קיסר סין

קיסר סיןמנדרינית תקנית: 皇帝, בפין-יין: Huángdì, תעתיק: חְוָאנְגדִי) הוא תואר המתייחס לכל מונרך ששלט בסין הקיסרית החל ביסוד שושלת צ'ין ב-221 לפנה"ס ועד נפילת שושלת צ'ינג ב-1912. כינוי נוסף מקובל היה "בן השמים" (天子), תואר שנוצר בשלהי תקופת שושלת שאנג, וייחס לקיסר שלטון על "הכול מתחת לשמים" (天下 טְייֵן שְׂיָה, הכינוי המקובל בסין עד המאה ה-20 לעולם כולו). בדרך כלל היה הקיסר השליט העליון על מדינתו, אם כי היו מקרים שלא זה היה המצב.

קיסרים מאותה משפחה סווגו בדרך כלל לתקופות היסטוריות הידועות כשושלות. מקובל להניח כי רוב השליטים הקיסריים של סין היו חברי הקבוצה האתנית של בני ההאן, אם כי מחקרים מודרניים נוטים להיות זהירים יותר לגבי הסיכונים שביישום קטגוריות אתניות עכשוויות לתקופות קודמות בהיסטוריה. במהלך שושלת יואן ושושלת צ'ינג נשלטה סין על ידי מונגולים ומנצ'ורים אתניים בהתאם. ההשקפה ההיסטורית המקובלת שהתעצבה במשך השנים היא ששושלות אלו הן שושלות זרות שעברו סיניזציה במהלך השנים, בעוד שחוקרים מודרניים טוענים כי פעולת הגומלין שבין פוליטיקה ואתניות היו מורכבות הרבה יותר.[2]

Qinshihuang
צ'ין שה-חואנג, קיסר סין הראשון
Xuantong
פויי, קיסר סין האחרון[1]

מקור והיסטוריה

השליטים מהתקופה שקדמה לשושלת צ'ין היו מכונים וָאנְג (王), מונח שמקובל כיום לתרגם כ"מלך". בשנת 221 לפנה"ס, כאשר מלך צ'ין השלים את כיבושן של הממלכות השונות של תקופת המדינות הלוחמות, הוא אימץ תואר חדש על מנת לשקף את יוקרתו כשליט הגדול מכל המלכים שהיו לפניו. הוא יצר את התואר החדש "חְוָאנְגדִי" או קיסר וכינה עצמו "שְׁה חְוָאנְגדִי", כלומר "הקיסר הראשון". חְוָאנְג (皇 - "מרומם") ודִי (帝 – אלוהים, אב קדמון מלכותי) היו תוארם של כמה מנהיגים מהתקופה הפרהיסטורית של סין.

התאוריה המדינית הסינית לא התנגדה לחלוטין להענקת תואר "קיסר סין" לשליטים זרים או שאינם שייכים לזרע המלוכה. במהלך ההיסטוריה התחלקה סין, כמה פעמים, לממלכות קטנות יותר תחת שלטונם של שליטים נפרדים או מצביאים. הקיסר היה ברוב המקרים השליט של סין המאוחדת, או שלפחות היו לו סיבות חוקיות לטעון לשלטון על כל סין, גם אם בפועל הוא לא שלט על כל המדינה. היו גם מקרים בהיסטוריה הסינית בהם היו כמה שליטים שטענו לתואר "קיסר סין" בעת ובעונה אחת. לדוגמה, כמה נסיכים שמוצאם היה ממשפחת הקיסרים של שושלת מינג המשיכו לטעון לכתר קיסר סין אחרי שנוסדה שושלת צ'ינג (1911-1644), והמצביא האחרון של צבא שושלת מינג, ווּ סָאנְגְווֵי, טען לכתר הקיסר במהלך שלטונו של הקיסר קָאנְג שִׂי משושלת צ'ינג. בשושלות שנוסדו על ידי כובשים זרים, שבסופו של דבר נטמעו בתרבות, בפוליטיקה ובחברה הסינית, נטלו השליטים את התואר "קיסר סין" בנוסף לתארים שנשאו בארצם המקורית. הדוגמה הבולטת ביותר הוא קובלאי חאן, שהיה גם החאן הגדול של המונגולים וגם קיסר סין.

מספר הקיסרים

מתחילת שושלת צ'ין ועד סופה של שושלת צ'ינג היו קרוב ל-400 קיסרים בסין. חלקם הכריזו על עצמם קיסרים ויסדו אימפריות בעצמם כממשלה מתחרה לקיסר השליט כשהם כופרים בחוקיותו של הקיסר הנוכחי, כדוגמת לי דזה צ'נג (שמרד בקיסר מינג האחרון) ויואן שׁוּ (שניסה להקים שושלת בסוף תקופת האן). לא כולם מקובלים כקיסרים חוקיים. מקובל להעריך כי כ-10% מבין הקיסרים היו מנהלים מוכשרים וכ-10% מהם היו חדלי אישים. הקיסרים המוכשרים הם אלו שסביבם נוצרו אגדות בסין, והם המוכרים יותר. בין הקיסרים המוכרים ביותר": צ'ין שה-חואנג (שושלת צ'ין), הקיסר וו (שושלת האן), קובלאי חאן (שושלת יואן) וקָאנְג שִׂי (שושלת צ'ינג).

