קנאים פוגעים בו

קנאים פוגעים בו היא הלכה יהודית שמתירה לאדם המונע מרגשי קנאות דתית להרוג עבריינים בשלוש עבירות: מעילה, קללה בשם עבודה זרה ובעילת גויה. הקנאי רשאי להרוג את העבריינים בלי משפט ובלי ידיעת בית דין. בניגוד להלכה המחייבת עונש מוות על הריגת יהודי, ואפילו יהודי שחטא בחטא חמור, הקנאי פטור מכל עונש[1].

הלכה היא נדירה ביותר, ובימינו איננה מיושמת בפועל כלל.

קנאים פוגעים בו
(מקורות עיקריים)
משנה משנה, מסכת סנהדרין, פרק ט', משנה ו'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"א, עמוד ב'
משנה תורה

בועל ארמית: משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה ד'

גונב את הקסווה, מקלל בקוסם: משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ו'

פירוט העבירות

העבירות מפורטות במשנה[2]: "הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית – קנאין פוגעין בו"

בועל ארמית

הביטוי "הבועל ארמית" מובא במספר מקומות בהלכה בשינוי קל של לשון - "הבועל כותית", "הבא על גויה" וכדומה, אשר כולם מתייחסים לנשים לא יהודיות מגיל שלוש ומעלה מכל האומות, אשר לא קיבלו על עצמן שבע מצוות בני נוח, ומוגדרות כעובדות עבודה זרה.

יחסי אישות עם גויות אסורים[3] בהלכה היהודית, מאחר שההלכה מתייחסת באופן מסורתי לכלל הגויים כעובדי עבודה זרה, והיחסים איתן כהתקרבות לעבודה זרה.

יהודי שעושה מעשה כזה בפרהסיא, כלומר שעשרה מישראל או יותר יודעים על המעשה, אפילו שלא רואים את המעשה ממש, הוא מחלל את שם השם וגורם גם לאחרים לחטוא. כך מסביר הרמב"ם: "ודבר זה גורם להדבק בגוים שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם ולשוב מאחרי י"י ולמעול בו." (משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה ח').

מזמן קבלת התורה ועד לגיבוש ההלכה בימי בית שני, למרות חומרתו הרבה, לא נקבע למעשה זה עונש בית דין, כלומר, אם באו שני עדים והעידו כי פלוני בא על גויה, אין בית דין יכולים להעניש אותו לא בעונש מיתה ולא במלקות. לכן, בדומה לדין רודף, הותר להרוג את העובר עבירה בפרהסיה, אך רק בשעת המעשה, ומתוך רגשי קנאה לכבוד ה'.

מקור הדין

בתורה[4] מופיע רק מקרה אחד של "הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו" והוא בסיפור על חטא בעל פעור. זמרי בן סלוא זנה עם כזבי בת צור בפרהסיה והשניים נהרגו על ידי פינחס בן אלעזר:

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

התורה משבחת את המעשה של פינחס, שבזכותו נעצרה המגפה, נצלו רבים מבני ישראל ופינחס עצמו קיבל ברית כהונה לעצמו ולצאצאיו לעולם.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מדרשי חז"ל

בתלמוד מסופר מעשה זמרי בהרחבה רבה (מובא כאן בקיצור):

אמר לו [זמרי למשה]: בן עמרם, זו [כזבי בת צור המדיינית] אסורה או מותרת [ביחסים]? ואם תאמר אסורה, בת יתרו [ציפורה בת יתרו המדייני] מי התירה לך [לקחתה לאשה]? נתעלמה ממנו הלכה [משה שכח באורח פלא הלכה זו]. געו כולם בבכיה ... וכתיב (במדבר כה, ז) וירא פינחס בן אלעזר. מה ראה? אמר רב: ראה מעשה [שרצה זמרי לבוא על כזבי] ונזכר הלכה. אמר לו [פינחס למשה], אחי אבי אבא [אתה, אח של סבי אהרן], לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני, [אלא למדתנו הלכה] "הבועל את הארמית קנאין פוגעין בו". אמר לו [משה לפינחס]: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [מי שקורא את האגרת ראוי שיקיימנה בעצמו]"

