קינת דוד

קינת דוד היא הקינה שנשא דוד על שאול ויהונתן לאחר מותם בקרב מול הפלשתים שנערך על הר הגלבוע.

באמצעות הקינה ביטא דוד את היגון, העצב והצער שחש לנוכח מותם של שאול ויהונתן ואת סערת הרגשות שהתחוללה בו[1]. קינה זו היא אחת היצירות המפורסמות במקרא, ופסוקים וביטויים ממנה מצוטטים תדיר בימינו ושגורים בשפה העברית[2].

הקינה מופיעה בספר שמואל ב', פרק א', מתחילה כהערת המספר המקראי (פסוקים י"ז-י"ח)[3], וכוללת תשעה פסוקים (פסוקים י"ט-כ"ז). המבנה של קינת דוד אינו אופייני לקינה אלא לשירת ניצחון של השירה הישראלית המוקדמת[3].

תמונה 500
אנדרטת "הצבי ישראל" שעל עמדת הסנטוריום ליד קיבוץ קריית ענבים. יצירה של הפסל מיכאל כץ.
תמונה 502
השלט ליד אנדרטת "הצבי ישראל"

סיפור הקינה

בתחילת הקינה פונה דוד אל "הצבי ישראל", היינו יופיו, הודו של ישראל; אליו הוא אומר: "על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים" כלומר: ראה כיצד על הריך ההדורים נפלו הטובים. יש שהציעו לפרש את הפניה לא כהלל אלא כשאלה רטורית. הצבי מתפרש כצרוף של ה' השאלה, לשם העצם צבי[4], והמשמעות הכוללת היא האם ישראל הם כמו צבי שבורח? לפי פירוש זה בקינת דוד ישנה גם ביקורת כלפי בריחת ישראל בקרב מול הפלשתים וכלפי התנהלות הקרב על הגלבוע.

לאחר מכן הוא מתייחס לשמחה לאיד הרבה השוררת במחנה האויב בעקבות נפילת מלך ישראל, ומבקש רטורית שלא יודיעו בחוצות הערים הפלשתיות - גת ואשקלון - פן יחגגו שם את הניצחון.

דוד מקלל את הרי הגלבוע, שבהם נפלו שאול ויהונתן, שלא ירדו בהם גשמים; ואכן, ראשוני הציונות שהתיישבו באזור הגלבוע מצאו את ההר יבש וללא עצים (כנראה כתוצאה מרעיית יתר) יערות האורן שאנו רואים על הגלבוע כיום הם כולם נטיעות של הקק"ל. בלט במיוחד בשממונו הר אחד, אותו קראו תושבי העמק "הר הקללה". שם ששונה מאוחר יותר לשמו הנוכחי - הר שאול. עם זאת נראה שהגלבוע לא היה יבש לאורך ההיסטוריה, ואף קיימים בו יקבים מתקופות שונות.

מעבר לגבורתם של שאול ויהונתן, מבכה דוד גם את מותו של שאול שדאג לבנות ישראל ו"הלבישן שני עם עדנים"; את יהונתן מבכה דוד כרע, ומצהיר כי אהבתו של יהונתן נפלאה לו יותר מאהבת נשים. פסוק זה נתפס לעיתים כרומז על קיום יחסים הומוסקסואליים בין דוד ויהונתן, אם כי חוגים דתיים מתנגדים בתוקף לפרשנות כזאת. הדבר היה, בין השאר, נושא לוויכוח סוער בכנסת בין חברת הכנסת דאז יעל דיין לבין ח"כים דתיים[5]. לפי פרשנות אחרת, רומז הפסוק לאהבה אפלטונית שלא קיבלה ביטוי גופני.

קינת דוד מושמעת רבות בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

קינת דוד היא השירה השנייה מבין שלוש שירות בספר שמואל:שירת חנה (שמואל א' ב), קינת דוד, ושירת דוד (שמואל ב' כ"ב). בין שלוש השירות ישנם קוי דמיון וביטויים חוזרים. בין הביטויים החוזרים: "משיח", "קשת", "גיבורים".

תוכן הקינה

הקינה מחולקת לארבעה נושאים: פתיחה בפסוקים י"ז-י"ח, תבוסת הלוחמים בפסוקים י"ט-כ"א, דברי שבח על גבורת הלוחמים שנפלו בקרב בפסוקים כ"ב-כ"ג והאבל על מות שאול ויהונתן בפסוקים כ"ד-כ"ז.

(יז) וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל-שָׁאוּל, וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ
(יח) וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר
(יט) הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים
(כ) אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים
(כא) הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן
(כב) מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים--קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם
(כג) שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ
(כד) בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן
(כה) אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה--יְהוֹנָתָן עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל
(כו) צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן--נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים
(כז) אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה

ישנם פרשנים[6] הטוענים, כי הקינה נכתבה בתקופה מאוחרת למותם של שאול ויהונתן, הואיל ולא הייתה חלק מטקסי האבל:

וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו, וַיִּקְרָעֵם; וְגַם כָּל-הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיִּסְפְּדוּ, וַיִּבְכּוּ, וַיָּצֻמוּ, עַד-הָעָרֶב: עַל-שָׁאוּל וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וְעַל-עַם ה' וְעַל-בֵּית יִשְׂרָאֵל--כִּי נָפְלוּ, בֶּחָרֶב

כמו כן, לטענתם של אותם פרשנים, הקינה מופרדת באמצעות פסוקים יג-טז[1]:

וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ, אֵי מִזֶּה, אָתָּה; וַיֹּאמֶר, בֶּן-אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, דָּוִד: אֵיךְ, לֹא יָרֵאתָ, לִשְׁלֹחַ יָדְךָ, לְשַׁחֵת אֶת-מְשִׁיחַ ה'. וַיִּקְרָא דָוִד, לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים, וַיֹּאמֶר, גַּשׁ פְּגַע-בּוֹ; וַיַּכֵּהוּ, וַיָּמֹת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, דמיך (דָּמְךָ) עַל-רֹאשֶׁךָ: כִּי פִיךָ, עָנָה בְךָ לֵאמֹר, אָנֹכִי מֹתַתִּי, אֶת-מְשִׁיחַ ה'

לעומתם, יש המפרשים[7], כי הקינה חוברה בעיתוי הסמוך למותם של שאול ויהונתן, שכן אין תועלת בכתיבת הקינה בתקופה מאוחרת יותר.

יש הסוברים, כי בני פמלייתו של דוד חיברו את הקינה[8], ברם סביר להניח, כי דוד הוא העומד מאחורי חיבורה, שכן, דוד נודע היה בכישוריו המוזיקליים. הקינה היא בעלת אופי חילוני, ושמו של אלוהים אינו מוזכר בה[9].

