קרבות לטרון

קרבות לטרון היו סדרה של חמישה קרבות קשים בין צה"ל והלגיון הערבי בפאתי לטרון בין 25 במאי ו-18 ביולי 1948, במהלך מלחמת העצמאות.

באזור לטרון עבר הכביש היחיד שחיבר את ירושלים עם השפלה, ומכאן נגזרה חשיבותו האסטרטגית. חמישה ניסיונות שנעשו במטרה לכבוש את לטרון מידי הלגיון הירדני נכשלו, ולטרון נותרה תחת שליטה ירדנית עד מלחמת ששת הימים.

קרבות לטרון
מלחמה: מלחמת העצמאות
Latrun-Police-Building
תאריך התחלה: 24 במאי 1948
תאריך סיום: 18 ביולי 1948
משך הסכסוך: 8 שבועות
מקום: לטרון
31°50′18.39″N 34°58′50.71″E / 31.8384417°N 34.9807528°E
תוצאה: ניצחון ירדני
הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה
ירדןעבדאללה הראשון  ישראלדוד בן-גוריון 
מפקדים
כוחות

2 חטיבות (4 גדודים) של הלגיון הערבי

4 חטיבות (אלכסנדרוני, 7, הראל, יפתח)

אבידות

2-20 הרוגים, 6 פצועים
סך הכל: פחות מ-40

סך הכל: 168 ב-5 ההתקפות

(למפת השפלה רגילה)
HaShfela
 
קרבות לטרון
קרבות לטרון

רקע

בעקבות המרד הערבי הגדול בשנים 19361939, שלטון המנדט הבריטי בנה, כחלק ממערך מצודות טגארט, במרחק קצר ממנזר השתקנים בלטרון תחנת משטרה, ששלטה על הדרך מתל אביב לירושלים.

על פי תוכנית החלוקה היה אזור לטרון בשטח המדינה הערבית. בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, עד לסיום המנדט הבריטי ופינוי הצבא הבריטי מא"י (29 בנובמבר 1947 - 15 במאי 1948) המשיכו הבריטים להחזיק כוח בתחנת המשטרה, כדי לאבטח את התנועה בכביש האסטרטגי מהשפלה לירושלים.

קיומו של היישוב היהודי בירושלים, שמנה כמאה אלף איש ערב פרוץ מלחמת העצמאות, היה תלוי לחלוטין באספקת מים ומזון משפלת החוף. הערבים, שהבינו היטב שניתוק התחבורה היהודית מהשפלה לירושלים עשוי להכריע את המערכה על העיר, ריכזו את עיקר מאמציהם בחסימת צירי התנועה לירושלים, החל מראשית המלחמה. בשורה של מבצעים צבאיים מוצלחים, במהלך החודשים אפריל-מאי 1948, הצליחו כ- 1500 לוחמים מחטיבת גבעתי במסגרת מבצע נחשון, להשתלט כמעט על כל אורכו של הכביש הראשי מהשפלה לירושלים, אולם קטע הדרך שבין לטרון לשער הגיא, נותר בשליטת הצבא הבריטי עד לסיום המנדט, ולכן לא ניתן היה לפעול בו. בחודש שקדם לסיום המנדט הבריטי נכנס לאזור זה גם כוח מ"צבא ההצלה" של קאוקג'י, השתלט על הנקודות השולטות בחלקו המזרחי של רכס לטרון, ומנע המשך מעבר שיירות אספקה לירושלים.

אחרי עזיבת הבריטים בליל 14 במאי 1948, הוצאו גם כוחותיו של קאוקג'י מאזור לטרון, והועברו להתארגנות מחדש בסוריה. כתוצאה מכך נותר אזור לטרון ריק כמעט לחלוטין מכוחות ערביים במשך כשלושה ימים. עקב העדר מידע מודיעיני על המצב ומחסור בכוחות צבאיים זמינים, נמנע הפיקוד הצבאי הישראלי מהשתלטות של קבע על קטע הכביש מלטרון לשער הגיא, למרות דרישתו של בן-גוריון, ובכך הוחמצה הזדמנות נדירה לכבוש את האזור ללא קרב. בימים 15–18 במאי השתלטו כוחות מחטיבות "גבעתי" ו"הראל" באופן זמני על מספר נקודות מפתח השולטות על הכביש במרחב לטרון, כדי לאפשר מעבר מספר שיירות אספקה לירושלים (מבצע מכבי), אך בכל פעם נטשו הכוחות עם אור היום את הנקודות האסטרטגיות הללו. ב-18 במאי נשלח גדוד 4 של הלגיון לאזור לטרון, ותפס את כל קו הרכס שבין לטרון לשער הגיא. ב-23 בחודש תוגבר כוח זה בגדוד נוסף של הלגיון, בסיוע ארטילריה ושיריוניות. מטרת פיקוד הלגיון הייתה לחסום באזור לטרון את התנועה בכביש הראשי לירושלים, כדי למנוע מעבר אספקה ותגבורות לעיר, לנתק אותה משפלת החוף הישראלית, ובכך להקל את השתלטות צבא עבה"י על ירושלים העברית.

