קירואן

קירואןערבית: القيروان מבוטא: Qeirwān (מידע • עזרה), בצרפתית: Kairouan) היא עיר בצפון מרכזה של תוניסיה, השוכנת כ-180 ק"מ דרומית לבירה תוניס, והיא משמשת כבירת מחוז קירואן. העיר נחשבת לאחת מהערים הקדושות לאסלאם, בין היתר בזכות קברו של אחד מבני לוויתו של מוחמד ובזכות קברים קדושים נוספים השוכנים בה, ובדומה למכה, אל-מדינה וירושלים היא משמשת כמוקד עלייה לרגל. קירואן נוסדה בשנת 670, ושמה בא מהמילה "קרוואן" שמשמעותו "מחנה" או "מקום עצירה ומנוחה".

בשנת 2004 התגוררו בקירואן כ-118,000 תושבים, שהם כחמישית מתושבי המחוז, והעיר ידועה בתעשיית השטיחים שלה. כלכלתה נסמכת על החקלאות ועל התיירות, ומאז 1984 פועלת בעיר אוניברסיטה ובה פקולטות לאנגלית, ערבית, צרפתית, פילוסופיה ולארכאולוגיה[2]. במוסד לומדים כ-5,750 תלמידים[3]. ב-1988 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, ונבחרה לשמש כבירת התרבות המוסלמית בשנת 2009[4].

קירואן
القيروان
Kairouan 1
שער בקירואן
מדינה תוניסיה  תוניסיה
מחוז מחוז קירואן
ראש העיר מוסטפא חוסיין
שטח 68.02 הקטאר, 154.36 הקטאר
גובה 68 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 186,653 (נכון ל־2014)
קואורדינטות 35°40′N 10°06′E / 35.667°N 10.100°E
אזור זמן UTC +1
http://www.kairouan.org/

גאוגרפיה

העיר שוכנת בקצה המזרחי של הרי האטלס התוניסאים, במרכזו של מישור רחב ידיים, שאורכו 100 ק"מ מצפון לדרום ו-40 ק"מ ממזרח למערב. כ-70% משטח המישור שגובהו נע בין 40 ל-150 מטר מעל פני הים מעובדים, והחקלאות היא הענף הכלכלי המרכזי באזור. השדות ניזונים ממי תהום וממאגרים שנוצרו על ידי סכרים שהוקמו על שלושה ואדיות בעמק, ואלה מסייעים גם בבקרה ובמניעת שטפונות, כדוגמת השטפון הגדול שהתחולל במישור ב-1969[5].

האקלים בעיר חצי צחיח, ומתאפיין בקיץ יבש ובחורף לח. משקעים בהיקף של כ-290 מ"מ בשנה בממוצע, יורדים בחורף ובעיקר בסתיו, ובעונה זו הם עשויים להתאפיין בסופות בעוצמה רבה, כאשר תוך יממה עשויים לרדת גשמים בהיקף של 100 עד 200 מ"מ, ולגרום לשטפונות.

היסטוריה

הערבים הגיעו לאזור קירואן בשנת 647, ובמקום שכן תחילה מחנה זמני בשם אל-קארן שנודעה לו חשיבות אסטרטגית, בהיותו ממוקם במחצית הדרך בין חופי הים התיכון להרים המיושבים בברברים. חשיבות אסטרטגית נוספת למיקומה של קירואן הוא קרבתה לנקודה הדרומית ביותר באירופה - סיציליה. העיר נוסדה בשנת 670 (שנת 50 להג'רה) על ידי עוקבה בן נאפע (عقبة بن نافع), אשר לפי האגדה פקד:

"'שוכני הואדי, עיזבו! כי אנו עוצרים כאן!' הוא חזר על פקודתו שלוש פעמים. מיד לאחר מכן, נחשים, עקרבים ומינים רבים אחרים יצאו והחלו לעזוב. הלוחמים המוסלמים ניצבו וצפו במחזה מאור הבוקר ועד חום היום. אז, לאחר שראו כי הכל עזבו, הם התיישבו בעמק. נאמר כי משך ארבעים שנה לאחר מכן, לא יכלו תושבי איפריקיה למצוא נחש או עקרב, גם כאשר הוצע תמורתו פרס בסך של 1,000 דינאר"[6]

Aghlabid cistern
מאגר האע'לבים בקירואן

הקמת העיר התפרשה כשינוי טקטיקה מצידם של הערבים והחלפת המדיניות ההגנתית בצעדים להתיישבות קבע במקום. שנותיה הראשונות של העיר עמדו בסימן של התקפות ברברים בני הח'וארג' שאף כבשו אותה ב-688 וב-745, אך העיר שמרה על מעמדה כמרכז ערבי שלטוני אזורי, שהיה כפוף לח'ליף האומידי בדמשק ולאחר מכן לח'ליפה העבאסי בבגדאד. כאשר האע'לבים הסונים פיתחו ישות מדינית עצמאית במאה ה-9, הייתה קירואן לבירתם ולאחד המרכזים החשובים והמפוארים של האסלאם במערב וכן למרכז של סחר בינלאומי. המסגד הגדול נבנה מחדש ופואר בשנת 836 ושוב בשנים 862-863, ובתחומיו פעלה אוניברסיטה ללימודי האסלאם וללימודים חילוניים. בעיר הוקמו מבנים ופרויקטים עירוניים נוספים, שהידוע שבהם הוא מאגר האע'לבים, בו נאגרו מים שהובאו אל העיר מההרים באמצעות אמת מים באורך של 36 ק"מ (ראו להלן). עוד הוקמו בעיר מסגדים וארמונות.

