קנסור

קנסורלטינית: censor) הייתה משרה פוליטית ברפובליקה הרומית שממלאה היה צריך לבצע קנסוס (סוג של מפקד אוכלוסין) בין אזרחי רומא ולחלק את האזרחים למעמדות מצביעים על בסיס הכנסתם ושיוכם השבטי.

מדי חמש שנים, נבחרו באספת הקנטוריות שני קנסורים לכהונה של 18 חודשים. הקנסור לא החזיק בסמכות שלטונית של ה"אימפריום" ולכן לא לווה בליקטורים. עם זאת, הבחירה לתפקיד קנסור נחשבה לכבוד גדול והיא הסבה יוקרה רבה למחזיקה. אם אחד הקנסורים מת בזמן כהונתו, היה עמיתו חייב להתפטר.

מיון האזרחים לשבטים על–ידי הקנסורים לא התבצע לרוב על בסיס קרבה אתנית כלשהי — רק צאצאי משפחות האזרחים העתיקות נחשבו מקושרים לשבטם קשר דם — אלא על פי שיקול הקנסור. הקנסורים היו אמונים גם על מיון אזרחים חדשים לשבטים ולמעמדות מצביעים וכן מיינו עבדים ששוחררו מאז הקנסוס האחרון שבוצע.

תפקיד נוסף וחשוב במיוחד של הקנסור היה הרכבת רשימת הסנאט (lectio senatus), אשר הורכבה מהמגיסטראטים שנבחרו על ידי הקנסורים בסדר יורד. הם הוסמכו גם לסלק סנאטור אם חשבו כי ביצע מעשה "כנגד המוסר הציבורי", אולם בדרך כלל סולקו רק סנאטורים זוטרים, להוציא מקרים יוצאי דופן בזמן כהונתם של קנסורים נוקשים ומחמירים כמו מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס. בזמן הטריבונאט של פובליוס קלודיוס פולכר חוקק חוק שמחייב את הקנסורים להעמיד למשפט את חבר הסנאט החשוד ובכך הוגבלה סמכותם לסלק אישים מן הסנאט.

משרה נוספת שלה היו הקנסורים אחראים הייתה הפיקוח המוסרי על אזרחים (מכאן גם לקוח המונח המודרני "צנזור"), והוצאתם וביצועם של מכרזים לעבודות ציבוריות, כגון בניית מקדשים ובניין דרכים.

משרת הקנסור נוצרה, לפי המסורת הרומאית, בשנת 443 לפנה"ס, לאחר שהקונסולים לא יכלו לעמוד בנטל העבודה שהוטלה עליהם. כמו ביחס למשרות אחרות, הייתה גם משרת הקנסור פתוחה בשלב הראשון רק לבני מעמד הפטריקים. החל משנת 351 לפנה"ס הותר גם לפלבאים להיבחר לתפקיד. בדרך כלל, היה מקובל לבחור לתפקיד קונסולים לשעבר, בזכות מעמדם הרם.

בעת הדיקטטורה המיוחדת של לוקיוס קורנליוס סולה בשנת 82 לפנה"ס, בוטלה המשרה וסולה לקח על עצמו את המשימה. אחרי מותו, בשנת 70 לפנה"ס נוצרה המשרה מחדש, אך איבדה חלק ניכר מכוחה ביחס לסנאט, בגלל הרפורמה של סולה שהפכה את כניסת החברים לסנאט לאוטומטית. עם היווצרות הקיסרות הרומית נעלמה בהדרגה המשרה וסמכויותיה, ובעיקר הפיקוח על הסנאט, עברו לידי הקיסרים הרומים. הקנסוסים האחרונים נערכו על–ידי הקיסרים אספסינוס וטיטוס.

רשימת קנסורים

רשימה חלקית של קנסורים ברומא העתיקה:

אוגוסטוס (תואר)

אַוּגוּסְטוּס (בלטינית Augustus: "הנשגב" או "הנעלה") היה התואר הידוע ביותר של הקיסר הרומאי הראשון, גאיוס יוליוס קיסר אוקטביאנוס. מאוחר יותר אומץ השם כאחד מתארי הקיסרים הרומים. בתקופת שלטון הטטררכיה שימש התואר להבדיל בין הקיסרים הבכירים, האוגוסטוס של המערב והאוגוסטוס של המזרח, מאלה בעלי הסמכות הקטנה יותר, הקיסרים.

עד לתקופת הטררככיה התואר עצמו היה חסר סמכויות ממשית והיה תואר כבוד בלבד, שניתן לאוגוסטוס, או ליתר דיוק נלקח על ידיו, כסימן לייחודו וליוקרתו. השם כנראה קשור למושגים אוגור (augur), כהן דת רומי שתפקידו היה לפרש את מחשבות האלים מצפייה בתעופת ציפורים, והמילה אוקטוריטאס (auctoritas) שפירושה השפעה ויוקרה הנובעת מתכונותיו והישגיו של האדם.

