שורות החותרים שלאורכה. האנייה הייתה בעלת 90 משוטים בכל צד, המסודרים בשלושה טורים, זה מעל זה. בכל אחד ממשוטי הטור העליון והטור האמצעי אחזו שני חותרים, ובכל אחד ממשוטי המפלס התחתון אחז חותר יחיד. יחידת החתירה מנתה אפוא חמישה חותרים, וסך כל החותרים בספינה היה 300 לעומת 170 בתלת-חתריות שקדמו לה.

נשקה של החמש-חתרית היה איל ניגוח, שבלט מקצה השדרית בגובה קו המים לערך. באמצעותו ניגחה והטביעה את יריבותיה או שברה את משוטיהן ושיתקה את תנועתן. כמו כן הוצבו על סיפונה חיילי צי, קשתים ואף מכונות קלע, להכרעת האויב בלוחמת סיפונים. מאז המאה ה-4 לפנה"ס, עם הופעתה של החמש-חתרית ואחר כך של הרב-חתריות הגדולות והכבדות ממנה, הלכה ודחקה לוחמת הסיפונים את תמרוני הניגוח. לאחר קרב אקטיום (31 לפנה"ס), כשהים התיכון הפך ל"אגם רומאי" ולא נותרו עוד ציים יריבים להתמודד עימם בקרבות סדורים, פינו החמש-חתריות והרב-חתריות האחרות את מקומן לספינות מלחמה קלות ומהירות יותר, המתאימות למשימות שיטור ולחימה בפירטים.

יוליה אוגוסטי פיליאה

יוליה אוגוסטי פיליאה (בלטינית: Iulia Augusti Filia, 'יוליה בת-אוגוסטוס', אוקטובר 39 לפנה"ס - 14) הייתה אצילה מן השושלת היוליו-קלאודית ובתו של הקיסר אוגוסטוס. הייתה גם אשתו של הקיסר טיבריוס, סבתא מצד האם של הקיסר קליגולה, דודה מדרגה שנייה של הקיסר קלאודיוס וסבתא רבתא מצד האם של הקיסר נירון.

מקדש קיסר

מקדש קיסר הידוע גם בשם "המקדש לסגידה ליוליוס קיסר" או "המקדש של כוכב השביט", הוא מבנה עתיק בפורום הרומאי הממוקם ברומא, איטליה בסמוך למקדש וסטה.

מרקוס ליקיניוס קראסוס הצעיר

מרקוס ליקיניוס קראסוס הצעיר, שהיה ידוע גם בכינויים "החסכן" ו"העשיר", היה נכדו של קראסוס חבר הטריאומווירט הראשון, שנפל בחרן במסעו נגד הפרתים. הוא נולד בשנת 60 לפנה"ס והיה למצביא רומי. כמו רבים מן האצולה, החליף קראסוס מחנות מספר פעמים במהלך מלחמות האזרחים הרומיות, והצטרף למחנה אוקטוויאנוס (לפני קרב אקטיום). בשנת 30 כיהן קראסוס כקונסול לצידו של אוקטוויאנוס, אך הוא ידוע בעיקר בהצלחותיו הצבאיות שלא זיכו אותו בעיטורים שהיו נהוגים באותה עת.

פיום

פָיוּם (בערבית: الفيوم) היא עיר במרכז מצרים במזרחו של המדבר המערבי, כ-130 קילומטרים מדרום מערב לקהיר, בתחום נווה המדבר פיום. העיר היא בירתו של מחוז אל-פיום. בתחומה נמצא חלק מאתר העיר העתיקה קרוקודילופוליס. בעבר נקראה העיר "מדינת אל-פיום" (העיר של פיום). ב-2006 מנתה אוכלוסיית העיר, 316,772 נפש. האוכלוסייה הכפרית באזור המקיף את העיר מנתה באותה עת 379,801 נפש.

שם העיר נגזר מקופטית מהמילים פא-יאם שמשמעותם "הים", כנראה בהקשר לאגם מואריס הקדום הנמצא בקצהו הצפוני של נווה מדבר פיום.

כ-7 קילומטרים מדרום מזרח לעיר מצויים שרידי הפירמידה של חווארה שבנייתה מיוחסת לאמנמחת השלישי מהשושלת ה-12.

פיטר גרין

פיטר מוריס גרין (באנגלית: Peter Morris Green‏; נולד ב-22 בדצמבר 1924) הוא היסטוריון, סופר, משורר, מבקר ומתרגם בריטי המומחה בתולדות יוון ורומא. הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת טקסס באוסטין, ובעבר עבד גם כעיתונאי.

רעידת אדמה

רעידת אדמה (או רעש אדמה) היא תופעת טבע גאולוגית המתרחשת לרוב באזורי המגע שבין הלוחות הטקטוניים, והקשורה לתופעת נדידת היבשות. בעת רעידת אדמה גובר לחצה של אנרגיה אלסטית, המצטברת לאורך זמן תחת פני כדור הארץ על כוח החיכוך המתקיים בין הלוחות הטקטוניים, והיא מומרת לאנרגיה אקוסטית בצורת גלים סייסמיים, המרעידים את פני הקרקע ואף קורעים אותם. באזורים מיושבים ובנויים, רעידת אדמה גורמת לרוב לנזק רב בנפש וברכוש, בהתאמה עם עוצמת הרעידה, המרחק ממוקד הרעש, איכות הבנייה וסוג הקרקע עליו המבנה ניצב. חקר רעידות האדמה כולל השקעה רבה בשכלול יכולת חיזוי התופעה, שמוביל לפיתוח והתקנה של מערכות התרעה לטווח קצר, כדוגמת מערכת "תרועה" הנפרסת בישראל, המאפשרות זמן התרעה הנע בין שניות בודדות לעשרות שניות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.