קפיטולציות

קפיטולציותלטינית בימי הביניים: "הסכם בראשי פרקים ספציפיים", מהמילה הלטינית caput - ראש, capitulum - פרק, בשימוש בשנת 1535[1]) הוא שם כולל לזכויות מיוחדות של אזרחי מדינות (בדרך כלל מדינות אירופה וארצות הברית) בשטחן של מדינות אחרות באסיה ובאפריקהסין נהנתה גם יפן, כמו מדינות אירופה וארצות הברית, מזכויות הדומות לקפיטולציות).

בתולדות המזרח התיכון משמש המונח קפיטולציות כשם לזכויות שהשיגו מדינות אירופה וארצות הברית לאזרחיהן שהיו בתחומי האימפריה העות'מאנית. הקפיטולציות כללו, בין היתר, פטור ממסים מסוימים, והחרגה של האזרח האירופי מסמכות השיפוט של בית המשפט העות'מאני. אזרח של מדינה אירופאית, שהיה לה הסכם מעין זה עם האימפריה העות'מאנית, היה נשפט בדרך כלל אצל הקונסול של מדינתו בתחום מגוריו. יתר על כן, סכסוך משפטי בין אזרח אירופי לבין אזרח עות'מאני היה מתברר בפני פורום מעורב, שכלל את הקונסול של מדינת האם של האזרח ושופט מטעם השלטון עות'מאני.

המקור ההיסטורי של משטר הקפיטולציות

קפיטולציות נהגו בממלכות הצלבנים במזרח התיכון בימי הביניים. ערי איטליה שסחרו עם אותן ממלכות השיגו לאזרחיהן שורה של הטבות, שצמצמו מאד את סמכותן של אותן מדינות כלפי אזרחים אלו. חלק מהממלכות המוסלמיות שנטלו את מקומן של הממלכות הצלבניות בסוריה ובארץ ישראל היו מעוניינות בהמשך הסחר עם ערי אירופה השונות, ולשם כך נתנו לאזרחי מדינות אלו ערובות לשלומם, לרכושם ולחופש הדת שלהם.

משטר הקפיטולציות באימפריה העות'מאנית

גם האימפריה העות'מאנית העניקה הטבות מעין אלו לסוחרים אירופים ממדינות מסוימות באירופה, במיוחד מערי איטליה השונות. עם היחלשותה של האימפריה במאה התשע עשרה השיגו מדינות אירופה השונות הטבות מהסוג שהוזכר לעיל. הטבות אלו הפכו את הקונסולים לריבונים על אזרחי מדינותיהן בארצות האימפריה העות'מאנית.

הסכמי הקפיטולציה נחתמו אחרי שבריטניה, רוסיה ואוסטרו-הונגריה סייעו לשלטון העות'מאני למגר את כוחותיו של מוחמד עלי, שליט מצרים מארץ ישראל וסוריה, לאחר ששלט בהן בין השנים 1840-1831. ההסכמה לחתום על הסכמים אלו, שהיוו פגיעה מהותית בסמכות האימפריאלית של העות'מאנים, מהווים ביטוי לחולשתה ההולכת וגוברת של האימפריה מול מעצמות אירופה. הסכמי הקפיטולציות הביאו לעידן חדש עבור זרים באימפריה העות'מאנית כולה, שכן מדינות אירופה יכלו עתה להקים עבורם מערכות אזרחיות מקבילות לאלו שסיפקה האימפריה, כגון שירותי דואר, בנקים, בתי חולים, בתי ספר, סלילת דרכים ומסילות.

בהמשך דרשו מדינות אירופה אף להחיל את זכויות הקפיטולציה גם על אוכלוסיות לא-מוסלמיות במזרח התיכון, בלי קשר למוצאן. רוסיה, למשל, דרשה זאת עבור כלל היוונים האורתודוקסים במזרח התיכון, ובמיוחד בארץ ישראל; צרפת דרשה זאת עבור כל הנוצרים הקתולים, ואילו אנגליה דרשה זאת עבור היהודים והדרוזים.

