קללה

קללה היא איחול וביטוי שאיפה למאורעות רעים שייקרו למי שמוטלת עליו הקללה (המקולל), או פנייה מפורשת לאלוהים או למלאכיו על-מנת שירעו עם המקולל. בתרבות האנושית שימוש בקללה מעיד על אוירה עכורה והוא בדרך כלל ביטוי ליריבות קשה, ובתחומי מיסטיקה שונים אף מיוחס לה משקל רב.

Aechtungstext2
כתבי מארות - קללות ממצרים העתיקה על גבי שברי חרס.

הקללה ביהדות

Donation stele with curse inscription
אסטלה עשויה אבן גיר ממנדס, מתקופת השושלת ה-22 של מצרים העתיקה. על הכתובת מתוארת הענקת אדמה במתנה למקדש מצרי, וקללה על שימוש לא נאות באדמה זו.

הקללות במקרא

במקרא מיוחסת חשיבות רבה לברכות ולקללות, כבעלות כוח מאגי לפעול שינוי במציאות. כך במקרה של רבקה שאומרת לבנה יעקב, "עלי קללתך בני", וכך במקרה הידוע של בלעם שנודע בכוח הקללה שלו. בספר שמואל ב' אלוהים מטיל קללה על משפחתו של דוד כעונש על כך ששכב עם אשתו של אחד מאנשי הצבא שלו ואחר כך גרם למותו.

בספר במדבר מובא סיפורה של קללת בלעם, שבו נשלח בלעם על ידי בלק לקלל את ישראל, כדבר הכתוב "לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל", אלא שהקללה נהפכה לבלעם לברכה, והוא נושא שיר הלל וברכה לעם ישראל. על כך מתלונן בלק: "מֶה עָשִׂיתָ לִי? לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ?!". חז"ל במסכת אבות מציבים כאנטיתזה לבלעם צר העין והמקלל את אברהם המברך בעל העין הטובה, כפי שכתוב כמה פעמים במקרא "...וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ג).

בספר דברים מוצבת בפני עם ישראל הבחירה בין שתי חלופות:

רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה - אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

פירוט הקללות מופיע בהמשכו של ספר דברים (פרק כ"ח, פסוק ט"ו), והוא כולל 53 פסוקים של קללות, המתחילות במילים: "אָרוּר אַתָּה בָּעִיר, וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה".

קללות מאוחרות למקרא

בבית הכנסת העתיק בעין גדי התגלתה כתובת ארוכה, המתייחסת לכללי התנהגות בקהילת המקום, שכל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, יספר לשון הרע על חברו לגויים, יגנוב או יגלה את סודה של הקריה - סוד הכנת שמן האפרסמון, שעליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר יצוא חשוב, תתקיים בו הקללה בנוסח הזה:

"זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה"[1]

בהלכה מוזכרת גם קללת "מי שפרע". זו קללה למי שאינו עומד בדיבורו בעניינים מסחריים, לאחר שסיכם על עסקה, אף על פי שלא גרם נזק ממש.

נוסח הקללה הוא: "מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים, הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".

בימינו ידועה הקללה המעין-קבלית "פולסא דנורא" (בארמית: "ניצוץ או מקל של אש"), שנחשבת לקללה חמורה ונועדה לגרום למות המקולל. עם זאת, אין לה מקור קדום ביהדות.

הקללה בספרות ובאמנות

A woman makes a cursing ritual ceremony
איור של אישה המטילה קללה, מעשה ידי הוקוסאי

הקללה מופיעה בסיפורים רבים, הידוע שבהם מהעת האחרונה הוא "הארי פוטר". בסדרת ספרים זו, "קללה" היא כישוף שנועד לפגוע באדם או לתקוף אדם. בין הקללות הללו נכללות קללות שאין עליהן מחילה, שאחת מהן אף מביאה למותו של המקולל, ולכן אסור להשתמש בהן.

לחובבי "הגשש החיוור" זכור המשפט: "כל המוציא דבר קְללה מפיו, ינעל אבי אבי אביו".