אימפרטור

אימפרטור (בלטינית: imperator) הוא מונח משפטי מדיני ברומא העתיקה בתקופת הרפובליקה הרומית ותקופת הקיסרות הרומית שבמובנו הרחב ביותר מתפרש כבעל שלטון, ובמובנים מצומצמים יותר מתפרש כמפקד צבא מנצח. בתקופת הקיסרות שימש התואר אימפרטור כאחד מתארי הקיסר הרומי.

לפי החוק הרומאי מפקד צבא היה זכאי להיקרא אימפרטור רק בהכרזה על ידי חייליו שלו, בשדה הקרב, סמוך לניצחונו. תואר זה היה מאושר לפעמים על ידי הסנאט הרומי, והמצביא היה נושא אותו עד סוף כהונתו כמגיסטראט, או עד לעריכתו של טריומף לכבודו. בנוסף הוא היה רשאי להתהדר בתואר זה רק מחוץ לחומות העיר רומא.

האדם הראשון שעליו יש עדות שקיבל את תואר האימפרטור הוא סקיפיו אפריקנוס. התיאור השני הידוע בימינו של הכרזת אדם כאימפרטור הוא בשנת 189 לפנה"ס כאשר לוקיוס אמיליוס פאלוס כונה אימפרטור.

מהמאה ה-2 לפנה"ס והלאה הלכו ורבו המקרים בהם הוכרזו אימפרטורים. לוקיוס קורנליוס סולה הוכרז כאימפרטור מספר פעמים במהלך מלחמת האזרחים הרומית ומלחמות מיתרידטס, אך הוא ויתר על תואר זה עם מינויו לדיקטטור. גנאיוס פומפיוס מגנוס הוכרז אימפרטור לפחות פעם אחת.

יוליוס קיסר שינה את מושג האימפרטור והפך אותו לכינוי קבוע שלו. לא ברור אם קיסר אימץ את השם כשם משפחה או כשם פרטי. לפי קאסיוס דיון העניק הסנאט את התואר אימפרטור לקיסר לצמיתות כהכרה בסמכותו העליונה במדינה, ואף הרשה לו להעביר את השם בירושה.

יורשו של קיסר, אוגוסטוס, אימץ את השם "אימפרטור" כשמו הפרטי במקום שמו הקודם גאיוס. לפי צבי יעבץ הוא עשה זו מטעמים תעמולתיים, כתגובה על כך שסקסטוס פומפיוס אימץ את תואר אביו, גניאוס פומפיוס מגנוס כשם פרטי. הקיסר הבא אחריו טיבריוס לא אימץ את השם אימפרטור כשמו הפרטי, אך שמר אותו כאחד מתאריו.

עם עליית קליגולה לשלטון הוא הוכרז אימפרטור בידי הסנאט הרומי, לכאורה בשל ניצחון בקרב. מתקופת קליגולה והלאה השתרש המנהג של הכרזת קיסרים חדשים כאימפרטורים בידי הסנאט עם עלייתם לשלטון.

אותו, עם עלייתו לשלטון, חידש את מנהגו של אוגוסטוס ואימץ את השם אימפרטור כשמו הפרטי. מאז והלאה נשתרש המנהג שהקיסרים אמצו את השם אימפרטור בתחילת שמו הרשמי. מנהג זה נשתמר עד לסופה של האימפריה הרומית.

אפיוס קלאודיוס קאיקוס

אפיוס קלאודיוס קאיקוס (לטינית: Appius Claudius Caecus; תאריכי לידה ופטירה משוערים: 340 לפנה"ס - 273 לפנה"ס), היה מדינאי רומי ממשפחת הקלאודיים - ממשפחה פטריקית עשירה בתקופת הרפובליקה הרומית. קונסול בשנים 307 לפנה"ס ו-296 לפנה"ס, קנסור בשנת 312 לפנה"ס ודיקטטור בשנים 292 לפנה"ס ו-285 לפנה"ס.

מייחסים לו את בניית אמת המים הגדולה ליד רומא ואת סלילת ויה אפיה הקרויה על שמו. ה"ויה אפיה" הייתה הדרך הרומאית הראשונה אשר קישרה בין רומא לקפואה, ונסללה במהלך המלחמות הסאמניטיות. עיקר תפקידה היה צבאי - מתן אפשרות לתנועה גדולה של כוחות צבאיים ממקום למקום - אך בהמשך נודעה לדרך זו גם חשיבות כלכלית רבה. לקלאודיוס מיוחסת גם רפורמה ברישום העבדים המשוחררים והעניים בשבטים הכפריים. (רפורמה זו בוטלה על ידי הקנסורים של שנת 304 לפנה"ס). קאיקוס גם ערך רפורמה במערכת הכספים הישנה של רומא.

