קטיושה

קַטְיוּשָהרוסית: Катюша (מידע • עזרה)) הוא שם כולל למשפחת משגרי רקטות מתנייעים מדגמים שונים. הדגמים היותר נפוצים הם BM-8 בקוטר 82 מ"מ ו-BM-13 בקוטר 132 מ"מ מתוצרת ברית המועצות. השם הרשמי הוא "רכב קרב של ארטילריה סילונית" (סילונית הכוונה למנוע הרקטה). במלחמת העולם השנייה יחידות החמושות בכלי נשק זה זכו באופן אוטומטי לסיווג היוקרתי "עוצבת משמר" ("גווארדיה").

BM-13 RB
משגר קטיושות BM-13

תיאור כללי

הקטיושה פותחה בברית המועצות והוצגה בשנת 1938, מעט לפני מלחמת העולם השנייה. פיתח אותה צוות מהנדסים בשנים 1929 עד 1933. בין חברי הצוות היה סרגיי קורוליוב, לימים ראש מהנדסי ומתכנני הטילים הסובייטיים, איוון קליימנוב וגאורגי לנגמק. היא הייתה תשובה לטיל הגרמני נבלוורפר (Nebelwerfer) שהוצג ב-1936.

מקור השם "קטיושה" אינו ידוע. נראה שהוא קשור בצורה כלשהי לשיר הרוסי "קטיושה" שתורגם לעברית בתור "קטיושקה", והיה מוכר בתקופת פיתוח הרקטה. ברוסית, "קַטְיוּשָׁה" הוא שם חיבה לאישה: השם קָתֵרִינָה התפתח לקַטְיָה – קַטְיוּשָׁה[1]. יש הטוענים שמקור השם בכיתוב "kat" שהופיע על גביו, ומשמעותו הייתה "התרמיט (סוג של אבק שריפה) האוטומטי של קוסטיקוב" (Костикова автоматический термитный - "קוסטיקובה אבטומטיצ'סקי טרמיטניי"), אולם אין סימוכין לגרסה זו. גרסה אחרת היא שעל הטילים פשוט היה כתוב K - על שם מפעל קומינטרן אשר ייצר אותם, וההתפתחות לשם המלא הייתה תחת השפעת השיר.

הגרמנים כינו את הנשק הזה בשם "עוגבו של סטלין", על שום דמיון קני המשגר המקבילים לצינורות עוגב והקול שמשמיעה הרקטה[2]. המשגר הותקן על כלי רכב שונים, ביניהם משאיות אמריקאיות מדגמי סטודיבייקר US6 ואינטרנשיונל, שנשלחו לרוסיה במסגרת הסיוע האמריקני, טנקים, טרקטורים שונים ואף כלי טיס.

הקטיושה עצמה היא נשק פשוט למדי, הכולל מנשא של פסים מקבילים הנושאים את הרקטות על מסגרת זחיחה (הניתנת להיגרר לכאן ולכאן). על כל משאית הותקנו 48 מסילות לרקטות. כל רקטה היא באורך 1.8 מטר ונושאת ראש נפץ במשקל 22 ק"ג שמסוגל להגיע למרחק של מעל 20 קילומטרים. לרוב נורו קטיושות במספר רב מאוד בבת אחת, על מנת ליצור אפקט של הלם בכוחות האויב, וגם כדי לחפות על חוסר הדיוק של הקטיושה.

על מנת להאריך את טווח פעולת הקטיושה, נוספו לה מספר מנועי רקטה נוספים. שיטת הפעולה: תחילה מוצתת הרקטה הראשונה אשר מעיפה את הטיל. בהמשך, ניצתת הרקטה השנייה וכך הלאה עד לגמר כל רקטות הדחף של הטיל. עם תום פעולתן של כל רקטות הדחף, הקטיושה נופלת נפילה חופשית.

מרעום הקטיושה מפוצץ את חומר הנפץ האגור בתוכה רק עם נגיעה פיזית בגוף קשה, זאת בניגוד למרעומים חכמים יותר אשר נדרכים באוויר ומתפוצצים במרחק מה מהפגיעה, דבר היוצר אפקט פיזור ניכר הגורם להרס רב יותר.

אצל צבאות ערב

במהלך מבצע סיני גילו הבריטים בידי מצרים משגר קטיושות בן 32 רקטות[3]. במצעד קהיר בשנת 1963 הציגו המצרים קטיושה יותר חדישה, שכלל 12 רקטות בקוטר של 240 מ"מ[4].