בקרב שהתרחש בשנת 909 מספר קילומטרים מדרום לקירואן, הביסו הפאטמים השיעים את האע'לבים, והעיר איבדה את מעמדה כבירה. תחתיה שימשה מהדיה שעל החוף כבירה אולם בשנים 947-948 שבו הפטאמים אל קירואן וייסדו בה יישוב חדש במרחק של 1.5 ק"מ מדרום לעיר העתיקה. עיר חדשה זו הייתה עגולה בצורתה וחומתה הקיפה שטח של כ-100 הקטאר. היא שימשה כבירה נוספת לצידה של מהדיה, אך עם העברת בירת הפאטמים לקהיר בשנת 972, איבדה קירואן את מעמדה כבירה באופן סופי.

The Blue Qur'an - Qur'anic Manuscript
דף מהקוראן הכחול השמור בספריית המסגד הגדול בקירואן

לאחר המאה ה-10 איבדה העיר את השפעתה אך היא הייתה שוב למוקד שלטוני של הברברים הזירידים. כאשר אלה הכריזו על עצמאותם מקהיר ועל אימוץ הסונה כדתם ב-1045, שלחו הפטאמים שבטים בדואים אל קירואן, אשר כבשו ובזזו אותה ב-1057. העיר נהרסה, ועימה פינתה החקלאות את מקומה לאורח חיים נוודי. לפי תיאורו של בן התקופה:

"הם הרסו את כל יופים והדרם של בניני קירואן. דבר ממה שהניחו הנסיכים הסנהג'ים בארמונותיהם לא חמק מבצע השודדים. כל שהיה בעיר נלקח ממנה או הושמד".[6]

בד בבד, במאה ה-12, התבססה תוניס כמוקד הכוח האזורי, כאשר השושלת החאפיזית קבעה בה את בירתה. בעקבות מסע הצלב השמיני ב-1270, התגברה הקיצוניות הדתית בקרב החאפיזים, והם אסרו את מגוריהם של לא-מוסלמים בקירואן. אלה נאלצו להתאסלם או לעזוב את העיר, ובכך בא הקץ גם על הקהילה היהודית בעיר. מאידך, החאפיזים קוממו את הריסות קירואן במאה ה-13 לאחר תקופת משבר שנמשכה כמאתיים שנה, אך ממדיה של המדינה החדשה היו קטנים בהרבה מזו של העיר ההיסטורית. לקירואן לא נודעה חשיבות משך מאות שנים, ולפי תיאורו של נוסע מ-1516:

"בהווה כל התושבים הם בעלי מלאכה עניים, חלקם בורסקאים המעבדים עורות עיזים וכבשים, אחרים הם פרוונים שתוצרתם נמכרת בשוקי נומידיה, מקום בו לא ניתן להשיג ביגוד אירופי. אך כל הסוחרים האלה אינם משתכרים פרנסה ראוייה, והתלויים בהם חיים חיי עליבות ועוני מר"[6]

רק במאה ה-18, בעת הכיבוש העות'מאני של תוניסיה, שבה העיר וצברה חשיבות כמרכז דתי במדינה ובעולם המוסלמי כולו. ב-1881 הייתה העיר לחלק מהאימפריה הצרפתית כמו כל תוניסיה, והאיסור על שהיית לא-מוסלמים בעיר בוטל.

אתרי העיר

קירואן
القيروان, رابعة الثلاث
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Kairouan-mosquee-cimetiere
המסגד הגדול
מדינה תוניסיה  תוניסיה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1988, לפי קריטריונים 1, 2, 3, 5, 6
קואורדינטות 35°40′38″N 10°06′03″E / 35.677222222222°N 10.100833333333°E
העיר העתיקה בקירואן (1903)

רובע המדינה של קירואן משתרע על פני שטח של 52 הקטאר, אורכו כקילומטר ורוחבו כחצי קילומטר. הוא מוקף בחומה באורך של 3.8 ק"מ, ברוחב של 2.7 מטר ובגובה של ארבעה עד שמונה מטרים[7]. בתחומו שוכנים 4 מסגדים ו-62 מקומות תפילה נוספים, ורבע מאוכלוסיית העיר מתגוררת בו[8]. הידוע בין המסגדים הוא "המסגד הגדול" בפינתו המזרחית (במפה - 1) של הרובע. בעבר שכן המסגד במרכזה של המדינה, אך לאחר כיבוש העיר בידי הבדואים ב-1057 הצטמצם שטחה, וכיום הוא ניצב בשוליה. מסגד ידוע נוסף במדינה הוא "מסגד שלוש הדלתות" (במפה - 2) השוכן בדרומו של הרובע. "מסגד עמר עבדה" (במפה - 3) ו"מסגד הזקן" שוכנים מחוץ למדינה באזור המכונה "פרבר זלאס" (Faubourg des Zlass או Faubourg des Zlas). בצידה הצפוני של המדינה שוכנת הקסבה, ובמרכזה משתרע אזור השווקים - שוק התכשיטים, שוק הבשמים, שוק הנייר והספרים, שוק הזכוכית, שוק מגדלי הסוסים, שוק השטיחים, שוק הנחושת, ושוק העור[9]. בחומה קבועים כיום חמישה שערים בארבעת צדדיה - אלה הם "שער תוניס" ו"שער תוניס החדש" הצמוד לו בצפון (במפה - 10, 11), "שער סוס" (במפה - 12) במזרח, "באב ג'לאדין" בדרום ("שער המרטירים" - במפה -13), ו"השער החדש" ("באב א-ג'דיד, במפה - 14). אתר חשוב נוסף בעיר הוא מאגר האע'לבים שמצפון למדינה.