מעמד ועוצמה

החל משושלת צ'ין נודע קיסר סין כ"בן השמים" (天子). כצאצא וכנציג השמים עלי אדמות, היה לקיסר שלטון מוחלט על כל דבר, קטן כגדול "תחת השמים" (天下, כלומר העולם). המנדט לשלטונו נחשב אלוהי וקבוע מראש. בניגוד ליחסים בינלאומיים מודרניים, לא נחשב קיסר סין במזרח אסיה כראש מדינה אחת מבין כמה, אלא כשליט העליון היחיד על כל העולם המתורבת.

דבריו של הקיסר נחשבו להוראות מקודשות (聖旨), והצהרותיו הכתובות "צווים מלמעלה" (上諭). בתאוריה היה הציות להוראות של הקיסר מיידי. הוא היה מורם מעם, מהאצולה ומבני המשפחה הקיסרית. פניות לקיסר נעשו תמיד בשפה רשמית ומתוך שפלות, אפילו על ידי בני המשפחה הקרובים.

עם זאת, מידת כוחו האמיתי של הקיסר השתנתה בין קיסרים שונים באותה שושלת ובין שושלות שונות. בתחילת מחזור החיים של השושלת הקיסרית הסינית, היה הקיסר מייסד השושלת מגבש את האימפריה בדרך כלל כשליט אבסולוטי, כפי שניתן להיווכח מהקיסרים צ'ין שה-חואנג משושלת צ'ין, טָאידְזונְג משושלת טאנג, קובלאי חאן משושלת יואן וקָאנְג שִׂי משושלת צ'ינג. קיסרים אלו שלטו כמלכים אבסולוטיים במשך כל תקופת שלטונם, כשהם מקפידים לשמור על מנהל ריכוזי חזק המפקח על המדינה. בהמשך מחזור החיים של השושלת הקיסרית הסינית עלו לשלטון קיסרים שקיבלו את התפקיד בירושה והיו לעיתים קרובות קיסרים חלשים. הקיסרים של סוף תקופת שושלת מינג נהגו להעביר את הניהול השוטף של ענייני המדינה לפקידים הבכירים ולעיתים קרובות סירבו אפילו לשמוע בקשות מפקידים אלו. מודל שלטוני אחר התקיים במהלך שושלת סונג, שבה האפיל כוחו של ראש הממשלה (או המזכיר הכללי) על כוחו של הקיסר.

גודל השטח עליו שלט קיסר סין בפועל השתנה משושלת לשושלת. במקרים אחדים, כבמהלך תקופת שושלת סונג הדרומית, התפצל הכוח הפוליטי במזרח אסיה בין כמה ממשלות, עם זאת, הבדיה הפוליטית שיש אך ורק שליט אחד נשמרה.

הקיסר עלה לשלטון בדרך כלל כיורשו של הקיסר הקודם, או שתפש את השלטון כמורד. הבחירה ביורש הייתה בדרך כלל על פי העדפת הבן הבכור. עקב כך, היו מקרים רבים שילד הוכתר כקיסר עם מות אביו. במצב זה קיבלה אימו, הקיסרית האלמנה, עמדת כוח משמעותית. למעשה, רוב הנשים ששלטו במהלך ההיסטוריה הקיסרית הסינית עלו לשלטון כעוצרות מפאת גילם הצעיר של בניהן. דוגמאות בולטות כוללות את הקיסרית לו משושלת האן, כמו גם הקיסרית האלמנה צְאשִׂי והקיסרית האלמנה צְא'אָן משושלת צ'ינג שבמשך זמן מה שלטו יחדיו כעוצרות משותפות. אם הקיסרית האלמנה הייתה חלשה מכדי לתפוס את השלטון, נהגו פקידים מהחצר בדרך כלל להשתלט. נוכחותם של סריסים בחצר גם היא הייתה חשובה במבנה הארגוני, שכן הקיסר בדרך כלל נהג לסמוך על אחדים מהם כאנשי סודו, דבר שנתן להם גישה למסמכים חשובים רבים. היו מקרים בהם היה הכוח האבסולוטי בידי סריסים, המקרה הבולט ביותר הוא של הסריס וֵיי ג'ונְגשְׂייֵן בתקופת שושלת מינג. היו גם מצבים בהם אצילים אחרים תפסו את השלטון כעוצרים.