הקינה תועדה ב"ספר הישר"[10], שהוא מקור ספרותי שהיה בישראל ואבד. הספר הכיל, כנראה, שירות קדומות ונקרא גם "ספר השר" ו"ספר השיר".

יש הטוענים כי הקינה נועדה לנקות את דוד מכל חשד למעורבות במותו של שאול, בדומה לתגובתו של דוד למותו של אבנר בשני המקרים האבל הפומבי והקינה מטרתם גם פוליטית.

תכלית הקינה

וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר"

דוד נשא את הקינה ונתן הנחיות ללמד את בני יהודה קשת[11]. לפי פרשנויות מסוימות, היגד זה אינו חלק מהקינה, אלא הערת מחבר הספר, המעיד כי מטרת הקינה היא לזרז את בני יהודה שיתנו דעתם ללמוד מלחמה ביתר מקצועיות[10]. רש"י פירש: "מעתה שנפלו גיבורי ישראל צריכים בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת", ומבסס את פירושו על הפסוק[12]:

רַק, לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְלַמְּדָם, מִלְחָמָה--רַק אֲשֶׁר-לְפָנִים, לֹא יְדָעוּם

רד"ק פירש, כי דוד מעוניין היה לחזק את רוחם של בני יהודה בעקבות התבוסה ומותם של שאול ויהונתן[12].

רלב"ג ערך בפירושו השוואה בין בנימין ליהודה: חובה ללמד את בני יהודה קשת, מכיוון ששאול ויהונתן היו מבני בנימין שנודעו כקלעי אבן מהוללים:

מִכֹּל הָעָם הַזֶּה, שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר, אִטֵּר, יַד-יְמִינוֹ: כָּל-זֶה, קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה--וְלֹא יַחֲטִא

בנוסף, בני בנימין נודעו גם כקשתים מעולים:

וּמִן-בִּנְיָמִן--גִּבּוֹר חַיִל, אֶלְיָדָע; וְעִמּוֹ נֹשְׁקֵי-קֶשֶׁת וּמָגֵן, מָאתַיִם אָלֶף

לעומת בני בנימין, יוחדו בני יהודה כנושאי צנה ורמח:

בְּנֵי יְהוּדָה, נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח--שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת, חֲלוּצֵי צָבָא

פרשנות אחרת[13], טוענת כי מדובר בתיאור האופן שבו צריכים בני יהודה ללמוד קשת, מכיוון שנפילתו של שאול על חרבו קרתה עקב חוסר מיומנותו בשימוש בקשת. כלומר, אילו היה מלומד קשת, זה לא היה קורה. יהונתן, לעומת אביו, היה מלומד קשת

בְּנֵי יְהוּדָה, נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח--שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת, חֲלוּצֵי צָבָא

.

פרוש נוסף: תכלית הקינה היא להטיף לבני יהודה, להוכיח אותם כדי שיהיו אנשי מלחמה ויפתחו מיומנויות של אחיזת קשת[14].

מבנה הקינה

קינת דוד בנויה במבנה טבעתי וחתימתה היא מעין הפתיחה[10].

הפסוק הראשון (פסוק י"ט) מכיל את הקריאה "איך נפלו גיבורים" שגם חותמת את הקינה (פסוק כ"ז), אמצעי זה הופך את הקריאה לפזמון חוזר. חזרה זו מבטאת את הניגוד בין גבורתם של שאול ובנו לבין גורלם. רוב הפסוקים שבקינה מאורגנים בזוגות[15].

פסוקים כ ו-כא

(כ) "אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים" (כא) "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן"

בפסוק כ' מופיע פעמיים האיסור: "אל" ולאחר מכן הנמקה. הוא הדין לגבי פסוק כ"א.

פסוקים כב ו-כג

(כב) "מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים--קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם" (כג) "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ"

הפסוקים בנויים באופן דומה, אם כי בסדר מצטלב: בתחילת פסוק פסוק כ"ב מופיעה פעמיים מ' השימוש ולאחר מכן מוזכרים יהונתן ושאול. בפסוק כ"ג מוזכרים תחילה שאול ויהונתן ובסופו באה פעמיים מ' השימוש.

פסוקים כד ו-כו

(כד) "בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן" (כו) "צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן--נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים" פסוק כד מוקדש לשאול לבדו, ואילו פסוק כו מוקדש ליהונתן לבדו.

מילים רבות בקינה מקושרות לתיאור הקרב על הגלבוע, המתואר בספר שמואל א', פרק ל"א.

ספר שמואל א', פרק ל"א:
ויפלו (פסוק א'), נפלים (פסוק ח')
חללים (פסוקים א', ח')
הר הגלבוע (פסוקים א', ח')
קשת (פסוק ג')
חרב (פסוק ד')
הערלים (פסוק ד')
לבשר (פסוק ט')

ספר שמואל ב', פרק א':
נפלו (פסוקים י"ט, כ"ה, כ"ז)
חלל, חללים (פסוקים י"ט, כ"ב, כה)
הרי בגלבוע (פסוק כ"א)
קשת (פסוק כ"ב)
חרב (פסוק כ"ב)
הערלים (פסוק כ')
תבשרו (פסוק כ')

אמצעים ספרותיים בקינה

קינת דוד עשירה באמצעים ספרותיים ואמנותיים:

פניות

הקו המאפיין את הקינה הוא ריבוי הפניות[15], כמעט בכל פסוק מופיעה פנייה:

אל ישראל: "הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל" (שמואל ב', א', י"ט)
אל המבשרים: "אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן" (שמואל ב', א', כ')
אל הרי הגלבוע: "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת" (שמואל ב', א', כ"א)
אל בנות ישראל: "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה" (שמואל ב', א', כ"ד)
אל יהונתן:"צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן" (שמואל ב', א', כ"ו)

הפניות מעניקות לקינה אופי חד וישיר, וביטויי הרגשות נעשים עזים יותר. הן ממוענות גם אל מי שאינו נוכח, ואין באפשרותו לשמוע: הן אל הטבע הדומם והן אל האדם המת.

גם המשאלות המובעות בקינה – שלא לבשר בערי הפלשתים ושלא ירד טל ומטר על הרי הגלבוע – אף הן אינן מציאותיות, ותכליתן להעצים את ביטוי הרגשות על ידי שיתוף אנשים וכוחות רבים באבל על האסון[16]. בבואו לקונן על שני אישים אלה, ניצב דוד בפני קושי, עקב מערכת היחסים שחווה עם כל אחד מהנופלים[9]. דוד מתגבר על הקושי בכך שהוא נותן לשאול את הכבוד הראוי למלך, ומזכיר אותו, בגוף שלישי, פעם אחת יותר מאשר את יהונתן, הביטוי: "הצבי ישראל" הוא פניית כבוד לשאול[17], ואילו אהבתו של דוד ליהונתן, רעו ואהוב נפשו, באה לידי ביטוי בכך שדוד פונה אליו בגוף שני[18].