המסגד הגדול

Plan grande mosquee kairouan
תרשים המסגד הגדול - מימין אולם התפילה על 17 מעבריו ושתי כיפותיו. משמאל החצר, ובקצה השמאלי בשחור - המינרט

המסגד הגדול של קירואן (جامع القيروان الأكبر), המכונה גם מסגד עוקבה בן נאפע על שם מייסדו, שוכן במזרחה של המדינה בעיר, והוא אחד המסגדים החשובים בתוניסיה. תחילת הקמתו הייתה בשנת 670, מיד לאחר ייסוד העיר[10], אך בשנת 690 הוא חרב בידי הברברים שכבשו את העיר. בנייתו מחדש החלה בשנת 703, אם כי באמצע המאה ה-8 המבנה נהרס למעט המיחרב שלו והוקם מחדש ב-772. המסגד, כמו העיר כולה, הגיע לשיא תפארתו במאה ה-9 כאשר האע'לבים קבעו בקירואן את בירתם. הם בנו את המסגד מחדש ופיארו אותו בשנת 836 ושוב בשנת 863, ובתחומו נוסדה אוניברסיטה ללימודים חילוניים וללימודי האסלאם. כל חלקיו של המבנה הנוכחי הם מהמאה ה-9 למעט המיחרב המוקדם לה, ולמעט מספר תוספות שהוספו לו במשך השנים, ואשר האחרונה שבהם נוספה ב-1972.

שטחו של המסגד הוא כ-9,000 מ"ר, והוא בנוי בצורת מלבן באורך של 128 עד 138 מטר וברוחב של 71 עד 77 מטר. בחלקו הצפוני של המבנה משתרעת חצר פנימית גדולה אליה מובילים שישה שערים, והיא מרוצפת בפיסות אבן שחלקן הוחלף בשיש לבן. במרכזה של החצר ניצב שעון שמש ומי הגשמים ברחבה נאגרים במאגר תת-קרקעי שגובהו שבעה מטרים.

Columnes de la sala d'oració - Gran Mesquita de Kairuan
מראה באולם התפילה של המסגד הגדול

המינרט ששימש גם כמגדל שמירה שוכן במרכזה של החזית הצפונית של החצר. בכל קומה קבועים חרכי ירי ובראשו מרפסת לשימוש של המואזין. הוא עשוי משלושה חלקים ההולכים ונעשים צרים כלפי מעלה, ובראשו כיפה. גובהו של המבנה הוא 31.5 מטר ואורך כל אחת מצלעותיו הוא 10.5 מטר בבסיסו. המינרט נגיש רק מהחצר המרכזית, והשער המוליך אליו כמו גם גרם המדרגות שבתוכו נבנו מאבנים שנלקחו מנקרופוליס נוצרי סמוך.

אולם התפילה שוכן מדרום לחצר. תשעה שערים מובילים אליו מהרחבה והמרכזי גדול מהיתר. פנים האולם מחולק ל-17 מעברים שהמרכזי גדול מהיתר, ו-414 עמודים ניצבים לאורכו. על העמודים נחות קשתות התומכות בתקרה מעוטרת במוטיבים מעולם הצומח, ובשתי כיפות, האחת בצפונו של המבנה והאחרת מעל המחרב שבצידו האחר.

ספריית המסגד הממוקמת מאחורי המיחרב נגישה מאולם התפילה באמצעות דלת מעוטרת. כתבי היד השמורים בה נחקרו באופן מקיף רק במחצית השנייה של המאה ה-20, והיא אוצרת בקרבה כמה מכתבי היד העתיקים ביותר בעולם המוסלמי, שחלקם מתוארכים לסוף המאה ה-8 ולמאה ה-9. עוד שמורים בה כתבי יד מוקדמים של הקוראן ובהם "הקוראן הכחול" מסוף המאה ה-9 ומהמאה ה-10. הקוראן הכחול מכונה כך על שום צבע דפיו, והוא כתוב בכתב כופי מוזהב ללא הסימנים הדיאקריטיים של האלפבית הערבי.

מסגדים אחרים

Qairawan Raqqada 023
חזית מסגד שלוש הדלתות

מסגד שלוש הדלתות נבנה בשנת 866[11] מלבנים אפויות ומשיש, והגישה אליו היא דרך שלוש הדלתות שהעניקו לו את שמו. גובהה של החזית הוא שבעה מטרים, והיא מעוטרת בשלוש כתובות - הראשונה היא ציטוט מהקוראן, השנייה היא עדות להקמת המבנה והשלישית מעידה על שיפוצו בין השנים 1440-1441. מצדדי הדלתות וביניהן ניצבים ארבעה עמודי שיש מעוטרים בכותרות. אולם התפילה קטן למדי וממדיו 9 על 8.6 מטרים. אין בו מינבר וסביר שהוקם על ידי איש פרטי שהגיע לעיר מספרד ושימש כבית תפילה פרטי למשפחתו. במקור לא היה למסגד מינרט וזה הוקם בתקופת החפאזים.

Cour mosquée Barbier
מסגד הזקן

מסגד הזקן (Mosquée du Barbier) הוא למעשה מאוזוליאום וזאווייה והוא שוכן מצפון למדינה. הוא משמש כקברו של אבו זאמע אל-בלווי (Abi Zamaa Balaoui, המכונה גם סייד סחבי - Sayed sahbi), שנמנה עם בני לוויתו של מוחמד, אלצחאבה, ואשר הביא עמו שלוש משערות מזקנו של הנביא. על שום כך שמו של המקום. המבנה הנוכחי מהמאה ה-17 נושא כיפה ולצידו חצר ומינרט. הוא מעוטר בעיטורי סטוקו.

מאגר האע'לבים

המאגר הוקם בין השנים 859-863 על ידי השליטים האע'לבים, והוא הידוע מבין 15 מאגרים שהוקמו בסביבותיה של קירואן בסך הכל. הוא שוכן 950 מטר מצפון לשער תוניס שבחומה הצפונית של המדינה. המאגר עשוי משתי בריכות עגולות ומחוברות זו לזו. הגדולה בין השתיים היא למעשה מצולע בן 64 צלעות בקוטר של 129.67 מטר. היקפה 450 מטר וקיבולתה עומדת על של 57,764 מטר מעוקב[12]. הבריכה הקטנה היא מצולע בן 17 צלעות בקוטר של 37.4 מטר ועם קיבולת של 4,119 מטר מעוקב. בתקופות מסוימות בהיסטוריה שימש המאגר כבריכת רחצה ונופש.