ירושה ורצף שלטוני

התואר "קיסר" עבר בירושה, בדרך כלל מהאב לבן בכל שושלת. היו גם מקרים בהם עלה אחיו הצעיר של הקיסר לכס המלוכה, כאשר לקיסר שמת לא היו בנים זכרים. הנוהג היה ברוב השושלות להעביר את השלטון לבן הבכור שנולד לקיסרית (嫡長子). בכמה מקרים, כאשר לא נולדו בנים לקיסרית, היא אימצה ילד אחר של הקיסר כבנה (כל ילדיו של הקיסר נחשבו כילדיה של הקיסרית, בלא קשר לאם הביולוגית). בחלק מהשושלות היו מקרים בהם כפרו בנים אחרים של הקיסר (לרובם היה מספר רב של ילדים) בזכותו של הבן הבכור של הקיסרית לכתר, ופרצו מלחמות ירושה. בניסיון למנוע מחלוקות לאחר מותו היו מקרים בהם מינה הקיסר בעודו בחיים את נסיך הכתר (太子). אבל היו מקרים שאפילו מינוי ברור כזה סוכל בשל קנאה או חוסר אמון, בין אם היה זה נסיך הכתר עצמו שקשר כנגד הקיסר או אחים שזממו האחד כנגד השני. כך למשל, הכתיר הונג וו, קיסר מינג הראשון את נכדו, ג'וּ יון־ון, בן בנו הבכור של הונג וו, כיורשו בשלטון, אבל הנכד שלט כקיסר בשם ג'יאן־ון 4 שנים (1398-1402) בלבד, משום שכבר בעת שעלה לשלטון כפר דודו, ג'וּ די, בזכותו לכתר והריב הפך למרד גלוי שהסתיים בניצחונו של ג'וּ די. ג'יאן־ון מת ככל הנראה בשרפה שהוצתה בארמונו וג'וּ די הוכתר כקיסר השלישי של שושלת מינג בשם הקיסר" יוֹנג־לֶה" (永乐 - אושר נצחי). כמה קיסרים, כדוגמת יוּ'נְגגֶ'נְג, שלאחר שביטלו את מעמד נסיך הכתר, הפקידו את המסמכים המכילים את שמו של יורש העצר בקופסה חתומה שאמורה הייתה להיפתח לאחר מותו ורק אז יוכרז תוכנם.

שלא כמו במונרכיות אחרות, כדוגמת המונרכיה היפנית, אפשרה התאוריה הפוליטית הסינית את החלפת המשפחה השולטת. אפשרות זו התבססה על המושג הקונפוציאני "מנדט השמים". התאוריה מאחורי מושג זה הייתה שקיסר סין פעל כ"בן השמים" וקיבל מנדט לשלוט על כל אדם אחר בעולם, אבל רק אם הוא שירת את נתיניו היטב. אם איכות השלטון הייתה מפוקפקת בשל אסונות טבע חוזרים ונשנים כדוגמת שיטפונות או בצורת, או בשל סיבות אחרת, אזי מרד כנגד הקיסר היה מוצדק. מושג חשוב זה נתן תוקף חוקי ל"מחזור השושלתי"[3] או להחלפת השושלות.

עקרון זה אפשר אפילו לאיכרים לייסד שושלת חדשה, כדוגמת שושלת האן ושושלת מינג; ואפילו הקמת שושלות על ידי כובשים זרים כדוגמת שושלת יואן המונגולית ושושלת צ'ינג המנצ'ורית. היושרה המוסרית וההנהגה הנדיבה שהם שקבעו מי יאחז ב"מנדט השמים". היסטוריונים מציינים כי רעיון סינוצנטרי זה היה אחת הסיבות החשובות לכך שלסין הקיסרית הייתה אחת ממערכות השלטון היעילות ביותר בזמנים הקדומים.

הייתה רק קיסרית אחת ששלטה באופן חוקי בסין והיא הקיסרית וו משושלת טאנג או שושלת ווּ- ג'וֹאוּ שנוסדה על ידה. עם זאת, נשים רבות הפכו לשליטים "דה פאקטו", בדרך כלל כהקיסרית האלמנה. דוגמאות בולטות כוללות את הקיסרית לו משושלת האן, ואת הקיסרית האלמנה צְישִׂי, אימו של הקיסר טונְגגְ'ה (1874-1861) ודודתו ואימו המאומצת של הקיסר גוָאנְגשׂוּ' (1908-1874), ששלטה בסין במשך 47 שנים (1908-1861).

סגנון, שמות וצורת הפנייה

מכיוון שעל פי החוק היה לקיסר מעמד אבסולוטי שאסור היה לאיש לערער עליו, היו נתיניו חייבים להראות את הכבוד המקסימלי בנוכחותו, בין בדו-שיח ישיר או בכל צורה אחרת. לפני הפנייה היה הדובר צריך להשתחוות עד שראשו נגע ברצפה. צורת השתחוות זו קרויה בסינית קוֹאוּטוֹאוּ (叩頭). מילה זו חדרה לשפה האנגלית כ-Kowtow, והיא מתארת סוג השתחוות זה וגם במשמעות נוספת של התרפסות. בשיחה עם הקיסר היה זה פשע להשוות בין הדובר לבין הקיסר בכל צורה שהיא. היה זה טאבו להתייחס לקיסר בשם בו נולד ואפילו לאימו הורתו נאסר הדבר, ובמקום זאת היא פנתה אליו כ"חְוָאנְגדִי" (קיסר), או בפשטות כ"אֶר" ("בן"). אסור היה לפנות לקיסר בגוף שני ("אתה"). כל מי שדיבר אל הקיסר היה חייב לפנות אליו בתואר בִּישְׂיָה (陛下) המקביל ל"הוד מעלתך הקיסרי" או "חְוָאנְג שָׁאנְג" (皇上, "הקיסר הנעלה"), או " טְייֵן גְ'ה (天子, "בן השמים"), או "שֶׁנְג שָׁאנְג" (聖上, השמיימי הנעלה). המשרתים נהגו בדרך כלל לפנות אל הקיסר כ" וָאן סְווֵי יֵה" (萬歲爺, "אדון "עשרת אלפים השנה", מקביל ל"אדון שיחיה לנצח"). הקיסר התייחס לעצמו כ "גֶ'ן" (朕), שניתן לתרגמו כמונח המלכותי "אנו" (pluralis majestatis), בנוכח נתיניו היה מותר לקיסר בלבד לעשות שימוש במונח.