ירי "קטיושות" על ישראל

השיגור הראשון של קטיושות לעבר ישראל בוצע על ידי ארגון פת"ח בסוף 1968. ב-16 בספטמבר 1968, מעט לפני שמונה בערב, נורה מטח של שמונה קטיושות משטח ירדן לעבר בית שאן. שמונה אזרחים נפצעו באירוע, מתוכם שלושה נזקקו לאשפוז. מטח הקטיושות הפתיע את תושבי בית שאן אשר היו מחוץ לטווח האש בפעולות ירי קודמות של המחבלים, ונחשב לעליית מדרגה בהתקפות המחבלים. צה"ל הגיב למטח הקטיושות בירי תותחים מסיבי וקול ישראל בערבית שידר הודעות איום בסגנון: "על תושבי ירדן לדעת כי כל פגיעה במטרה אזרחית תגרור תגובה שתביא להרס רב בירדן". שר הביטחון דאז משה דיין, בא לחזק את התושבים, והתקבל בתשואות. תושבי העיירה ביקשו ממנו שיורה לצה"ל להגיב בעצמה. הדיווחים בתקשורת ציינו שהעיירה חזרה לשגרה די מהר, אולם עלו תלונות על מחסור במקלטים.

A Katyusha
כאן נפלה קטיושה

ב-1 בינואר 1969 נורה לראשונה מטח קטיושות אל עבר קריית שמונה. כתוצאה מהירי נהרגו שני אזרחים ועשרות נפצעו. ב-1970 ספגה גם ירושלים שתי קטיושות שנורו מן הכפר בתיר. ב-7 ביולי 1971 נורו קטיושות על פתח תקווה מאזור דיר בלוט, וגרמו להרג שני אזרחים[5]. ב-1974 נתפסו שלוש קטיושות מוכנות לירי על ירושלים[6][7]. הקטיושות הונחו על ידי חולייה של פת"ח והוברחו על ידי הארכיבישוף הילריון קפוצ'י.

עם מעבר אש"ף ללבנון, שימשו הקטיושות כאיום על ישראל כל אימת שצה"ל הגיב על פעולות טרור של אש"ף. ביוני 1981 הושג הסכם בין ישראל לאש"ף על פיו אש"ף יחדול מפעולות טרור מלבנון וישראל לא תפציץ את לבנון. הפסקת האש קרסה לאחר קצת פחות משנה, עם ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב. ישראל הפגיזה את מעוזי אש"ף בלבנון ואש"ף הגיב בירי מסיבי של קטיושות אל יישובי צפון ישראל.

כיום משמש המונח "קטיושה" בעיקר לתיאור כללי של רקטות ארטילריות קטנות המשמשות ארגוני טרור, כגון חזבאללה, לאיום על גבולה הצפוני של ישראל, אם כי במקרים רבים מדובר בדגמי רקטות שונים לחלוטין: בדרך כלל רקטות 107 מ"מ מתקדמות יותר, ולעיתים גם רקטות "גראד" 122 מ"מ.

ב-28 במרץ 2006, יום הבחירות לכנסת השבע עשרה, נורו 2 רקטות קסאם ורקטת גראד 122 מ"מ לעבר אשקלון. זהו הירי הראשון של "קטיושה" מרצועת עזה[8].

ביולי 2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, אשר במהלכה הופצצה לבנון על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, שיגר החזבאללה יותר משלושת אלפים רקטות, רובן מסוג גראד 122 מ"מ, אל יישובי צפון ישראל, ובהם קריית שמונה, חיפה, צפת, נהריה, טבריה, עכו, הקריות, כרמיאל ועפולה.

קטיושה
פגיעת קטיושה בכביש אספלט, 2006

קטיושות בצה"ל

בצה"ל המינוח למשגר קטיושות הוא מטול רקטות (מטל"ר).

בסוף 1968 הוקמה סוללה סדירה של מטל"ר שכללה שני סוגי משגרים שהיו שלל ממלחמת ששת הימים: משגרי 240 מ"מ דגם BM-24 ומשגרי 130 מ"מ. בירי מבצעי על מחבלים נורו רק קטיושות 130 מ"מ, בעיקר מאזור עמק בית שאן ומאזור נחל דן. הפעולה המפורסמת ביותר של הסוללה הייתה הפגזת בתי הזיקוק המצריים ב-9 במרץ 1969 ברקטות 130 מ"מ. בפעולה זו נפגעו מספר לוחמים מהסוללה. שלושה לוחמים מהסוללה קיבלו לאחר מכן עיטורים.