יהודים

Carpet shop in Kairouan
שטיחים בקירואן
Assiettes Kairouan
חנות בעיר

היהודים הראשונים הגיעו לקירואן מאזור קירנאיקה בלוב של ימינו מיד עם הקמתה, וגל מתיישבים יהודים נוסף הגיע אליה בסוף המאה ה-7. תקופת הזוהר של הקהילה החלה מסוף המאה ה-8 ונמשכה עד לתחילת המאה ה-11, דהיינו מתחילת שלטונם של האע'לבים ועד לשלטון החאפיזים[13]. בעיר שכנו בית כנסת, ישיבה, בית קברות ("Jabanet Lihoud"), מוסד לגמילות חסדים ומוסדות נוספים. יהודי העיר עמדו בקשר עם ישיבת פומבדיתא ועם ישיבת סורא בבבל במזרח, כל עוד אלה תפקדו, ועם קהילות יהודיות בספרד במערב.

בשנת 880 ביקר אלדד הדני בעיר ותיאר באוזני הקהילה המקומית את מסעותיו. הוא ריתק את מאזיניו גם בעברית השגורה בפיו, והביא עמו מקבץ דינים שנהגו לטענתו בקרב השבטים האבודים. אלו נראו תמוהים בקרב אנשי קירואן, אולם משנשלחו לרב צמח בן חיים בסורא הוא ניסה ליישבם. רבנים אחרים, ובהם המהר"ם מרוטנברג ובעלי התוספות, לא גילו גישה אוהדת דומה. יהודי בשם יצחק בן שלמה הישראלי שימש כרופאם האישי של השליט האע'לבי האחרון ושל השליט הפאטימי הראשון, והוא עמד בקשר עם רב סעדיה גאון בתחילת המאה ה-10. עוד נודע שמו של דונש בן תמים, רופא ופילולוג בן העיר, ששימש גם הוא כרופא בחצר הפאטמית. משך כל התקופה הזו הייתה קירואן מרכז לימוד תלמודי נודע, ויהודי העיר עמדו בקשר בנושאי הלכה עם רב שרירא גאון ועם רב האי גאון.

רבי יעקב בן נסים שימש כראש ישיבת קירואן בסוף המאה ה-10, ונפטר בשנת 1006. בשנת 1005 בערך הגיע רבי חושיאל לקירואן מאיטליה, ושימש כראש הישיבה לאחר פטירתו של רבי יעקב בן ניסים, בשנת 1006. לאחר פטירתו של רבי חושיאל, מילא את מקומו בנו רבנו חננאל עד שנפטר בשנת 1057. לאחריו כיהן רבנו נסים, בנו של רבי יעקב בן נסים עד סגירת הישיבה באותה שנה. באותה תקופה למד בקירואן גם הרי"ף. הכיבוש הבדואי ב-1057 גרם להתמעטות מספרם של היהודים ולסגירת הישיבה. סופה המוחלט של הקהילה בא לה ב-1270, כאשר נאסר על לא-מוסלמים להתגורר בעיר, והיהודים הוכרחו לעוזבה או להתאסלם.

ערים תאומות

לקריאה נוספת

מנחם בן-ששון, "צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם: קירואן, 1057-800", ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ז.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לשכת הסטטיסטיקה הלאומית של תוניסיה
  2. ^ Departments
  3. ^ Ressources Humaines
  4. ^ Kairouan : Capitale de la Culture Islamique 2009
  5. ^ Géographie
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Al-Qayrawan
  7. ^ La medina avec ses imposants remparts
  8. ^ Saisons Tunisienne
  9. ^ les souks
  10. ^ La Grande Mosquée
  11. ^ La mosquée des 3 portes
  12. ^ Les bassins des aghlabites
  13. ^ האנציקלופדיה היהודית
המסגד הגדול בקירואן
המסגד הגדול בקירואן
אגרת רב שרירא גאון

אגרת רב שרירא גאון היא איגרתו המפורסמת של רב שרירא גאון (רש"ג). נכתבה סביב שנת ד'תשמ"ז (987) אל רבי יעקב בן נסים, ראש חכמי קירואן, כתשובה לשאלתו על השתלשלות התורה שבעל-פה מימי התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים עד ימיו.

איגרת זו מהווה מקור מידע מרכזי, ובפרטים רבים בלעדי, על התקופות בהן היא עוסקת ותיארוכן. האיגרת סוקרת את סדרי הזמנים ודרך העריכה של המשנה, הברייתות והתלמוד, וכן סוקרת את תקופת הגאונים. האיגרת מסדרת את לוח הזמנים בו פעלו התנאים, האמוראים, הסבוראים ודורות הגאונים עד זמנו של רב שרירא.

איגרת זו היא יוצאת דופן מבין החומר הכתוב שהגיע לידינו, בהיותה תיעוד היסטורי מדוקדק בירידתו לפרטים הכרונולוגיים בספרות הרבנית הקדומה. מסתבר שהאיגרת מייצגת מסורת כרונולוגית שעברה בתוך ישיבות הגאונים עוד מתקופת התלמוד, שכן התאריכים המצוינים בה מובאים כנתונים ברורים ולא משוערים.

לאיגרת נוצרו שני נוסחים. הנוסח המופיע ב"ספר יוחסין", המכונה גם "הנוסח הספרדי". נוסח מאוחר יותר יצא לאור בידי בֶּר גולדברג לפי כתב יד של מעתיק, המכונה "הנוסח הצרפתי". שינוי בולט בין הנוסחים הוא שבנוסח שבספר יוחסין כתוב שרבי כתב את המשנה, ואילו לפי הנוסח השני אין זה ברור שרבי כתב את המשנה, ואפשר להבין שרק ערך אותה, אך היא נשארה כמסורת בע"פ עד תקופה מאוחרת יותר.