סופן של הקפיטולציות

הקפיטולציות היוו עבור המדינה המארחת סמל לשעבודה בידי המדינות המפותחות, כך שמדינה שהתחזקה שאפה לביטול הקפיטולציות בשטחה. כך, למשל, ביטלה יפן את הקפיטולציות בשטחה בשנת 1899, או האימפריה העות'מאנית, ששינתה את יחסה לזרים עם מהפכת הטורקים הצעירים בשנת 1908.

במהלך מלחמת העולם הראשונה בוטלו באימפריה העות'מאנית הקפיטולציות עבור אזרחי מדינות אירופה שהיו מדינות אויב. מצב זה גרם לקשיים רבים ליישוב היהודי בארץ ישראל שרובו הורכב מאזרחי מדינות אלו. אמנם בהסכם סוור שנחתם לאחר מלחמת העולם הראשונה הוחזרו הקפיטולציות, אך בהסכם לוזאן משנת 1923, כחלק מהתנערותה של המדינה הטורקית החדשה ממורשתה של האימפריה העות'מאנית, הן בוטלו שוב. בתקופת המנדט הבריטי, בוטלו הקפיטולציות בשטח ארץ ישראל, ירדן ועיראק, והזכויות מהן נהנו זרים באימפריה העות'מאנית, לא חלו עוד תחת השלטון הבריטי. כך היה גם בתחומי המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון.

הלגיטימיות הבינלאומית של הקפיטולציות הלכה ודעכה בתקופה שבין שתי המלחמות. בשנת 1919 הכריז השלטון הקומוניסטי בברית המועצות על ויתור חד צדדי על הקפיטולציות שירש מרוסיה בפרס, ובשנת 1924 הכריז על ויתור דומה בסין, אם כי הפעם תוך כדי משא ומתן. צעדים אלו הלמו את האידאולוגיה הקומוניסטית בדבר טיבו הנצלני של הקולוניאליזם.

בשנת 1922 הוכר הצורך 'להסדיר' את עניין הזכויות האקס-טריטוריאליות (המקבילה הסינית לקפיטולציות) של המעצמות בסין. בשנת 1927 ביטלה תאילנד את הקפיטולציות בתחומה. בשנת 1928 עשתה זאת איראן (אז פרס), ובשנת 1936 עשתה זאת אתיופיה (אז חבש). במצרים, לעומת זאת, לא בוטלו הקפיטולציות עד לשנת 1937, ובסין אמנם הכריזה הממשלה על ביטול הקפיטולציות כבר בשנים 1928 ו-1929 אך רק באמצע מלחמת העולם השנייה הסכימו ארצות הברית ובריטניה להכיר בביטול הקפיטולציות, כמחווה לצ'יאנג קאי שק.

ה'קפיטולציות' החדשות

ביטול הקפיטולציות לא מנע, ואולי אף החריף, סוגיות הקשורות בהגנה על זכות הקנין של אזרחי מדינות המערב מפני מערכות השלטון והמשפט בארצות אסיה ואפריקה. לאזרחי המדינות העשירות היה רכוש רב באותן ארצות, וניסיונות של ממשלותיהן להפקיע ולהלאים אותו, עורר מתח מדיני ובינלאומי רב. כך למשל ניסיונותיו של ראש ממשלת פרס מוחמד מוסאדק להלאים את תעשיית הנפט בארצו הביאו את ארצות הברית ובריטניה לפעול לסילוקו. הלאמת תעלת סואץ על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר הביאו למבצע מוסקטר ובעקיפין הקלו על ישראל במלחמת סיני. גם הלאמת תעשיית הנחושת בצ'ילה על ידי נשיא צ'ילה דאז סלבדור איינדה תרמה להידרדרות החמורה ביחסים בינו לבין ארצות הברית.