בתחילת שנת 1971 הוקם גדוד מילואים, מטל"ר 240 מ"מ, אשר התבסס על כלים שהיו שיכים לסוללה הסדירה וכלים נוספים. קטיושות ה-130 מ"מ ננטשו מחוסר תחמושת. גדוד זה השתתף בקרבות מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. לאחר מכן עבר הגדוד לציר עכביש והשתתף בקרבות הפריצה לגדה המערבית של התעלה במסגרת מבצע אבירי לב ושם נהרג המג"ד סא"ל אורי קידר (קולסקי). לאחר שנגמרה התחמושת, חזר הגדוד לרמת הגולן, שם עוד נשארה תחמושת, אך לא נכנס לפעילות היות שהפסקת האש עם סוריה נכנסה לתוקפה.

גדוד ה-240 מ"מ השתתף גם במלחמת שלום הגליל, במצור על ביירות. תוך כדי המלחמה הוקם גדוד נוסף, מטל"ר 122 מ"מ, שהתבסס על קטיושות שלל מלבנון, וגם הוא השתתף במצור על ביירות. גדוד ה-122 מ"מ פורק לאחר מלחמת שלום הגליל.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו מילון אבן שושן (2003) בערך "קטיושה".
  2. ^ אנטוני ביוור, "סטלינגרד", הוצאת יבנה, 2000, עמוד 151
  3. ^ נשק סובאטי בידי מצרים - שטרם הופעל בחזית המצרית, מערכות 104, ינואר 1957, עמ' 88
  4. ^ קטיושה חדישה במצרים, מערכות 154, ספטמבר 1963, עמוד 29
  5. ^ ארבע התפוצצויות אדירות זעזעו את פתח תקוה, מעריב, 8 ביולי 1971
  6. ^ דיון בפורום פרש
  7. ^ תמונה D431-067, אתר לע"מ
  8. ^ שמוליק חדד וחנן גרינברג, לראשונה: קטיושה נחתה מדרום לאשקלון, ynet
BM-14

BM-14 המכונה גם RPU-14 הוא משגר רקטות סובייטי רב-קני (כ-16 קנים), שיוצר על ידי ברית המועצות.

UCI World Tour

הסבב העולמי של איגוד האופניים הבינלאומי הוא סבב מרוצי אופני הכביש הבכיר ביותר בעולם. השם מתייחס לסדרה של 38 מרוצים, וכן לדירוג השנתי של הרוכבים.

אל-מנאר

אל-מנאר (בערבית: المنار - "המגדלור", "המַשוּאה") היא תחנת הטלוויזיה של חזבאללה, שהוקמה ב-1990.

התחנה מהווה כלי רב-השפעה במכלול התעמולתי של הארגון, הכולל גם את תחנת הרדיו רדיו נור ואתרי אינטרנט אחדים. עם יציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000, התחנה עברה מתיחת פנים אינטנסיבית והפכה לאחת התחנות המקצועיות במרחב המזרח-תיכוני; "אל-מנאר" עברה לשדר שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, רכשה ציוד אלקטרוני מתקדם, והחלה לשדר לרחבי העולם באמצעות לווייני תקשורת. על פי המרכז למורשת המודיעין, הלוויינים מופעלים על ידי תאגידים וחברות ערביות ומערביות בהן חברות אמריקניות ואירופיות. שתי חברות עיקריות: Arabsat הסעודית ו-Globesat הצרפתית קונות זמן שידור במספר רב של לוויינים המשדרים לרחבי העולם ומקצים אותה לרשת אל-מנאר. עד לאחרונה עמדו לרשותה כמה מאות עובדים - שדרים, כתבים, טכנאים, צלמים ומתרגמים שפעלו במסירות רבה במימון איראני נדיב ביותר. התחנה בחרה להתמקם בשכונה שיעית מוזנחת בדרום ביירות – "חארת חרייכ" – שכונה שהיוותה תפאורה אפורה בניגוד גמור לשכונותיה התוססות של ביירות המתחדשת. המנכ"ל הרשמי של התחנה הוא עבדאללה קציר, חבר הפרלמנט הלבנוני לשעבר מטעם ארגון חזבאללה.