לגבי הסיבות להבדל בין הניסוחים ישנן הצעות שונות במחקר.

בעבר היה מקובל להניח כי הנוסח הספרדי מדויק יותר, וכך מחזיקים עד היום במקומות מסורתיים, אך יעקב נחום אפשטיין הראה כי על פי רוב הנוסח הצרפתי הוא הנכון, וכך מקובל היום בקרב החוקרים.

אע'לבים

האע'לבים (בערבית: أغالبة) היו שושלת אמירים מוסלמים ששלטו על ממלכה צפון אפריקאית שהקיפה את שטחי טריפולי, תוניסיה המודרנית ומזרח אלג'יריה, בין השנים 800–909 לספירה.

ממלכת האע'לבים קמה כתוצאה מהתמוטטות שלטונו של בית עבאס בחלקיה המערביים של החליפות המוסלמית. מאמצע המאה ה-8 והלאה החלו לקום בחבלים שונים בצפון אפריקה נסיכויות ח'אריג'יות שונות, שהיו למעשה עצמאיות לחלוטין מהשלטון העבאסי. במקביל, במהלך המאה ה-9 לספירה, הצליח המנהיג המוסלמי אידריס בן עבדאללה לרכז סביבו ערבים וברברים כדי להקים נסיכות עצמאית באזור מרוקו של ימינו.

תגובתו של הח'ליף העבאסי הארון אל רשיד הייתה בהקמתו של מחוז חדש בצפון אפריקה בעל פיקוד עצמאי. מושכות השלטון על מחוז זה, ששטחו כלל את תוניסיה המודרנית ומזרח אלג'יריה, הופקדו בידיו של אברהים אבן אע'לב. אע'לב ויורשיו שמרו על קשר רשמי עם המזרח והכירו בעבאסים כשליטים החוקיים של העולם המוסלמי, אולם למעשה שלטו בממלכתם בעצמאות גמורה.

הממלכה האע'לבית הייתה המדינה המוסלמית החזקה והמשפיעה ביותר במערב במשך כל תקופת קיומה. למרות רצף של מרידות רבות שנערכו בידי השבטים הברברים, בני כיתות דתיות שונות וחלק מהחיילים הערבים, הצליחו השליטים האע'לבים לשמור על שלטונם, לשמר את צביונה הערבי והמוסלמי אורתודוקסי של המדינה ולבסס את חוזקה הצבאי והמדיני. כוחם נשען, בין השאר, על משמר פרטי שהתבסס על ילידי אפריקה. הישג נוסף שרשמו האע'לבים היה כיבושו של האי סיציליה מידי הביזנטים, במסע כיבוש שנמשך בתקופה של כ-50 שנה והקמתה של פרובינציה מוסלמית איתנה על שטח האי, סביב העיר פלרמו.

תקופת שלטונם של האע'לבים הייתה תקופה של שגשוג כלכלי ותרבותי בצפון אפריקה. עיר הבירה של הממלכה, קירואן, הפכה לאחד מהמרכזים החשובים והמפוארים של האסלאם במערב ולמרכז בינלאומי גדול של סחר. הארץ עברה גם מהפכה חקלאית כאשר האע'לבים יזמו את בנייתם של מפעלי השקיה רבים ברחבי הארץ, תיקונן של תעלות השקיה ישנות והרחבתם של השטחים החקלאיים בממלכה. התעשייה המקומית פרחה, בעיקר בשל הגדלת השימוש במחצבי הארץ השונים (כגון ברזל, עופרת, אלמוגים ונחושת). הערים השונות התפתחו והוקפו במבצרים, המטבע המקומי התבסס, ושורה של מחנות מבוצרים הוקמו לאורך קו החוף.

תרומה חשובה נוספת להתפתחותו של האסלאם בצפון אפריקה תחת שלטונם של האע'לבים היה בביסוס האסכולה המאליכית כאסכולת השריעה הבולטת באזור זה, אסכולה ששולטת בצפון אפריקה עד ימינו. מהלך זה הובל על ידי המשפטן המוסלמי סחנון, מתלמידיו המובהקים של מאלכ אבן אנס, מייסד האסכולה. סחנון ארגן את המערכת המשפטית בממלכה והחדיר את עיקרי האסכולה לכל ארצות המערב המוסלמיות.

שלטונם של האע'לבים בצפון אפריקה הופסק על ידי הפאטימים. הללו, בעזרת קשריהם עם שבט כתאמה הברברי, ניצלו את התמרמרות האוכלוסייה המקומית בשל נטל המיסים הכבד שהטילו השליטים האע'לבים והצליחו לכבוש את הארץ מידם של האחרונים. עיר הבירה קירואן נפלה לידי הפאטימים בשנת 909 ובכך תמה תקופת שלטונם של האע'לבים בצפון אפריקה.

ארבעת השבויים

מעשה ארבעת השבויים הוא סיפור על ארבעה תלמידי חכמים, אשר על פי הרב אברהם אבן דאוד ("הראב"ד הראשון"), נשבו על ידי שודדי ים לקראת סוף תקופת הגאונים, סביב שנת 990 לספירה, ונפדו על ידי קהילות יהודיות בארצות שונות - מצרים, קירואן שבתוניסיה, ספרד וארץ נוספת אשר מיקומה אינו ברור. על פי הסיפור, הארבעה תרמו משמעותית ללימוד התורה בקרב הקהילות היהודיות בספרד ובצפון אפריקה. לדעת חוקרים רבים, עיתוי האירוע אינו תואם בהכרח למסופר ב"ספר הקבלה" של ראב"ד. אף בנוגע לעצם סיפור השבי, סבורים חלק מן החוקרים כי אין בו ממש. בנוגע להתפתחות עולם התורה בספרד ובצפון אפריקה, שעל פי תיאורו של ראב"ד התרחש בעיקר בזכות השבויים שנפדו, מתארים החוקרים התפתחות הדרגתית ומתמשכת, שהחלה עוד לפני שהגיעו לאזורים אלו החכמים "השבויים", אך הואצה על ידם.