ברם, באופן מפורש, קיים איזון בין השמות שאול ויהונתן המופיעים בקינה. מלבד הכותרת, "הצבי ישראל" (בפסוק י"ז), מופיע כל שם ארבע פעמים[2]. את הכבוד לשאול מבטא דוד בכך ששמו מופיע בקינה תחילה, ובמספר כפול (בחלק זה) משמו של יהונתן. מכיוון שעתיד היה דוד לרשת את כס המלוכה, הוא לא היה מעוניין להיחשד כמי שבא על סיפוקו ממותו של שאול[6].

מטאפורה

המטאפורה בקינה היא הצבי.

תקבולות

הקינה מלאה בכמה תקבולות נרדפות המוסיפות מידע על הצלע הראשונה.

"אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן / פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים" (שמואל ב', א', כ')

"הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת / כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן" (שמואל ב', א', כ"א)

פרט במקום כלל

גת, אשקלון
שני עם עדנים, עדי זהב

ייתור

מנשרים קלו
מאריות גברו
מאהבת נשים

חרוזים / קישור צלילי

מדם חללים – מחלב גיבורים
מנשרים קלו – מאריות גברו

חזרות על מילים

אל, פן, בנות, מגן

חזרות על צורות דקדוקיות

אל תגידו, אל תבשרו
פן תשמחנה, פן תעלוזנה

דימויים[2]

"מנשרים קלו"
"מאריות גברו"

אונומטופיה[19]

קיים שימוש בצלילים, המחקים קולות טבעיים של אנחה ובכי (אונומטופיה). לדוגמה: שימוש מרובה במילה "איך" (נפלו גבורים) אשר מחקה את צליל האנחה הטבעית: אח!

השימוש המרובה בצליל "י-ם", המופיע בקינה שלוש עשרה פעמים, בא לחקות קול ממושך של יבבה ובכי. וכך גם הצליל ו-ו-ו המזכיר קול יבבה של מתאבל. צליל זה מלווה את הקינה לכל אורכה וחוזר ונשנה שש עשרה פעמים.

משחקי מילים בקינה

קינת דוד משופעת במשחקי מילים[20]. להלן מספר דוגמאות:

משחק מילים באמצעות קישור צלילי[10]

חללים/ גיבורים
נאהבים/ נעימים

שרשור באמצעות אנאפורה[10]

שרשור באמצעות אנאפורה ( חזרה על מילה שבראש משפטים רצופים ) בחרוז הראשון, ובדרך האנאפורה והאפיפורה בחרוז השני אל תגידו בגת/ אל תבשרו בחוצות אשקלון / פן תשמחנה בנות פלשתים / פן תעלוזנה בנות הערלים.

משחק צלילים

בפסוק הראשון מתקשרת כל מילה למילה המופיעה אחריה[21], בקשר של משחק- צלילים[22]

הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל

  1. הצבי ישראל (האות יו"ד בסוף המילה "הצבי" מתקשרת עם האות יו"ד בראש המילה "ישראל")[22].
  2. (הצבי) ישראל על (אל-על)[23].
  3. במותיך חלל (ך-ח)[24].
  4. על (במותיך) חלל (משחק מילים באות למ"ד).

אַל-תַּגִּידוּ בְגַת

אל תגידו בגת: תג(ידו) (ב)גת[25]. תג-גת (משחק מילים כיאסטי)

כי שם נגעל מגן גבורים מגן שאול בלי משיח בשמן[25]
(כי) שם (שי"ן מי"ם) מ (גן) ש (אול) (מי"ם שי"ן)[26] מש (יח) (מ"ם שי"ן) (ב)שמ (ן) (שי"ן מי"ם) (משחק מילים כיאסטי).

משחק מילים בצליל וי"ו (בי"ת רפוייה) וחרב וי"ו-בי"ת רפויה[27] (שאול לא תשו)ב (בי"ת רפוייה)

משחק מילים בצליל "אל" ובאות שי"ן[19] (בנות) ישראל אל (שאול) (אל-אל = אול)[28]

משחק מילים באות למ"ד[19] על לבושכן, צר לי עליך

משחק מילים באות נו"ן[19] יהונתן - נעמת[29]

ביאור הקינה

פסוק יט

הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל: אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים

הצבי ישראל – הצבי – מלשון חמדה ותפארת (ישעיה, י"ג, י"ט; ועוד).

הצבי ידוע כחיה יפה ואצילית[10]. יש שמייחסים אותו לכינוי לאצילי העם, לפי ט'בי באוגריתית צביא בארמית שפירושו חיה[דרושה הבהרה]. ייתכן שהכוונה ללוחם קל רגליים[10].

קיימת פרשנות[30], כי הביטוי "הצבי" לא בא להלל כי אם לבטא תמיהה רטורית. קרי, האם ישראל הוא כצבי הנס על נפשו מפני האויב ונופל חלל על ההרים?[4] הפרשנות המקובלת היא[31], כי הביטוי "הצבי ישראל" ממוען לשאול או ליהונתן.


על במותיך חלל - בהשראת המחקרים באוגריתית הוכר, כי משמעות המונח "במת" במקרא הוא לעיתים "גב", כמו בישעיהו (י"ד, י"ד), שמשמעו: אעלה על גב הענן.
במשך הזמן קיבלה המילה "במת" מובן נוסף של גופה מתה[32].

חלל הוא מי שנדקר למוות. ומכאן, "על במותיך חלל" - על גבך, חלל, כלומר: נפלת חלל על גבך[32].

איך נפלו גבורים - התיבה "איך" מזכירה צליל של מלת אנחה - אח! כך גם בפתיחת מגילת איכה: "איכה ישבה בדד!" המובעת תוך אנחה כבדה - אח! איך! המשורר מביע את תדהמתו, כיצד יכול היה לקרות דבר כה נורא: איך נפלו גיבורים[33]! הבעת תמיהה וצער[3]. אחד המאפיינים של קינות הוא שימוש בשאלות רטוריות כדוגמת "איך נפלו גיבורים".

פסוק כ

אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים

אל תגידו בגת – הבקשה שבשורת מותם לא תגיע לאוזני האויב שלבנות פלשתים לא תגיע הבשורה, שלא תהיה להן אפשרות לעלוז על התוצאה[34]. המקונן מצר על שמחת אויביו, הפלשתים בגת, ומתאווה למנוע מהם את שמחת הניצחון, אולם מדובר בפנייה רטורית, שכן יודע הוא כי אויביו צוהלים ועולזים[10].