בכניסה לבניין הטלוויזיה הוצבו שומרים חמושים 24 שעות ביממה, שבדקו כל דבר – מקטן ועד גדול. במרתף ענק, מוגן היטב מהפגזות, הקימה התחנה ארכיון וידאו מרשים שהיה מוכן ומזומן לכל נושא חדשותי שעלה על הפרק. על מנת שהתחנה תוכל לשדר בעתות מצוקה, נבנה אולפן טלוויזיה נוסף, לא פחות משוכלל מהאולפן המקורי, באחד מרחובותיה של השכונה השיעית, הרחק מעיני הציבור. משדרי התחנה יכולים לפעול ממקומות שונים בלבנון אם התחנה הראשית תהיה משותקת, אך עם מגבלות מסוימות כמו העלאת שידורים חיים בכל עת. החשיבה הכוללת בנוגע לתפקידה של התחנה בעיני חזבאללה בעתות מצוקה נתנה מענה טכנולוגי מקיף ככל האפשר כדי להמשיך את השידורים גם בתנאים קשים.

קהל היעד שלה הוא העם הלבנוני, הפלסטינים, וקהילות ערביות ומוסלמיות ברחבי העולם. עם השנים צברה התחנה פופולריות רבה, הן במזרח התיכון והן בריכוזי מוסלמים ברחבי תבל. כל מי שעסק בענייני המזרח התיכון, בדרגה כלשהי, הזדקק לעיתים קרובות לדיווחי התחנה. מעבר לעניין התעמולתי של התחנה, מקימיה הבינו היטב שכדי להגיע לקהל רחב, חשוב לנהל מערכת דיווחים מדויקת ככל שניתן ובמהירות רבה ככל האפשר. על כן, התחנה פרשה כתבים רבים במדינות ערביות רבות ובערים שונות, מעיראק ועד עזה, ודומה היה כי התחנה מדווחת מכל מקום, בכל עת ובכל נושא, בדומה לאל-ג'זירה. התחנה לא היססה להשתמש בכתבות ששודרו בתחנות הטלוויזיה בישראל, במידה שאלה תאמו את פרשנותה אם כי לעיתים שיקרה בתרגום.

כך למשל, בעת מלחמת לבנון השנייה, לאחר פגיעת קטיושה במוסך הרכבת בחיפה, העבירה "אל-מנאר" בשידור חי את הדיווחים של התחנות הישראליות כהוכחה ליכולתו של חזבאללה לפגוע בכל מקום, כפי שהובטח. במקרים רבים, ההתלהמות של הכתבים הישראלים שימשה להמחשת רעיונו של נסראללה בדבר החולשה האינהרנטית של החברה הישראלית הנמצאת על סף קריסה. (נסראללה לא היה הראשון שחשב כך - יאסר ערפאת פיתח תאוריות שלמות בנושא, עוד בשנות ה-60 ובעיקר לאחר מלחמת ששת הימים).

אחת המשימות החשובות של תחנת "אל-מנאר" הייתה להגביר את התעמולה של האסלאם הרדיקלי, ולהפיח רוח חיים במאבק בציונות על כל המשתמע מכך: היא פעלה למען איראן וסוריה, למען הגברת כוחו של חזבאללה בלבנון, עידוד פעולות טרור נגד ישראל והמערב, ועידוד ההקרבה האישית של הלוחמים. כמו כן עסקה התחנה בהעברת מסרים אנטי-ישראליים ואנטי-מערביים (בעיקר אנטי אמריקניים) חריפים וברורים. כך למשל שודרה המשוואה מגן דוד גדול מצלב קרס, ומתחתיו הכיתוב "ישראל גרועה מהנאצים". בסדרה האנטי-ציונית "הפזורה" ("אלשתאת") נעשה שימוש במוטיב רצח ילדים נוצריים לצורכי פולחן. הכול היה מותר, ולמעשה שום דבר לא עמד בדרכה להפוך לאימפריה תקשורתית חובקת-עולם. הדימוי התקשורתי של "אל-מנאר" בעולם השפיע על הדימוי של חזבאללה כארגון כל-יכול, ומכאן גם היוהרה שאפיינה את חסן נסראללה בהתנהגותו כלפי לבנון, ישראל, והמערב.

