קמץ

קָמָץ (גם: קָמֵץ, יוניקוד: U+05B8. יוניקוד לקמץ קטן: U+05C7) הוא אחת משבע התנועות העיקריות במערכת הניקוד של העברית לפי שיטת הניקוד הטברני. הוא מסומן בקו קצר אופקי מתחת לאות, שממנו יוצא קו קצר אנכי כלפי מטה. יש שני סוגים של קמץ, קמץ קטן וקמץ גדול.

קמץ
Kamats header
אלפבית עברי
א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
  ק ר ש ת  
אותיות סופיות
  ך ם ן ף ץ  
ניקוד ופיסוק
קמץ • פתחציריסגול
חיריקחולםקובוץ ושורוק
שוואחטף
דגש: קלחזקמפיקרפה
קו מפרידמקף
טעמי המקרא

הקלדה

כך מקלידים את הקמץ במערכות הפעלה שונות:

קמץ

  • Windows 8 וגרסאות חדשות יותר, ומערכות לינוקס (ת"י 1492 2012): צירוף של מקש Alt ימני והאות ק
  • Windows 7 וגרסאות ישנות יותר: בזמן ש־Caps Lock דלוק, לחיצה על Shift-8
  • macOS‏: Alt-7
  • אנדרואיד (מקלדת Gboard‏): הקשה ארוכה על האות ק

חטף קמץ

  • Windows 8 וגרסאות חדשות יותר, ומערכות לינוקס (ת"י 1492 2012): צירוף של מקש Alt ימני והאות ר (מימין לאות ק)
  • Windows 7 וגרסאות ישנות יותר: בזמן ש־Caps Lock דלוק, לחיצה על Shift-3
  • macOS‏: Alt-2
  • אנדרואיד (מקלדת Gboard‏): הקשה ארוכה על האות ק

התפתחות

תנועת הקמץ מייצגת בניקוד הטברני שתי תנועות הומופוניות שונות שהיו בשלב הלשון שלפניה: תנועת a ארוכה ותנועת u קצרה. שני המקורות האלה תואמים לשני סוגי הקמץ, הגדול והקטן בהתאמה. ברוב המקרים שבהם נוצר הקמץ מתנועת a ארוכה, התגלגלה תנועה זו עצמה מתנועת a קצרה שהייתה קיימת בשלב הקדום יותר. להלן פירוט המקרים:

  • קמץ בא בדרך כלל מתנועת a פרוטו-שמית קצרה שהתארכה. ההארכה הייתה רק כשהתנועה הייתה בהברה המוטעמת (הארכה טונית) או בהברה שלפני הטעם (הארכה פרה-טונית = הֲבָרַת קְדַם-טַעַם), ובתנאי שזו הייתה הברה פתוחה. למשל, במילה הפרוטושמית המשוערת *dabaru, שבה שתי תנועות a קצרות והטעם מופיע בהברה ba, חלה התארכות התנועה בשתי התנועות ונוצרה לפי ההשערה המקובלת המילה *dābāru (קו מעל התנועה מסמל תנועה ארוכה). זו התגלגלה, לאחר נשילת התנועה הסופית, לצורה דָּבָֿר. לעומת זאת בצורת הסמיכות, שבה לא הייתה הטעמה, התקצרה (נחטפה) תנועת ה-a הראשונה, ונותרה בעינה תנועת ה-a הקצרה השנייה, ונוצרה הצורה דְּבַֿר־, שבה אין קמץ. קמץ נוצר מתנועת a קצרה גם במקום שחלה בו הארכת תמורה (=תשלום דגש), כלומר כאשר אמור היה להופיע אחרי התנועה דגש חזק: יְתָֿאֵר.
  • במקום שהייתה בו כבר בפרוטושמית תנועת ā ארוכה, היא הפכה בתקופות הקדומות של העברית לתנועת o, בתהליך המכונה המעתק הכנעני. אולם בתנאים מסוימים המעתק לא חל, ואז הפכה תנועת ā בסופו של דבר לקמץ. למשל: רָאשִי, אבל: רֹאש (במקור כנראה: ra'š > rāš). המעתק לא חל גם במילים שנכנסו בתקופה מאוחרת יותר לעברית, החל מראשית ימי בית שני: כְּתָֿב. במקרה כזה מתייחסים לקמץ כאל "קמץ פרוטושמי ארוך", והוא מתאפיין בכך שאינו נחטף גם בהטייה: פְּרָט - פְּרָטֵיהֶם.
  • תנועת קמץ נוצרה כאמור גם מתנועת u קצרה, למשל במילים חָכְֿמָה, יִשְמָרְךָֿ. כאמור, בהגייה הספרדית של העברית מכונה קמץ כזה "קמץ קטן", והוא נהגה כתנועת /o/: חוכמה, ישמורך.
  • קמץ הוא גם תוצאה של כיווץ תלת-תנועה המסתיימת ב-a. למשל, השורש גל"י בבניין קל היה במקור בצורת galaya, ותלת-התנועה aya התכווצה ל-ā ארוכה וממנה לקמץ: גָּלָה.