בעיני דוד בן-גוריון חשיבותה של לטרון הייתה מכרעת בלחימה על ירושלים. הוא טען כי "המערכה על ירושלים היא מכרעת ולא מבחינה צבאית בלבד" וכי "קיומה של ירושלים (העברית) תלוי בביטחון התחבורה"[1] ניתן לתמצת את השקפתו של בן-גוריון במילים הבאות: "אין לטרון - אין כביש (לירושלים), אין כביש - אין ירושלים, אין ירושלים - אין מדינה". ומכאן החשיבות המכרעת, שייחס בן-גוריון לכיבוש לטרון.

במבחן התוצאה, החזיקה ירושלים העברית מעמד למרות שהצבא הירדני המשיך להחזיק בלטרון עד למלחמת ששת הימים.

האירועים שקדמו לקרבות

מבצע מכבי בין 8 ל-16 במאי

Latroun (15 mai)
אזור לטרון ב-15 במאי 1948

ב-8 במאי, פתחה ההגנה במבצע מכבי נגד צבא השחרור הערבי ששהה במספר כפרים לאורך כביש ירושלים ומנע הגעת אספקה לאוכלוסייה היהודית בעיר. חטיבת גבעתי איגפה ממערב וחטיבת הראל ממזרח.[2][3]

בין 9 ל-11 במאי גדוד מחטיבת הראל התמקם בגבעות שמצפון ומדרום לכביש. הגדוד ספג אש תופת מהארטילריה של צבא השחרור אולם הצליח להחזיק בעמדותיו ולהתחפר.[4][5]

ב-12 במאי תפסה חטיבת גבעתי את מחנה המעצר הבריטי שעל הכביש המוביל ללטרון אך נטשה אותו ביום הבא.[6] בין 14 ל-15 במאי, תפס גדוד 52 של החטיבה את הכפרים אבו שושה, אל-נעני ואל קובאב צפונית ללטרון ובכך ניתק את הגישה מהעיר רמלה אל האזור.[3]

ממזרח, חיילי חטיבת הראל תפסו את דיר איוב ב-15 במאי אך נטשו את הכפר ביום הבא.[6]

בימי לחימה אלה הבינו המפקדים בשטח את חשיבותה האסטרטגית של לטרון. דוח שנשלח מחטיבת הראל מסכם שלצומת לטרון חשיבות מכרעת בקרב על ירושלים אולם הדוח מציין גם שהתובנה הזו לא חלחלה בפיקוד בשבוע שקדם לקרבות.[7] בזמן הקרבות באזור לטרון קיבלה חטיבת גבעתי הוראה להתפרש מחדש בחזית הדרומית בשל התקדמות הצבא המצרי. חטיבת הראל קיבלה הוראה להשאר באזור ירושלים. בדיעבד תהיה ההחלטה לעזוב את האזור מבלי להבין את חשיבותו האסטרטגית, נקודת מחלוקת מרכזית בין מפקד המבצעים של ההגנה יגאל ידין לבין מפקד חטיבת הראל יצחק רבין.

השתלטות הלגיון הערבי

Habes al-Majali
חביס אל מג'אלי מפקד הרגימנט הרביעי של הלגיון הערבי

במהלך הבלבול שליווה את קץ המנדט הבריטי וההירתמות של צבאות ערב למלחמה, החליפה לטרון ידיים ללא קרב. ראשית, ב-14 במאי ניתנה לפאוזי קאוקג'י הוראה להסיג את צבא השחרור מלטרון ולהעביר את האזור ללגיון הערבי. לפי יואב גלבר, העזיבה הזו התרחשה לפני הגעת הכוחות הירדנים ללטרון.[8][9]

מבצע בן נון א'