בתוכנית הבידור הרדיופונית שלושה בסירה אחת הציע דן בן אמוץ קללה לנהג: "שתרדם בקסטל (ירידה תלולה ממשלט הקסטל בדרך הישנה לירושלים) ותתעורר בהדסה!".

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מקור: צבי אילן
18 במרץ

18 במרץ הוא היום ה-77 בשנה (78 בשנה מעוברת), בשבוע ה-12 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 288 ימים.

אאוס

אֵאוֹס (ביוונית: Έως‏) היא אלת השחר במיתולוגיה היוונית ובתם של היפריון ותיאה. שמו של אחיה הוא הליוס, וכמותו, היא נוהגת במרכבה רתומה לפיתון ולאחד מסוסי למפוס. היוונים תיארו את אאוס כאלה בעלת מאהבים רבים. אחד מהם היה ארס. בן זוג אחר של אאוס היה איאולוס, אל הרוחות, והיא ילדה לו את ארבעת אלי הרוחות: בוריאס (אל הרוח הצפונית), יורוס (אל הרוח המזרחית), זפירוס (אל הרוח המערבית) ונוטוס (אל הרוח הדרומית). בסיפור מיתולוגיה נוסף, זאוס מעניק לאהובהּ, טיתונוס, חיי נצח, אך טיתונוס הזדקן בסופו של דבר. לטיתונוס היא ילדה שני בנים, את אמתיון ואת ממנון. מאהב אחר שלה היה אוריון, אך ארטמיס, האלה הבתולה, רצחה אותו. בסביבות המאה ה-6 לפנה"ס החלו להופיע יצירות אמנות בכיכוב אאוס, שבהן בדרך כלל צוירה בתוך מרכבתה או כבעלת כנפיים.

לפי סיפור אגדה, הייתה אאוס שולחת כל בוקר אצבעות ורודות אל פני השמיים ומעלה אור לשמיים במזרח. היא התאהבה בטיתונוס שהיה בן אנוש, וכאשר התחתנו שאל זאוס מה היו רוצים כמתנת נישואין. אז אמרה אאוס: "יום אחד הנסיך שלי ימות וישאיר אותי לבד, הייתי רוצה שתהפוך אותו לבן אלמוות". זאוס הסכים והפך את הנסיך מבן תמותה לבן אלמוות, אבל במתנה שהעניק זאוס נחבא עוקץ מרושע: הוא אמנם העניק לאהובהּ של אאוס חיי נצח כפי שביקשה, אבל לא נעורי נצח. הנסיך הצעיר והנאה הזדקן בחלוף השנים ולבסוף התכווץ כל כך עד שביקש נפשו למות. כשהבינה אאוס איזו קללה נוראה הטילה באהובהּ היא הפכה אותו לחרק והתאבלה על טיפשותה ופזיזותה בבקשהּ חיי נצח אך לא נעורי נצח מאת זאוס הנקמן לאהובהּ בן האנוש.

בגרסאות מאוחרות יותר של הסיפור החרק הוא צרצר.

מקבילתה הרומאית של אאוס היא אורורה.

אדם זאב

אדם זאב הוא יצור מיתולוגי, אדם שהופך לעיתים לזאב, יכול לשנות את צורתו בין צורת אדם לצורת זאב, או אדם שנשאר לעד בצורת זאב. לעיתים, ישנן גם צורות ביניים לאנשי הזאב, שמשלבות בין תכונות אנושיות ותכונות זאביות. לפי המיתולוגיה, אדם נעשה לאיש זאב בעקבות שימוש מכוון בקסם אפל, כתוצאה מהטלת קללה, או על ידי נשיכה של אדם זאב אחר. יצורים דמיוניים אלה, המופיעים בפולקלור האירופאי, חדרו לספרות הפנטזיה ולקולנוע.