עקב מקרים אלו ואחרים החלו תאגידים מערביים לתור אחר דרכים חדשות שיגנו על רכושם מפני הלאמה והפקעה, במדינות שבחלקן נהנה רכוש מעין זה מהגנת הקפיטולציות. בלחצן של המדינות העשירות (שחלקן נהנו בעבר מהקפיטולציות) נחתמה שורה של אמנות בינלאומיות, שיצרו חסינות לתאגידים אלו מפני הפקעה אפשרית של רכושם. אמנות אלו אינן בדיוק הקפיטולציות שרווחו בעבר, שהגנו בעיקר על האזרח, אלא סוג של הסדר הגנה על רכושם של תאגידים בינלאומיים.

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ לפי 2010 Douglas Harper Online Etymology Dictionary
אברהם לוי-כהן

אברהם לוי-כהן (1844–1888) היה עורך דין, ועיתונאי יהודי-מרוקאי. מייסד העיתון Le Réveil du Maroc, העיתון המרוקאי הראשון בשפה הצרפתית.

גאולת קרקע (ציונות)

גאולת קרקע הוא מושג שנמצא בשימוש התנועה הציונית לתיאור רכישת אדמות בארץ ישראל על ידי יחידים ומוסדות יהודים. מונח מודרני זה הוא גלגולו של המונח המקראי "גאולת קרקע".

רכישת אדמות בארץ ישראל לצורכי ההתיישבות היהודית ולקראת ריבונות יהודית בארץ ישראל הייתה לאחד מיעדיו הבולטים של המפעל הציוני ומוטו ציוני שמצא ביטוי בהקמת הקרן הקיימת לישראל וחברת הכשרת היישוב. זאת, בהמשך לרכישת אדמות ארץ ישראל בטרם הציונות. דווקא החברה החשובה מכולן, מראשית המאה ה-20 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בפעילותה לגאולת קרקע, יק"א, לא הייתה ציונית.

הסכם באלטה לימאן

הסכם באלטה לימאן היה הסכם מסחרי בין בריטניה לבין האימפריה העות'מאנית, שנחתם ב-16 באוגוסט 1838. הסכם זה היה הפתח לכניסת המעצמות לפעילות ברחבי האימפריה בכלל וארץ ישראל בפרט. תוצר לוואי של ההסכם הייתה החלשת כוחו של מוחמד עלי ונסיגת כוחותיו מאסיה הקטנה. להסכם זה הייתה השפעה על החלת הטנזימאת ברחבי האימפריה.

תנאי ההסכם קבעו כי האימפריה העות'מאנית תבטל את כל המונופולים, תאפשר לסוחרים בריטיים וסוכניהם גישה מלאה לכל השווקים העות'מאניים ותחייב אותם במס באופן שווה למס המוטל על סוחרים מקומיים.

ההסכם אינו שוויוני ואין התחייבות בריטית דומה לטובת סוחרים עות'מאניים, כך למשל בריטניה המשיכה לנקוט מדיניות מגן בשווקים החקלאיים שלה.

הרובע היהודי

הרובע היהודי (בערבית: حارة اليهود) שוכן בחלקה הדרום-מזרחי של העיר העתיקה בירושלים, והוא אחד מארבעת הרבעים בעיר העתיקה, לצד הרובע המוסלמי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני. שמו היה מקובל מאז המאה ה-19.

ברובע גרים כ-4,200 תושבים, רובם יהודים דתיים, והוא כולל בתי מגורים, מבני דת יהודיים, אתרי ארכאולוגיה ותיירות, חנויות מזכרות ויודאיקה ומסעדות.

התיישבות נתיני המעצמות בחיפה

נתיני מעצמות זרות התיישבו בחיפה במהלך שקיעתה של האימפריה העות'מאנית, בדומה למה שעשו נתיני המעצמות בארץ ישראל בירושלים ובמקומות שונים אחרים בארץ ישראל.