בלילה שבין 24 במאי 1948 ל-25 במאי נערך ניסיון ראשון לכבוש את לטרון במסגרת מבצע בן נון א'. הכוח התוקף, בפיקודו של שלמה שמיר, קצין לשעבר בצבא הבריטי, כלל את חטיבה שבע (1450 לוחמים), שאך זה הוקמה, מתוגברת בגדוד 32 מחטיבת "אלכסנדרוני" (450 לוחמים). הכוח הורכב מלוחמים ברמות הכשרה שונות, חלקם אנשי פלמ"ח, חלקם אנשי חי"ש וחלקם אנשי גח"ל שעלו לארץ זמן קצר לפני כן. עקב העדר מידע מודיעיני מהימן, לא היה ידוע לפיקוד הישראלי, שכוח האויב במתחם לטרון נהנה מעדיפות מספרית ואיכותית גדולה על הכוח התוקף. הכוח נכשל בניסיונו לכבוש את הנקודות השולטות ברכס לטרון ונאלץ לסגת לאחר שספג אבידות קשות. במהלך נסיגתו ניתנה הוראה להותיר פצועים קשה בשטח, הוראה ששונתה כלקח מקרב זה להוראה שאין משאירים פצועים בשטח. אבידות החטיבה במבצע בן נון א' הסתכמו ב-74 הרוגים, ששה שבויים ופצועים רבים.

לוחמים ערביים מקומיים, מרביתם מהכפרים בית ג'יז ובית סוסין, מילאו תפקיד מרכזי בהדיפת המתקפה הישראלית, וזינבו בכוחות הנסוגים. מפקדת חטיבה 7 הבינה שהיא חייבת להשתלט על הכפרים הללו (שישבו על רכס הגבעות שמדרום לכביש לירושלים, מול רכס לטרון), לפני חידוש ההתקפה על מתחם לטרון, כדי לאבטח את אגפה הדרומי, ולחבור עם חטיבת "הראל" בפרוזדור ירושלים. בימים 25–28 במאי נכבשו שני הכפרים כמעט ללא התנגדות בשתי התקפות לילה, ותושביהם ברחו מהם. כיבוש הכפרים יצר מסדרון קרקעי בשליטת צה"ל, שעקף את חסימת הלגיון בלטרון, ואיפשר מאוחר יותר את סלילת דרך עוקפת לירושלים ("דרך בורמה").

מבצע בן נון ב'

בליל 30/31 במאי 1948 נערך ניסיון שני לכבוש את מתחם לטרון, על ידי כוחות מחטיבה 7 בסיוע גדוד 52 מחטיבת "גבעתי". במהלך מבצע זה נעשה לראשונה שימוש נרחב בשיריוניות ובזחל"מים, ולכן נהוג לראות בו את הפעולה הראשונה של חיל השריון הישראלי. הכוחות הישראליים ערכו התקפת לילה בשני מאמצים עיקריים על עמדות הלגיון בחלקו המערבי של רכס לטרון ובחלקו המזרחי של הרכס. שתי ההתקפות נכשלו, מבלי שהצליחו ליצור איום רציני על מערך ההגנה של הלגיון, וכוחות צה"ל נסוגו לנקודות היציאה שלהם לאחר שספגו אבידות כבדות (49 הרוגים ועשרות פצועים).

במהלך המבצע הצליח צוות קרב משולב מגדוד 73 של חטיבה 7 לפרוץ את טבעת ההגנה החיצונית של תחנת משטרת לטרון, אך ניסיונו לפרוץ אל תוך מבנה המשטרה נכשל, ושרידי הכוח התוקף נאלצו לסגת לאחר שספגו אבידות כבדות ביותר. בחצר המשטרה נותרו 31 הרוגים ישראלים וארבעה זחל"מים.

מבצע יורם

המחסור המחריף במזון בירושלים העברית, כתוצאה מכשלונות צה"ל לפרוץ את המצור שהטיל צבא עבר הירדן על העיר, ביחד עם החשש ש"ההפוגה הראשונה" במלחמה בא"י תיכנס לתוקף כאשר ירושלים עדיין מנותקת משאר חלקי המדינה היהודית, גרמו לבן-גוריון לדרוש מהמטכ"ל הישראלי לעשות ניסיון נוסף לכבוש את מתחם לטרון לפני מועד כניסת ההפוגה לתוקף (11 ביוני).

הפעם הוחלט להטיל את המשימה על שתי חטיבות פלמ"ח - חטיבת "הראל", שהחזיקה בפרוזדור ירושלים, וחטיבת "יפתח", שהועברה במיוחד מהגליל לחזית ירושלים, כדי לתגבר את כוחות צה"ל באזור - תחת פיקוד יגאל אלון, מפקד השדה הבכיר של הפלמ"ח.