הגייה

KAMATZ2
הקמץ הראשון הוא קמץ קטן, ואילו האחרים הם קְמָצִים גדולים. הגייתם שונה, אולם סימונם זהה.

ככל הנראה, בתקופת הניקוד הטברני נהגה הקמץ בתנועה שבין /a/ ו-/o/, כלומר תנועה אחורית חצי-פתוחה מעוגלת (בסימון IPA: ɔ)[דרוש מקור]. בהגייה התימנית והאשכנזית של העברית הוא נהגה כתנועת [o̞ ~ ɔ ~ ʌ]. בהגייה הספרדית ישנו הבדל בין שני סוגי קמץ: קמץ גדול, שמקורו בתנועת /a/, נהגה [a], וקמץ קטן, שמקורו בתנועת /u/, נהגה [o̞].

מדקדקי העברית הספרדיים הציעו כללים שונים שמטרתם להקל על ההבחנה בין קמץ גדול וקמץ קטן. אלה הם ארבעת הכללים המשקפים את המציאות הפונולוגית, שבה קמץ גדול נהגה כתנועת /a/, וקמץ קטן נהגה כתנועת /o/.

א. קמץ המופיע לפני אות המנוקדת בשווא, ואין מתג בין הקמץ ובין השווא, הקמץ נהגה כתנועת /o/ והשווא הופך לנח, כמו למשל (שמות לא, ג) בְּחָכְמָה (הוגים: בחוכמה) (אם קיים מתג בין הקמץ ובין השווא, הקמץ גדול, ונהגה כתנועת /a/; ואם ההברה אינה מוטעמת - השווא נע).

ב. במילה בעלת 4 אותיות המתחילה באות "ו" בפתח, שתי אותיות הבאות מנוקדות בקמץ ואות האחרונה שאיננה א' או ה' או ע', הקמץ השני נהגה כתנועת /o/, כמו למשל (שמות א, ח) וַיָּקָם (הוגים: ויקוֹם),

ג. בסמיכות של שתי מילים המופרדות בקו עליון, אם במילה הראשונה, האות השנייה מהסוף מנוקדת בקמץ והאות האחרונה (של המילה הראשונה) איננה א' או ה' או ע', הקמץ נהגה כתנועת /o/, כמו למשל (תהילים קמה, ח) וּגְדָל-חָסֶד (הוגים וגדוֹל חסד). זאת בתנאי שלא מופיע מתג לאחר הקמץ, כמו בצירוף מְנָת-חֶלְקִי.

ד. קמץ המופיע לפני אות עם דגש נהגה כתנועת /o/, כמו למשל (שמות טו, ב) עָזִּי (הוגים עוֹזי)

בכל מקרה אחר התנועה קמץ גדול וההגייה /a/, כמו למשל (ויקרא כג, טו) מִמָּחֳרַת (נהגה: mimachorat)

אולם יש אי-הסכמה קלה בין ההגייה בעברית המודרנית ובין הכללים לעיל, כדלהלן:

KAMATZ3
החטף־קמץ צבוע בסָגול, הקמץ הגדול באדום והקמץ הקטן בירוק
  • כאשר קמץ מופיע בהברה סגורה בלתי מוטעמת, הרי הוא קמץ קטן לכל הדעות. למשל: חָכְמָה (הוגים: חוכמה), וַיָּקָם (הטעמת מלעיל, הוגים: ויקוֹם), כָּל־ (אין הטעמה בשל הסמיכות).
  • כאשר קמץ מופיע לפני חטף-קמץ (פָּעֳלוֹ, צָהֳרַיִם) או לפני קמץ קטן נוסף (פָּעָלְךָ) וכן בשתי הצורות קָדָשִים, שָרָשִים, הקמץ הראשון הוא לפי הדקדוק קמץ קטן, שכן מקורו בתנועת /u/ (פֹּעַל, קֹדֶש). אף על פי כן מסורות הקריאה של העברית בהגייה הספרדית, וכן מדקדקי העברית בימי הביניים, תופסים אותו כקמץ גדול הנהגה בתנועת /a/. על הדרך להגות קמצים כאלה נטושה מחלוקת בין האשכנזים הנוהגים בהגייה הספרדית[1]. דוברי העברית המודרנית בדרך כלל קוראים אותו לפי הדקדוק, כלומר בתנועת /o/, אך קיימת אצל הדוברים גם הצורה בתנועת /a/.