ג'רבה

ג'רבה או ז'רבה (בערבית: جربة) הוא אי בים התיכון ליד חופי צפון אפריקה, המשתייך לתוניסיה. הוא ממוקם במפרץ גאבס, בדרומה של המדינה, מידותיו: 26 ק"מ ממזרח למערב ו-27 ק"מ מצפון לדרום, ושטחו 510 קמ"ר. באי כ-164,000 תושבים (אומדן 2014).

גאוגרפיה של תוניסיה

תוניסיה ממוקמת בצפון אפריקה, בגבול הים התיכון, בין אלג'יריה ולוב.

חושיאל בן אלחנן

רבי חושיאל בן אלחנן (סוף המאה ה-10 - תחילת המאה ה-11) מגדולי חכמי התלמוד בדורו (הדור של רב שרירא גאון), אביו של רבנו חננאל וראש ישיבת קירואן. היה רבּם של בנו, רבנו חננאל, ושל רבנו נסים.

על פי המסורת היה רבי חושיאל אחד מארבעת השבויים, וכך הגיע לקירואן שבתוניסיה. מסורת זו מקובלת על דעתם של חוקרים אחדים (כגון: פרופ' משה גיל), בעוד שלדעת חוקרים אחרים (כגון: שניאור זלמן שכטר) הוא הגיע באופן עצמאי ומרצונו החופשי. גם מקטע מכתבו שנמצא בגניזת קהיר עולה שהוא הגיע לקירואן מעצמו. גם מקום מוצאו נתון במחלוקת, והאפשרויות הן איטליה, בבל וספרד.

מכל מקום, העובדות מראות שבני קירואן הכירו בגדולתו של רבי חושיאל, אפשרו לו להקים בה את ישיבתו, ולהפוך את קירואן למרכז תורה של צפון אפריקה לדורות. רבי חושיאל פיתח בישיבתו שיטת לימוד חדשה לתורה שבעל-פה, וקבע את התלמוד הירושלמי ומדרשי ההלכה כמקור לקביעת הלכה, לעיתים אף בניגוד גמור לאמור בתלמוד הבבלי. שיטתו זאת מקבלת ביטוי בפירושו של בנו רבנו חננאל, לתלמוד הבבלי, בו הוא מרבה לצטט את התלמוד הירושלמי.

תורתו של רבי חושיאל לא נשארה בכתב ואנו יודעים עליה מתוך מובאות מעטות וקצרות בדברי החכמים ובעיקר בכתבי רבנו נסים. אצל רבנו נסים נמצאים גם דברי הערכה כגון: "וזה המעשה בקבלה הוא אצלי מרבי אדוננו הרב הקדוש רבנו חושיאל ראש בי רבנן ז"ל ולתחיה, וגם מצאתי אותו בתשובות הגאונים כמו כן". עם היוודע דבר פטירתו של רבי חושיאל, שלח שמואל הנגיד מכתב תנחומים והספד לבנו חננאל.

מכתב שנמצא בגניזה הקהירית ושנכתב על ידי רבי חושיאל הראה כי לרבנו חושיאל היה בן ששמו אלחנן. בעקבות כך יש שסברו כי לרבי חושיאל היה בן נוסף ששמו היה אלחנן. חוקרים אחרים העריכו כי מדובר ברבנו חננאל שנשא גם את השם אלחנן. יש המציעים כי מדובר ברבי חושיאל אחר.

יעקב בן נסים

רבי יעקב ב"ר נסים אבן שאהין (בערבית יהודית: אבי יוסף. נפטר ב-ד'תשס"ז, 1006) היה ראש ישיבה ומנהיג הקהילה היהודית בקירואן, תוניסיה במאה ה-10, שלהי תקופת הגאונים. אביו של רב ניסים גאון.

יצחק בן שלמה הישראלי

רבי יצחק בן שלמה הישראלי רופא, פילוסוף ופרשן מקרא יהודי בתקופת הגאונים. נפטר בסביבות שנת 950. יליד מצרים. שימש כרופא בחצרות הח'ליפים במצרים ובתוניסיה. שמו התפרסם לתהילה, ורבים, יהודים וערבים למדו ממנו את חכמת הרפואה.

חיבר שמונה ספרים בערבית בנושא רפואה, שתורגמו בימי הביניים לעברית, ספרדית ולטינית ושימשו ספרי יסוד ללימודי רפואה באוניברסיטאות אירופה במשך תקופה ארוכה.

התפרסם גם בזכות חיבוריו בפילוסופיה. חיבר את "ספר ההגדרות" ו"ספר היסודות", ופרסם פירוש לספר היצירה. חיבר בערבית גם ספרים בתורת ההגיון, בפיזיקה ועוד.

הוא היה מהראשונים בפילוסופיה היהודית שבהגותם ניסו לפשר בין תורת אריסטו והנאופלאטוניזם לבין אמונת האחדות הישראלית.

הישראלי עמד גם בקשרים עם גדולי בני דורו כגון ר' סעדיה גאון ששאל ממנו שאלות[דרושה הבהרה].

באגרת שכתב הרמב"ם, בה הוא מונה את קודמיו בפילוסופיה, הוא מתייחס אל הישראלי בזלזול, כאל רופא בלבד.

החוקר אליקים כרמולי, הסיק כי "יצחק" אותו מתקיף אברהם אבן עזרא בחריפות בהקדמה לפירושו לתורה, הוא יצחק בן שלמה הישראלי. מצד שני, הישראלי זכה לשבחים מפי פרשני מקרא אחרים בני זמנו ואחריו.