ב-280 לפנה"ס, לאחר שהתעוור, היה קאיקוס ראש המתנגדים להסכם השלום עם פירוס, ואף נשא נאום מפורסם נגד הסכם זה בסנאט הרומי.

דקמווירי

הדקמווירי הייתה ועדה בת 10 חברים שהוקמה ברומא העתיקה לצרכים שונים כגון חלוקת אדמות לאזרחים, הקמת קולוניות וכו'.

ועדת ה-10 המפורסמת ביותר בימי הרפובליקה הרומית היא זו שהוקמה סביב שנת 450 לפנה"ס על פי דרישת ההמון הפלבאי לכינון חוקה כתובה לרפובליקה. הסנאט הרומי הסכים לדרישת ההמון ומינה ועדת 10 שכללה ברובה בני אצילים (פאטריקים) אך גם נציגים פלבאים. ה-10 מונו לתקופה של שנה ושלטו ברומא ביד רמה עד כי שלטונם זכה לכינוי "הדקמוויראט". בתום השנה העלתה על הכתב וועדת ה-10 את חוקתה של רומא אך סירבה להתפטר והמשיכה לכהן שנה שנייה שבסופה פרסמה את "12 הלוחות". גם בתום השנה השנייה סרבה הוועדה לוותר על שלטונה המוחלט עד כי ההמון לא הכיר בה, פרש מרומא והביא להדחתה ולהחזרת שלטון הקונסולים.

הלוח הגרגוריאני

הלוח הגרגוריאני או לוח השנה הגרגוריאני (קרוי בפי דוברי עברית גם לוח השנה האזרחי, לוח השנה הכללי או הלוח הלועזי, על מנת להבדילו מהלוח העברי) הוא לוח השנה שהונהג בצו של האפיפיור גרגוריוס ה-13 בשנת 1582, בהתבסס על הלוח היוליאני שהונהג על ידי יוליוס קיסר, קנסור הרפובליקה הרומית.

הלוח הגרגוריאני משמש ברובן המכריע של מדינות העולם לקביעת מועדים "אזרחיים" (כלומר, כל מועד שאינו דתי-פולחני). בכנסייה הקתולית ובכנסיות הפרוטסטנטיות הוא משמש גם לקביעת מועדים דתיים. במדינת ישראל הוא מוכר כלוח שנה רשמי בצד הלוח העברי.

על ספירת השנים בלוח הגרגוריאני ראו בערך ספירת הנוצרים.

ויגינטיסקסווירי

ויגינטיסקסווירי (לטינית, בריבוי: vigintisexviri, ביחיד: vigintisexvir) הייתה חבר (קוֹלגיוּם) של מגיסטרטים זוטרים (magistratus minores) ברפובליקה הרומית. מילולית, משמעות השם היא "עשרים ושישה גברים". החברים בה כללו את שלושת הבכירים (triumviri capitales), שלושה האחראים על הכספים (triumviri monetales), ארבעת האחראים על הדרכים בתוך החומות (quatuorviri viarum curandarum), שני אחראים על הדרכים המובילות מחוץ לעיר (curatores viarum), עשרה אחראים לשיפוט במקרים אזרחיים (decemviri litibus או stlitibus judicandis), וארבעה פראיפקטי שנשלחו לקמפניה לשמש שופטים שם.

בתקופת הפרינקפס של אוגוסטוס בוטלו משרות ארבעה הפריפקטים לקמפניה ושני האחראים לדרכים מחוץ לעיר, שכן לא היה בהם צורך עוד, והעשרים ושישה הפכו לעשרים (vigintiviri).

בתקופת הרפובליקה שימשה החברות בעשרים ושישה קרש קפיצה לבני הסנאטורים ברומא להתחיל ב"מסלול המשרות" המקובל. גיל הכניסה לעשרים ושישה היה, בהתאמה, עשרים. יוליוס קיסר, למשל, שימש בתפקיד אחראי על הדרכים מחוץ לעיר ושיפץ חלק מויה אפיה. בשנת 13 לספירה, עם זאת, הועבר בסנאט חוק המגביל את החברות בעשרים לבני "מעמד הפרשים" בלבד. כתוצאה מכך, לעשרים לא היו מושבים בסנאט, אלא אם כן החזיקו במשרה נוספת שהעניקה להם את הזכות לכך.

טריומווירט

טריוּמווירָט (מלטינית: Triumviratus) הוא כינוי לממשל שבראשו עומדים שלושה אנשים (triumviri). במקור כונו כך שני ממשלים ברומא העתיקה.