סופר מימי הביניים, גרויז מטילבורי קשר את שינוי הצורה בירח מלא, אך תפיסה זו הייתה נדירה עד שהרעיון אומץ על ידי סופרי פנטזיה מודרניים. כיום מקובלת הגישה שאפשר להרוג אדם זאב על ידי יריית קליע מכסף, אך גישה זו נובעת יותר מהשפעת ספרי פנטזיה מאוחרים מאשר מאמונות עממיות קדומות.

איסור קללה

איסור קללה כולל כמה מצוות לא תעשה. לקלל אחרים בשם או בכינוי הוא איסור תורה שיש בו מלקות ומי שמקלל דיין עובר על איסור תורה נוסף, ולוקה פעמיים.

גם מי שמקלל בלי שם וכינוי עובר על איסור תורה לפי פסק השולחן ערוך. כשם שאסור לקלל אחרים, כך אסור לאדם לקלל את עצמו. איסור קללה נאמר רק למה שנקרא "עמך", ומי שאינו עושה מעשה עמך, היינו פושעים ורשעים, אינם בכלל האיסור.

גורגונה

במיתולוגיה היוונית, הגורגונות (יוונית: γοργόνες, מילולית: "נוראיות", ולפי מקורות אחרים "שואגות בקול"; הן נקראות על שם גורגו - אלת הפחד והמגור) היו דמויות נשיות מפלצתיות ואכזריות בעלות שיער העשוי מנחשים חיים וארסיים, שנודעו ביכולתן לאבן את המביט בהן. לעיתים הן מתוארות כבעלות כנפיים מזהב, שריון קשקשים בלתי חדיר, טפרים מתכתיים וניבים חדים כמו של חזירי בר. הגורגונות, על פי סיפורי המיתולוגיה, חיות הרחק במערב, על-יד האוקיינוס, שם הן שומרות על פתח השאול. עם זאת, גרסאות מאוחרות יותר מתארות אותן חיות בלוב.

ב"איליאדה" וב"אודיסיאה" מאת הומרוס, מסופר על גורגונה אחת בלבד, שראשה היה קבוע במרכז שריון החזה של זאוס, ראש האלים. אולם, הסיודוס מתאר שלוש גורגונות: סתינו ("האדירה"), אריאל ("הנודדת למרחוק") ומדוזה ("המלכה"), וקובע שהן הבנות של אל הים הקדמון פורקיס ושל אשתו קטו. אוריפידס, לעומתו, מתאר את הגורגונות כיציר כפיה של גאיה, אלת האדמה, שיצרה אותן כדי לסייע לבניה הטיטאנים, במלחמתם נגד האלים.

מבין שלוש הגורגונות, רק מדוזה היא בת תמותה, ואכן, בסופו של דבר היא נהרגה על ידי הגיבור היווני פרסאוס, ואילו שתי אחיותיה הן בנות אלמוות.

הגורגונה מדוזה היא הגורגונה הידועה ביותר, ועליה נסבים רוב המיתוסים. ב"מטמורפוזות" מאת אובידיוס מסופר שרק למדוזה היה שיער עשוי מנחשים, וזאת בשל קללה שהטילה עליה אתנה, אלת החוכמה. המיתוס מספר שמדוזה הייתה אישה יפהפייה, בעלת תלתלי זהב, שפותתה על ידי פוסידון, אל הים, ותנתה אהבים עמו במקדשה של אתנה. אתנה, בזעמה על חילול מקדשה, הפכה את תלתליה הזהובים של מדוזה לנחשים, והעניקה לה מבט שמסוגל לאבן את היצורים החיים. בהמשך, אתנה התערבה שוב בגורלה של מדוזה, והעניקה ללוחם פרסאוס מגן, שהיה מלוטש כמו מראה, ובעזרתו פרסאוס היה יכול להתקרב אל המפלצת ללא פגע, כיוון שהוא הביט בהשתקפותה במראה ולא בדמותה האמיתית, ולקטול אותה עם החרב המעוקלת שקיבל מהרמס, שליח האלים. פרסאוס העניק את ראשה הכרות של מדוזה לאתנה, שהטביעה אותו על שריון חזה.