במהלך המאה ה-19 החלה קרנה של חיפה לעלות, במקביל לירידתה של שכנתה מצפון, עכו, כתוצאה מתהליך של "הבנייה החדשה" שהונהג על ידי השליט האזורי דאהר אל עומר. סיבות נוספות לעליית קרנה של חיפה באותה תקופה הן תעבורה הולכת וגוברת של אניות גדולות, שהזדקקו לנמל מים עמוקים, וגידול במספר הקונסולים הזרים שבחרו להתיישב בעיר (בהם הצירים של המעצמות רוסיה, פרוסיה, יוון, הולנד, אנגליה, צרפת, אוסטריה, סרדיניה, ספרד ואפילו ארצות הברית). קונסולרים אלו נעדרו מחיפה עד המצור על עכו בידי המצרים עת עברו נציגי אנגליה, צרפת, אוסטריה, דנמרק וסרדיניה לחיפה. נתיני המעצמות נהנו מחסות מדינות האם במסגרת הסכמי הקפיטולציות, ובכך נחסך להם חיכוך עם השלטונות המקומיים.

ההתיישבות בחיפה תרמה רבות לפיתוחה - נבנו בה בתי חולים, בתי דואר, בתי ספר ומיסיונים, שיטות הבנייה השתכללו, נסללו דרכים לכרכרות ובשכונות שמחוץ לחומות הושלט חוק וסדר. התפתחות העיר התאפיינה גם בגידול משמעותי באוכלוסייתה - בתחילת המאה ה-19 הוערך מספר התושבים בכמה אלפים, ואילו בשנת 1923 כבר היו בחיפה כמעט 40,000 נפש, בני דתות שונות - מוסלמים, יהודים, אחמדים, בהאים ונוצרים בני כתות רבות ומגוונות. כלומר, בתהליך שנמשך כ-100 שנה נהפכה חיפה מעיירה משנית לעיר רב-גונית. היה זה תהליך דו-כווני שבו התיישבות הנתינים גרמה להתפתחותה של חיפה, ולהפך התפתחותה של העיר מעיירת דייגים הייתה גורם משיכה עבור נתינים אחרים.

התעת'מנות

"התעת'מנות" פירושה קבלת אזרחות עות'מאנית. בתולדות היישוב שייך מושג זה לתקופה בה שלטה האימפריה העות'מאנית בארץ-ישראל.

התקופה העות'מאנית בארץ ישראל

התקופה העות'מאנית היא תקופה בת כ-400 שנה בתולדות ארץ ישראל בה נשלטה על ידי האימפריה העות'מאנית. התקופה התחילה עם כיבוש הארץ בידי הסולטאן סלים הראשון בשנת 1516, והסתיימה בשנת 1917, עם כיבוש הארץ בידי הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי במלחמת העולם הראשונה.

ניתן לחלק את תקופת הכיבוש העות'מאני לשלוש תקופות:

התקופה הראשונה (המאה ה-16). בתקופה זאת הונחו היסודות למנהל העות'מאני. הוקם שלטון יציב ומאורגן, נערכו מפקדי אוכלוסין לצורך גביית מיסים, הוקמה מערכת מנהלית של פקידים עות'מאנים, החלו מפעלי פיתוח והושב הביטחון לתושבי הארץ שסבלו ממכת פשיטות של בדואים.

התקופה השנייה (המאות 18-17). הידרדרות במצב האימפריה העות'מאנית כולה, כולל ארץ ישראל מביאה לערעור המצב הביטחוני והכלכלי ושליטים מקומיים משתלטים על חלקים מהארץ.