התלמוד מבאר בהמשך, כי אילו משה היה זוכר את ההלכה והיה אומר אותה, לא יכול היה פינחס ליישם אותה כי אז לא היה פועל מתוך קנאות אלא הוראת בית דין. לכן השכיח אלוהים את ההלכה אצל משה ודיינים אחרים כדי שיוכל לתת שכר לקנאות של פינחס.

גדרי ההלכה

ההלכה ברמב"ם

הרמב"ם מונה כמה כללים לפגיעה בבועל ארמית במשנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב:

  • ידיעתם של עשרה יהודים על העבירה היא תנאי למעשה קנאות.

כל הבועל גויה, בין דרך חתנות בין דרך זנות, אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר, אם פגעו בו קנאים והרגוהו - הרי אלו משובחין וזריזין. ודבר זה הלכה למשה מסיני היא. וראיה לדבר זה מעשה פינחס בזמרי.

  • הקנאי יכול להרוג את עובר העבירה רק בשעת מעשה. לאחר מכן נשללת סיבת הקנאות, ואם יהרוג הקנאי את העבריין לאחר מעשה העבירה, הרי הוא ככל רוצח וחייב מיתה. כמו כן יש למנוע מן הקנאי את ביצוע ההריגה ככל דיני רודף[5].
  • מעשה קנאה הוא ספונטני, לכן אם בא הקנאי לשאול אם מותר לו להרוג את העבריין, יורה לו מורה ההוראה לא לעשות זאת[6].
  • הקנאי שבא להרוג יש עליו דין רודף, ואם הרג העבריין את הקנאי כדי להגן על חייו - אינו חייב על הריגתו כלום.
  • "הבא על בת גר תושב, אין הקנאים פוגעים בו, אבל מכים אותו מכת מרדות."

ההלכה בשולחן ערוך

שולחן ערוך אינו מביא הלכה זו במפורש[7]. הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך מביא דין זה להלכה על פי דברי הרמב"ם, אך מוסיף עליהם את חובת ההתראה:

הבא על הגויה בפרהסיא לעיני עשרה ישראלים, קנאין פוגעין בו ומותרין להרגו. ודוקא בשעת מעשה, אבל אם פירש אסור להרגו. ודווקא שהתרו בו ולא פירש. ודוקא שבא הקנאי להורגו מעצמו, אבל אם שאל לבית דין אין מורים לו כך.

תוקף ההלכה

דין הקנאי הוא רק בישראל שבעל גויה, ולא בגוי שבעל ישראלית[8]. הדין אינו נוהג בשעת מלחמה והיתר "אשת יפת תואר".

יש פוסקים הטוענים כי אין דין "קנאים פוגעים בו" תקף בימינו[9].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ו'. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה ד'
  2. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ט', משנה ו'
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה א' למעט אשת יפת תואר לחלק מהשיטות.
  4. ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק ז'
  5. ^ סנהדרין שם. משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה ה'.
  6. ^ סנהדרין, רש"י שם. יד רמ"ה בסוגיה.
  7. ^ בספר חלקת מחוקק תמה על השמטת הלכה זו, הרב יעקב פארדו בספרו אפי זוטרי הציע יישוב לתמיהה זו
  8. ^ חידושי הרמב"ן על מסכת סנהדרין, דף פ"ח.
  9. ^ ‫נפתלי צבי יהודה בר אילן, ‏משטר ומדינה בישראל על פי התורה, חלק ד', ירושלים תשע"ג, עמ' 1596, באתר HebrewBooks, על פי דברי הרב ראובן מרגליות בספרו מרגליות הים, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ב, עמוד א', הוצאת מוסד הרב קוק, לפיו הקנאי מקביל לסמכות הסנהדרין שדנה דיני נפשות, וממילא כשאין סנהדרין נוהגת אף על הקנאי אסור להרוג.
בועל ארמית

בספרות ההלכה, בועל ארמית הוא יהודי המקיים יחסי מין עם גויה. קיימים איסורים מדאורייתא ומדרבנן על מעשה זה.