סוסה (עיר)

סוסה (בערבית: سوسة, "סוסה" - במקורות היהודיים, בצרפתית: Sousse), היא העיר השלישית בגודלה בתוניסיה. סוסה שוכנת בסאהל התוניסאי, לחופי מפרץ חממת בים התיכון, כ-140 ק"מ דרומית לבירה תוניס, והיא מכונה באופן לא רשמי "בירת הסאהל של תוניסיה". בשנת 2004 התגוררו בעיר 173,047 תושבים, ובאזור האורבאני שלה התגוררו באותה עת 432,171 איש. שם העיר הוא ככל הנראה ממקור ברברי, וערים בעלות שמות דומים נמצאות בלוב ובמרוקו. בשנת 1988 הכריז ארגון אונסק"ו על רובע המדינה בעיר כעל אתר מורשת עולמית.

ספקס

ספקס (בערבית: صفاقس, תעתיק: צפאקס; בברברית: ⵙⵉⴼⴰⴽⵙ, בצרפתית: Sfax) היא עיר בתוניסיה, השנייה בגודלה, הממוקמת כ-270 ק"מ דרומית מזרחית לתוניס. העיר, שנוסדה בשנת 849 על חורבות היישובים הרומיים טאפארארה וטאיאנא, היא גם עיר הבירה של מחוז ספקס, וגם עיר נמל ים-תיכונית השוכנת במפרץ גבס. אוכלוסיית העיר מונה 340,000 תושבים (2005), ויש בה מפעל תעשייתי לעיבוד פוספט. העיר נחשבת לעיר השנייה בגודלה, כיוון שרק בתוניס יש יותר תושבים.

במאה ה-12 נכבשה ספקס על ידי הנורמנים, ובמאה ה-16 כבשו אותה הספרדים.

בימי מלחמת העולם השנייה התבצרו הגרמנים בעיר, והיא הופצצה רבות על ידי מטוסי ארצות הברית, עד שהגרמנים פינוה והבריטים נכנסו לתוכה, בשנת 1943.

העיר מחולקת לשניים:

ספקס העתיקה ("הקסבה"), מאוכלסת על ידי התושבים הערבים

ספקס החדשהמספקס יוצאת רכבת אל גאפסה, העשירה במכרות פוספטים, ורכבת אחרת מחברת אותה עם שאר ערי החוף. הנמל של ספקס הוא גדול ומשוכלל, ודרכו נשלחים מדי שנה מאות אלפי טונות של סחורות: פוספטים, שמני זית, תמרים, שקדים, ספוג, עשב חלפה, אריגי משי, צמר, כותנה וסחורות אחרות מתוצרת המקום.

80% מתושבי העיר הם ערבים, והיתר אירופאים, בעיקר צרפתים. בספקס קיים גם יישוב יהודי. עם כיבוש העיר בידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה הוקם הוקם בעיר גטו יהודי. איזידור שפרבר, רופא פולני שהתגורר בעיר הוכרז על ידי הגרמנים כראש היודנראט בעיר. העיר שוחררה על ידי בעלות הברית עם יתר ערי תוניסיה.

עוקבה בן נאפע

עוקבה בן נאפע (בערבית: عقبة بن نافع;) או בשמו המלא עוקבה בן נאפע בן עבד אלקיס אלקרשי אלפהרי (عقبة بن نافع بن عبد القيس القرشي االفهري; 622–683) היה מושל איפריקיה מטעם בית אומיה בין השנים 662-664 וכן בין השנים 681-683. הוא שימש בתחילה כמפקד הכוחות הערבים בטריפוליטניה, כיום בצפון-מערב לוב, ועד מהרה התקדם מערבה לעבר השטחים שהיו נתונים בשליטת האימפריה הביזנטית. משנת 662 ועד 664 הוא שימש כמושל הראשון של איפריקיה, ולאחר מכן, בשנת 670, הוא הקים את העיר קירואן במקום בו שכן קודם לכן מאחז צבאי מוסלמי. לפי האגדה פקד:

הקמת העיר התפרשה כשינוי טקטיקה מצידם של הערבים והחלפת המדיניות ההגנתית בצעדים להתיישבות קבע במקום. קירואן הייתה לבירת איפריקיה, ובן נאפע ייסד בה את המסגד, שהיה לימים למסגד הגדול הקרוי על שמו. בשנת 681 מינה הח'ליף יזיד הראשון את סו נאפע כמושל איפריקיה בשנית, והוא החל במסע כיבושים מערבה לתוך המגרב ועשה להפצת האסלאם בקרב הברברים. בשנת 683 הוא הובס בקרב עם הברברים ונהרג. אירוע זה סימן את תחילת שלטונם של הח'וארג' בתוניסיה ואת הדיפת הערבים מזרחה ללוב.

קירואן (מחוז)

מחוז קירואן (ערבית ولاية القيروان; צרפתית Gouvernorat de Kairouan) הוא אחד מ-24 מחוזות תוניסיה. המחוז שוכן בצפון מרכזה של תוניסיה ובירתו בעיר קירואן. הוא הוקם ב-21 ביוני 1956, והוא משתרע על פני שטח של 6,712 קמ"ר, שהם כ-4.1% משטח המדינה.

בשנת 2007 מנתה אוכלוסיית המחוז כ-551,900 תושבים, וכחמישית מהם התגוררו בעיר הבירה. עיקר כלכלת המחוז היא על החקלאות.