המיתוס היווני מספר שדם שנלקח מצדה הימני של גורגונה יכול היה להחזיר את המתים לחיים, ואילו דם שנלקח מצדה השמאלי היה רעל קטלני, שקטל חיים בהרף עין. אתנה העניקה בקבוקון של הנוזל המרפא לאסקלפיוס, אל הרפואה.

גשם

גֶּשֶׁם הוא משקע הנופל מהשמים כטיפות מים זעירות. גשם נוצר מהתעבות אדי מים לטיפות מים מיקרוסקופיות ולאחר מכן התלכדותן לטיפות גדולות יותר, הכבדות מספיק כדי ליפול ארצה. הגשם ממלא תפקיד חשוב במחזור המים, שבו לחות מתאדה מן האוקיינוסים ומן הימים, מתעבה ויוצרת עננים, נופלת חזרה לכדור הארץ כמשקעים, ולבסוף חוזרת לאוקיינוסים ולימים דרך נהרות ונחלים, ומתחילה את המחזור מחדש. לגשם תפקיד חשוב בסוגים רבים של מערכות אקולוגיות, כמו גם לתחנות הידרואלקטריות ולהשקיית צמחייה.

היפה והחיה

היפה והחיה (בצרפתית: La Belle et la Bête) הוא שמה של מעשייה עממית צרפתית אודות צעירה יפה המתאהבת בחיה בודדה שנמצאת תחת קללה, הכולאת אותה בטירתה.

זגורי אימפריה

זגורי אימפריה היא סדרת טלוויזיה ישראלית של חברת HOT, זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה. הסדרה שודרה החל מ-8 באפריל 2014 ועד לסיומה ב-1 באפריל 2015 בחברת HOT במשך 2 עונות ו-51 פרקים. הסדרה מגוללת את סיפורה של משפחת זגורי, משפחה רוויית מתחים מבאר שבע, הנאבקת להסיר קללה הרובצת על ראשה מאז מות הסבא.

יוצר הסדרה הוא מאור זגורי, שכתב את התסריט ובהמשך גם ביים. שתי עונות הסדרה צולמו יחד, העונה הראשונה שודרה ב-8 באפריל 2014, והעונה השנייה עלתה לשידור ב-3 בפברואר 2015, והסתיימה ב-1 באפריל 2015.

יואל ואביה בני שמואל

יוֹאֵל, הבן הבכור של שמואל, ואָבִיָה, בנו השני, שפטו את ישראל בעת זקנת אביהם שמואל, בבאר שבע.

כאשר הזדקן שמואל ולא יכול היה לשאת עוד בתפקיד השופט, הוא מינה את שני בניו לשופטים במקומו. שמואל עשה מינוי זה בהתאם להלכה האומרת "לא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל, ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם". בנו של יואל, הימן, היה משורר בימי דוד המלך.

בספר שמואל, מתואר כי עלי ביקש משמואל שיספר לו את נבואתו הראשונה, שעסקה בעונש בני עלי. עלי הוסיף על בקשתו: "כה יעשה לך אלוהים וכה יוסיף, אם תכחד ממני דבר". רבי אבהו באר, שסוף הפסוק הוא קללה לשמואל, שאם לא יספר לעלי את הנבואה, גם בניו לא ילכו בדרך הישר. ואע"פ ששמואל סיפר לו את הנבואה, התקימה הקללה בבניו. ומכאן למד רבי אבהו: "קללת חכם, אפילו על תנאי, היא באה".

מי שפרע

מי שפרע הוא ביטוי של חז"ל בגמרא המקביל בין מידת יושרו של האדם שאינו עומד בדיבורו, לזו של אנשי דור המבול, אנשי דור הפלגה, אנשי סדום ועמורה והמצרים, המתוארים בתנ"ך כפועלי עוול. הביטוי המלא הוא קללה על ראש המשנה מדיבורו, שסופו יהיה זהה לסופם של הדורות החוטאים שנענשו בעונשים שונים.