ברכת השם

ברכת השם היא מצוות לא תעשה מהתורה על גידוף ה'. איסור זה הוא אחת משבע מצוות בני נח. שם האיסור בדברי חז"ל הוא בלשון סגי נהור.

הלכה ואין מורין כן

הלכה ואין מורין כן היא קביעה המופיעה בכמה מקומות בתלמוד ובפוסקים על אודות הלכות מסוימות שאמנם נכונות, אך מסיבות שונות אין להורות אותן. לעיתים עיקרון אי ההוראה של הלכות אלה תלוי בקהל היעד, וקיימים כמה סוגים של הלכות כאלה בהיבט של למי מורים ולמי לא מורים אותן, כפי שיפורט בהמשך. בדרך כלל מדובר בהלכה מקלה שיש חשש שתפורש בהרחבה מידי, אך גם מנימוקים נוספים, כמו למשל הלכות שנראות תמוהות.

זמרי בן סלוא

לפי המקובל, זִמְרִי בֶּן סָלוּא הוא אחד הכינויים של שלומיאל בן צורישדי[1][1][1][1][1], נשיא שבט שמעון במסע בני ישראל במדבר. מסופר בתלמוד: ."אמר רבי יוחנן: חמשה שמות יש לו: 1. זמרי 2. ובן סלוא 3. ושאול 4. ובן הכנענית 5. ושלומיאל בן צורי שדי... ומה שמו שלומיאל בן צורי שדי שמו." (בבלי, סנהדרין פב, עמוד ב)

לפי המסופר בתורה (ספר במדבר, פרק כ"ה), ערב כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, בעת חנייתם בשיטים, בשנה הארבעים ליצאת מצרים, חטאו בני ישראל במעשי זנות עם בנות מואב ועבודה זרה של פעור. זמרי ביקש לפני משה רבינו להתיר זנות בני ישראל עם בנות מואב על ידי כך שיבוא בעצמו על כזבי בת צור המדיינית בדרך של זנות, לידיעת כל ישראל. בסוף המעשה נהרג זמרי יחד עם כזבי בת צור על ידי פינחס, אשר נזכר ויישם את ההלכה המפורסמת "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". בשל מעשהו זה, הביא זמרי למגפה אשר קפחה חייהם של 24,000 מאנשי שבטו, ומצד שני לבחירת פינחס וצאצאיו לכהונה.

חטא בעל פעור

חטא בעל פעור או חטא בנות מואב הוא מאורע מקראי שאירע בעת שחנו עם ישראל בערבות מואב סמוך לכניסתם לארץ כנען, במהלכו נמשכו רבים מהעם לזנות עם בנות מואב ומדיין, ומתוך כך פיתו אותם הבנות להשתתף באכילת הזבחים שהקריבו לאל המואבי בעל פעור, ואף להשתחוות לו. בעקבות החטא הורה ה' למשה להוציא להורג את ראשי החוטאים בסגידה לאל אחר, ובתוך כך פרצה מגפה בקרב העם.

בשיאו של החטא, לקח זמרי בן סלוא ששימש כנשיא בית אב בתוך שבט שמעון, את כזבי המדיינית, בתו של צור ממלכי מדיין, לשכב איתה באוהלו לעיני משה וכל העדה, שהביטו במעשה בחוסר אונים. פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, בקנאתו לה' על הבגידה, לקח רומח ודקר את שניהם למוות באוהל, ובעקבות זאת המגפה נעצרה. בשכר זאת, הבטיח ה' לפינחס ולזרעו את הכהונה הגדולה.