מגיסטר אקוויטום

מגיסטר אקוויטום (בלטינית, magister equitum, אדון הסוסים) הוא תואר שמקורו בתקופת הרפובליקה הרומית ומציין את סגנו ומחליפו הנבחר של הדיקטטור. המונח שימש ולעיתים משמש עד היום לציון עמדה גם במדינות אירופאיות שונות.

מגיסטראט

מגיסטראט (לטינית, magistratus) הוא השם ששימש ברפובליקה הרומית למשרות רשמיות בתחום הפוליטי, הצבאי, הדתי והשיפוטי ברומא העתיקה. היו שני סוגי בעלי משרות: בעלי משרה רגילה (magistratus ordinarii, מילולית "נבחרים באופן קבוע") ובעלי משרה מיוחדת (magistratus extraordinarii). המגיסטראטים הרגילים נבחרו מדי שנה (לבד מהקנסור) ושירתו במשך שנה אחת. בדרך כלל, היו נבחרים שני מגיסטראטים רגילים, כדי למנוע מצב שבו אדם אחד יזכה ביותר מדי כוח. לעומת זאת, מגיסטראטים מיוחדים נבחרו רק במקרים מיוחדים, ולא בהכרח בלוויית עמית למשרה. למגיסטראטים המיוחדים היה כוח שמעבר למגיסטראטים רגילים.

על מנת להתחרות על המגיסטראטורה קיימו המועמדים משחקים ציבוריים, בהם שעשעו את העם, וזה בנוסף למשחקים שאורגנו דרך שגרה על ידי האיידילים.

מסלול המשרות

מסלול המשרות (בלטינית: cursus honorum) היה סדר המשרות הציבוריות של מדינאים בימי הרפובליקה הרומית ובימי האימפריה הרומית. מסלול המשרות הורכב ממשרות צבאיות ומנהליות גם יחד. לצורך בחירה לכל אחת מן המשרות נקבע גיל מינימום ואף נקבעו פרקי זמן מינימליים כדי לעבור ממשרה אחת לאחרת. חקיקה אף אסרה על שתי תקופות שרות באותה משרה. חוקים אלה שונו ואף הפכו לאות מתה במאה השנים האחרונות של הרפובליקה הרומית.

שרות במשרה ציבורית בגיל הצעיר ביותר האפשרי על פי חוק (בלטינית: suo anno; מילולית: "בגילו") היה אות להצלחה מדינית רבה.

עם הקמת הרפובליקה (סביב שנת 500 לפנה"ס) ובמשך 200 השנים הבאות התגבשו ברומא ארבעה סוגי משרות:

משרות סדירות - קווסטור, אידיל, פראיטור וקונסול.

משרות שאינן סדירות - דיקטטור, קנסור ופונטיפקס מקסימוס.

משרות שתקופת כהונתן הוארכה - פרוקונסול ופרופראיטור.

משרות אחרות - טריבון פלבאי ופרפקטוס.במאה ה-3 לפנה"ס מסלול המשרות התגבש באופן הבא, בן המעמד הסנאטוריאלי שירת בצבא, כיהן כקווסטור ולאחר מכן כאידיל, פראיטור ולבסוף כקונסול. בשנת 180 לפנה"ס נקבעו גילאי מינימום לכל משרה ואז התגבש סופית הקורסוס הונורום על פי הסדר הבא:

שירות צבאי.

גיל 30 - קווסטור.

גיל 37 - אידיל קורולה/פלביס או טריבון פלביס.

גיל 40 - פראיטור.

גיל 43 - קונסול.

לאחר מכן - קנסור.בימי האימפריה שונה מעט הסדר:

גיל 18 - וויגינטיוויר.

גיל 20 - טריבון צבאי.

גיל 25 - קווסטור.

גיל 27 - אידיל פלביס/קורולה או טריבון פלביס.

גיל 30 - פראיטור.

לאחר מכן - פרפקטוס או פרופראיטור או פרוקונסול או ליגאטוס (מפקד ליגיון).

גיל 32 - קונסול.

לאחר מכן - פראיפקטוס אורבי או פרופראיטור או פרוקונסול.

מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס

מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס (Marcus Porcius Cato Censorius; ‏234 לפנה"ס - 149 לפנה"ס), הידוע גם כקאטו הזקן, להבדילו מנינו, מרקוס פורקיוס קאטו 'הצעיר', - מדינאי וסופר רומאי בתקופת הרפובליקה הרומית. ראשון כותבי הסיפורת וההיסטוריה בלטינית, שמרן אנטי הלני. מפורסם בעקבות אמירתו החוזרת: "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו".