מיתוס

מיתוֹס (ביוונית: μῦθος) הוא סיפור עם, המתאר אירועים (בין אם בעבר, ובין אם בהווה או בעתיד) שיש להם חשיבות יוצאת דופן או משמעות עמוקה עבור קהילה מסוימת, לרוב בהשתתפות אלים או גיבורים על אנושיים, אך הכולל גם סיפור אשר למשתתפים בו, בין אם הם מופעלים או מפעילים, קיים אופי פרסונלי, התורמים לעיצוב זהותה ותפיסתה של אותה הקבוצה, המאמינה והדבקה במיתוס.

נחום בוכמן

נחום בוכמן (1 באפריל 1917 - 7 במאי 2008) היה שחקן תיאטרון הבימה וסופר.

בוכמן נולד בקייב שבאוקראינה ועלה לארץ ב-1926. ב-1953, החל ללמוד בסטודיו של תיאטרון הבימה והיה מראשוני התלמידים בסטודיו. לאחר סיום לימודיו, החל לשחק בתיאטרון הבימה במשך עשרות שנים, גם אחרי פרישתו לגמלאות. ב-1950 שיחק בסרט "קללה לברכה".

בוכמן זכור בין השאר בזכות משחקו במחזה "אותלו", בתחילת שנות השישים. במאי קנדי שצפה בו, התרשם מיכולות המשחק שלו, והוא הוזמן להופיע במחזה זה באנגלית בתיאטרון בטורונטו.

מחזות נוספים בהם שיחק בוכמן היו "מותו של סוכן", "אנשים קשים", "החווה", "השקיעה", "המלך נוטה למות" ו"מראה מעל הגשר". המחזה האחרון בו השתתף היה בשנות התשעים, "ההולכים בחושך" מאת חנוך לוין, בה שיחק את המת הביישן. ב-1997 השתתף באירוע "סיפורי הבימה" לכבוד חגיגות השמונים להיווסדו של התיאטרון. באותה שנה הוענק לו תואר יקיר העיר תל אביב-יפו.

בשנת 1994 הוציא לאור נחום בוכמן את ספרו האוטוביוגרפי, "מאחורי האיפור". ב-2005 פורסם ספרו "האמת שלי", ובו זכרונותיו וכן דיון בשאלות תאולוגיות מיסטיות. ספר נוסף שכתב היה "הבימה שלי".

ב-7 במאי 2008, נפטר נחום בוכמן בתל אביב בגיל 91. הותיר אחריו אישה - הלנה, בת - ליאורה, בן - אהוד (שחקן בזכות עצמו) ושני נכדים. בשנותיו האחרונות זכה לתואר "זקן שחקני ישראל", למרות שהיו מבוגרים ממנו, כמו השחקנים נתן כוגן ומרדכי בן-זאב.

נרקיסוס

נרקיסוס (ביוונית: Νάρκισσος) הוא דמות מהמיתולוגיה היוונית. האלה נמסיס הענישה אותו על יהירותו וגרמה לו להתאהב בבבואתו. הוא לא אכל או שתה עד שלבסוף מת. הנימפות רצו לשרוף את גופו, אך הוא הפך לנרקיס. הוא היה גיבורם של אנשי טספיה (עיר בבויאוטיה שביוון העתיקה) אשר נודע לרוב בשל יופיו.

נרקיסוס היה בנם של אל הנהר קפיסוס והנימפה לירופה. נרקיסוס היה בעל יופי יוצא דופן, יופי שמשך אליו נערות ונערים כאחד. נרקיסוס דחה את חיזוריהם של אלו והתנכר להם. לאחר שדחה בזלזול את הנימפה אכו, שהתאהבה בו נואשות, החליטה האלה נמסיס להענישו על יהירותו ואכזריותו והטילה עליו קללה - אהבה עצמית ללא גבולות. יום אחד טייל נרקיסוס ליד אגם והתכופף כדי לשתות מים. כאשר ראה את דמותו נשקפת אליו מן המים מיד התאהב בעצמו ולא יכול היה לנתק את מבטו מבבואתו, עד שמת מצמא. במקום שבו מת צמח פרח הנרקיס.