בכמה סידורים וספרי תנ"ך מודרניים מסמנים קמץ קטן בסימון שונה במעט מסימון הקמץ הרגיל, כדי להבליט את הגייתו השונה (קמץ גדול: ◌ָ, קמץ קטן: ◌ׇ).

בכתיב של היידיש מסמנת האות א עם קמץ את התנועה /o/, למשל לאָנדאָן = לונדון.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אליעזר אלינר, על הגיית קמץ רחב (גדול) לפני קמץ חטוף, בתוך: המעין, תמוז תשכ"ה, עמוד 17
A

האות A (באנגלית נהגית אֵי; בצרפתית, בספרדית ובגרמנית: אַה) היא האות הראשונה באלפבית הלטיני. מקור האות בלטינית והיא התפתחה מהאות היוונית אלפא, אשר התפתחה מהאות הפרוטו-שמית אלף. מאוחר יותר הפכה לאות גם באלפבית הקירילי.

באנגלית ובשפות נוספות, האות משמשת לציון תנועה פתוחה כגון קמץ (לדוגמה במילה father), או צירה, כאשר זה בתוספת תנועה נוספת (לדוגמה במילה ace).

א

א' (שם האות: אָלֶף) היא האות הראשונה באלפבית העברי. מקור האות במילה "אֶלֶף" שמשמעה במקורות הוא "שור", ככתוב: "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" (דברים, ז', י"ג), וצורתה בכתב יד התפתחה מצורת ראש השור. בפי יהודי תימן נקראת האות בשם אַלַף.

א' היא אם קריאה עבור כל אחת מן התנועות, וכאם קריאה היא נכללת בארבע אותיות אהו"י. דוגמאות למילים שבהן א' מופיעה כאם קריאה: לקרַאת, רִאשון ושמֹאל. בכתיב מלא היא לעיתים משמשת לציון התנועה אַ (a) במלים לועזיות, למשל בשם מארי קירי.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, א' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: א', ה', ח', וע'. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור סדקי, סותם, אטום ‏(/ʔ/ ‏:IPA). כעיצור גרוני היא אינה מקבלת דגש חזק, ואולם במקרא ישנם ארבעה מקומות שבהן מופיעה נקודה כעין דגש באות א'. משערים שמדובר במעין מפיק שבא להדריך את הקורא להגות את העיצור כהלכה ולא להבליע אותו בתנועות שלפניו ולאחריו.

בקרב דוברי שפות שבהן לא קיימת הברה מקבילה להברת ח' עברית, מוחלפת לעיתים האות ח' באות א', מסיבה זו מוחלפת לעיתים גם ה' בא'. תופעה זו באה לידי ביטוי בתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל ולשונו הושפעה מלשון יושבי הארץ דוברי היוונית, ולכן שמות כמו רב חנן בר אמי יופיעו בתלמוד הירושלמי בתור רב אנן בר אימי. מסיבה זו השתרש בספרות העברית השם אדריאנוס (ולא הדריאנוס) לקיסר הרומי "Hadrianus".

ה"א הידיעה

בדקדוק של השפה העברית מכנים בשם ה״א הידיעה או ה״א היידוע את האות ה' כאשר היא משמשת כתווית יידוע לשם עצם או לשם תואר.

הגייה אשכנזית

ההגייה האשכנזית של העברית (בטרמינולוגיה ארכאית: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעמן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים), וכן בקרב קהילות חרדיות.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

הגיית העברית

הגיית העברית היא האופן שבו העברית באה לידי ביטוי בפי דובריה. הגייתה של השפה העברית השתנתה במהלך אלפי שנות קיומה ובנוסף קיימים הבדלי הגייה בין אזורי מגורים שונים של העושים שימוש בשפה. מאז החייאת השפה העברית וביתר שאת עם הקמת מדינת ישראל, מקובלת ההגייה הישראלית.

בתקופת הביניים של העברית התקיימו מספר דרכי הגייה:

הגייה ספרדית, שהתקיימה אצל יהדות ספרד, יהדות איטליה וחלק מיהודי ארצות האסלאם.

הגייה אשכנזית, שהתקיימה אצל יהודי אשכנז.

הגייה תימנית, שהתקיימה אצל יהודי תימן.בתוך ההגיות הנ"ל, יש הבדלים מסוימים בהתאם לאזורים. הגיות אלה לא שימשו לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים ובמהלך לימוד תורה.