התקופה השלישית (המאה ה-19 וראשית המאה ה-20). שליטים מקומיים שלטו למעשה בארץ ושודדי ים ובדואים עשו כרצונם באין מפריע. מוחמד עלי, שליט מצריים, ניצל את חולשת השלטון העות'מאני וכבש את הארץ ב-1831. בנו, איברהים פשה, שלט בארץ עד ראשית 1841, אז גורש בידי העות'מאנים בעזרת צרפת ובריטניה. השלטון העות'מאני הצליח להחזיר לעצמו את השליטה בארץ והנהיג רפורמות לשם מודרניזציה. חפירת תעלת סואץ החזירה את האזור לפעילות כלכלית, והמעורבות של מעצמות זרות ומשטר הקפיטולציות המעניק לקונסולים זרים שליטה על נתינים זרים הפך לתופעה קבועה.

וורדר קרסון

וורדר קרסון (Warder Cresson, ידוע גם בשמו העברי: מיכאל בועז ישראל בן אברהם, 13 ביולי 1798 פנסילבניה - 27 באוקטובר 1860 ירושלים), הראשון שכיהן לתקופה קצרה כקונסול של ארצות הברית בירושלים, גר צדק ותומך נלהב של ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל.

חברת הלבנט

חברת הלבנט או החברה לטורקיה (באנגלית: Levant Company או Company of Turkey Merchants או בקיצור Turkey Company) הייתה חברה למסחר בינלאומי שהוקמה באנגליה בשנת 1581 על מנת להסדיר את פעילות סוחריה במזרח הים התיכון, ובעיקר עם האימפריה העות'מאנית.

החברה התקיימה עד שנת 1825. החברים בה (Freemen) נקראו Turkey Merchants, כלומר "סוחרים עם טורקיה". המרכז הראשי של חברת הלבנט היה בלונדון.

יהדות ארצות האסלאם

יהדות ארצות האסלאם (לעיתים גם יהדות ספרד, מושג החופף במידת מה) הוא שם כולל לקהילות היהודים תחת שלטון האסלאם, החל מהמאה ה-7 לספירה. מאז עליית הח'ליפות התגוררו למעלה מ-90% מכלל ישראל תחת אותו שלטון, מצב שנמשך כמעט עד המאה ה-15. במהלך התקופה הארוכה בה היו הקיבוץ הגדול והדומיננטי בעולם היהודי, התרכזו חיי הדת והיצירה שלו אצלם כמעט באופן בלעדי, אם כי בתחילת המאה ה-20 ירד שיעורם ל-8% בלבד מכלל היהודים.

במאות הראשונות לאחר כיבושי האסלאם התגוררו מרבית היהודים בבבל, פרס וארץ ישראל. מהמאה ה-9 החלו תנועות הגירה נרחבות מערבה למצרים, ארצות המגרב וספרד. שינוי זה העביר את מרכז הכובד היהודי לשם בסביבות המאה ה-11. תור הזהב של יהדות ספרד היה עידן פורח במיוחד, שנגדע עם עליית פלגים מוסלמיים קנאיים, השלמת הרקונקיסטה ולבסוף, גירוש ספרד. רבים מהגולים השתקעו בארצות צפון אפריקה וברחבי האימפריה העות'מאנית והצליחו בתהליך ארוך להשליט לבסוף במרבית המקומות (למעט חריגים, במיוחד יהדות תימן) את נוסחי תפילתם, פסיקתם ההלכתית ומנהגיהם: אף כי יוצאי ספרד וצאצאיהם היו מיעוט קטן במרחב זה – הם נודעו כ"ספרדים טהורים" או "ספניולים" לצורך ההבחנה – הדומיננטיות של דרכם הביאה לכך שמן המאה ה-19 לערך כונו מרבית יהודי ארצות האסלאם "ספרדים". באותה מאה החלה הגירה של יהודי ארצות האסלאם לעבר צפון אמריקה ודרומה, מערב אירופה וארץ ישראל. סיום הקולוניאליזם האירופאי והקמת מדינת ישראל הביאו להפחתה דרסטית במספרם. המהגרים לישראל, שבאו מרקעים שונים ומגוונים מאוד, התגבשו למגזר סוציולוגי מובחן המכונה "מזרחים", כקטגוריה מקבילה למגזר ה"אשכנזי".