לפי תוכנית הפעולה נועד גדוד 1 מחטיבת "יפתח" לערוך פשיטות על עמדות הלגיון בחלק המערבי והצפון מערבי של מתחם לטרון, כדי להטעות את פיקוד הלגיון ולאלץ אותו לרכז את עתודותיו באזור זה, בעוד המתקפה העיקרית מונחתת מכיוון דרום, על עמדות הלגיון ברכסים ממזרח לכפר לטרון (מרכז מערך ההגנה המבוצר של הלגיון). פלוגה מתוגברת מגדוד 5 של "הראל", תחת פיקודו של המ"פ זיוי צפרירי, נועדה לכבוש את משלט י"ג (נ"ג 350) עליו הגנה מחלקה אחת של הלגיון, ולאחר כיבושו נועד גדוד 3 של "יפתח" לעבור דרכו, ולהשתלט על משלט י"ד (נ"ג 315) הגדול והמבוצר במתחם, שהיה על הרכס מצפון מערב לי"ג.

המבצע נערך בלילה שבין 8 ביוני ל-9 ביוני 1948. בגלל טעות בניווט תקפה הפלוגה המתוגברת מגדוד 5 את משלט י"ד בקרב חזיתי קשה - במקום את יעדה המקורי משלט י"ג. הפלוגה שלא עמדה על טעותה דיווחה על כיבוש משלט י"ג, וגדוד 3 הופתע כאשר נתקל במכת אש של כוח הלגיון שהחזיק במשלט. מפקד גדוד 3 החליט לסגת לנקודת היציאה אף על פי שכמעט לא היו לו נפגעים, ובכך השאיר את הפלוגה המתוגברת מגדוד 5 מבודדת בלב מערך הלגיון. למרות זאת הצליחה הפלוגה המתוגברת של הגדוד החמישי בתום קרב גבורה ממושך וקשה שנמשך 7 שעות מול כוח עדיף עליה לאין שעור, וללא כל סיוע מצד כוחות צה"ל הגדולים שהיו סביב מתחם לטרון באותו לילה, להשתלט על משלט י"ד ולהדוף שורת התקפות נגד של כוחות הלגיון. דיווחים מהצד הירדני מלמדים, שפעולת 'כוח זיוי צפרירי' מחטיבת הראל, הייתה קרובה למוטט את כל מערך ההגנה של הלגיון במתחם לטרון, ואילו מפקדת המבצע הייתה מתגברת אותו הוא היה מכריע את כוחות האויב במתחם לטרון. אולם מפקדת המבצע לא הבינה את תמונת המערכה, ועם שחר הורתה ללוחמיו של צפרירי לסגת בכוחות עצמם, לאחר שספגו 16 הרוגים ופצועים רבים. מפקד הכוח, זיוי צפרירי פיקד על הנסיגה למופת. הוא נאלץ להשאיר את החללים על המשלט, כשלוחמיו המעטים תומכים במורד הגבעה בחבריהם הפצועים. זיוי צפרירי ירד אחרון מהרכס. רק בתום המלחמה החזירו הירדנים את החללים לישראל.

מבצע "יורם" הוכיח, שניתן היה לכבוש את מתחם לטרון משהוטלה המשימה על כוחות חי"ר מנוסים ומאומנים היטב: כוחות הפלמ"ח. למרות כישלון המבצע, הרי שמבין חמשת הניסיונות לכבוש את מתחם לטרון במלחמת העצמאות, 'כוח זיוי צפרירי' של הגדוד החמישי בחטיבת הפלמ"ח הראל, היה קרוב מאוד להשגת היעד, ויצר איום ממשי על כל מערך ההגנה של הלגיון שחסם את הדרך לירושלים.

לאחר שלושת הכישלונות

למחרת המבצע הורה בן-גוריון לצאת שוב עוד באותו לילה, אך נתקל בסירוב מפי יצחק רבין, סגנו של אלון. לויתור על תפיסת לטרון סייעה העובדה שבמהלך חודש יוני נפרצה דרך עוקפת לירושלים שכונתה דרך בורמה. מעבר ציוד בדרך זו לירושלים הקל על המצור והפך את "פקק לטרון" לחשוב פחות.