במאה ה-19, מחדשי השפה העברית שאפו לאמץ את ההגייה היהודית-הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים. זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים באותם זמנים, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא, אף על פי שבהגייתה יש רק חמש תנועות בניגוד להגייה האשכנזית שיש בה שבע תנועות כמו בהגייה הטברנית. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד. על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית קיימת בעברית ישראלית.

חולם

חוֹלָם הוא סימן ניקוד במערכת הניקוד הטברני. בעברית חדשה הוא מסמן את התנועה /o/.

חטף

חטף הוא סימן בניקוד העברי, שמשמעותו קיצור הברה - תנועה חטופה. מקורו בניקוד הטברני, והוא קיים גם בעברית בת ימינו. קיים באותיות גרוניות בלבד (א, ה, ח, ע), אולם יש מספר מקרים יוצאי־דופן לאות שאינה גרונית שנוקדה בתנ"ך בחטף.

צורת החטף שתי נקודות זו על גבי זו בדומה לשווא, והוא מופיע תמיד בצמידות לאחד משלושת סימני הניקוד הבאים:

חטף חיריק (◌ְִ) הוא סימן נדיר המופיע בכתר ארם צובא.

מעוגלות התנועות

מעוגלוּת תנועות היא מידת המעוגלות של השפתיים בעת הגיית התנועה. בעת הגיית תנועות מעוגלות מתבצע כיווץ של השפתיים ליצירת פתח עגול ואילו בעת הגיית תנועות בלתי מעוגלות השפתיים מצויות במצב רפוי.

ברוב השפות תנועות קדמיות נוטות להיות בלתי מעוגלות בעוד שתנועות אחוריות נוטות להיות מעוגלות. למרות זאת, בשפות כמו גרמנית, וצרפתית ישנה הבחנה בין תנועות מעוגלות לבלתי מעוגלות באותם מיקום וגובה.

קיימות שתי דרכים ליצירת תנועות מעוגלות: באמצעות החצנת השפתיים ובאמצעות הפנמת השפתיים. הפנמת השפתיים בעת הפקת תנועה מעוגלת מאפיינת בדרך כלל תנועות קדמיות מעוגלות ואילו החצנת השפתיים בעת הפקת תנועה מעוגלת מאפיינת בדרך כלל תנועות אחוריות מעוגלות.

ניקוד ארצישראלי

הניקוד הארצישראלי הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של טקסטים עבריים וארמיים בידי יהודי ארץ ישראל בראשית ימי הביניים.

שיטת הניקוד הארצישראלית התגלתה בסוף המאה ה-19, כאשר קטעים בניקוד זה נמצאו בגניזת קהיר. סימני הניקוד הארצישראליים כתובים מעל לאות, בדומה לשיטת הניקוד הבבלית, ובשונה משיטת הניקוד הטברנית. סוגיות מרכזיות בתיאור שיטה זו עדיין שנויות במחלוקת בקרב החוקרים.

ניקוד העברית בת ימינו

ניקוד העברית בת ימינו הוא הניקוד המשמש בתמלילים של העברית בת ימינו. הוא מבוסס על הניקוד הטברני שבו מנוקד התנ"ך, אבל כלליו פשוטים ואחידים יותר.הניקוד משמש בעברית בת ימינו לשתי מטרות עיקריות: הראשונה – לסייע למי שמתקשה בשפה העברית, כגון ילדים ועולים חדשים; והשנייה – כאשר לכותב המילה יש חשש שהקורא לא יֵדַע לקרוא נכון את המילה, בין אם משום שהמילה אינה מוכרת (כגון מילים זרות) ובין אם משום שללא ניקוד, המילה נכתבת באופן זהה למילה אחרת (הומוגרפיה). במקרה זה הניקוד יהיה לעיתים קרובות חלקי. בהתאם לכך הניקוד נפוץ בספרי ילדים, בעיתונים שמיועדים לעולים חדשים, וכן בספרי שירה, שבהם הטקסט יכול להיות רב־משמעי.

ניקוד טברני

הַנִּקּוּד הַטַּבְרָנִי (וגם טְבֶרְיָנִי) הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של הטקסט המקראי בפי יהודי העיר טבריה בראשית ימי הביניים.

העברית בת ימינו משתמשת בסימנים הגרפיים שהמציאו מפתחי השיטה הטברנית, אולם משמעות סימני הניקוד וכלליהם בעברית בת ימינו שונים מהשיטה הטברנית המקורית. לשימוש המודרני בסימני הניקוד ראו: ניקוד העברית בת ימינו.