יחסי מין

יחסי מין (מלעז: סקס) הם מגע אינטימי בין בני אדם בו מעורבים איברי המין. ישנן סיבות רבות לקיום יחסי מין. שלוש הסיבות הנפוצות הן:

למטרת רבייה.

לשם ביסוסו והעמקתו של קשר רגשי וכביטוי של אהבה בין שותפים ליחסי מין.

לשם הנאה.על קיום יחסי מין יש מגבלות חוקיות ותרבותיות שונות: יש איסורים שונים על קיום יחסי מין בתוך קבוצת שארות (יחסים אלו מוגדרים כגילוי עריות), עם קטינים, ועם אדם שמקיים קשר קבוע עם בן/בת זוג אחר/ת או עם יותר משותף אחד, וישנן תרבויות האוסרות על קיום יחסי מין שלא במסגרת חיי נישואים. כאשר יחסי המין מתקיימים ללא הסכמת אחד הצדדים המעורבים, הם מוגדרים כאונס, והדבר נחשב ברוב התרבויות כעבירה מוסרית וחוקית חמורה. ברוב החברות יש איסור על קיום יחסי מין עם בעלי חיים.

לקיום יחסי מין ללא חשש מהיריון משתמשים באמצעי מניעה מסוגים שונים. הקונדום משמש גם להגנה מפני הידבקות במחלות מין, מחלות המועברות בעת קיום יחסי מין.

לעיתים, בני זוג ליחסי מין משתמשים גם באביזרי מין.

למילה "מין" אין כל קשר לשמו של אל הפוריות והפריון במיתולוגיה המצרית שנקרא "מין", זאת משום שהשימוש בה בהקשר זה מאוחר ובהשפעת שפות כדוגמת האנגלית.

יחסי מין הכוללים חדירה מכונים גם בשם הזדווגות, בעיקר בהקשר של בעלי חיים. יחסי מין בין בני אדם הכוללים חדירה, קרויים מִשגל.

יחסי אישות, הוא כינוי ליחסי מין, לרוב בהקשרים הלכתיים או משפטיים.

מיניות ביהדות

יהדות, כדת העוסקת במכלול חייו של האדם, מקדישה מקום לא מבוטל לנושאי מיניות. מצוות אחדות עוסקות בנושא זה, ובהן מצוות עשה ומצוות לא תעשה. למצוות אלה, כמו ליתר המצוות, מוקדש דיון נרחב בתלמוד ובספרי הלכה מאוחרים יותר. סיפורי המקרא כוללים סיפורים אחדים המציגים מגוון התנהגויות מיניות, והתלמוד, כמו גם מדרשים, מוסיפים עליהם שלל סיפורים משלהם.

עבד כנעני

בהלכה היהודית, עבד כנעני (או שפחה כנענית, המקבילה הנשית) הוא גוי שנמכר ליהודי לעבדות. במהלך הקנייתו ליהודי, העבד עובר גיור חלקי, הכולל מילה וטבילה, ולאחריהם הוא חייב בכל מצווה בה מחויבת אשה, ואף זוכה לאכול תרומה אם בעליו הוא כהן. מעמד העבד והשפחה הכנענית הוא מעמד ביניים בין גוי ליהודי (לדוגמה, עבד כנעני אינו יכול לישא יהודיה), אך אם העבד או השפחה משתחררים מעבדותם, הם הופכים ליהודים גמורים.

יש להבדיל בין עבד כנעני לעבד עברי, שהוא יהודי גמור שנמכר לעבדות, והוא מחויב בכל המצוות כישראל.

בעקבות ביטול מוסד העבדות ברוב מדינות העולם, דין עבד כנעני אינו מיושם כיום, אם כי הועלתה הצעה לגייר גויה לשפחה כנענית על מנת שממזר יוכל לשאת אותה ואת צאצאיו ממנה יהיה ניתן לשחרר ואז יותרו לבוא בקהל. יש גם שהציעו לגייר גויים לשם עבדות ומיד לשחררם, על מנת להופכם ליהודים ללא צורך בקבלת מצוות.