במסגרת מבצע דני נעשו עוד שני ניסיונות לכבוש את לטרון:

  • בליל 15-16 ביולי 1948 תקפה פלוגה מחטיבת הראל את "רכס התותחים" (נ.ג 395) בחלקו המזרחי של רכס לטרון וכבשה בהסתערות את המשלט. הליגיון הערבי שחזה את ההתקפה, חוזק בגדוד משוריין שהחל כעבור זמן קצר בהתקפת נגד. לוחמי הראל לא צוידו בנשק נגד שריון. השחר עמד לעלות ומפקד הפלוגה החליט על נסיגה לפני שיכותר על ידי כוח הלגיון העדיף. הפלוגה השאירה במקום שלושה פצועים קשה שלא ניתן לטלטלם וחובש שהתנדב להישאר ולטפל בהם. ארבעתם נהרגו בידי הירדנים.
  • ב-18 ביולי 1948 לקראת כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, בוצע ניסיון לכבוש את תחנת המשטרה. המשימה הוטלה על פלוגה של חטיבת יפתח ועל מספר זחל"מים וטנק קרומוול של חטיבה 8. הטור המשוריין יצא מאל-קובאב והתקדם לעבר תחנת המשטרה בלטרון. כאשר הגיעו לתחנת השאיבה במחצית הדרך פתח הטנק באש על המשטרה. בעת שילוח הפגז השלישי נתקע התרמיל בקנה והטנק נאלץ לסגת כדי לתקן את התקלה. קשר לקוי גרם לכך שמפקד שדרת הזחל"מים ראה בכך אות לנסיגה ופקד על הזחל"מים לסגת. מפקד הפעולה לא רצה לסכן את חיל הרגלים בהתקפה ללא סיוע ופקד על נסיגה כללית.

לאחר מלחמת העצמאות נשארה לטרון מובלעת בשליטת ירדן והיא נכבשה על ידי ישראל רק במלחמת ששת הימים[10].

קבורה בהר הרצל והנצחה

Mount Herzl - Independence War Plot IMG 1286
קבר אחים לחללי הקרבות באזור לטרון בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים

קרב לטרון השאיר את חותמו על הזיכרון הקולקטיבי הישראלי ומהווה חלק ממיתוס "המייסדים" של המדינה היהודית. משמעות סמלית נוספת קיימת גם בשל השתתפותם של ניצולי השואה בקרבות. ההתקפות עלו בחייהם של 168 חיילים ישראלים, אך יש כאלו המנפחים מספר זה לכ-200.[דרוש מקור][דרושה הבהרה] באוקטובר 1949 נאספו עצמות החללים שנותרו בשדה הקרב והובאו לקבורה בהלוויה המונית בקברי אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים כחודש אחר כך יחד עם הרוגים נוספים בקרבות באזור ירושלים וסביבתה.[11]

כיום שוכן במקום אתר יד לשריון - מוזיאון של צה"ל, המוקדש לחיל השריון ולמלחמת העצמאות.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דוד בן-גוריון, בהלחם ישראל, תל אביב תשי"א עמודים 25, 90.
  2. ^ Efraïm Karsh (2002) עמודים 60-62
  3. ^ 3.0 3.1 Benny Morris (2008), עמוד 162
  4. ^ Benny Morris (2008), עמוד 132
  5. ^ Story of the Battle of Bayt Mahsir on the website of the Palmach (retrieved on 9 August 2008).
  6. ^ 6.0 6.1 Ytzhak Levi (1986), detailed chronology of the battle of Jerusalem given at the end of the book.
  7. ^ Benny Morris (2008), עמוד 463
  8. ^ gelber 138-145
  9. ^ Lapierre et Collins (1971), p.611
  10. ^ דיוויד סלע, ‏70 שנים אחרי, באתר ישראל היום, 20 יולי 2018
  11. ^ גבורי ישראל שנפלו הובאו לקברות בהר הרצל, דבר, 18 בנובמבר 1949; א. תלמי, פרשת חיפוש הגופות, דבר, 18 בנובמבר 1949; ב-228 ארונות מובלים חללי ירושלים למנוחת נצחים בהר-הרצל, מעריב, 17 בנובמבר 1949; חודש ימים נמשך ליקוט עצמות הקדושים, מעריב, 17 בנובמבר 1949 המשך; "בזכותם אנו חיים בירושלים" (שיחה עם הרב הצבאי הראשי סגן-האלוף ש. גורונצ'יק), מעריב, 17 בנובמבר 1949; א. ירושלמי, מסע האבל של 228 ארונות, מעריב, 20 בנובמבר 1949
אריה יצחקי

אריה יצחקי (נולד ב-1944) הוא היסטוריון העוסק במלחמות ישראל בעת החדשה.

בית סוסין

בית סוסין (בערבית بيت سويسن) היה כפר ערבי בגבול הרי יהודה ושפלת יהודה כ-17 קילומטרים דרומית מזרחית לרמלה וכשלושה קילומטרים דרומית ללטרון, בגובה 310 מטר מעל פני הים. הכפר היה שייך לנפת רמלה מחוז לוד (1945).