בניגוד למוסכמה המערבית בה מתייחסים לשליט תוך שימוש בשמו בו נודע כמלך (לדוגמה: ג'ורג' החמישי) או בשמו הפרטי (לדוגמה: המלכה ויקטוריה), ההתייחסות לקיסר שולט הייתה בפשטות כ"חְוָאנְגדִי בִּישְׂיָה" (皇帝陛下, "הוד מעלתו הקיסר") או "דָאנְגגִ'ין חְוָאנְגשָׁאנְג" (當今皇上, "מעלת הקיסר הנוכחי") כאשר מדברים עליו בגוף שלישי. בדרך כלל הוא כונה "הוד מעלתו הקיסר של שושלת (X) הגדולה, בן השמים, אדון עשרת אלפי השנים". צורות הפנייה השתנו מאוד במהלך שושלות יואן וצ'ינג.

הקיסר היה ידוע גם על פי השם של תקופת שלטונו (年號). מאז אומצה שיטת שם התקופה על ידי הקיסר ווּ משושלת האן ועד תקופת שושלת מינג, נהג השליט בדרך כלל להחליף את שם התקופה על בסיס קבוע למחצה במהלך שלטונו. במהלך שושלות מינג וצ'ינג נהגו הקיסרים לבחור שם תקופה אחד במהלך שלטונם, והמנהג היה להתייחס לקיסרים לשעבר בשם זה. בשושלות קודמות יותר היו הקיסרים ידועים בשם המקדש שלהם (廟號) שניתן להם לאחר מותם. לכל הקיסרים ניתן גם שם לאחר מותם (謚號), שלעיתים צורף לשם המקדש שלהם (לדוגמה, הקיסר שֶׁנְגדְזוּזֶ'ן聖祖仁皇帝 היה שמו של הקיסר קָאנְג שִׂי). למותו של קיסר נהגו להתייחס כאל "גְ'יָאבֶּנְג" (駕崩, מילולית "התמוטטות") ולקיסר שזה עתה מת התייחסו כאל " דָאשִׂינְג חְוָאנְגדִי" (大行皇帝).

לאחר מותם נהגו לקבור את הקיסרים במכלולי קבורה מפוארים במיוחד. חלק מהקיסרים נהגו להכין את אחוזת הקבר שלהם עוד בחייהם. אחוזת הקבר הבולטת ביותר הוכנה על ידי הקיסר הראשון, צ'ין שה-חואנג (שושלת צ'ין) שהקים מאוזוליאום ליד העיר שי-אן במחוז שאאנשי והקיף את עצמו באלפי פסלי חיילים מטרקוטה. צבא הטרקוטה נועד ללוותו לעולם הבא. גם אתרי הקבורה של שושלות מינג וצ'ינג שנשמרו מרשימים בהיקפם, בייחוד אתר קברי שושלת מינג שליד בייג'ינג. הן אתר הקבורה של צ'ין שה-חואנג והן אתרי הקבורה הקיסריים השונים של שושלות מינג וצ'ינג הוכרו כאתרי מורשת עולמית על יד ארגון אונסק"ו.

משפחה

משפחת קיסר הייתה מורכבת מהקיסר כראש המשפחה, ומהקיסרית (皇后) כבת זוגו הראשית וכ"אם האומה" (國母). בנוסף היו לקיסר בנות זוג נוספות ופילגשים (妃嬪) שדורגו על פי חשיבותן בהרמון, שבו הקיסרית הייתה החשובה ביותר. בכל שושלת הייתה כללים בנוגע למספר הנשים בהרמון. במהלך שושלת צ'ינג (1911-1644) למשל, קבעו הכללים כי בכל זמן נתון תהיה בהרמון קיסרית אחת, "חְוָאנְג גְווֵיפֵיי" אחת, שתי " גְווֵיפֵיי", ארבע "פֵיי" ושש "פִּין", בנוסף למספר בלתי מוגבל של בנות זוגות נוספות ופילגשים. למרות שעל פי החוק היה לקיסר את המעמד הגבוה ביותר, על פי המסורת והתקדימים קיבלה הקיסרית האלמנה (皇太后) בדרך כלל את הכבוד הגדול ביותר בארמון והיא קיבלה את ההחלטות ברוב ענייני המשפחה. לעיתים, במיוחד כאשר על כס המלוכה היה קיסר צעיר במיוחד, היא הייתה השליט "דה פאקטו". אל ילדיו של הקיסר, הנסיכים (王子), והנסיכות (公主) נהגו לעיתים קרובות להתייחס על פי סדר לידתם, כדוגמת "הנסיך הבכור", הנסיכה השלישית" וכו'. הנסיכים זכו בתוארי אצולה לעיתים קרובות ברגע שהגיעו לבגרות. אחיו של הקיסר ודודיו שרתו בחצר המלוכה על פי חוק והיה להם מעמד שווה לפקידי חצר אחרים (子). הקיסר היה מורם מעל כולם בלא קשר לגילו או לדור אליו היה שייך.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ פו יי הידוע בתור "הקיסר האחרון" של סין (וכך גם הוצג בסרטו של ברנרדו ברטולוצ'י, הקיסר האחרון) ויתר על כסאו בתחילת 1912, אבל ב-1916 הכריז יואן שְׁה-קָאי על עצמו כקיסר לאחר שהשתלט על מה שהייתה אמורה להיות ממשלה רפובליקאית. ב-22 במרץ 1916, 83 יום אחר כך, התכחש יואן להכרזה. כך שלא תמיד הוא מוכר כקיסר לגיטימי.
  2. ^ סיניזציה כנגד התרבות של בני המנצ'ו: ההצלחה של שלטון המנצ'ו
  3. ^ מונח מקובל בסין לתיאור השלבים של הקמת שושלת חדשה, ניוונה, ולבסוף נפילתה.
12 בפברואר