נעמי

נָעֳמִי היא דמות מקראית הנזכרת במגילת רות, אשת אלימלך ואמם של מחלון וכליון.

פודיום

פודיום (מלטינית: podium, מיוונית: πόδιον, מלשון πούς, "רגל"; בעברית: בימת הרמה) הוא דוכן מוגבה מעט מסביבתו, או במה קטנה, המשמשים נואמים או מנצחי תזמורות.

מקור המושג בתיאטרון הרומי, שם שימש הפודיום כבמה מוגבהת עבור המקהלה, או המכובדים הממתינים לְתוֹרָם לִנְאוֹם.

סוג נוסף של פודיום נפוץ בתחרויות ספורט, ועליו עומדים הזוכים בתחרות בעת שמוענקות להן המדליות. לפודיום מסוג זה צורת קמץ הפוך; הזוכה במדליית הזהב עומד בחלק המרכזי, הגבוה יותר, ומשני צדיו עומדים הזוכים במדליות הכסף והארד. לעיתים חלקו של הזוכה במדליית הכסף גבוה מזה של הזוכה במדליית הארד. הפעם הראשונה בה נעשה שימוש בפודיומים בתחרויות ספורט הייתה במשחקי חבר העמים הראשונים שנערכו בהמילטון ב-1930 (בשם "משחקי האימפריה הבריטית"), ולאחר מכן הם אומצו באולימפיאדת לוס אנג'לס (1932). בענף הג'ודו עומדים כ-4 משתתפים על הפודיום בטקס חלוקת המדליות, כאשר שניים למעשה חולקים מדליית ארד.

פלוס ומינוס

הסימנים פלוס ומינוס (+ ו –) הם סימנים מתמטיים אשר משתמשים בהם לייצוג הערכים החיוביים או השליליים, וכמו כן כסימנים לחיבור ולחיסור מספרים. שימושם הורחב גם לתחומים נוספים. פלוס ומינוס הם מונחים לטיניים שפרושם "פחות" או "יותר".

פתח (ניקוד)

פַּתָּח הוא סימן בניקוד טברני, שמסמן בעברית החדשה את התנועה /a/.

צומת

צומת (לשון זכר; הת"ו שורשית: צ־מ־ת) הוא מפגש בין שתי דרכים או יותר. מבנה נפוץ של צומת הוא בצורת צלב שבו שתי דרכים חוצות זו את זו. בחוקי התעבורה נקבעו כללים להסדרת התנועה בצומת, ובפרט כללי זכות קדימה. פעמים רבות משמשים תמרורים ורמזורים להסדרת התנועה בצומת. לביטולו של צומת משמש מחלף, שבו הדרכים מופרדות במפלסים שונים. פעמים רבות מוסדר גם מעברם של הולכי רגל בצומת, באמצעות מעברי חצייה.

קובוץ ושורוק

קובוץ (גם: "קֻבּוּץ") ושׁוּרוּק (גם: "שׁוּרֻק") הם שני סימני ניקוד המציינים בעברית החדשה את התנועה /u/.

תלמוד תורה

תלמוד תורה (ביהדות ארצות האסלאם כונה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס". בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" (נהגה "חֵיידֶר")), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי לילדים. המורה בחדר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַמְלַמֵד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: 'מורי').

תנועה (פונולוגיה)

בפונטיקה ובפונולוגיה, תנועה היא הגה המבוצע בשפה ומאופיין במרווח רחב יחסית בבסיס החיתוך שלו, ובדרך כלל הוא מהווה את ההגה המרכזי בהברה. זאת לעומת עיצור, שמאופיין במרווח צר יחסית בבסיס החיתוך ונמצא בדרך כלל בשולי ההברה. בשפות מסוימות קיימות כעשרים תנועות שונות ולמעשה מגוון התנועות האפשרי הוא אינסופי.

בהקשר דקדוקי עברי־מסורתי (ראו להלן) מאופיינות תנועות על־פי תכונות לשוניות שאינן תואמות בהכרח למערכת פונולוגית שהייתה קיימת בנקודת זמן מסוימת בתולדות העברית (שכן לשון המקרא, שעליה מתבסס הדקדוק העברי המסורתי, מכילה רבדים היסטוריים שונים), לכן נהוג לציינן בשמותיהן המסורתיים (קמץ, חולם וכו'), ולא כמקובל בבלשנות כללית ישירות על־פי ייצוגן הפונולוגי (למשל /aː/ או /oː/) או הפונטי (למשל [ä] או [o]).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.