בשנת 1596, בתקופה העות'מאנית, נמנו בכפר 308 תושבים. בעקבות מאורעות תרפ"ט הוטל על הכפר עונש קיבוצי בסך של 150 לירות על חלקם של תושבי הכפר בהחרבת כפר אוריה. במפקד האוכלוסין המנדטורי משנת 1931 מנתה האוכלוסייה 70 תושבים. על פי סקר הכפרים 1945 מספר התושבים בשנת 1945 עלה ל-210..

במלחמת העצמאות, במהלך ההכנות למבצע בן נון ב', ב-28 במאי 1948, נכבש הכפר על ידי פלוגה א' מגדוד 72 של חטיבה 7 והתרוקן מתושביו.

לאחר כיבוש הכפר המקום שימש כמשלט במבצע בן נון ב' בניסיון לכיבוש לטרון, לאחר הכישלון במבצע זה לטרון נשארה בידי האויב. בסמוך לבית סוסין עברה דרך בורמה, דרך עוקפת ששימשה לפריצת המצור על ירושלים מאחר שהכביש מהשפלה לירושלים נחסם בלטרון ובשער הגיא.

בשנת 1950 הוקם מושב תעוז על אדמות הכפר.

גיוס חוץ לארץ

גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן במלחמת השחרור לחיילים שגויסו מקרב היהודים, יוצאי אירופה וצפון אפריקה, שעלו לארץ ישראל באותה עת. רובם המכריע הם ניצולי שואה. במסגרת הגח"ל גויסו ונלחמו במלחמת השחרור כ-20,000 לוחמים, אשר היוו כרבע מהצבא. הלוחמים שולבו ביחידות לוחמות, ועל אף קשיי הקליטה, מחסור באימונים וקורותיהם בתקופת השואה, לחמו בחזיתות קדמיות. רבים נפלו על הגנת ישראל שטרם הספיקו להכיר.

הדסה למפל

הדסה (הלנה) לֶמְפֶּל (12 בפברואר 1929 - 30 במאי 1948) הייתה ציירת ולוחמת פלמ"ח, שנהרגה בקרב על משטרת לטרון במלחמת העצמאות.

הלוויית 323 חללי מלחמת העצמאות בירושלים

הלוויית 323 חללי מלחמת העצמאות נערכה בירושלים ב-17 בנובמבר 1949. קהל בן עשרות אלפים חלק כבוד לחללים, ביניהם חללי גוש עציון, בדרכם האחרונה. הם נקברו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הייתה זו ההלוויה הראשונה שנערכה בבית קברות זה.

בשנים 1950-1953 נערכו בבית הקברות הלוויות המוניות נוספות, שבהן הובאו בו לקבורה למעלה מ-600 חללים נוספים ממלחמת העצמאות.

ההלוויה ואלו שבאו אחריה קידשו את בית הקברות בהר הרצל כפנתיאון לאומי, שבו נחים הגיבורים שנתנו את חייהם על עצמאות מדינת ישראל והצלת בירתה ירושלים.

השבויים הישראלים בירדן במלחמת העצמאות

במלחמת העצמאות נלקחו כ-700 איש בשבי ירדן. הם הובאו בקבוצות גדולות מאתרי קרבות שונים של הלגיון הערבי וכונסו ביחד במחנה שבויים שנקרא "אום אל ג'מאל" (אם הגמלים) במדבר, 15 ק"מ מזרחית לעיר מַפרָק בצפון ירדן.

ח'ולדה

ח'ולדה או חולדה הערבית ( בערבית خلدة) היה כפר ערבי בגבול הרי יהודה ושפלת יהודה כ-12 קילומטרים דרומית לרמלה וכקילומטר דרומית מזרחית לחוות חולדה, בגובה של כ-150 מטר מעל פני הים. הכפר היה שייך לנפת רמלה שבמחוז לוד (1945). על פי סקר הכפרים 1945 שנערך בידי רשויות המנדט שטחי אדמותיו היו 9,461 דונם ובשנת 1945 מנה 280 נפשות. במלחמת העצמאות במהלך מבצע נחשון ב-6 באפריל 1948 הכפר נכבש, התרוקן מתושביו ובתי הכפר נהרסו.