פראיטור

פְּרָאיְטוֹר, (לטינית: praetor, מיסוד prae, להקדים, להיות לפני) היה ברפובליקה הרומית תוארו של הקונסול כאשר הוא מוביל צבאות למלחמה. ההיסטוריון טיטוס ליוויוס הקביל תואר זה לתואר הסטרטגוס אצל האכאים ביוון.

במקורו היה השירות כפראיטור סוג נוסף של כהונה קונסולרית, ותפקידיו הראשיים של הפראיטור היו חלק מתפקידי הקונסולים. הפראיטור עמד לעיתים בראש צבא רומי, וכאשר נעדרו הקונסולים מרומא לצורך פיקוד על צבאות, מילא את תפקידיהם בעיר עצמה (ולפי ליוויוס נקרא אז praetor maximus). הפראיטור היה מגיסטרטוס קורוליס ולווה בשישה ליקטורים, שומרי ראש ועוזרים. מאוחר יותר, הופחת מספר הליקטורים של הפראיטור לשניים, עובדה שביטאה את הפיחות במעמד המשרה.

הפראיטור הראשון המוזכר מונה בשנת 366 לפנה"ס. הבחירה לתפקיד הייתה מוגבלת לפטריקים. הפראיטור הפלבאי הראשון מונה בשנת 337 לפנה"ס. שם המשרה היה אז "קולגה קונסוליבוס" (collega consulibus), לסמן את היותו עמיתם של הקונסולים. הפראיטור נבחר במסגרת "אספת המאות" (comitia centuriata) מיד אחרי בחירת הקונסולים.

בשנת 246 לפנה"ס מונה פראיטור נוסף, שתפקידו היה לנהל את ענייני המשפט בין תושבי העיר לזרים. כך נוצרו שתי משרות נפרדות: פראיטור אורבנוס (praetor urbanus), שהיה ממונה על השגחה על ציות לחוק הרומי וניהול ענייני המשפט בין בני רומא. על הפראיטור אורבנוס נאסר לעזוב את העיר לתקופה של למעלה מעשרה ימים. תפקידו היה לפקח על הלודי אפולינארס (ludi apollinares). לצדו כיהן פראיטור פרגריני (praetor peregrini) שתפקידו היה לעסוק בניהול ענייני המשפט בין זרים ובין תושבי רומא לזרים. בתפקידים אלו העלו הפראיטורים תרומה נכבדת להתפתחותו של החוק הרומי ובמיוחד להתפתחות חוקי קניין ברורים בתוכו. כאשר נעדר אחד מהפראיטורים מן העיר לפיקוד על צבא, מילא השני את תפקידיו. בתחילה, היה מקובל להעניק משרת פראיטור לקונסולים בשנה שאחרי כהונתם כקונסולים. מאוחר יותר, התפתח גם נוהג להעניק לפראיטור אימפריום צבאי לשנה נוספת.

עם הזמן, נוספו משרות פראיטור נוספות, כדי לעמוד בעומס העבודה שנוצר כאשר התרחבה רומא מעבר לאיטליה. שתי משרות פראיטור חדשות נוצרו בשנת 227 לפנה"ס לניהול סיקיליה וסרדיניה, ועוד שתיים לניהול הפרובינקיה היספניה בטיקה שבחצי האי האיברי שנוספה בשנת 197 לפנה"ס. עם הזמן גדל מספרם עד שישה עשר, כאשר הדיקטטורים ואחר כך הקיסרים מוסיפים משימות שונות לניהול השיפוטי שהיה באחריותם, כמו למשל תוספת שני פראיטורים על–ידי קלאודיוס לדיון בעניינים הנוגעים לפידאיקומיסה, פראיטור לענייני פיסקוס ואזרחים פרטיים שהוסיף נרווה ופראיטור לדיון בענייני טטולה שהוסיף מרקוס אורליוס.

עיקר תפקידיהם של הפראיטורים היה דיון וקביעת מידת ההתאמה לחוק הרומי באמצעות קביעת פסק דין, judex. הפראיטורים עסקו בעניינים אזרחיים וכן בעניינים פליליים. בפני הפראיטורים עמדו ארבע "שאלות מתמידות" (questiones perpeuae):

שאפתנות (ambitus): ענייני שוחד וניסיון.

בעיות כספיות (repetundae): חישוב, כספים, סכסוכים עסקיים.

מעילה (peculatus): במיוחד בכספי ציבור.

כבוד וסמכות (majestas).סולה הוסיף לאלו שאלות נוספות:

מרמה וצביעות (falsum).

התנקשות, רצח והרעלה (sicariis et veneficis).