יחסי מצרים–צרפת

היחסים בין מצרים לבין צרפת קיימים מימי הביניים ועד ימינו, והם חלק מיחסי צרפת-אפריקה.

כתב המנדט

כתב המנדט (באנגלית: The Mandate for Palestine) הוא אמנה בינלאומית הקובעת את מעמדה של הממלכה המאוחדת כמעצמה השלטת בשטחי ארץ ישראל, שהתקבלה על ידי מועצת חבר הלאומים ב-24 ביולי 1922, ושימשה כמסמך הבסיסי הקובע את סדרי החיים והשלטון בארץ ישראל, הן מבחינה בינלאומית, והן מבחינת המשפט הפנימי בארץ, במהלך תקופת המנדט הבריטי.

מארונים

המארונים (בארמית:ܣܘܪܝܝܐ) לפי ההגדרה הרשמית המסתמכת על ספרי ההיסטוריה של הארמים, הם בני הלאום הארמי, המשתייכים לכנסייה האנטיוכית ארמית מארונית-נוצרית, השייכת לנצרות המזרחית קתולית, המקבלת את מרות האפיפיור. על פי המסורת, החלה העדה בימיו של מרון הקדוש (או מארוֹ), נזיר ארמי שחי בסוף המאה ה-4 עד תחילת המאה ה-5 לספירה. כיום המארונים, ארמים נוצרים דוברי מבטא מתבסס על דקדוק ארמי ברובו ומתערובת של הרבה מילים ארמיות (שפתם המקורית) וערביות (כתוצאה מהכיבוש הערבי המוסלמי), מעט טורקית (מהתקופה העות'מאנית) וגם הרבה צרפתית (מהתקופה הקודמת של המנדט הצרפתי), הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון. מוצאם האתני של המארונים לפי הגדרת הכנסייה הוא מעמי ארם והפיניקים, ששמר על קיומו וזהותו בהרי הלבנון בעלי הטופוגרפיה והגישה הקשה במשך 1,600 שנים. אמנם, הצטרפו אל העם הזה, שמונה כיום כ -15 מיליון בעולם, מספר משפחות קטנות מלאומים אחרים כמו רומאים ויוונים אבל זה לא השפיע עליהם והם המשיכו לשמר את לאומיותם, דתיותם ותרבותם הארמית-מזרחית המיוחדת עד המאה ה-20, בגלל התבדלותם בהרים ואי-כניעתם לכובשים השונים שכבשו את אזורם.

משמורת ארץ הקודש

משמורת ארץ הקודש (לטינית Custodia Terrae Sanctae; איטלקית Custodia di Terra Santa) היא הפרובינציה של המסדר הפרנציסקני, הכוללת, לבד מארץ ישראל, גם את סוריה, לבנון, ירדן, מצרים, קפריסין ואת האי רודוס שביוון. ייחודה של משמורת ארץ הקודש הוא בכך שהיא גם זו המקיימת באופן רשמי את הנוכחות הנוצרית-קתולית ואת השמירה על המקומות הקדושים בארץ הקודש. הנוכחות הפרנציסקנית בארץ הקודש החלה ב-1217, וב-1342 העניקה להם בולה אפיפיורית את תפקיד השמירה על המקומות הקדושים באופן רשמי. בראש המשמורת ניצב הקוסטוס, ומרכזה שוכן במנזר סן סלוודור ברובע הנוצרי בירושלים.

נאקוס

נָאקוֹס (בערבית) או סימנדרון (ביוונית) הוא שמה של קורת עץ גדולה, עליה מקישים הנוצרים כדי לקרוא לתפילה. הנאקוס שימש במשך שנים כתחליף לפעמוני כנסייה בקרב עדות נוצריות במרחב האימפריה העות'מאנית.

