קורבן התמיד

קורבן תָּמִיד הוא קורבן עולה הבא כקורבן ציבור שהוקרב בבית המקדש פעמיים בכל יום: אחד בבוקר ואחד בין הערבים.

קורבנות התמיד מהווים פתיחה וסיום של המלאכה בבית המקדש: אין מקריבין קורבנות לפני תמיד של שחר ולא לאחר תמיד של בין הערביים.[א]

מקור

הציווי על קרבנות התמיד מופיע פעמיים בתורה. בפרשת תצוה[1] ובפרשת פנחס:

וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם ... עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה.

ביחד עם התמיד מצווה להקריב מנחת סולת ולנסך יין,[2] בדומה לקרבנות אחרים.[ב]

זמן השחיטה

קורבן תמיד של שחר נשחט לכתחילה בתחילת זמנו, שהוא בתחילת הבוקר, מעט לפני שעולה החמה, כאשר כבר יש מעט אור בשמיים,[ג] וזמנו בדיעבד הוא עד סוף ארבע שעות.[3][ד]

זמנו של קורבן תמיד של בין הערביים מתחיל קצת לאחר אמצע היום כאשר השמש הנמצאת במרכז השמיים מתחילה לנטות לצד מערב[ה] וזמנו הוא עד השקיעה. את התמיד של בין הערביים שוחטים בדרך כלל בשעה שמונה וחצי, ומקריבים בשעה תשע וחצי[ו]שעות זמניות).

אף על פי שלא מתחילים להקריב קרבנות לאחר תמיד של בין הערביים, ניתן להמשיך להקטיר[ז] במשך כל הלילה איברים של קרבנות שדמם נזרק קודם הקרבת התמיד.[ח]

סדר ההקרבה

תמיד של שחר

על מנת לבחור בכוהנים שיעסקו בעבודות השונות הנעשות בכל יום במקדש נערכו מדי יום ביומו "פייסות", הגרלה באמצעות עמידה במעגל וסיבוב בין האנשים עד למספר מסוים.

לאחר הפייס השני מביאים מלשכת הטלאים כבש[ט] שבוקר ממום ארבעה ימים מראש, מבקרים אותו עוד פעם ומביאים אותו אל הטבעות. את התמיד של שחר שוחטים בטבעת השנייה מצפון, בשורת הטבעות המערבית.[8][י] לפני השחיטה משקים את התמיד כדי שיהיה קל להפשיט אותו. לאחר השחיטה, מקבלים את דמו של הקרבן, זורקים אותו על המזבח שתי מתנות שהן ארבע, ואם נשאר דם, שופכים אותו על היסוד הדרומי של המזבח.

לאחר זריקת הדם מפשיטים את התמיד, ומנתחים אותו[י"א] את הנתחים מוסרים לששת הכהנים שזכו בהולכת האיברים לכבש, וביחד עם הכהנים שזכו בהולכת הנסכים ומנחת החביתין הם מולכים אותם לכבש. הכהנים מניחים הכל על הכבש, מולחים את אברי הקרבן והולכים להתפלל. אחרי התפילה, מעלים הכהנים את האיברים מהכבש למזבח, וזורקים אותם אל המערכה הגדולה. לאחר מכן מולחים את מנחת הנסכים ומקטירים אותה, מולחים את מנחת החביתין ומקטירים אותה, ומנסכים את היין. במקביל לניסוך היין שרים הלויים את שיר של יום.

תמיד של בין הערביים

הקרבת תמיד של בין הערביים זהה כמעט לחלוטין לתמיד של שחר, חוץ מכך ששוחטים אותו בטבעת השנייה מצפון המזרחית על מנת שיישחט נגד השמש.

התמיד על הר סיני ולדורות

סדר הקרבת קורבן התמיד מתואר במשנה במסכת המוקדשת לכך בסדר קודשים ונקראת על שמו - מסכת תמיד.

תפילות כנגד התמיד

לדעת ר' יהושע בן לוי,[10] התפילות נתקנו כנגד הקרבנות: תפילת שחרית נתקנה כנגד תמיד של שחר, ותפילת מנחה נתקנה כנגד תמיד של בין הערביים. דבר זה מתבטא בזמני התפילות: תפילת שחרית זמנה עד ארבע שעות, ותפילת המנחה זמנה משש שעות וחצי בדיעבד (מנחה גדולה) ולכתחילה מתשע שעות וחצי (מנחה קטנה).