לאגדת נרקיסוס כמה גרסאות: אחת מתוך ה"מטמורפוזות" של אובידיוס, אחת מתוך ה"מדריך ליוון" של פאוסניאס ואחת מתוך גיליונות פפירוס שנמצאו בעיר אוקסיריניכוס.

סרגיי בובקה

סרגיי בובקה (באוקראינית: Сергій Бубка; נולד ב-4 בדצמבר 1963), אתלט עבר אוקראיני שייצג את ברית המועצות עד התפרקותה ב-1991, אלוף אולימפי (סיאול 1988), 6 פעמים ברציפות אלוף עולם (הלסינקי 1983 - אתונה 1997) יותר מכל אתלט אחר בהיסטוריה ושיאן העולם בעבר בקפיצה במוט. נחשב לקופץ הטוב ביותר בתולדות הענף, ולאחד האתלטים הטובים ביותר בכלל.

בובקה שבר 35 פעמים את שיא העולם (17 פעמים את השיא באצטדיון פתוח ו-18 פעמים את השיא באולם סגור). הוא היה הקופץ במוט הראשון שעבר גובה של שישה מטרים. נכון לפברואר 2014 הוא מחזיק בשיא העולם בקפיצה לגובה באצטדיון פתוח – 6.14 מ'. שיאו באולם עומד על 6.15 מטר (שני בטיבו), שהחזיק כשיא עולם משנת 1993 עד 2014.

פולסא דנורא

פולסא דנורא (במקור: פולסי דנורא) הוא טקס-קללה קבלי. מהות הטקס היא תפילה לכך שהמקולל ימות במהרה, מידי שמיים. לקללה מספר נוסחים המבוססים באופן חופשי על מספר קטעים מספר הזוהר. נראה שטקס הקללה חייב להתנהל בנוכחות עשרה אנשים (מניין).

קללה לברכה

קללה לברכה הוא סרט ישראלי שהופק בהזמנת קרן היסוד בבימויו של ג'וזף קרומגולד עם יצחק שילה (שולמן) ואסתר מרגלית בן-יוסף בתפקידים הראשיים.

ב-1946 הפיקה קרן היסוד סרט קצר בשם הקללה והברכה בבימויו של הלמר לרסקי עם תיאטרון הבובות של ד"ר פאול לוי. הצלחת הסרט הזה הביאה להפקת קללה לברכה שצולם ליד קיבוץ חפציבה למרגלות הגלבוע בעת ההפוגה במלחמת העצמאות. הסרט נערך באנגלית והופץ בשם Out of Evil. הוא הוצג בארצות הברית ואירופה ב-1950 ובאותה השנה ייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים בוונציה. בישראל הוא הוקרן ב-1951.

התסריט מבוסס בחלקו על הסיפור "ברית" של יהודה יערי אבל למעשה הוא מבוסס על הסיפור האמיתי של ראובן צינדר, הבן הראשון של בית אלפא שהוריו עזבו את הקיבוץ לאחר לידתו, חזרו לאירופה ונספו שם. בעזרת הקיבוץ חזר ראובן לקיבוץ, נשלח ללמוד מתמטיקה ונהרג כלוחם במלחמת העצמאות. את הגרסה העברית מקריין זלמן לביוש.

בסרט משתתף גם ד"ר פאול לוי מראשוני הבובונאים בארץ ישראל עם להקת המריונטות שלו שנקראה "להקת העץ".

קנאים פוגעים בו

קנאים פוגעים בו היא הלכה יהודית שמתירה לאדם המונע מרגשי קנאות דתית להרוג עבריינים בשלוש עבירות: מעילה, קללה בשם עבודה זרה ובעילת גויה. הקנאי רשאי להרוג את העבריינים בלי משפט ובלי ידיעת בית דין. בניגוד להלכה המחייבת עונש מוות על הריגת יהודי, ואפילו יהודי שחטא בחטא חמור, הקנאי פטור מכל עונש.