רצח אב או קרובי משפחה (de parricidis).הפראיטורים היו מתכנסים לשמוע משפט ולקבוע, והיו מקבלים את החלטתם, להעניש או לזכות את הנאשם ברוב קולות. בכהנם במשפט, ישבו הפראיטורים על סלה קורוליס (sella curulis) בטריבונל, שהיה אותו חלק מבית המשפט שהיה ראוי לפראיטור, עוזריו וידידיו. מן הצד השני ניצב הסובסליה (subsellia), החלק בו ניצבו המתדיינים ואחרים.

פרומגיסטראט

פרומגיסטרט (בלטינית: promagistratum) הוא התואר שניתן ברפובליקה הרומית לאדם הפועל עם סמכות של בעל משרה, מגיסטראט, אך בלי להחזיק במשרה כזו בפועל. משרה זו נוצרה ברפובליקה כדי לאפשר שליחת מושלים לפרובינקיות מעבר לים לתקופה ממושכת, במקום לבחור בהם מחדש מדי שנה. הפרומגיסטראטים מונו על פי "החלטת הסנאט" (senatus consultum) ולא על–פי חוק מיוחד, ולכן, כמו פעולות אחרות של הסנאט הרומי, היו ניתנות לביטול על ידי אסיפות העם. דוגמה לכך הייתה החלפתו של קאיקיליוס מטלוס על–ידי גאיוס מריוס במהלך מלחמת יוגורתה.

הפרומגיסטרטים שימשו בדרך כלל בתפקיד פרוקוואיסטור (כלומר, במקום קוואיסטור), פרופראיטור (במקום פראיטור) או פרוקונסול (במקום קונסול). אחרים שימשו כפרוקוראטורים, במקום "קוראטורים". לפרומגיסטרט הייתה סמכות זהה לזו של בעל המגיסטרט המקביל ולווה באותו מספר של ליקטורים ונהנה בדרך כלל מסמכות שווה לזו של המגיסטרט בתוך תחום השטח שעליו שלט. לעיתים קרובות, אך לא בהכרח, מונו לתפקיד זה אנשים שכבר נשאו בתפקיד המגיסטרט המקביל.

מוסד הפרומגיסטרט נוסד כאשר גילו הרומים כי אין זה נוח או מעשי להמשיך להוסיף מגיסטרטציות רגילות כדי לנהל את ענייני הפרובינקיות שלהם, ההולכות ומתרבות. על כן, הם אימצו את הנוהג של מינוי אדם שיפעל במקום (pro) המגיסטרט.

הפרומגיסטרט נהנה בפרובינקיה אליה נשלח מסמכות מוחלטת ומחסינות מתביעה כל עוד נשא במשרה. עובדה זו הובילה רבים מהמושלים הפרובינקיאליים לחתור להיבחר שוב ושוב למשרתם כדי להימנע מתביעה על דרכי הסחיטה והשוחד שנקטו. דוגמאות מפורסמות לכך הם גאיוס ורס ולוקיוס סרגיוס קטילינה.

האימפריום של הפרומגיסטראט היה מוגבל לשטח הטריטוריאלי אליו נשלח או לגבולות המשימה שהוטלה עליו והוא פקע ברגע שהפרומגיסטרט נכנס לתוך הגבול הקדוש של רומא.

כוחם הכמעט בלתי–מוגבל של הפרומגיסטרטים הוביל לשימוש במונח "פרוקונסול" ביחס לכל בעל משרה רם שמונה מלמעלה או מבחוץ לשלוט בשטח תוך התעלמות מהמוסדות הפוליטיים המקומיים (כלומר, אדם שלא נבחר וסמכותו עולה על זו של הפקידים הרשמיים המקומיים).

פרינקפס

פְּרִינְקֶפְּס (בלטינית: princeps, לשון רבים - principes, פּרִינקִיפֶּס) הוא התואר הרשמי בו החזיק הקיסר הרומי.

מקור התואר הוא ברפובליקה הרומית, בה הוכרז מדי 5 שנים (על ידי הקנסורים) פרינקפס סנאטוס - "הראשון בסנאט". בשנת 27 לפנה"ס החליט אוגוסטוס קיסר ליטול תואר זה מתוך כוונה ליצור מראית עין של המשכיות בין שלטונו המוחלט למעשה לבין תקופת הרפובליקה.

מן המילה 'פרינקפס' נגזרה המילה 'נסיך' בכמה שפות אירופיות מודרניות: באיטלקית Principe, באנגלית ובצרפתית Prince וכו', וכן המילה "ראשון" או "עיקרי" בשפות לטיניות (למשל Principal באנגלית).

פרינקפס סנאטוס

פרינקפס סנאטוס (Princeps Senatus, מילולית: הראשון בסנאט) - יושב ראש הסנאט ברומא העתיקה.