מדינות ערביות ומערביות התבוננו בתהליך זה בדאגה רבה, אולם מאומה לא היה יכול לעצור את התחנה, שכן היא פעלה דרך תאגיד לבנוני חוקי שהוקם למען מטרה זו. האמריקאים ניסו לפעול נגד התחנה באמצעות חסימת מקורות המימון שלה, ובשל כך הופעל במרס 2006 צו נשיאותי אמריקאי נגד "אל-מנאר", שהוגדרה כארגון טרור. הצו הנשיאותי – שמספרו 13244 – פורסם לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 והוא מדבר על "חסימת ומניעת עסקאות עם אנשים אשר מבצעים פעולות טרור, או מאיימים לבצע פעולות טרור או תומכים בפעולות טרור". ההודעה האמריקאית כללה את כל אמצעי התקשורת של חזבאללה, הרדיו והטלוויזיה, וכן את הארגון עצמו, שכן אנשי הארגון הם אלה שמפעילים אותם, והם אלה הנהנים מהפירות שמניבים אמצעי התקשורת האלה.

בתגובה להודעה האמריקאית, מסר מנכ"ל אלמנאר לשעבר עבדאללה קציר כי הוא רואה בהחלטה האמריקנית פגיעה בתאגיד תקשורתי לבנוני הפועל באופן מקצועי ואובייקטיבי. עוד מסר קציר, בהודעתו שפורסמה בתחילת אפריל 2006, כי מאחורי ההחלטה האמריקנית עומדים מניעים פוליטיים בהשפעת הלובי הציוני בארצות הברית, וכי הערוץ ימשיך לשדר ולהפיץ את שידוריו לכל העולם, כולל ארצות הברית וקנדה.

במהלך מלחמת לבנון השנייה הופצצו אולפני התחנה בפרבר הדרומי של ביירות מספר פעמים, דבר שהביא להפסקת השידורים לכשתי דקות בלבד ולא פגע ביכולת התחנה להמשיך לשדר, ככל הנראה מאולפנים חלופיים.

התחנה נאסרה לשידור בצרפת בגלל תכניה שכללו הסתה אנטישמית.

גראד

גראד היא רקטה ארטילרית סובייטית.

קטיושה משופרת. בעלת קליבר 150 מ"מ לטווח קצר-בינוני. היא פותחה כחלק ממערכת BM-21 Grad (רוסית: БМ-21 "Град", רכב קרבי, Боевая Машина, שהוא בעצם משגר רקטות רב-קני על גבי תובה אופנית) ו-9K51 Grad (הרקטה עצמה). הגראד פותחה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 בידי ברית המועצות וכיום היא אחת מהרקטות הארטילריות הנפוצות בעולם והוכיחה את עצמה ככלי נשק יעיל בעימותים רבים. הגראד נמצאת בשימוש גם בידי חזבאללה בלבנון, פת"ח, חמאס וארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה.

פירוש המילה הרוסית "גראד" הוא ברד.

גראד היא רקטה קטיושה משופרת

דרום לבנון

דרום לבנון (בערבית: جنوب لبنان, תרגום מילולי לעברית: ג'נוב לובנאן) הוא חלקה של לבנון הסמוך לגבולה עם ישראל. אזור זה כולל את מחוז דרום לבנון ומחוז אל-נבטיה. יש הכוללים באזור זה גם את דרומו של מחוז אל-בקאע.

הערים העיקריות בדרום לבנון הן צור, צידון ואל-נבטיה. יישובים בולטים נוספים הם מרג' עיון, חצביה ובינת ג'בייל. מרבית אוכלוסיית דרום לבנון היא שיעית ולכן המפלגות הפוליטיות הדומיננטיות באזור הן חזבאללה ובמידה פחותה אמל.

יותר מאשר משמעות גאוגרפית, יש לאזור משמעות פוליטית, בשמשו שדה קרב בעימותים בין ישראל ללבנון ולכוחות הפועלים בה, כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי.

ויאצ'סלב יקימוב

ויאצ'סלב ולדימירוביץ' יקימוב (ברוסית: Вячеслав Владимирович Екимов; נולד ב-4 בפברואר 1966 בלנינגרד (כיום סנקט פטרבורג)) הוא רוכב אופני כביש רוסי לשעבר. יקימוב נבחר לרוכב האופניים הרוסי של המאה, בשנת 2001. יקימוב שימש בעיקר פועל של הרוכבים הבכירים בקבוצותיו, אך הגיע גם בעצמו להישגים לא מעטים. נכון ל-2017 משמש יקימוב כמנהל הכללי של קבוצת האופניים הרוסית קטיושה-אלפסין.