במלחמת העצמאות פעלו הערבים לניתוק ירושלים מהשפלה ומנעו העברת אספקה וכוחות צבאיים לעיר ולמעשה העיר הייתה במצב של מצור. הדרך מהשפלה לירושלים דרך לטרון נחסמה כבר באזור רמלה והדרך היחידה לעיר מהשפלה עברה דרך מזכרת בתיה, קיבוץ חולדה וח'ולדה הערבית שם התחברה הדרך לכביש מג'דל (אשקלון) - לטרון שהייתה הדרך הראשית שהובילה ממישור החוף הדרומי לירושלים. הכפר שימש בסיס לערבים ובגלל קרבתו לדרך המובילה לירושלים נכבש בפעולה הראשונה לפריצת הדרך לירושלים במבצע נחשון. במלחמת העצמאות לאזור חולדה היה תפקיד חשוב מאוד בעיקר במערכה לפריצת הדרך לירושלים. המקום היה הבסיס העיקרי של הכוחות שהגיעו מהשפלה ולחמו על פתיחת הדרך לירושלים במבצע נחשון, קרבות לטרון ומשם נערכו הפעולות לפתיחת דרך בורמה. דרך זו הייתה דרך עוקפת ששימשה לפריצת המצור על ירושלים נסללה במהלך מלחמת העצמאות מאחר שהכביש מהשפלה לירושלים נחסם בלטרון.

היום נמצאים שרידים של בתי הכפר על גבעה כ-200 מ' דרומית מזרחית ליישוב משמר דוד שנוסד כקיבוץ בשנת 1949 על אדמות ח'ולדה.

חטיבה 7

חטיבה 7, המכונה גם "עוצבת סער מגולן", היא חטיבת שריון סדירה, הנמצאת תחת פיקודה של אוגדה 36 ("עוצבת געש") בפיקוד הצפון של צבא ההגנה לישראל. החטיבה הוקמה ב-16 במאי 1948, מיד לאחר הכרזת המדינה והשתתפה בכל מלחמות ישראל.

בעשור השני של המאה ה-21 משתמשת החטיבה בטנקים מדגם מרכבה סימן 4מ עם מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח". מפקד החטיבה הנוכחי הוא אלוף-משנה אודי צור.

יער אשתאול

יער אשתאול (נקרא גם יער הראל) הוא יער בסמוך למושב אשתאול, הנמצא ממערב לירושלים, חלק מפארק יצחק רבין. היער ניטע על ידי גרעין התיישבות של עולי תימן וקרן קיימת לישראל.

הגישה ליער היא מכביש הגבורה, צומת שמשון - צומת נחשון (כביש 44).

לטרון

לטרון הוא רכס בעמק איילון, במרחק של כ-15 קילומטר מערבית לעיר ירושלים. הרכס שולט על הדרך לירושלים, נחשב ליעד אסטרטגי חשוב ונערכו בו קרבות מרכזיים, מימי התנ"ך ועד למלחמת ששת הימים.

מקור השם הוא שיבוש שמו של מבצר לטרון, מבצר צלבני שנבנה במקום ושנקרא בצרפתית "Le toron des chevaliers" ("מגדל האבירים" בתרגום חופשי). על פי השערה אחרת מקור השם הוא מלטינית Castellum bonu Latronis, מבצרו של הגנב הטוב.

לטרון (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

מבצע בן נון א'

מבצע בן נון א' היה אחד ממבצעי ההגנה במלחמת העצמאות בזירה העבר-ירדנית, וחלק מקרבות לטרון. המבצע נערך לפנות בוקר ובמשך יום ה-25 במאי 1948. מטרת המבצע הייתה השתלטות על הכביש באזור לטרון - שער הגיא על מנת לאפשר תנועה לירושלים הנצורה, והעברת שיירה לעיר עם פתיחת הדרך. המבצע, הראשון של חטיבה 7, אשר הוקמה ימים אחדים לפני תחילתו, נחל מפלה וכוחות צה"ל נסוגו תוך שספגו אבדות כבדות.

מבצע בן נון ב'

מבצע בן נון ב' היה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות. המבצע, שנערך בליל 30/31 במאי 1948, היה הניסיון הכושל השני לכבוש את מתחם לטרון, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה. במהלך המבצע ניסו כוחות מחטיבה 7 ומחטיבת גבעתי לתקוף במקביל את החלק המזרחי ואת החלק המערבי של רכס לטרון. במהלך המבצע נכשלו ההתקפות על עמדות הלגיון במחיר אבידות כבדות, והדרך לירושלים נותרה חסומה. כישלון ההתקפה אילץ את צה"ל להגביר את המאמצים לפריצת דרך עוקפת לירושלים (דרך בורמה).