12 בפברואר הוא היום ה-43 בשנה, בשבוע ה-6 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 322 ימים (323 בשנה מעוברת).

16 באוקטובר

16 באוקטובר הוא היום ה-289 בשנה, (290 בשנה מעוברת), בשבוע ה-42 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 76 ימים.

7 בפברואר

7 בפברואר הוא היום ה-38 בשבוע ה-5 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 327 ימים (328 בשנה מעוברת).

9 בפברואר

9 בפברואר הוא היום ה-40 בשנה, בשבוע ה-6 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 325 ימים (326 בשנה מעוברת).

אצולה

אצולה היא שדרה חברתית שבה התואר עובר בירושה בהתאם לכללים וחוקים מסוימים. תוארי האצולה מתייחסים במיוחד לחברות שבהן הייתה או קיימת מלוכה. בני המעמד מכונים לעיתים גם בעלי דם כחול, כינוי שנוצר בספרד (Sangre azul) כדי להבחין בין ספרדים "טהורים" שגוֹן עורם בהיר ועל כן כלי הדם שלהם נראים במבט מבחוץ כחולים, לבין המוּרים, שגון עורם היה כהה יותר.

שורשיה של האצולה האירופית בווסאלים, לוחמיו הנאמנים של המלך, שהיו קשורים אליו בשבועת אמונים וזכו לתגמול על שירותיהם ושירותי לחימה שלהם התחייבו במענק אדמה מיוחד. מענק זה, שהיה בראשיתו זמני ומותנה, הפך עד מהרה לנחלת אדמה העוברת בירושה בין חברי משפחתו של הווסאל. כיום, לעומת זאת, תואר האצולה הוא ברוב המקרים תואר רשמי בלבד.

תואר האצולה הוא תואר היסטורי, חברתי וחוקי, ולא רק מעמד סוציו-אקונומי המבוסס על עושר. אדם עשיר לא יהפוך באופן אוטומטי לאציל, וכן לא כל בני האצולה עשירים או בעלי השפעה (משפחות אצולה רבות איבדו את עושרן, והרעיון של "אציל עני" היה קיים בעולם כמעט מהולדת האצולה). במדינות ללא עבר פיאודלי, לא נמצאת אצולה.

אדון האחוזה, שהיה הבן שזכה בנחלת האדמה, אחיו ואחיותיו שנישאו לווסאלים אחרים, והפכו ללוחמים אבירים או אנשי דת, נמנו כולם עם מעמד האצולה. תואר האצולה עצמו לא ניתן להעברה בכל המקרים לכל בני המשפחה, ולרוב רק הבן שזכה בנחלה העיקרית (החל במאה האחת עשרה, בעיקר הבכור) קיבל את תואר אבותיו, ואילו בני המשפחה האחרים זכו בתואר זוטר יותר.

המאה ה-3 לפנה"ס

המאה ה-3 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 300 לפני הספירה והסתיימה בשנת 201 לפני הספירה. זוהי המאה השלישית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

במהלכה הופצה התרבות היוונית ברחבי העולם ההלניסטי, שצמח על האימפריה האדירה שכבש אלכסנדר הגדול, ונוסדו אסכולות מובילות בפילוסופיה.

מאבקים רבים התרחשו בעולם ההלניסטי המפולג, כשמקביל התגבשה רומא ככוח החזק באיטליה וכמעצמה אזורית אימפריאליסטית.

ואן-לי, קיסר סין

הקיסר וָאן-לִי (萬曆 / 万历‏; 4 בספטמבר 1563 – 18 באוגוסט 1620) היה קיסר סין ה-13 במספר של שושלת מינג מה-19 ביולי 1572 ועד מותו ב-18 באוגוסט 1620. ואן-לי נולד כג'וּ יִיג'וּן (朱翊鈞), בנו של הקיסר הקודם, לוֹנְגצִ'ינְג. תקופת שלטונו בת ה-48 שנים הייתה הארוכה ביותר בתולדות שושלת מינג והתאפיינה בשקיעה מתמשכת של השושלת.