ולדימיר גוסב

ולדימיר ניקולייביץ' גוסב (ברוסית: Владимир Николаевич Гусев; נולד ב-4 ביולי 1982 בניז'ני נובגורוד) הוא רוכב אופניים רוסי מקצועני.

קבוצתו הנוכחית (נכון ל-2013) היא קבוצת קטיושה מסבב הפרו טור של ה-UCI. קודם לכן, הוא רכב עבור קבוצות CSC, דיסקברי צ'אנל ואסטנה.

טוני מרטין

טוני הנס יואכים מרטין (בגרמנית Tony Hans Joachim Martin; נולד ב-23 באפריל 1985) הוא רוכב אופניים גרמני, הנחשב כאחד מהרוכבים הבולטים במרוץ נגד השעון בעשור השני של המאה ה-21 ולאחד מרוכבי נגד השעון הגדולים בהיסטוריה. מרטין מחזיק בתואר אלוף העולם ברכיבה נגד השעון ארבע פעמים (2011, 2012, 2013 ו-2016,) וניצח חמישה קטעים בטור דה פראנס, וקטע אחד בוואלטה אספניה. מרטין הוא סגן אלוף אולימפי מלונדון 2012, אחרי שסיים בזמן של 51:22, ו-8 פעמים אלוף גרמניה ברכיבה נגד השעון.

מועצה אזורית הגליל העליון

מועצה אזורית הגליל העליון היא מועצה אזורית במחוז הצפון, הממוקמת בגליל העליון ובעמק החולה, בקצה הצפון מזרחי של מדינת ישראל. בתחומי המועצה 29 קיבוצים. בשטח השיפוט של המועצה ממוקמים בית ספר שדה חרמון וחוות ורד הגליל. 22 מהקיבוצים הם יישובי קו עימות מתוכם 7 יישובי גדר. ממוצע המרחקים בין כל יישובי המועצה הוא 20 ק"מ. במועצה 30 חברי מליאה ובראשם עומד גיורא זלץ, אשר מכהן בתפקיד זה משנת 2012. מועצה אזורית הגליל העליון משתרעת על שטח של כ־300,000 דונם ובגבול שיפוטה מצויות או גובלות 13 רשויות מקומיות.

מטוויי בלנטר

מטוויי איזאקוביץ' בלנטר (ברוסית: Матвей Исаакович Блантер;‏ 10 בפברואר 1903 – 27 בספטמבר 1990) היה מלחין סובייטי ממוצא יהודי. הלחין מספר רב של שירים כולל קטיושה.

בעל תואר האמן העממי של ברית המועצות (1975), חתן פרס סטלין (1946) ובעל עיטור לנין (1973, 1983), עיטור אות הכבוד (1967) ותואר גיבור העמל הסוציאליסטי (1983).

מרסל קיטל

מרסל קיטל (בגרמנית: Marcel Kittel; נולד ב-11 במאי 1988) הוא רוכב אופני כביש גרמני לשעבר, שרכב עבור קבוצת סאנווב ודקונינק קוויק סטפ, קבוצתו האחרונה בקריירה הייתה קטיושה הרוסית. קיטל ניצח ב14 קטעי טור דה פראנס, ועוד 4 קטעי ג'ירו ד'איטליה, ניצח 5 פעמים במרוץ החד יומי שלדפרייס, וקטע אחד בוואלטה אספנייה.

סכסוך ישראל–חזבאללה מהנסיגה מרצועת הביטחון עד מלחמת לבנון השנייה

הנסיגה מרצועת הביטחון גרמה לירידה ניכרת בכמות הפיגועים, שביצעו פעילי ארגון הטרור הלבנוני-שיעי חזבאללה, נגד מטרות ישראליות. מפעם לפעם, ביצע ארגון חזבאללה פעולות צבאיות בגבול עם ישראל. תגובותיה הצבאיות של ישראל לפעולות הללו היו מוגבלות בשל רצונה להימנע מהסלמה, אולם בעקבות חטיפת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב בגבול לבנון, ישראל יצאה למלחמת לבנון השנייה.

עין אבל

עין אִבל (בערבית: عين إبل) הוא כפר בדרום לבנון, בנפת בינת ג'בייל שבמחוז אל-נבטיה. אוכלוסיית הכפר מורכבת מנוצרים המשתייכים לכנסייה הקתולית; מארונים, מלכיתים ומספר משפחות ארמניות.

הכפר ממוקם בלב הגזרה המרכזית בדרום לבנון ומשתרע על גבעות שגובהן נע בין 750

ל-850 מטר מעל פני הים. אקלים הכפר ים תיכוני, ונע ממזג אוויר יבש בקיץ ועד למזג אוויר מושלג בחורף.