מקור המילה הערבית 'נאקוס' הוא כנראה בשורש נ.ק.ש, שכן אופן השימוש בכלי הוא על ידי הקשה. השימוש בנאקוס החל להתפתח במאה ה-17, כאשר השלטון העות'מאני אִפשר למושלים מוסלמיים מקומיים להחיל את חוקי עומר - חוקים מפלים כלפי אוכלוסייה לא-מוסלמית. כך, למשל, הוכרחו יהודים ונוצרים, שכונו "בני החסות" (בערבית: ד'ימים - أهل الذمة) להתהלך בלבוש מיוחד, לסור מהדרך כאשר עובר בה מוסלמי, וכדומה. לעיתים הופעלו חוקים נוקשים יותר, כמו החובה להכניס ספרי קוראן לכנסיות ולבתי כנסת, ואף עשיית משפט מוטה מראש, כאשר אחד הצדדים אינו מוסלמי. בין היתר אסרו המוסלמים על יהודים ונוצרים לבנות את בתי תפילתם גבוה מעל לצריחי המסגדים, וכן נאסר עליהם להתפלל בקול.

על היהודים נאסר לתקוע בשופר, ועל הנוצרים נאסר לצלצל בפעמוני הכנסיות, אך הם הורשו להשתמש בכלי הקשה כדי לקרוא לתפילה. כך נולד הנאקוס - קורת עץ שהשתלשלה מהתקרה בעזרת חבלים, ועליה יכלו להקיש בעזרת פטיש עץ. בדומה למקרים רבים אחרים, בהם האילוץ הופך למסורת אהובה, טיפחו הנוצרים את הנאקוס שבכנסיותיהם, ועיטרו אותו בפיתוחים וצבע.

במחצית המאה ה-19 השתפר מאוד מעמדם של "בני החסות" ברחבי האימפריה העות'מאנית, עקב לחצים פוליטיים מצד אירופה והחלת הסכמי הקפיטולציות. בעקבות כך הורשו הנוצרים לצלצל שוב בפעמוניהם לאחר מאות שנים. הכנסייה הראשונה בירושלים בה צלצל פעמון הייתה כנסיית העלייה הרוסית במרומי הר הזיתים. לרגל המאורע נשלח מרוסיה פעמון ששקל לפחות 8 טונות, אותו גלגלו צליינים במשך חודשים במעלה ההר, מנמל יפו ועד מרומי הר הזיתים.

למרות ההיתר הגורף לשוב ולצלצל בפעמונים, ישנן עדיין כמה כנסיות המחזיקות בנאקוס, ואף משתמשות בו. לדוגמה - בקפלת הצליבה של ישו בכנסיית הקבר ניתן עדיין למצוא כמה נאקוסים, השייכים ליוונים האורתודוקסים; כן ישנו נאקוס גדול בקתדרלת יעקב הקדוש ברובע הארמני בירושלים. מבחר נאקוסים יפים שעודם בשימוש נמצאים במנזר סנטה קתרינה בסיני.

נצרת

נָצְרַת או נָצֶרֶת (ערבית أَلنَّاصِرَة, תעתיק מדויק: אלנָּאצִרַה, תעתיק חופשי: א-נָּאסִירַה; לטינית Nazara) היא עיר עתיקה במחוז הצפון בישראל, וכיום היא העיר הערבית הגדולה בישראל.

בסוף שנת 2016 התגוררו בעיר כ-78,000 איש, רובם ככולם ערבים, כ-70% מהם מוסלמים ויתרתם נוצרים. נצרת היא מרכז כלכלי, פוליטי, תקשורתי ותרבותי ראשון במעלה בקרב ערביי ישראל, והיא סמן חשוב להלך הרוח במגזר הערבי בישראל.

מדי שנה מהווים אירועי יום האדמה והפגנות האחד במאי תזכורת לעובדה זו, וחלק ניכר מאירועי אוקטובר 2000 התחולל בעיר.