דיני עבד כנעני מפורשים ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה, ובטור ובשולחן ערוך בסימן רס"ז בחלק יורה דעה.

עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס

עושה מעשה זִמְרִי ומבקש שכר כְּפִינְחָס הוא ביטוי המתאר אדם העושה מעשה נקלה אך מתהדר כאילו עשה מעשה נעלה.

מקור הביטוי בסיפור המופיע בתורה, שם מסופר על זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון שבא על הנסיכה המדיינית כזבי בת צור בהתרסה, "לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל" וגרם לעונש המגפה שבה נהרגו עשרים וארבעה אלף מבני ישראל, עד שבא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, הרג את זמרי ואת המדיינית, ובכך עצר את המגפה.

מעשהו של פינחס נחשב על פי פשוטו של המקרא למעשה גבורה עילאי, ואף לקידוש השם (התלמוד מתייחס למעשה באופן מורכב יותר, וממקד את ההצדקות ההלכתיות להרג), על כך קיבל שכרו לשמש מכאן ולהבא בכהונה ועל פי התרגום יונתן בן עוזיאל והזוהר אף זכה לשכר שלא ימות לעולם ויהפך למלאך והוא יבוא לבשר על הגאולה.

לעומתו נחשב מעשהו של זמרי למעשה של טומאה, ועונשו נחשב למוצדק על ידי חכמי התורה, אף שלא הייתה קיימת הלכה מפורשת שמתוכה היו יכולים להעמידו לדין, אלא רק הלכה שבעל-פה, על פיה הבועל ארמית (גויה) - קנאים פוגעים בו.

לראשונה מופיע הביטוי בדבריו האחרונים של אלכסנדר ינאי אל אשתו שלומציון המלכה, כפי שמצטט אותם התלמוד הבבלי. בתקופה האחרונה לשלטונו לחם אלכסנדר ינאי, מגדולי המלכים לבית חשמונאי, כנגד סיעת הפרושים, ואף הרג רבים מהם.

בימיו האחרונים הבין אלכסנדר ינאי כי שגה[דרוש מקור], וראה שאשתו שלומציון מקרבת אליה דווקא את הפרושים שבהם נלחם, ומרחיקה את בעלי בריתו הצדוקים. צוואתו לה הייתה: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס".

פינחס

פִּינְחָס הוא דמות מקראית, היה בנו של אלעזר ונכדו של אהרן הכהן.

קנאים

האם התכוונתם ל...

דיני נפשות ביהדות
מיתה שלא בידי בית דין מיתה בידי שמיםהבא במחתרתהבא להורגך השכם להורגורודףמוסר • קנאים פוגעים בו • מורידין ואין מעליןגואל הדם
מרכיבי הדינים סנהדרין בלשכת הגזיתבית דין של 23 או 71 • עדותהתראה
איסורים ומצוות ייהרג ואל יעבורלא תרצחלא תעמוד על דם רעךמסירות נפשעדים זוממיםפיקוח נפשקידוש השם
שונות כרתהכנסה לכיפהקם ליה בדרבה מיניהעיר מקלטשינוי הדיןהמתת חסד בהלכההפלהשור הנסקלדיני בני נח
ארבע מיתות בית דין
חייבי סקילה עבודה זרהנערה המאורסהחילול שבתמסיתמדיחברכת השםקללת אב ואםמשכב בהמהמשכב זכרשוכב עם אמושוכב עם אשת אביושוכב עם כלתובן סורר ומורהמכשף • בעל אוב • ידעוני
חייבי שריפה בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתהשוכב עם בתו או נכדתו
חייבי הרג עיר הנידחתרוצח
חייבי חנק אשת איש • הכאת הוריםגונב איש • זקן ממרא • נביא שקר

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.