בכפר חקלאות מפותחת הכוללת מטעי תאנים, רימונים, תפוחים, שקדים, פקאן, ערמונים וכן כרמי זיתים וגפן, גידולים אלא מהווים את רוב תוצרת הכפר.

עין אבל מהווה מרכז דתי ובו שלוש כנסיות, שתי קפלות ומנזר. מדי שנה, ב-15 באוגוסט מתקיימת בכפר תהלוכה לזכר עלייתה לשמיים של מרים אם ישו, וכמנהג הנצרות ביום זה מתקיימות מיסות בכנסיות.

במלחמת לבנון השנייה השתלט החזבאללה על הכפר וירה ממנו טילי קטיושה בניגוד לרצון התושבים.

תושבי הכפר התבקשו לעזוב את בתיהם, ובתקיפת חיל האוויר מספר בתים נפגעו.

ערב אל עראמשה

ערב אל עראמשה (בערבית: عرب العرامشة), הוא כפר בדואי בצפון ישראל ליד הגבול בין ישראל ללבנון השייך למועצה אזורית מטה אשר.

היישוב הוקם כישוב קבע לשבטים הבדואים שהתגוררו באזור. כיום ניתן לראות בחירבת אדמית הנמצאת צפונית לקיבוץ אדמית חלקים של היישוב לפני המעבר למיקומו הנוכחי, בין היתר בית קברות ומספר מבנים.

ב- 5 באוגוסט 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הופגז היישוב במטח טילי קטיושה וכתוצאה מכך נהרגו בו 3 נשים בנות אותה משפחה.

מתקופת מלחמת לבנון הראשונה החל הכפר להתפתח. התושבים משרתים בצה"ל ובעלי מקצועות חופשיים. נבנו בתי אבן נאים והושקעו כספים רבים בתשתיות בכפר. הכפר היה מפוזר על שלוש גבעות: ג'ורדיח, נואקיר ועראמשה. בשנים האחרונות עברו המשפחות להתגורר בגרעין המרכזי של הכפר. מספר קטן נשאר בג'ורדיח שם נמצאת נקודת תצפית על דרום לבנון.

פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים ב-2006

רשימת פיגועי טרור נגד ישראלים שהתרחשו במדינת ישראל ובשטחים בשנת 2006.

קטיושה (פירושונים)

ברוסית, "קַטְיוּשָׁה" הוא שם חיבה לאישה: השם קָתֵרִינָה התפתח לקַטְיָה – קַטְיוּשָׁההאם התכוונתם ל...

קטיושה (שיר)

קַטְיוּשה (ברוסית: Катюша) הוא אחד מהשירים הרוסיים המפורסמים ביותר בתקופת מלחמת העולם השנייה והידועים ביותר בעולם. השיר הושמע לראשונה ב-1938 בידי הזמרת ולנטינה בטישצ'בה בליווי התזמורת של ויקטור קנושוויצקי, ולאחר מכן הפך לאחד השירים הקבועים ברפטואר של מקהלת הצבא האדום. השיר הולחן על ידי המלחין היהודי מרדכי מטוויי בְּלַנְטֶר והמילים נכתבו על ידי המשורר מיכאיל איסאקובסקי. השיר עוסק בקטיושה (שם חיבה הנגזר מיקטרינה או קטרינה: יקטרינה -> קטיה -> קטיושה) – שם נפוץ לנערות רוסיות. מילות השיר עוסקות באהוב נפשה של נערה, שיצא להגן על המולדת, ולו היא שומרת אמונים. בתקופת מלחמת העולם השנייה הפך השיר גם להמנון הפרטיזנים האיטלקיים.

השיר תורגם לעברית על ידי נח פניאל, יהודי יליד פולין שנמלט בתקופת מלחמת העולם השנייה לווילנה ועלה ארצה בשנת 1941 עם קבוצת חלוצים שהתפזרו בקיבוצים שונים והפיצו את השיר. בעברית מכונה השיר לעיתים "לבלבו אגס וגם תפוח".

הבית הראשון של הגרסה העברית, בתרגום נח פניאל, שניסה לשמור על רוח המקור:

לִבְלְבוּ אַגָּס וְגַם תַּפּוּחַ,

עַרְפִלִים כִּסּוּ אֶת הַנָּהָר

וְקַטְיוּשָׁה אָז יָצְאָה לָשׂוּחַ

אֱלֵי חוֹף תָּלוּל וְנֶהְדָּר.