הלכה היא נדירה ביותר, ובימינו איננה מיושמת בפועל כלל.

רב אושעיא

רב אושעיא (או הושעיא) היה אמורא בדור השני והשלישי לחכמי ארץ ישראל, אחיו של האמורא רב חנינא.

רב אושעיא היה נצר למשפחת חכמים גדולים. הוא היה רווק כל ימיו, ויחד עם אחיו מכרו נעליים לזונות, ולמרות זאת הם לא הגביהו את עיניהם כדי לראות אותם, האמורא רבא אומר, כי על שני אחים אלו, נאמר המאמר כי רווק כזה הדר בעיר ואינו חוטא, מכריז הקדוש ברוך הוא עליו בכל יום.

רבי יוחנן רצה לסמוך לרבנות אותו ואת אחיו, אך לא עלה בידו, עד שרב אושעיא ואחיו רב חנניה הסבירו לו כי הוא צאצא של בית עלי הכהן, שעליו נאמרה הקללה " וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים", קללה המכוונת שלא יהיה זקן במשמעותו התורנית - רב - מצאצאיו של עלי.

לעיתים ניתן לטעות בין רב אושעיא שנקרא כך ולא "רבי" מכיוון שלא הוסמך, לבין רבי אושעיא חבירו של רבי חייא שהוסמך לרבי (ככל הנראה על ידי רבו רבי יהודה הנשיא), במיוחד במקומות בהם כתוב בתלמוד ר' בראשי תיבות, ולא ידוע אם הראשי תיבות הוא של המילה רבי או רב.

רב חנינא

רב חנינא (לפעמים חנניא) היה אמורא בדור השני והשלישי לאמוראי ארץ ישראל, תלמידו של רבי ינאי ורבי יוחנן, ואחיו של האמורא המפורסם רב אושעיא. יש משערים כי מדובר בעצם על רבי חנינא בר חמה על סמך הופעת אחיו בתיאור ״רבי אושעיה בר רבי חמה״.רב חנינא היה נצר למשפחת חכמים גדולים והיה מיוחס ככהן מזרע עלי הכהן. הוא היה רווק כל ימיו, ויחד עם אחיו מכרו נעליים לזונות, ולמרות זאת הם לא הגביהו את עיניהם כדי לראות אותם, האמורא רבא אמר על כך, כי על שני אחים אלו, נאמר המאמר כי רווק כזה הדר בעיר ואינו חוטא, מכריז הקדוש ברוך הוא עליו בכל יום.

הוא היה גם רופא, יש כמה דברים שאמר בנוגע לרפואה כגון: חולין ז: "אמר ר׳ חנינא מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה לא שאלני", רש"י- "רבי חנינא רופא הי"ה, הוא גם נתן הצהרות להגדיר מה משמעות הישן ל"כהן" וכשהוא צריך להפסיק להתאמן "עד שיזקין עד כמה אמר רבי אלעא אמר ר' חנינא עד שירתת", "ילד עד כמה אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו".

רבי יוחנן רצה לסומכו לרבנות, אך לא עלה בידו, עד שרבי חנניה הסביר לו כי הוא צאצא של בית עלי הכהן, שעליו נאמרה הקללה " וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים", קללה המכוונת שלא יהיה זקן במשמעותו התורנית - רב - מצאצאיו של עלי.

לעיתים ניתן לטעות בין רב חנינא שנקרא כך ולא "רבי" מכיוון שלא הוסמך, לבין רבי חנינא שהוסמך לרבי (ככל הנראה על ידי רבו רבי יהודה הנשיא), במיוחד במקומות בהם כתוב בתלמוד ר' בראשי תיבות, ולא ידוע אם הראשי תיבות הוא של המילה רבי או רב. אך לרוב הכוונה לרבי חנינא, המוזכר מאות פעמים בתלמוד, לעומת רב חנינא המוזכר פעמים מעטות יחסית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.