עליזות היא שלב גבוה יותר מהשמחה. העליזות כוללת גם שובבות ומתן פורקן חיצוני לתחושת השמחה הפנימית. אם ייוודע דבר הניצחון בוודאי תצאנה בנות פלשתים בתופים ובמחולות לקראת המנצחים השבים משדה הקרב. כך נהגו בנות ישראל כאשר ניצחו שאול ודוד את הפלשתים[3]:

וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים, וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו

בנות הערלים - שאול השתמש בכינוי זה בדבריו אל נושא כליו: "פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ-בִי" (ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק ד'), וכן דוד כינה את גלית הפלשתי "הערל הזה". "כִּי מִי, הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כִּי חֵרֵף, מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ו).

פסוק כא

הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן

הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם - כך מקלל דוד את המקום בו נפלו בקרב שאול ויהונתן. להרי הגלבוע הייתה חשיבות אסטרטגית וכלכלית. בעל הקינה מקלל את מקום נפילתם של שאול ויהונתן, שלא ירד עליהם לא טל ולא מטר. הרי הגלבוע נקראים לעונש של בצורת ושל אי פריון, הואיל ובמקום זה אירעה הטרגדיה[35].

ושדי תרומות – בל יהיה במקום ההוא (הרי הגלבוע) שדה הראוי להיקצר ושאפשר יהיה ליטול ממנו תרומה. או שדי תרמית, קרי כינוי גנאי להרי הגלבוע הבוגדניים.

או הקבלה של הצירוף "שדי תרומות" ל"מרומי שדה", קרי שדות גבוהים[36], לפי

זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה

אפשרות נוספת, על סמך המקבילה בספרות האוגריתית: שרע תהומות[37][דרושה הבהרה].
כי שם נגעל מגן גיבורים – מגן שאול נפגם ונמאס ככלי אין חפץ בו[38], או שהתלכלך המגן מדם חללים מחלב גיבורים.
הסבר לקללה. מגן שאול צריך להימצא נקי ובבטחה במחנה הישראלי, אך במקום זאת, כתוצאה מהקרב, הוא שוכב מזוהם במדרון ההר[39]. אפשר גם שדוד מתייחס לשמן כהטרמה למאבקים עתידיים.
לפני הקרב נהגו למשוח את עור המגן בשמן כדי שכלי התקיפה יחליקו עליו בעת פגיעה. המקונן מבקש לתאר את גודל התבוסה באמצעות המגן המוזנח שלא נמשח בשמן ונכשל בהגנה על הגיבורים ועל שאול[37].
משיחת המגן בשמן תכליתה להכין את המגן המצופה בעור למלא את ייעודו. המגן של שאול מושלך ארצה בשדה הקרב לאחר התבוסה והוא מוזנח ומלוכלך (נגעל) ואינו ממורק ומשוח בשמן כפי שהיה בחייו של שאול[40].

פסוק כב

מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים--קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם

מדם חללים מחלב גיבורים – אפשר שהכוונה היא לחללי האויב ולגיבוריו, והמקונן מבקש לתאר את חיצי קשתו של יהונתן ואת חרבו של שאול, אשר רוו מדם חללי האויב ומחלב גיבוריו.
או, החללים והגיבורים הם שאול ויהונתן, וכלי נשקם של השניים נגעלו והתלכלכו בדמם שלהם[37].
חרבו של שאול וקשתו של יהונתן לא נסוגו אחור מפני כל מעצורים עד אם כילו מלאכתם[40].
הצבעה על גבורתם של יהונתן ושאול בשדה הקרב. קשתו של יהונתן פעלה כיאות, וחיציה לא נסוגו אחור, קרי החצים פגעו בגוף האויבים ולא נהדפו לאחור על ידי מגיני האויב או שריוני הקשקשים שעטו. כך גם חרבו של שאול לא שבה ריקם, אלא פגעה בגוף האויבים ורוותה מדמם ומחלבם[41].
שאול ויהונתן מתוארים כלוחמים המתים כגיבורים[35].
כוונת המקונן היא לתאר כיצד חדלו כלי נשקם של שאול ויהונתן לפעול. רמז שחרב שאול ננעצה בגופו כאשר הפיל עצמו עליה.: קשת יהונתן לא נשוג אחור ריקם. המילה "ריקם" מוסבת לא רק על חרב שאול אלא גם על קשת יהונתן[22].

פסוק כג

שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ

הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו – שאול ויהונתן מוזכרים ביחד כלוחמים וכגיבורים מנצחים. בן ואב שלא נפרדו בחייהם עקב קרבת דם, וכך גם במותם המשותף[42].

ההתנכרות בין שאול ויהונתן מתוארת בשמואל א', כ', ל'-ל"ד:

וַיִּחַר-אַף שָׁאוּל, בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ, בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת: הֲלוֹא יָדַעְתִּי, כִּי-בֹחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ, וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. כִּי כָל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר בֶּן-יִשַׁי חַי עַל-הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן, אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ; וְעַתָּה, שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי--כִּי בֶן-מָוֶת, הוּא. וַיַּעַן, יְהוֹנָתָן, אֶת-שָׁאוּל, אָבִיו; וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת, מֶה עָשָׂה. וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת-הַחֲנִית עָלָיו, לְהַכֹּתוֹ; וַיֵּדַע, יְהוֹנָתָן, כִּי-כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו, לְהָמִית אֶת-דָּוִד. וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן, בָּחֳרִי-אָף; וְלֹא-אָכַל בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לֶחֶם--כִּי נֶעְצַב אֶל-דָּוִד, כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו

אפשר שהקינה מצביעה על התפייסות ביניהם[35].

מנשרים קלו מאריות גברו - הדימויים למלך החיות ולמלך העופות מביעים את ההלל על הנופלים ביתר עוצמה[35].

פסוק כד

בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן

המלבישכם שני עם עדנים – שני – בגדים צבעוניים ואדומים. עדנים – בשיכול אותיות: תכשיטים הניתנים לענידה[41]. בנות ישראל מצוות להתאבל על שאול[43], כזיכרון לשגשוג, לצמיחה ולפריון שסיפק במהלך כהונתו[35].

פסוק כה

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים, בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה--יְהוֹנָתָן, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל

פסוק זה חוזר על הנאמר בפסוק י"ט, אך חל שינוי, סדר הצלעות הפוך. הצלע "איך נפלו גיבורים" הורחבה באמצעות הוספת הצירוף "בתוך המלחמה", והצלע "על במותיך חלל" הורחבה באמצעות "יהונתן"[44]. איך נפלו גיבורים – הקריאה "איך" אופיינית לקינה[3]. כלי מלחמה - לפי רש"י הכוונה לשאול ויהונתן עצמם.

פסוק כו

צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן--נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים

אחי יהונתן - את אהבתו וקרבתו הנפשית ליהונתן מבטא דוד בכנותו אותו "אחי"[22]. נפלאתה – צירוף של שתי צורות: נפלאה ונפלתה. המשמעות היא שאהבתו של יהונתן לדוד נפלאה הייתה מאהבת נשים[44].