קרתגו

קַרְתְּ חַדַשְתְּ, הידועה בשמה הרומאי קַרְתָּגוֹ (בפיניקית: 𐤒𐤓𐤕 𐤇𐤃𐤔𐤕, "קרת חדשה" או "עיר חדשה"; בלטינית: Carthago; יוונית: Καρχηδών, תעתיק: קארכדון) הייתה עיר ומעצמה בנומידיה, בשטחה הנוכחי של תוניסיה. היא נוסדה במאה ה-9 לפנה"ס על ידי מתיישבים פיניקים מהעיר צור. העיר נהרסה לחלוטין בשנת 146 לפנה"ס במהלך המלחמה הפונית השלישית, והרומאים הכריזו על השטח כמקולל ואסרו על התיישבות בו. כמאה שנה לאחר מכן חזרו הרומאים למקום והקימו עיר חדשה באותו שם, שאת הריסותיה ניתן לראות כיום. קרתגו הרומית שימשה כבירת הפרובינקיה הרומית אפריקה, ובמהלך השנים הפכה לאחת הערים הגדולות באימפריה הרומית. קרתגו נהרסה שוב ולא שוקמה כתוצאה מפלישות ברברים, ביזנטים ומוסלמים.

חורבות העיר קרתגו הוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1979.

רב נטרונאי גאון

רב נטרונאי בר רב הילאי היה אחד מגאוני סורא בשנים ד'תרי"א - ד'תרט"ז בלוח העברי (853-858).

בנו של הגאון רב הילאי בר רב מארי. חמישים ושש שנה לאחר מות אביו הגיע לגאונות, רק לאחר ששמונה גאונים אחרים ישבו על כיסאו של אביו בזה אחר זה. הגיע לגאונות בגיל זקנה מופלג ובכל זאת הוא הגאון הפורה ביותר עד ימיו. היה קשור עם יהודי התפוצות, בעיקר עם יהודי ספרד. תשובות רבות שלו עסקו בענייני תפילה, ברכות וקריאת התורה. עשרות מתשובותיו בנושאים אלו אף נכנסו לסידורו של רב עמרם גאון.

במיוחד רבתה השפעתו על יהודי ספרד, אשר מאז תקופתו העמיק הקשר שלהם עם גאוני בבל. הוא היטיב להכיר את אורח חייהם והפנה אליהם תשובות רבות. בין התשובות שלח לקהילת אליסאנו, היא לוסנה (Lucena) שבספרד, סדר מאה ברכות שאדם חייב לברך בכל יום, ובזאת התווה את היסוד לסידור התפילה שחיבר לאחר מכן רב עמרם גאון. כמאה וחמישים שנה אחר פטירתו כבר הייתה נפוצה בקרב היהודים בספרד האגדה כי "מסורת מאבותיהם, כי מר רב נטרונאי בקפיצת הדרך בא אליהם מבבל וריבץ תורה וחזר, וכי לא בא בשיירה ולא נראה בדרך". ואמנם בתשובה של רב האי גאון שהופנתה לחכמי קירואן הוא מתייחס למסורת זו וכותב "שמא אדם רמאי נזדמן להם ואמר אני נטרונאי".

הוא הקפיד לעקור מנהגים החשודים בקראות, אך עם זאת לא כפה על שואליו לנהוג כמנהגו. יחסו למינים שחזרו בתשובה היה מקרב, אך את צאצאיהם הורה לרחק במקום חשש ממזרות. חיבר פירושים למסכתות שונות, ולעיתים אף היו כתוצאה מתשובות שהשיב למבקשים פירוש למסכת פלונית. יוחס לו קובץ הלכות, על אף שחלק מהתשובות בקובץ זה שייכות לגאון פומבדיתא הקדמון, רב נטרונאי בר רב נחמיה.

תשובות הגאון קובצו בידי ירחמיאל ברודי ויצאו לאור במהדורה ביקורתית.

רב ניסים גאון

רב ניסים בר יעקב (סביבות 990–1057) כונה "אבן שאהין", "רב ניסים גאון" או "רבינו ניסים", היה ראש ישיבה בקירואן. חיבר מספר חיבורים על התלמוד הבבלי ועל עניינים תורניים נוספים, ובמהדורת וילנא הוכנס פירושו על הדף.

רבנו חננאל

רבי חננאל בר חושיאל, או בקיצור ר"ח, (ד'תשכ"ו, 965 - ד'תתט"ז, 1055) היה רב ופוסק, מפרשני התלמוד ומחכמי ישראל הבולטים בפתיחת תקופת הראשונים, המאה ה-10. פירושו לתלמוד הוא הראשון מסוגו שנמצא בידינו.

תוניס

תוניס (בערבית: تونس, תעתיק מדויק: תוּנִס; בברברית: ⵜⵓⵏⴻⵙ) היא עיר הבירה של תוניסיה. בשנת 2007 התגוררו בעיר 693,486 איש, אם כי לפי הערכה לא-רשמית מתקרבת אוכלוסייתה למיליון תושבים ואוכלוסיית השטח המטרופוליטני עומדת על כ-2 מיליון איש. רובע המָדינה של תוניס הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 1979 והעיר שימשה כבירת התרבות הערבית בשנת 1997.

תוניסיה

הרפובליקה התוניסאית (בערבית: الجمهوريّة التونسيّة, תעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיֵּה אלתּוּנִסִיַּה; בברברית: ⵜⴰⴳⴷⵓⴷⴰ ⵏ ⵜⵓⵏⴻⵙ, תעתיק מדויק: תגדודה נ תּונס; בצרפתית: République tunisienne) היא מדינה ערבית מוסלמית הנמצאת בצפון אפריקה. היא גובלת בים התיכון בצפון ובצפון-מזרח, באלג'יריה בדרום-מערב ובלוב במזרח ובדרום. דתה הרשמית של תוניסיה היא האסלאם, ושפתה הרשמית היא הערבית.

אתרי עלייה לרגל באסלאם
מכהאל-מדינהירושלים • קירואן • נג'ףכרבלאכופהכאזמיהמשהדסאמראקום סמל האסלאם

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.