אזור נצרת היה מיושב כבר בתקופה הפרהיסטורית כפי שמעידים ממצאים שהתגלו במערת קדומים על הר הקפיצה שבדרום העיר.

בתקופת בית שני התקיים בנצרת יישוב קטן, ועד לתקופה הביזנטית היא הייתה עיר יהודית. עם הכיבוש הצלבני עלתה חשיבותה של העיר, היא הייתה לבירת דיוקסיה קתולית וקמו בה כנסיות. לאחר מכן ידעה העיר עליות ומורדות, וזכתה לתקופת שגשוג של ממש רק במהלך המאה ה-19, כאשר מעצמות אירופה החלו מגלות בה עניין. בתקופה זו ובמהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 הוקמו בעיר כנסיות, מנזרים ומוסדות חינוך ובריאות רבים.

לפי הברית החדשה התגוררו מריה, אם ישו ובעלה יוסף הקדוש בנצרת, בה ניתנה הבשורה ובה הגיע ישו לבגרות. מסיבה זו שוכנים בעיר מספר אתרים קדושים לנצרות, שבראשם אתרים המזוהים עם הבשורה. העיר היא יעד פופולרי לביקור צליינים.

שלושה אפיפיורים פקדו אותה - פאולוס השישי ב-5 בינואר 1964, יוחנן פאולוס השני בחג הבשורה ב-25 במרץ 2000, והאפיפיור בנדיקטוס השישה עשר ערך בה מיסה המונית ופקד את בזיליקת הבשורה ב-14 במאי 2009.

מספר ערים ברחבי העולם קרויות נצרת על שמה של העיר.

סודיט

סודיט (sudit), ברבים סודיצי (sudiţi), היה תושב של אחת הנסיכויות הרומניות, נסיכות מולדובה או ולאכיה שקיבל חסות של אחת המעצמות הזרות, בדרך כלל האימפריה האוסטרו הונגרית, האימפריה הרוסית או צרפת.

המעמד ניתן תמורת שירותים שניתנו לאותה מעצמה או תמורת תשלום והיקנה חסינות מפני השלטונות המקומיים והשלטונות העות'מאניים ופטור ממסים מסוימים. המעמד התבסס על הסכם קוצ'וק קאינרג'ה משנת 1774 והגיעה לסיומו לאחר מלחמת העצמאות הרומנית בשנת 1878.

בין הסודיטים היו אישים חשובים, כמו טודור ולדימירסקו ויהודים אשכנזים פולנים שהגיעו מרוסיה ומגליציה, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית.

קולוניאליזם בארץ ישראל במאה ה-19

המעצמות האירופיות החלו להתבסס בארץ ישראל בשנת 1799, בעקבות מסעו של נפוליאון בארץ, מסע שעורר עניין בעולם הנוצרי. בשנת 1840, בעקבות כיבוש הארץ בשנת 1831 על ידי איברהים פאשה, ואביו מוחמד עלי, נפתחו שערי הארץ לפעילות זרים. הפעילות הענפה הזו הייתה השפעה רבה על תהליך בניית הארץ. התושבים היהודים זכו לחסות, בהתאם להסכמי הקפיטולציות אשר באו לידי ביטוי בשיפור ביטחונם הפיזי. בנוסף לכך המעצמות הקימו שירותים ציבוריים ברמה נאותה - בתחומי: חינוך, תעבורה, תקשורת ובריאות.

תחנת הרכבת סמח (צמח)

תחנת הרכבת סמח' הייתה תחנת הרכבת של העיירה הערבית סמח' (سمخ) שהייתה בדרומה של הכנרת עד למלחמת העצמאות. התחנה היא שריד ממסילת רכבת העמק שהוקמה על ידי הסולטאן הטורקי עבדול חמיד השני במטרה לקשר את העיר דמשק עם חוף הים התיכון. שרידי התחנה מצויים כיום במרכז האזורי צמח מדרום לכביש 92 בקטע מ"צומת צמח" ל"צומת מעגן".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.