פסוק זה הוא שיאה של הקינה. רגשותיו של דוד אל יהונתן מובעים באופן אישי ובגוף ראשון. שלוש פעמים מופיעה המילה: "לי" וכנגדה שלוש פעמים שימוש בגוף שני. דבר זה רומז על הקשר ההדוק בין דוד ליהונתן. הפנייה הישירה אל יהונתן כאילו הוא נמצא בין החיים מעידה על היעדר הרצון או היכולת להשלים עם מותו[44].

פסוק כז

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה

הפסוק האחרון בקינה, המסכם את הנאמר לפני כן. החלק הראשון של הפסוק חוזר באופן מילולי על הנאמר בפסוק הראשון, ובכך יוצר מסגרת לקינה כולה. כלי המלחמה בחלק השני של הפסוק מייצגים את בעליהם. אבדן כלי המלחמה מעידה על אובדן שאול ויהונתן[44].

השפעות הקינה בתרבות

קינת דוד מושמעת רבות בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

קטעים מהשירה זכו ללחנים על ידי אברהם דיאמנט (להשמעה) ועל ידי יהודה שרת (תווים) וכן להתייחסויות בשירה העברית המודרנית, כך למשל בשירו של יהודה עמיחי, "ומי יזכור את הזוכרים" כתוב:

ואיך נקונן? בקינת דוד את שאול ויונתן

"מנשרים קלו, מאריות גברו" כך נקונן

פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, 2004

ישנם שני יישובים שנקראים על שם מכתמים מן השירה: שדי תרומות ומגן שאול.

כמו כן, הניב "הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו" הפך להיות ביטוי שגור בהספדים, למשל:

...והוא יחבר עלינו הספדים בחרוזים, יכתוב שהיינו הנאהבים והנעימים ושאנחנו בלילות לתחייה קמים.

לעיתים, שוגים ומפסקים את הפסוק "הנאהבים והנעימים - בחייהם ובמותם לא נפרדו", אולם לפי טעמי המקרא ניתן לראות שהטעם המפסיק (אתנחתא) נמצא על המילה "בחייהם" וכך יש לפסק ""הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו"[45].

מילות הקללה, "אַל טַל וְאַל מָטָר", הן הפתיח לשירה של שרה שפירא משנת 1887, "ציון", שנודע דווקא במילות פתיחה אלה, ולא בשם שנתנה לו המשוררת.[46]

בשנת 1937 המשורר אורי צבי גרינברג פרסם שיר שבו האשים את אנשי קיבוץ משמר העמק (אותו כינה "הפקר העמק") על ההבלגה שנקטו כנגד הפורעים הערבים, וקילל אותם בהשראת קללת דוד: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף".[47]

בשירה "כד הקמח" מתארת נעמי שמר ימי בצורת במילים "ימי אל טל ואל מטר".[48]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 בר-אפרת תשמ"ו, עמ' 10.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 קומם תשנ"ו, עמ' 6.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 קמפבל 2005, עמ' 23.
  4. ^ 4.0 4.1 מוצן צבי,"הצבי ישראל על-במותיך חלל" (שמ"ב א 19) - הלל או תמיהה? : הצעה לביאור קינת דוד, בית מקרא, תשס"ז נב:ב, החברה לחקר המקרא. מופיע באתר:http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=20545
  5. ^ דברי הכנסת, הצעה לסדר-היום: אפליה ועיכוב בקידום בצה"ל בשל נטיות מיניות, הישיבה השישים-ושלוש של הכנסת השלוש עשרה, יום רביעי, י"ט בשבט ה'תשנ"ג, 10 בפברואר 1993
  6. ^ 6.0 6.1 קמפבל 2005, עמ' 25.
  7. ^ מק-קרטר 1964, עמ' 78.
  8. ^ מק-קרטר 1964, עמ' 80.
  9. ^ 9.0 9.1 הולאדיי 1970, עמ' 155.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 10.6 10.7 גרסיאל 1994, עמ' 14.
  11. ^ קמפבל 2005, עמ' 22.
  12. ^ 12.0 12.1 כהן 1993 עמ' 155.
  13. ^ ארליך 1899, עמ' 181.
  14. ^ מוצן תשכ"ז, עמ' 29.
  15. ^ 15.0 15.1 בזק תשמ"ב, עמ' 248.
  16. ^ בר-אפרת תשמ"ו, עמ' 11.
  17. ^ בזק תשמ"ב, עמ' 254.
  18. ^ הולאדיי 1970, עמ' 154.
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 בזק תשמ"ב, עמ' 259
  20. ^ הולאדיי 1970, עמ' 154
  21. ^ הולאדיי 1970, עמ' 155
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 בזק תשמ"ב, עמ' 257
  23. ^ הולאדיי 1970, עמ' 184
  24. ^ הולאדיי 1970, עמ' 183
  25. ^ 25.0 25.1 בזק תשמ"ב, עמ' 258
  26. ^ הולאדיי 1970, עמ' 187
  27. ^ בזק תשמ"ב, עמ' 258
  28. ^ הולאדיי 1970, עמ' 181
  29. ^ הולאדיי 1970, עמ' 183
  30. ^ מוצן תשכ"ז, עמ' 22
  31. ^ בר-אפרת תשמ"ו, עמ' 12
  32. ^ 32.0 32.1 בזק תשמ"ב, עמ' 254
  33. ^ בזק תשמ"ב, עמ' 255
  34. ^ מק-קרטר 1964, עמ' 79
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 35.3 35.4 קמפבל 2005, עמ' 24
  36. ^ בר-אפרת תשמ"ו, עמ' 13
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 גרסיאל 1994, עמ' 15
  38. ^ בר-אפרת תשמ"ו, עמ' 13
  39. ^ מק-קרטר 1964, עמ' 69
  40. ^ 40.0 40.1 בזק תשמ"ב, עמ' 256
  41. ^ 41.0 41.1 גרסיאל 1994, עמ' 16
  42. ^ מק-קרטר 1964, עמ' 72
  43. ^ מק-קרטר 1964, עמ' 73
  44. ^ 44.0 44.1 44.2 44.3 בר-אפרת תשמ"ו, עמ' 15
  45. ^ הרב צבי שביט (שטרן), "הנאהבים והנעימים בחייהם", אתר "ישיבה", ‏חשוון תשע"ב
  46. ^ מילות השיר "אל טל ואל מטר" והאזנה לו, באתר זמרשת
  47. ^ ספר הקטרוג והאמונה, תרצ"ז, עמ' קמא
  48. ^ מילות השיר "כד הקמח", באתר שירונט
אבנר בן נר

אַבְנֵר בֶּן נֵר (או אֲבִינֵר) הוא דמות מקראית. הוא מופיע בתנ"ך בעיקר בספר שמואל. אבנר היה שר צבאו של שאול המלך, ושר הצבא הראשון של ממלכת ישראל המאוחדת. על פי הכתוב בשמואל א' היה בן דודו של שאול, ולפי ספר דברי הימים היה דודו. כשר צבא, אבנר הוביל את צבאו של שאול לכיבושיו בעבר הירדן, למלחמות הקשות מול הפלשתים בתקופת מלכותו של שאול ולמלחמה הפנימית נגד תומכיו של דוד והיה אחד האנשים הקרובים אליו ביותר.