ואנג מאנג, קיסר סין

זהו שם סיני; שם המשפחה הוא ואנג. וָאנְג מָאנְג היה קיסר סין בשנים 9–23 לספירה, מכונה גם בשם הקיסר גונב הכס. הוא היה הקיסר היחיד של שושלת שין (המילה "שין" משמעותה "חדש"), ותקופת שלטונו היוותה חיץ בין שושלת האן המערבית לשושלת האן המזרחית. כחסיד של קונפוציוס, הוא ביצע רפורמה בכלכלה ובבעלות על אדמות הקיסרות, דבר שקומם עליו את בעלי האדמות הגדולים, העשירים ובני המעמד הגבוה, והוא נהרג במרידות שגברו ברחבי סין.

חונגוו, קיסר סין

חונְגְווּ (洪武, בפין-יין: Hóngwǔ - "לחימה נרחבת"; 21 באוקטובר 1328 - 24 ביוני 1398) היה הקיסר הראשון והמייסד של שושלת מינג בסין. שלט משנת 1368 ועד מותו.

ל' בשבט

ל' בשבט הוא היום השלושים בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השלושים בחודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בל' שבט היא, ברוב השנים, פרשת תרומה. אבל אם בר המצווה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצווה היא פרשת משפטים.

מונרך

מונרך הוא ראש המדינה במדינות בעלות משטר מונרכי. מונרך על פי רוב יורש את תפקידו, אך לעיתים נתפס תפקיד זה בהפיכה, וישנם גם מקרים בהם נבחר המונרך. המונרך שולט עד מותו, אלא אם הוא מופל ותפקיד המונרך נלקח ממנו. בדרך כלל שולט המונרך בצורת שלטון יחיד.

כיום ישנן מונרכיות בהן למונרך כוח אבסולוטי (ר' מונרכיה אבסולוטית), אך ישנן גם מונרכיות בהן המונרך מוגבל במערכת חוקים וזו נקראת מונרכיה חוקתית. ישנן גם בעת המודרנית מונרכיות בהן לשליט תפקיד סמלי יותר ופחות קבלת החלטות או שליטה בפועל.

המילה "מונרך" באה מהביטוי היווני "monos archein" שמשמעותו "שליט יחיד" ושהתייחס לשליט אבסולוטי ביוון העתיקה. עם הזמן נוספו מילים כמו אוטוקרט או דיקטטור שגם הן מתארות שליט יחיד, והמילה מונרך כיום מתייחסת לרוב למערכת מסורתית של שלטון מורש.

המילה "מלך", כצורתה העברית הנפוצה של המילה מונרך, מגיעה מן השפה האכדית, שם הוא נקרא malku או־maliku. פירושה המקורי של המילה היא 'יועץ', והיא מופיעה במיתוס הבריאה הבבלי.

רוב המונרכים גדלים בתוך משפחת מלוכה בתוכה הם לומדים על חובותיהם העתידיות ומורישים את כתרם עם מותם לאחד מחברי אותה משפחה, בדרך כלל לבן הבכור. כתוצאה מכך רוב המונרכיות היציבות נשלטות במשך מאות שנים על ידי משפחת מלוכה אחת.

ישנן מעט מדינות בהן נוהגים לבחור את המונרך, כמו מלזיה, הוותיקן או האימפריה הרומית הקדושה בעבר. יש המגדירים גם את המנהיג העליון באיראן כמונרך אבסולוטי נבחר.

על אף שבאירופה של ימי הביניים לא היו נשים שליטות, אין זו תופעה מודרנית, במהלך ההיסטוריה היו מנהיגות רבות ברחבי העולם. בשושלות העתיקות ביותר הידועות לנו, כמו אלו של מצרים העתיקה, ניתן למצוא נשים פרעוניות.

מונרכים נשאו בתארים שונים במקומות ובזמנים שונים. תואר המונרך הנפוץ ביותר כיום הוא התואר מלך, והוא גם התואר ששימש בעברית בתקופת התנ"ך.

פויי, קיסר סין

פּוּיִי (בסינית: 溥儀, פין-יין: Pǔyí‏; 7 בפברואר 1906 – 17 באוקטובר 1967) היה הקיסר האחרון של סין. שימש כ"שליט בובה" של מנצ'וריה בתקופת הכיבוש של האימפריה היפנית.

צ'יינלונג, קיסר סין

צְ'ייֵנְלוֹנְג (במנדרינית תקנית: 乾隆, בפין-יין: Qiánlóng; ‏25 בספטמבר 1711 – 7 בפברואר 1799) היה קיסר סין בן שושלת צ'ינג, שמלך על ארצו למעלה משישים שנה ונחשב לאחד השליטים הנבונים ביותר בתולדותיה. שלט מ-18 באוקטובר 1735 עד 9 בפברואר 1796.