מבצע יורם

מבצע יורם היה הניסיון השלישי של ישראל לכבוש את לטרון במלחמת העצמאות, ובכך לנסות ולפתוח את הדרך לירושלים (ראו רקע בקרבות לטרון). הוא נערך בלילה שבין ה-8 ל-9 ביוני 1948, לקראת כניסת ההפוגה הראשונה. כמו כל קודמיו, וכמו אלה שאחריו, ניסיון זה נכשל אף הוא, אך נחשב לזה שהיה הקרוב ביותר להשגת המטרה.

מבצע מכבי

מבצע מכבי במלחמת העצמאות נערך על ידי ארגון ההגנה בתאריכים 8 במאי 1948 - 18 במאי 1948, במטרה לפתוח את הדרך מן השפלה לירושלים. אם כי הדרך נפתחה לזמן מה, הרי בסופו של המבצע, נשארה הדרך לירושלים חסומה באזור לטרון. בכל זאת, המבצע הביא להישגים טריטוריאליים, ובמהלכו הועברה כמות מצומצמת של אספקה לירושלים.

מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) החלה ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר שתוכנית החלוקה התקבלה בעצרת האו"ם, פתחו ערביי ארץ ישראל בפעולות תקיפה כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה. יחידות מתנדבים מטעם הליגה הערבית (צבא ההצלה) חברו לסייע לערבים המקומיים, ובהמשך הצטרפו אליהם גם מתנדבים מן האחים המוסלמים. ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של המנדט הבריטי, הכריזה הנהגת היישוב על הקמת המדינה. למחרת פלשו לארץ ישראל צבאות סדירים של מדינות ערב, חברות הליגה הערבית. הלחימה בפועל נגד הצבאות הערביים הסדירים הסתיימה כבר בינואר 1949, אך המלחמה תמה רשמית ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון, עם סוריה. ישראל ועבר הירדן (ממלכת ירדן של ימינו) ניצחו במלחמה ואילו ערביי ארץ ישראל, כמו גם 'צבא ההצלה', הובסו. צבאות מדינות ערב שפלשו לארץ ישראל, או נטלו חלק בלחימה, ספגו ברובם מכה קשה, במיוחד הצבא המצרי. ארץ ישראל המערבית נחלקה בין: ממלכת עבר הירדן, שכבשה את הגדה המערבית; מצרים, שכבשה את רצועת עזה; ומדינת ישראל, שהרחיבה גבולותיה בתוך ארץ ישראל מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת האו"ם מ-1947. ירושלים, שנועדה להיות בשליטה בינלאומית, חולקה בין ישראל לירדן: הרובע היהודי, כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים שנכבשה במלחמה על ידי הלגיון הירדני, נותר בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים; כן נותרה ממלכת ירדן שליטה על שכונות ערביות במזרח העיר, ועל העיר בית לחם, שאף היא נועדה להיות תחת שלטון בינלאומי. בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל.

שיעור ההרוגים במלחמה בקרב כוח המגן העברי, צבא ההגנה לישראל והאוכלוסייה היהודית הגיע לכדי אחוז אחד מכלל אוכלוסיית היישוב. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים ערביים. אירועים אלה כונו על ידי הערבים בכינוי "הנכבה" (בערבית: النكبة - 'האסון' או 'המכה'). כתוצאה עקיפה של המלחמה, התערער גם מצבם של יהודי ארצות ערב. וכך, מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות ערב, כמעט כל יהודי אותן ארצות, נאלצו או אולצו לעזבן בשנים שלאחר המלחמה.

משה מזרחי

משה מזרחי (5 בספטמבר 1931 – 3 באוגוסט 2018) היה במאי קולנוע ישראלי, זוכה פרס אופיר. הוא וגיא נתיב הם הבמאים הישראלים היחידים שסרט בבימוים זכה בפרס האוסקר האמריקאי.

שריונית וייט

שריונית וייט הנקראת גם שריונית סקאוט היא רכב קרבי משוריין שנבנה על ידי המחלקה הטכנית של ארגון ההגנה במטרה להוות את עמוד השדרה של השריון ולאפשר לו לפעול ככוח התקפי כנגד הכוחות הערביים בתש"ח. בצה"ל היא כונתה בשם: "וייט" (בהתאם לשם החברה שייצרה את המנוע).

השריונית נבנתה על בסיס שריונית אמריקאית קלה מסוג שריונית סיור M3. זו הייתה שריונית סיור ופיקוד שנבנתה עבור הצבא האמריקני ושמשה למספר מטרות כגון סיור, רכב פיקוד, קישור אמבולנס וכדומה. כך למשל כאשר פלשו הכוחות האמריקנים לצפון אפריקה בפקודו של גנרל פאטון, שמשה שריונית כזאת כרכב הפיקוד שלו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.