אבנר מתואר בספרות חז"ל כאדם גדול ממדים וחזק, שכאשר הורג את עשהאל הוא הורגו בעץ החנית, אבל עוצמת המכה הורגת את עשהאל ויוצאת מאחורי גבו.

פועלו של אבנר כיד ימינו של שאול לא מתואר בתנ"ך בפרטים. מסופר על אבנר שישב ליד המלך בחגיגה לכבוד ראש חודש וששמר על שאול במסעותיו. לאחר מות שאול הופכת דמותו של אבנר למשמעותית יותר, תחילה כתומכו של איש בושת בן שאול, ולאחר מכן בניסיון ההצטרפות הטראגי שלו למחנה דוד.

אבשלום

במקרא, אַבְשָׁלוֹם היה בנו השלישי של דוד המלך. סיפורו מסופר בספר שמואל ב' פרקים י"ג-י"ט. אמו הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור, ממלכה קטנה בגולן. אבשלום נולד בחברון עם תחילת מלכות דוד ביהודה והוא מתואר כגבר יפה תואר במיוחד, חכם וערמומי. חייו היו קצרים וסוערים. הוא הרג את אחיו למחצה אמנון לאחר שאנס את אחותו תמר. לאחר חזרתו מגשור, ומשהוסרו שאר המתחרים על הכתר מדרכו, מרד בדוד והצליח לתפוס את השלטון. בקרב מכריע שנערך בין צבאות שני הצדדים הובס צבא המורדים ואבשלום הוצא להורג במצוות יואב בן צרויה.

סיפור חייו ומותו של אבשלום עורר עניין ומחלוקת בקרב חוקרי המקרא. מערכת היחסים המורכבת והאינטנסיבית של אבשלום עם אביו דוד, שסופם במרד ובגידה, הפכה את אבשלום לסמל לבן סורר שבא על עונשו. כפי שמסכם מדרש רבה: "כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו יצא לתרבות רעה ושכב עם נשי אביו וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל כמה אלפים מישראל, וגרם לו דברים רעים שאין להם סוף". מאידך, הסיפור המקראי התמציתי מתאפיין בעמימות ואף ברב-משמעות, שבה נשמעים קולות אחדים בתיאור מעשיו של אבשלום. רב המשמעות פתחה פתח לפרשנותו של הסיפור על ידי פרשנים רבים במספר רבדים: פשט (המובן הראשוני של הכתוב), רמז (פרשנות), דרש (פרשנות מרחיבה) וסוד (מיסטיקה).

בקעת בית שאן

בקעת בית שאן היא בקעה בצפון ארץ ישראל. הבקעה מכונה גם בשם "עמק בית שאן". הבקעה גובלת בצפון בנחל תבור, במערב בהר הגלבוע, בדרום בנחל מלחה (ואדי אל-מליח) - בואכה השומרון ובמזרח בנהר הירדן, בקטע שלמרגלות רכס הגלעד.

דוד

דָּוִד, דָּוִד בֶּן יִשַׁי או דָּוִד הַמֶּלֶךְ (1040 לפני הספירה (ב' תר"ס) – 970 לפני הספירה (ב' תש"ל), לערך) הוא דמות מקראית, שהיה, לפי המתואר בתנ"ך, מלכהּ של ממלכת ישראל המאוחדת (אחרי שאול המלך ואיש בושת), ומייסדה של שושלת בית דוד ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-420 שנה עד חורבן הבית הראשון. התיאורים התנ"כיים השונים, מייחסים לדוד כיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה. התנ"ך אומר כי נמנע מדוד לבנות את בית המקדש הראשון כי היה מעורב במלחמות שהיו כרוכות בשפיכות דמים רבה.דמותו ופועלו של דוד תפסה מקום חשוב במסורת היהודית ובפולקלור, והוא נחשב לדמות מופת ולאחד מגדולי האומה. בקבלה נמנה דוד עם אחד מ"ארבעת רגלי המרכבה לשכינה", שעליהם מתבססת השראת השכינה בעולם לאורך ההיסטוריה (השלושה הנוספים הם אבות האומה אברהם יצחק ויעקב). דוד המלך מכונה במקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב', כ"ג, א'), המסורת היהודית רואה בו את מחבר ספר תהילים. על פי המסורת המשיח יהיה אדם מזרע דוד. מסורת זו אומצה גם בברית החדשה, בה נאמר כי ישו הנוצרי היה נצר לבית דוד.התיאור התנ"כי של חיי דוד משקף מסורות רבות, ולאורך השנים חוקרי מקרא, ארכאולוגים והיסטוריונים, היו חלוקים בדעתם ביחס לדוד ולתיאור מלכותו; אסכולות מסוימות מקבלות את הסיפור התנ"כי כנכון בעיקרו, גם אם מוגזם לעיתים, ואחרות דוחות אותו לחלוטין ורואות בו סיפור שנארג מאות שנים מאוחר יותר. טיעון זה הסתמך בין השאר על הטענה כי אין ממצאים ארכאולוגיים או כתובים המתייחסים לבית המלוכה המפואר שהיה אז, לכאורה, בארץ ישראל. גילוי מצבה ארמית בשנת 1993, בה יש אזכור מפורש ל"בית דוד" שם קץ, בעיני רוב החוקרים, למחלוקת על קיומו ההיסטורי של בית דוד, אך הותיר בעינו את הוויכוח האם מפעלי הכיבוש של דוד ומפעלי הבנייה של שלמה אחריו אכן בוצעו על־ידם, שכן תיארוך מפעלי הבנייה העיקריים בארץ ישראל בראשית האלף הראשון לפנה"ס עדיין שנוי במחלוקת. יש המקדימים אותו לימי שלמה ויש המאחרים אותו לימי עמרי.

דוד ויהונתן

סיפורם של דָּוִד וִיהוֹנָתָן מופיע בתנ"ך, בספר שמואל א.

פגישתם של דוד, לימים מלך ישראל, ויהונתן, בנו של שאול המלך, מתוארת מיד לאחר תיאור הקרב בין דוד וגלית:

"וַיְהִי, כְּכַלּותוֹ לְדַבֵּר אֶל-שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; ויאהבו יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ" (ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק א').עוד קודם לפגישה זו הופיע דוד בבית שאול, כאשר נקרא לנגן בפניו בכינור (שמואל א', ט"ז, כ"א-כ"ג), אך התנ"ך אינו מספר לנו על פגישה בין דוד ליהונתן בשלב זה. רד"ק מציין שעד לפסוק העוסק ביהונתן ודוד מסופר על "יונתן", ומפסוק זה ואילך מסופר על "יהונתן", אך אינו מציע הסבר לשינוי זה.