בימי הרפובליקה הרומית הפרינקפס סנאטוס מונה על ידי שני הקנסורים לתקופת כהונה בת 5 שנים מתוך פטריקים שהיו קונסולים-לשעבר ובדרך כלל גם קנסורים-לשעבר - עם אפשרות לכהונה נוספת. על-מנת להיבחר לתפקיד הפרינקפס, היה על המועמד להיות בעל מוניטין פוליטי ללא רבב ולהיות מקובל על שאר הסנאטורים. אף על פי שלפרינקפס סנאטוס לא הייתה סמכות של ממש, התואר העניק כבוד עצום לנושא בו ואכן רבים מגדולי הרומאים נשאו בו עם השנים, ובהם פאביוס מאקסימוס ופובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס. תפקידי הפרינקפס סנאטוס היו לפתוח ולנעול את ישיבות הסנאט, לקבוע את סדר יומו, לקבוע את מקום ישיבות הסנאט, לנהל את ישיבות הסנאט ולייצג את הסנאט כלפי חוץ (מדינות זרות או בעלי תפקידים אחרים ברומא עצמה).

בתקופת האימפריה תפקיד הפרינקפס עבר לקיסרים, ולכן תוארם הרשמי היה "פרינקפס" - משום שאוגוסטוס רצה להיראות כלפי חוץ כממשיך הרפובליקה ולא כשליט יחיד.

פרפקט

פְּרֵפֶקְט (בלטינית: praefectus, שמשמעותו היא "עומד בחזית") הוא תואר הניתן בארצות שונות למנהל אדמיניסטרטיבי של אזור או של תחום מוגדר.

תואר הפרפקט מקורו באימפריה הרומית, אף שיש אזכורים למושג גם לפני כן. התואר שימש בתחום האזרחי וגם בתחום הצבאי ומאוחר יותר בתחום האקדמי ובתחום הכנסייתי. התחום בו שולט הפרפקט והאדמיניסטרציה שלו נושאים את השם "פרפקטורה". יש גם פרפקטים חסרי פרפקטורה ויש פרפקטורות ללא פרפקט.

המושלים הרומיים של פרובינקיה יודיאה נשאו בתחילה את התואר פרפקט.

קוואיסטור

קוואיסטור (בלטינית quaestors, "חוקר") הייתה משרה שלטונית פוליטית בתקופת הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית, בעלת סמכויות שלטוניות בתחומי האוצר, המשפט והצבא.

מקור המשרה הוא ככל הנראה משפטי. משערים שהמשרה הייתה קיימת כבר בתקופת המלוכה הרומית, בה מונו הקוואיסטורים על ידי המלך לחקר מקרי רצח (Quaestores Parricidi).

עם כינון הרפובליקה הרומית בשנת 509 לפנה"ס (לפי המסורת הרומית) או בשנת 501/2 לפנה"ס (על פי המחקר המודרני), נבחרו 2 פראיטורים (השם שונה לקונסולים באמצע המאה הרביעית לפנה"ס), שמילאו את תפקיד המלך הרומי לשנה אחת בלבד. הקונסולים המשיכו במסורת המלכים של מינוי קוואיסטורים לחקירת מקרי רצח. מאוחר יותר משרת הקוואיסטור הפכה לקבועה, כאשר הקוואיסטורים שימשו כעוזרים הראשיים של הקונסולים, עם דגש על ענייני כספים ומנהל.

במהלך השנים הוגדר תפקיד הקוואיסטור, ונקבעו שיטת בחירתו, גיל המינימום לבחירה ומשך כהונתו.

משנת 447 לפנה"ס תפקיד הקוואיסטור הפך למשרת מגיסטר (פקיד ממשל נבחר). הבחירה נעשתה על ידי אספת השבטים מקרב בני מעמד הפטריקים. הקוואיסטורים נבחרו תחילה בזוגות לכהונה של שנה, וכל קווסטור שימש, בנפרד מחברו, כאחד מסגני הקונסול. אחריותם ועיקר תפקידם היה הניהול הכלכלי של אוצר המדינה הרומית.

משנת 421 לפנה"ס נבחרו גם בני מעמד הפלבאים למשרה.

התפקידים הגדלים והולכים של הקונסול, יחד עם התפשטות הרפובליקה הרומית באגן הים התיכון, הביאו להגדלת מספר הקוואיסטורים בהדרגה. לאחר שנת 420 לפנה"ס, גדל מספרם מ-2 ל-4, מאוחר יותר ל-8, לאחר שנת 267 לפנה"ס ל-10, ובסוף תקופת הרפובליקה ל־20.

חלק מהקוואיסטורים כיהנו בעיר רומא עצמה, ואילו אחרים פעלו באופן עצמאי, בלא קשר לקונסול שאליו סופחו באופן רשמי. חלק מהקוואיסטורים נשלחו לשמש כעוזרים לפרוקונסולים, ולפרופראיטורים ששירתו כנציבים בפרובינקיות הרומית.