תקופתו של צ'יינלונג נחשבת לשיא בשלטון המאנצ'ו ואחד מתורי הזהב של סין, כשבתקופתו הקיסרות הגיעה לשגשוג כלכלי, תרבותי וצבאי. להוציא את סבו, קָאנְּגשִ'י, צ'יינלונג נחשב לקיסר צ'ינג המוכשר והטוב ביותר. לאחר השלמת כיבוש סין גופא, השתלט צבאו על שטחים נרחבים שהביאו את ההתפשטות הטריטוריאלית לשיא. בין השנים 1790-1750 יצא צ'יינלונג במערכה לכיבוש מערב סין, לתוך מרכז אסיה. לכיבושים אלה הייתה משמעות רבה, הם הגדילו את שטח הקיסרות בלמעלה ממחצית. האזורים הכבושים אינם מאוכלסים בצפיפות אך מאפשרים שליטה במחצבים, שליטה בסחורות וזרימתם ממערב מזרחה. האוכלוסיות שנכבשו היו לאמאיסטיות (בודהיזם טיבטי/מונגולי) או מוסלמיות. צ'יינלונג נקט בגישה של מתן אפשרות של אוטונומיה דתית גדולה באזורים הנכבשים, הרבה יותר מאשר בסין גופא. מבחינה מסחרית החיבור עם מרכז אסיה השפיע על הקורה בתוך סין. יש בתקופה זאת עליה בהיקפי הסחר, זרימת סחורות ממזרח למערב ולהפך. ישנה פריחה מחודשת לדרכי המשי, כולל מסחר עם אירופה במידה מסוימת, אם כי משלחת ששלחה בריטניה אל סין בראשות הרוזן ג'ורג' מקרטני שנפגשה עם צ'יינלונג ב-1793, במטרה להגדיל את היקף הסחר, נדחתה באדיבות, בטענה שסין לא זקוקה לדבר. עליה במסחר גררה ניידות וזרימה של אנשים ורעיונות ממקום למקום.

צ'יינלונג היה גם איש תרבות, שמרן ונהנתן. הוא היה משורר ברוך כשרון שחיבר למעלה מ-30 אלף שירים. מבחינה תרבותית תקופתו נחשבת לשמרנית מאוד. צ'יינלונג מדגיש בתקופתו ערכים קונפוציאניים היררכיים. את הכבוד בין שליט לנשלט, גבר לאישה, הורים וילדים (כיבוד אבות) וחברות ונאמנות בין חברים. צ'יינלונג השתדל לפאר את עצמו בתקופתו, הרבה יותר מאשר עשו זאת קודמיו. הוא פיתח פרויקטים תרבותיים שונים. השקיע בבניית מבנים מפוארים. הוא פיתח מאוד את אוספי האומנות של הקיסרות. הוא הרחיב והעמיק את אגם קונמינג והגדיל את ארמון הקיץ בבייג'ינג ובנה את ספינת השיש המפורסמת בגדת האגם. מבחינה אסתטית ופוליטית בחר צ'יינלונג להקרין דימויים שונים למגזרים שונים. הוא היה ראוותני בשלטונו ובטעמו האסתטי.

צ'יינלונג, אשר תמיד דרש בזכות כיבוד אבות, בחר, מתוך כבוד לסבו, הקיסר קאנגשי, אשר מלך למשך התקופה הארוכה ביותר בסין, לפרוש מתפקידו ולהעבירו לבנו לאחר 61 שנות שלטון. כלומר, חצי שנה פחות מסבו, ובכך תקופת מלוכתו שלו הייתה קצרה יותר. למעשה, המשיך למשוך בחוטים שלוש שנים נוספות, עד מותו בשנת 1799, מה שהופך אותו בפועל לשליט לאורך התקופה הארוכה ביותר בסין.

צ'ין שה-חואנג, קיסר סין

צִ'ין שְׁה-חְוָאנְג או צ'ין שְׁה-חְוָאנג-דִי (בסינית: 秦始皇 בפיניין: Qín Shǐhuáng‏; 260 לפנה"ס – 210 לפנה"ס) הוא קיסר סין הראשון ומייסד שושלת צ'ין. שמו האישי היה למעשה יִינְג גֶ'נְג (贏政) בעוד ש"שְׁה חואנג-די" היה כינויו הרשמי, שמשמעו "הקיסר הראשון". באמצעות התואר החדש "חוואנג-די" ("קיסר") רצה ג'נג לבדל את עצמו ממלכי שבע המדינות אותן כבש.

צ'ין שה-חואנג נולד למשפחה השולטת באזור האנדאן שבממלכת צ'ין (ממלכה מרוחקת בקצה המערבי של סין), בתקופה בה סין הייתה מחולקת למספר מדינות יריבות. מסופר שהוא היה למעשה בנו של ראש הממשלה (אימו הייתה פילגש של ראש הממשלה זמן קצר לפני שנישאה לאביו מלך צ'ין).

צהוב

צהוב הוא צבע יסוד עם התדירות הכי נמוכה מבין שלושת צבעי היסוד (בין 505 ל-530 טרה-הרץ) של אור בעל אורך גל בין 565 ננומטר ל-590 ננומטר.

אולם, בגלל המאפיינים של פיגמנטי הצבע שבהם השתמשו בעבר, ציירים באופן מסורתי מתייחסים לסגול כצבע המשלים שלו. כיום הצבע הנחשב כצבע המשלים של צהוב הוא כחול.

קאנגשי, קיסר סין

הקיסר קָאנְגשִׂי (במנדרינית תקנית: 康熙帝, בפין-יין: Kāngxīdì, במונגולית "אנך אמגאלן חאן";‏ 4 במאי 1654 – 20 בדצמבר 1722) היה הקיסר השלישי בשושלת צ'ינג של בני המאנצ'ו שמקורם במנצ'וריה, השושלת הקיסרית האחרונה בסין. הוא היה הקיסר השני מהשושלת ששלט על כל סין, תוך כדי השלמת כיבוש כל השטחים שהיו בשליטת השושלת הקודמת, שושלת מינג, ואף מעבר לכך.