קסאם

קסאם היא רקטת קרקע-קרקע פשוטה העשויה מתכת ומלאה חומר נפץ. הדלק של המנוע הרקטי שלה מורכב מתערובת של סוכר ואשלגן חנקתי. התערובת בוערת בקצב מהיר ויוצרת גזים בכמות גדולה, וכך משגרת את הרקטה.

הרקטה פותחה על ידי ארגון חמאס ומיוצרת ברצועת עזה. הרקטה קרויה על שמו של עז א-דין אל-קסאם. הרקטה משמשת את ארגוני הטרור הפלסטינים הפועלים שם בעיקר לירי על יישובים ישראליים בעוטף עזה הסמוכים לגבול הרצועה וקודם לביצוע תוכנית ההתנתקות שימשה לירי על יישובי גוש קטיף. הרקטה עשויה צינור מתכת פשוט. רקטות הקסאם הראשונות היו עשויות מעמודים של תמרורים.

אף שמדובר ברקטה פרימיטיבית, בעלת טווח קצר ודיוק נמוך ביותר, המספר הרב של הפעמים שבהם שוגרו רקטות קסאם לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל הביא לקורבנות בנפש. כל ירי של רקטות קסאם הנופל בתוך אזור מאוכלס גורם לבהלה (ראו גם: הלם קרב) וכתוצאה מכך לקושי בתפקוד היום-יומי של התושבים. היישובים הסובלים ביותר מירי רקטות קסאם הם העיר שדרות, הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, ויישובי גוש קטיף עד לפינויו. רוב הקורבנות בנפש ורוב הנזקים לרכוש הם בשדרות.

שם חיבה

שם חיבה הוא שם שניתן לאדם על ידי בני משפחתו או ידידיו, בנוסף לשמו הרשמי, כדרך להבעת חיבה כלפיו. פעמים רבות ניתן שם החיבה לפעוטות, ולעיתים נפסק או מצטמצם השימוש בשם החיבה עם ההתבגרות. פעמים אחרות הופך שם חיבה לנחלת הכלל, עד כי האדם מזוהה בעיקר בשם החיבה שלו.

שם חיבה הוא במרבית המקרים צורת הקטנה של השם הפרטי המקורי. כך, למשל, "ישראל" הופך ל"שרוליק", "אברהם" הופך ל"אבי" או ל"אברום" וכדומה. התופעה קיימת בשפות רבות. באנגלית, למשל, מקובל שם החיבה "ביל" למי ששמו הרשמי הוא "ויליאם", ו"בוב" הוא כינוי ל"רוברט". ברוסית השם הנשי "יקטרינה", הופך לשם החיבה "קטיה" וזה הופך לשם החיבה "קטיושה".

לעיתים נוספת לשמו המקורי של האדם סיומת קצרה המביעה חיבה כלפיו כגון: דבירי, דבירוש, דבירצ'וק וכדומה (שימו לב ששתי הסיומות האחרונות באות משפות סלביות).

לעיתים נגזר שם החיבה משם משפחתו של האדם. שם החיבה של וינסטון צ'רצ'יל היה "צ'רצ'י".

לעיתים נוצר שם החיבה בעקבות אירוע בולט כלשהו. לרחבעם זאבי ניתן שם החיבה "גנדי" לאחר שהגיע לחדר האוכל בבית הספר שבו התחנך, כשהוא קירח, יחף, ומגבת למותניו, הופעה שהזכירה לחבריו את המנהיג ההודי מהאטמה גנדי.

פוליטיקאים ישראלים אחדים, ששם החיבה שלהם הפך לנחלת הכלל, הפכו את שם החיבה לחלק משמם הרשמי. כך למשל אברהם בייגה שוחט, יוסף (טומי) לפיד, בנימין (ביבי) נתניהו. אחד המניעים לכך הוא לאפשר את הופעת שם החיבה בפרסומים רשמיים, כגון רשימת המועמדים לכנסת, שבהם נרשמים אנשים רק לפי שמם הרשמי המופיע במרשם האוכלוסין.

בכתב אישום שהוגש ביולי 2015 נגד ראש עיריית אור יהודה, דוד יוסף, נטען שבהמלצתו נקרא אחד מרחובות עירו בשם "באלי", שם החיבה של מי שהייתה המאהבת שלו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.