בכל מקרה, תמיד נשארו בעיר רומא שני קוואיסטורים שהיו אחראים לניהול החשבונות והתשלומים של המדינה, והיו אחראים לאוצר המדינה ("איראריום סאטורני").

חלק מהקוואיסטורים זכו לכך שכהונתם הוארכה מעבר לשנה ונקראו פרוקוואיסטורים.

בעיתות משבר מונו קוואיסטורים גם כמושלי פרובינקיות רומיות, ואז זכו לסמכויות ממשל לכל דבר בזכות האימפריום (סמכות שלטונית פיקודית) שניתן להם. במקרה כזה כונו "קוואיסטור פרו פראיטורה", כלומר קוואיאסטור במקום (ועם סמכויות) פראיטור או קונסול.

לאחר הרפורמה של לוקיוס קורנליוס סולה בשנת 81 לפנה"ס, נקבע גיל המינימום שנדרש על מנת להיבחר למשרת הקוואיסטור ל-28 למועמדים פטריקים ו-30 למועמדים פלבאים. בנוסף, הוגדל מספרם של הקוואיסטורים ל-20 נבחרים כל שנה.

סולה שינה גם את החוק כך שכל מי שנבחר לקוואיסטורה נכנס אוטומטית אל תוך הסנאט הרומי. מכאן שבכל שנה מונו 20 סנאטורים חדשים, מה שהגדיל את מספר חברי הסנאט בצורה ניכרת. רפורמה זו חיסלה למעשה את סמכות משרת הקנסור, שעד אז היה אחראי לבחירת האנשים החדשים לסנאט.

נזכר במשנה בשם "קסדור" כתפקיד לאכיפת חוקים האוסרים על דת יהודית (תוספתא ברכות ב, יג).

קונסול (רומא העתיקה)

קונסול (בלטינית: Consul) הוא שם התואר שניתן למחזיק במשרה הנבחרת הגבוהה ביותר ברומא העתיקה בזמן הרפובליקה הרומית. מאוחר יותר, בתקופת שלטונם של הקיסרים, הידרדרה המשרה למשרה טקסית בעיקרה, שהמחזיק בה מונה על ידי הקיסר הרומאי.

נושאי המשרה כונו בראשונה "פרטורים" ("ההולכים קדימה"), ורק במהלך המאה הרביעית לפנה"ס נתקבע השם "קונסולים". משמעות המילה "קונסול" בלטינית היא "אלה ההולכים יחד".

קיסר

קֵיסָר (בלטינית - Imperator) הוא תואר אצולה שניתן למונרך במדינות או אימפריות שונות ובתקופות שונות. מקור המילה העברית "קיסר" בשמו של יוליוס קיסר (בלטינית Caesar), שהכריז על עצמו כשליט יחיד ברומא העתיקה. יוליוס קיסר עצמו כונה דיקטטור, ורק יורשו אוגוסטוס, שאומץ על ידיו וצירף לשמו את השם "קיסר", נחשב הקיסר הראשון של הקיסרות הרומית. שאר קיסרי רומא אחריו נשאו בתואר זה כאחד מהשמות הקבועים של המשרה, אולם נירון היה האחרון ש"קיסר" היה גם שם משפחתו הרשמי.

תואר תפקידם של הקיסרים במאות הראשונות של הקיסרות היה פרינקפס ("ראשון האזרחים") ולא קיסר. בתקופת הטטררכיה שימש התואר את שני הזוטרים בשליטי האימפריה אשר היו כפופים לשני האוגוסטוסים.

מאוחר יותר, שימש התואר קיסר לציון תפקידו של המונרך באימפריה הביזנטית, באימפריה הרומית הקדושה ובמקומות נוספים. כך למשל, נפוליאון בונפרטה (שהקים את הקיסרות הראשונה) ונפוליאון השלישי (שהקים את הקיסרות השנייה) נשאו בתואר זה בצרפת. דוגמאות נוספות כוללות את הקייזרים הגרמנים בשנים 1871–1918, את שליטי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואת שליטי האימפריה הרוסית.

באנגלית, המילה "אמפרור" (Emperor) מקבילה למילה "קיסר" ומציינת את תוארו של שליט אימפריה. על כן זה התואר המיוחס כיום למונרכים שונים ברחבי העולם שעמדו בראש אימפריה. מקור המלה הוא בתואר הצבאי הרומאי "אימפרטור", שהפך לאחד מתואריהם של קיסרי רומא מאז אוגוסטוס. כך למשל, המילה "קיסר" היא התרגום לעברית של התואר שנשאו שליטי סין, יפן, אתיופיה, מונגוליה ופרס בתקופות שונות.

כיום, הקיסר היחיד בעולם הוא קיסר יפן.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.