סיפור אהבתם זה לזה, כפי שהוא מתואר בתנ"ך, מופלא בעוצמות הרגשיות המופיעות בו. הפרשנים לא הניחו קיומה של אהבה גופנית או מינית בין דוד ויהונתן, והביאו אותה כדוגמה לאהבה שאינה תלויה בדבר.

בשלהי המאה העשרים הועלתה פרשנות בדבר אפשרות למערכת יחסים רומנטית בין דוד ויהונתן. עמדה זו יוצגה על ידי אנשים התומכים בנראוּת ושוויון זכויות חברתי ללהט"ב. עד היום מתנהל ויכוח על אופי היחסים בין דוד ויהונתן.

הומוסקסואליות בתנ"ך

ההתייחסות המפורשת והמובהקת ביותר בתנ"ך להומוסקסואליות היא באיסור משכב זכר המופיע בספר ויקרא. נוסף לכך פרשנים וחוקרים הציעו שמספר סיפורים אחרים הם בעלי אופי להט"בי, כמעשה לוט והמלאכים, אהבת דוד ויהונתן וסיפורן של רות ונעמי.

הספד

דברי הספד נאמרים על אדם לאחר פטירתו, לרוב בפני קהל. בדרך כלל נאמר ההספד בטקס הקבורה, או בטקסי האזכרה שנערכים לכבד את זכר המנוח. לעיתים מתפרסם ההספד בכתב.

במהלך ההספד נהוג להזכיר תכונות אופי חיוביות של המנוח, חוויות משותפות משמעותיות וציוני דרך בחייו של המנוח.

מוזיקה כנסייתית

מוזיקה כנסייתית היא מוזיקה שנכתבה לשם ביצוע בכנסייה, או כל יצירה מוזיקלית לעבודת הקודש הכנסייתית, או מוזיקה ליטורגית כגון מזמורי תפילה. סוגה זו כוללת קנטטות, מיסות, רקוויאם וכן שירי קודש ושירי חג בעלי אופי נוצרי. בימי הביניים, בתקופת הרנסאנס ובתקופת הבארוק נכתבה מוזיקה זו בעיקר לביצוע פולחני בכנסיות, כגון הקנטטות שיוהאן סבסטיאן באך חיבר מדי שבוע לעבודת הקודש של יום ראשון, או היצירות הפוליכוראליות שחיברו מלחיני האסכולה הוונציאנית לביצוע בבזיליקת סן מרקו. בשנים הבאות החלו מלחינים רבים לחבר מוזיקה כנסייתית באופיה לביצוע קונצרטנטי, כדוגמת מיסה סולמניס של לודוויג ואן בטהובן, הרקוויאם של ג'וזפה ורדי, רקוויאם המלחמה של בנג'מין בריטן ועוד.

המאפיין העיקרי של מוזיקה כנסייתית בכל התקופות היה האלמנט הקולי, אם במקהלה בלבד ואם בשילוב סולנים, בניגוד למוזיקה חילונית, שחלק גדול ממנה היה אינסטרומנטאלי. כלי הנגינה הכנסייתי היה ועודנו העוגב. חלליהן הגדולים וגובהן הייחודי של הכנסיות אפשר את התקנתם של עוגבי צינורות גדולים, שצלילם העמוק והמהדהד ליווה את השירה הפולחנית. הכנסיות סיפקו הזדמנות להמוני העם לשמוע מוזיקה, בתקופות שלפני הופעתם של אולמות קונצרטים ובתי אופרה לציבור הרחב, כאשר הנהנים מביצועי מוזיקה מקצועיים היו בני אצולה ובעלי ממון, שהחזיקו תזמורות, מקהלות ולהקות בלט בחצרותיהם והעסיקו מוזיקאים בעלי שם כמלחיני חצר ומנצחים. במקביל לכך, הכנסייה העסיקה מלחינים ומנצחי מקהלה, שהיו ממונים גם על הקניית הידע המוזיקלי ופיתוח הקול לנערים מוכשרים. טקסי הפולחן בכנסיות, בימי ראשון ובחגים, נתנו הזדמנות למאמינים לקחת חלק בשירת מזמורי תפילה בליווי עוגב.

מירב

מֵירַב הוא קיבוץ דתי מופרט על מורדות הרי הגלבוע, סמוך לעיר בית שאן.

מירב שוכן בסמיכות לקיבוץ הדתי מעלה גלבוע. עקב היותם שני קיבוצים דתיים, הוחלט כי למרות מיקומם על הרי הגלבוע, הם לא ישוייכו מבחינה מוניציפלית למועצה אזורית גלבוע, אלא למועצה אזורית עמק המעיינות, שבה קיים גוש הקיבוצים הדתיים טירת צבי, שדה אליהו, עין הנצי"ב ושלוחות.

היישוב הוקם בתחילה כהיאחזות נח"ל על הר מלכישוע. היישוב אוזרח בשנת 1982 וישב כ-5 שנים במקום שבו הוקמה ההיאחזות, עד שבשנת 1987 עבר למיקומו הקבוע כיום - על הר אבינדב.

יש הקושרים את שם היישוב לסיפור מות שאול המלך ובנו יהונתן על הרי הגלבוע במלחמתם בפלשתים. יש המאמינים כי היישוב נקרא על שם בתו הבכורה של שאול המלך - מרב, אך ניתן להתייחס לשם כ"מי-רב" ובעצם כך נקרא היישוב, הפוך ממה שהיה עליו להקרא לפי קינת דוד ("אל טל ואל מטר עליכם").

היישוב נמצא בתחומי הקו הירוק, אך מעבד גם 1,500 דונם שנמצאים מעבר לקו הירוק.

משה פלס

משה פלס (סטמפל) (20 ביולי 1933 – 19 בספטמבר 1968) היה מראשוני הצנחנים, בעל עיטור העוז. פיקד על שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, והניף את דגל מדינת ישראל על הכותל המערבי. נהרג במרדף בבקעת הירדן ב-1968 בהיותו מפקד גדוד הנח"ל המוצנח (גדוד 50).

מתתיהו שטראשון

הרב מתתיהו שְׂטרָאשוּן (רמ"ש; ‏ 1 באוקטובר 1817, כ"ב בתשרי ה'תקע"ח, וילנה – 13 בדצמבר 1885, ו' בטבת ה'תרמ"ו, שם) היה רב ליטאי חשוב, אספן ספרים ומייסד "ספריית שטראשון" הידועה בעיר וילנה שבליטא.