שמו האמיתי היה שׂוֵאנְיֵה (במנדרינית תקנית: 玄烨, בפין-יין: Xuányè), אבל, כמו קיסרים אחרים משושלתו, הוא מוכר בשם של תקופת שלטונו, קאנגשי. מנהג זה נבע מהטאבו שהוטל על השימוש בשמות מסוימים בתרבות הסינית, על פיו: הזכרת שמו הפרטי של הקיסר היא פגיעה בכבודו, ותוצאתה היא עונש מוות.

הקיסר קאנגשי מקובל כאחד הקיסרים החשובים בתולדות סין. תקופת שלטונו בת 61 השנים (מ-1661 ועד 1722) הייתה תקופת השלטון הארוכה ביותר בהיסטוריה הכתובה של קיסרי סין, והיא בין תקופות השלטון הארוכות ביותר של מלכים בהיסטוריה העולמית. עם זאת, כיוון שעלה לכס השלטון בגיל שבע, הייתה השליטה האמיתית באימפריה בשנים הראשונות לשלטונו נתונה בידי ארבעת האפוטרופוסים שמינה אביו ובידי סבתו, הקיסרית האלמנה שְׂיָאוֹגְ'וָאנְג (Xiàozhuāng). במהלך שלטונו הביס את שלושת הווסאלים, את המלך ג'נג גִ'ינְג מממלכת טונגנינג שבטאיוואן ואת האימפריה הרוסית, והרחיב את האימפריה של שושלת צ'ינג בצפון מערב. תקופת שלטונו של קאנגשי התאפיינה ביציבות מדינית לאורך זמן וביציבות כלכלית יחסית לאחר שנים של מלחמות וכאוס. למרות מוצאה הזר של שושלת צ'ינג, נחשבת תקופת שלטונו של קאנגשי כתקופה זוהרת בתרבות סין, בעיקר הודות לחסות שפרש הקיסר על התרבות והאמנות בסין. אחד משיאיה התרבותיים של תקופת שלטונו היה יצירת המילון לשפה הסינית הקרוי על שמו - מילון קאנגשי.

קיסר

קֵיסָר (בלטינית - Imperator) הוא תואר אצולה שניתן למונרך במדינות או אימפריות שונות ובתקופות שונות. מקור המילה העברית "קיסר" בשמו של יוליוס קיסר (בלטינית Caesar), שהכריז על עצמו כשליט יחיד ברומא העתיקה. יוליוס קיסר עצמו כונה דיקטטור, ורק יורשו אוגוסטוס, שאומץ על ידיו וצירף לשמו את השם "קיסר", נחשב הקיסר הראשון של הקיסרות הרומית. שאר קיסרי רומא אחריו נשאו בתואר זה כאחד מהשמות הקבועים של המשרה, אולם נירון היה האחרון ש"קיסר" היה גם שם משפחתו הרשמי.

תואר תפקידם של הקיסרים במאות הראשונות של הקיסרות היה פרינקפס ("ראשון האזרחים") ולא קיסר. בתקופת הטטררכיה שימש התואר את שני הזוטרים בשליטי האימפריה אשר היו כפופים לשני האוגוסטוסים.

מאוחר יותר, שימש התואר קיסר לציון תפקידו של המונרך באימפריה הביזנטית, באימפריה הרומית הקדושה ובמקומות נוספים. כך למשל, נפוליאון בונפרטה (שהקים את הקיסרות הראשונה) ונפוליאון השלישי (שהקים את הקיסרות השנייה) נשאו בתואר זה בצרפת. דוגמאות נוספות כוללות את הקייזרים הגרמנים בשנים 1871–1918, את שליטי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואת שליטי האימפריה הרוסית.

באנגלית, המילה "אמפרור" (Emperor) מקבילה למילה "קיסר" ומציינת את תוארו של שליט אימפריה. על כן זה התואר המיוחס כיום למונרכים שונים ברחבי העולם שעמדו בראש אימפריה. מקור המלה הוא בתואר הצבאי הרומאי "אימפרטור", שהפך לאחד מתואריהם של קיסרי רומא מאז אוגוסטוס. כך למשל, המילה "קיסר" היא התרגום לעברית של התואר שנשאו שליטי סין, יפן, אתיופיה, מונגוליה ופרס בתקופות שונות.

כיום, הקיסר היחיד בעולם הוא קיסר יפן.

שואן-דזונג, קיסר סין

שואן דזונג (בסינית: 唐玄宗, ‏8 בספטמבר 685 - 3 במאי 762), הידוע גם כקיסר מינג מטאנג (סינית: 唐明皇 פין-יין: Táng Mínghuáng), נולד בשם לי לונגיי (李隆基), ידוע גם כוו לונגיי (武隆基) בין 690 ו-705, היה הקיסר השביעי של שושלת טאנג בסין ושלט על המדינה בין 712 ל-756.

שנות ה-90 של המאה ה-7

שנות ה-90 של המאה ה-7 היו העשור העשירי והאחרון של המאה ה-7, החלו ב־1 בינואר 690 והסתיימו ב־31 בדצמבר 699.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.