סטלה מאריס

סְטֶלָה מַארִיס (מלטינית: Stella Maris – "כוכב הים") הוא אזור בראש הכרמל ובו מתחמים של מנזר וכנסייה בני מאות שנים, וכן קפלות ומבנים נוספים השייכים למסדר הכרמליתי.

קינה

קינה היא ביטוי פיוטי לאבל כבד, שיר אבל והספד הנאמר על אדם או קבוצה בעקבות מוות או חורבן. קינה שימשה במקור כסוג של משקל בשירה, אם כי נעשה בה גם שימוש כהספד הכתוב בצורה לירית, המשקף את המוות של אדם קרוב או מתאר צער באופן כללי. קינה יכולה לתאר גם משהו שנראה מסתורי או מוזר למחבר. בנוסף, קינה עשויה להיות סוג של יצירה מוזיקלית, המבוצעת בנימה של עצבות.

קינת דוד (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

קינת דוד על אבנר

קינת דוד על אבנר היא קינה שנשא דוד לאחר שנודע לו על מותו של אבנר בן נר, שר צבא שאול. הקינה מופיעה בספר שמואל.

רומנסה

הרומנסה (מספרדית: Romance), שמקורה בספרד, היא "אחותה" של הבלדה, דומה לה אך שונה ממנה. גם היא צורה עממית של שיר זמר, ואף היא הרבתה לנדוד, לפשוט וללבוש צורה, בדומה לבלדה. תקופת היווצרותה של הרומנסה, תקופה שראשיתה בין המאות העשירית וה-12‏. היא הגיעה אל התרבות היהודית דרך הלאדינו, שפתם של יהודי ספרד ומגורשיה מסוף ימי הביניים ואילך.

הרומנסה היא שיר עלילתי סנטימנטלי, הנמסר ממספר לירי. "גרסה פיוטית מוגבהת ומסוגננת של הניסיון האנושי, אודות ענייני גבורה, אהבה וכשפים" (ציטוט ממאמרו של שלמה הראל - אנה עבר ההוד וההדר). רוב העלילות של הרומנסות קשורות בהווי ימי הביניים בספרד, סיפורי אבירים, פרשיות חצר, רעיות נאמנות או בוגדניות, מלחמות בין ממלכות, ועלילות השבויים במהלך מלחמת הנוצרים במורים המוסלמים‏‏. בין נושאיהן של רוב הרומנסות ששרדו בקרב צאצאי מגורשי ספרד שלקוחים מן ההווי הלא יהודי בולטות הרומנסות על נושאים תנ"כיים כמו משה על הר חורב, קינת דוד על אבשלום או רומנסה על אמנון ותמר.

הרומנסה המקורית-מסורתית היא בעלת ארבעה בתים שווים באורכם ומחורזים (נפוצה ביותר חריזה של א'-ב'-א'-ב', צורת חריזה שנחשבת מאוד עממית וקלה לאוזן), אך לאורך השנים הסתעפו מצורה מסורתית זו צורות נוספות.

בקורפוס הספרותי ניתן למצוא רומנסות מולחנות ושאינן מולחנות, ללא חריזה או עם חריזה משוכללת, קצרות או ארוכות ועוד כהנה וכהנה וראיציות. גם סיפור קצר יכול לענות על הקריטריונים הבסיסיים של רומנסה (4 בתים, אוירה פסטורלית, קול דובר לירי, תימה סנטימנטלית-רומנטית) ובמקרה כזה יימצאו חוקרי ספרות שיכניסו אותו לקטגוריה זו.

ההבדלים העיקריים של הרומנסה ביחס לבלדה הם הקלילות היחסית של התימות הרומנסיות, צורה יותר מוקפדת, ואופטימיות - הגיבור הרומנסי הוא "הגיבור הטוב" ולרב תסתיים הרומנסה בסוף טוב.

בין כותבי הרומנסות העבריים - שאול טשרניחובסקי, לאה גולדברג, יעקב אורלנד, נתן אלתרמן, נעמי שמר ורבים אחרים.

שאול

שָׁאוּל בֶּן קִישׁ הוא דמות מקראית המוזכרת בתנ"ך כמלך הראשון על ממלכת ישראל המאוחדת. תקופת מלכותו מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-11 לפנה"ס. רובם המוחלט של סיפורי שאול המוכרים לנו, מופיעים בספר שמואל. רק סיפור מותו של שאול בהר הגלבוע מוזכר גם בספר דברי הימים.

שמורת אלוני בית קשת

שמורת אלוני בית קשת היא שמורת טבע מוצעת של עצי אלון התבור המשתרעת על פני שטח של 5,054 דונם במורדות המזרחיים של הרי נצרת. ממערב מצפון ומדרום לקיבוץ בית קשת. זהו יער פארק - יער פתוח המאפשר צמחייה של צמחים עשבוניים חד שנתיים המביא לפריחה רבה בחורף ובאביב.

קיבוץ בית קשת שעל שמו נקרא היער, היה היישוב הראשון שנוסד על ידי הפלמ"ח בשנת 1944. מקור שמו של היישוב, וכך גם שמו של היער הוא בתנ"ך, בתחילת קינת דוד:

הקשת הוא כלי נשק המסמל את יכולתם של מתיישבי הקיבוץ לעמוד ולהילחם מול אויביהם.

תאודור הולדהיים

תאודור הולדהיים (בגרמנית: Theodor Holdheim; ‏2 בדצמבר 1923 - 2 בפברואר 1985) היה מלחין, פסנתרן, מורה ומתמטיקאי ישראלי.

דוד המלך
משפחתו
אבותיו יהודהתמרפרץנחשון בן עמינדברותבעזעובדישי
אחיו ואחיותיו אליאבשמעהצרויהאביגיל
בניו ובנותיו אמנוןתמראבשלוםאדוניהכלאבשפטיהשלמה
אחייניו יואבאבישיעשהאלעמשא בן יתריונדב בן שמעה
נשותיו אביגילאביטלאחינועם היזרעאליתבת שבעחגיתמיכלמעכה בת תלמיעגלה
יצירות המיוחסות לו צוואת דוד • קינת דוד • קינת דוד על אבנרדברי דוד האחרוניםשירת דוד • חלק ממזמורי תהלים
מאורעות בחייו שתוארו במקרא דוד וגולייתסיפור נבל הכרמלידוד ובת שבעמרד שבע בן בכריהאישה החכמה מתקועמעשה אמנון ותמררצח אמנוןדוד ויהונתן
אגדות עליו דוד והצרעה והעכביש
שונות מרב בת שאולפלטי בן לישבית דודאבישג השונמיתברזילי הגלעדיגיבורי דודכתובת תל דןקבר דודמשיחהמלך דוד (סרט)מגן דוד
הנצחה
באומנות דוד (מיכלאנג'לו)דוד (דונטלו)דוד (ברניני)דוד (ורוקיו)
הנצחות עיר דודמגדל דודמלון המלך דודמלון מצודת דודרחוב המלך דודשדרות דוד המלך

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.