ביאורים

  1. ^ למעט קורבן פסח, המוקרב לאחר תמיד של בין הערביים.
  2. ^ ראו ערך נסכים.
  3. ^ המשנה במסכת יומא מתארת שהצופה היה עומד על חומת המקדש, כשפניו למזרח, ומודיע שהאירו השמים, ואז היו שוחטים את התמיד.
  4. ^ כל הזמנים בחלק זה נתונים בשעות זמניות: הזמן בין הזריחה לשקיעה ("היום") מחולק ל-12 חלקים שווים שכל אחד מהם נקרא שעה. למשל: סוף ארבע שעות (או: השעה 4) היא שליש היום.
  5. ^ הגמרא במסכת פסחים[4] דורשת מהמילים "בין הערביים" שזמן התמיד הוא "מעידנא דמתחיל שמשא למערב", ועל פי ביאור רש"י שם, זמן זה הוא בערך חצי שעה לאחר חצות היום.
  6. ^ המשנה במסכת פסחים[5] אומרת שבמצב הסטנדרטי הוא נשחט בשעה שמונה וחצי, ומוקרב בשעה תשע וחצי. בערב פסח, כאשר צריך להקריב אחריו את קורבן הפסח, מקדימים את הקרבתו, לשעה שמונה וחצי; כאשר ערב פסח חל ביום שישי, וצריך להספיק לצלות את קורבן הפסח לפני שבת, מקדימים את הקרבתו לשעה שבע וחצי (נשחט בשש וחצי).
  7. ^ להעלות אותם באש על המזבח
  8. ^ זהו המצב מעיקר הדין. מדרבנן גזרו להקריב רק עד חצות.[6]
  9. ^ שגילו לכתחילה מבן שלושים יום ועד שנה, ובדיעבד כשר מגיל שמונה ימים.[7]
  10. ^ הסיבה לכך היא כדי שהתמיד ישחט נגד השמש (שבבוקר באה ממזרח).
  11. ^ בניגוד לקורבנות רגילים, שבהם ניתן לחלק את הקורבן לכמה חלקים שרוצים, את קרבנות הציבור מחלקים לנתחים קבועים שאותם לוקחים ששה כהנים (כאשר מקריבים כבש. בקרבנות אחרים המספר גבוה יותר). הנתחים הם הראש והרגל (האחורית הימנית), שתי הידיים (הרגלים הקדמיות) העוקץ (החלק האחורי העליון) והרגל (האחורית השמאלית), החזה (החלק הקדמי של בטן הכבש) והגרה (הגרון עם הריאות והלב), שתי הדפנות (חלל הבטן) והקרביים (מערכת העיכול).[9]

הערות שוליים

  1. ^ ספר שמות, פרק כ"ט, פסוקים ל"ח-מ"ב
  2. ^ ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוקים ה'-ז'
  3. ^ משנה, מסכת עדיות, פרק ו', משנה א'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות תמידים ומוספין, פרק א', הלכה ב'
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ח, עמוד א'
  5. ^ משנה, מסכת פסחים, פרק ה', משנה א'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ב', עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ד', הלכה ב'
  7. ^ משנה, מסכת פרה, פרק א', משנה ד'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק א', הלכה י"ב
  8. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ד', משנה א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידין ומוספין, פרק א', הלכה י"א. ועיין בתפארת ישראל על המשנה, בחלק "בעז", שהביא דעות נוספות.
  9. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ד', משניות ב'–ג'; מסכת יומא, פרק ב', משנה ג'
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ו, עמוד ב'
אנטיוכוס הרביעי

אנטיוכוס הרביעי (אפִּיפָאנֶס) (ביוונית: Ἀντίοχος Ἐπιφανὴς - המתגלה; 215 - 164 לפנה"ס) היה מלך הממלכה הסלאוקית בין השנים 175 ל-164 לפני הספירה. עלה לשלטון לאחר רצח אחיו, סלאוקוס הרביעי, ותוך כדי עקיפת בנו של סלאוקוס הרביעי ויורש העצר החוקי, דמטריוס הראשון.

אנטיוכוס הרביעי ירש ממלכה במשבר. תבוסתו המוחצת של אביו, אנטיוכוס הגדול, במלחמה נגד הרומאים (192 - 188 לפנה"ס) ותנאי הכניעה הקשים שנכפו על המדינה הסלאוקית, חיבלו בצורה קשה בממלכה, שהצליחה להשתקם מעט לאחר שעברה תקופה קשה בעת שלטונו של אנטיוכוס הגדול. גרוע מהפגיעה הצבאית היה אובדן היוקרה המדינית ואובדן ההרתעה של הממלכה הסלאוקית, שהתבטאו בהכרזת העצמאות של פריאפטיוס, מלך הפרתים, ששחרר את ממלכתו מעול השלטון הסלאוקי עוד בימיו האחרונים של אנטיוכוס השלישי. המרידות המשיכו גם בימי חייו של אנטיוכוס הרביעי ויורשיו, וסופן שהביאו לקיצה של הממלכה.

אנטיוכוס הרביעי הטיל על היהודים את גזירות השמד, ובימיו החל מרד החשמונאים.

המשכן

המשכן (או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד"), הוא מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. את המשכן בנו אמנים מומחים, ובראשם בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, על פי ציווי ה' המתואר בפרשיות תרומה ותצוה בספר שמות. הקמת המשכן מתוארת בסופו של הספר, בפרשיות ויקהל ופקודי, ודינים ופרטים נוספים אודותיו מתוארים גם בספרי ויקרא ובמדבר. על פי המתואר במקרא, אוהל זה שימש את ישראל לאורך כל תקופת המדבר, וכן לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, להקרבת קורבנות ולמטרות פולחניות נוספות, וכן לשם היוועדות האל עם משה, והשראת שכינתו בקרב עַם ישראל.

שנים רבות שכן אוהל מועד, ומשכן האבן שהחליף אותו, בשילה. המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים נבנה כתחליף קבע למשכן, ועל אף הבדלים מסוימים בגודל ובמבנה הפנימי, קיימים קווי דמיון רבים בין השניים.

העבודה במקדש

העבודה במקדש היא מערכת של מצוות, טקסים ומנהגים, האמורים להתבצע, על פי ההלכה, בבית המקדש מדי יום או במחזוריות שנתית.

לוי (יהדות)

לוי ביהדות הוא צאצא משבט לוי שאינו מצאצאי אהרן הכהן. שבט לוי, שנקרא על שם אבי השבט, לוי, נבדל כולו מיתר בני ישראל בייעודו לעבודת בית המקדש, ומתחלק לשתי קבוצות: צאצאי אהרון, שהם הכהנים, ובני השבט שאינם צאצאי אהרון, שהם הלוויים.

הלויים בבית המקדש היו שומרים על שערי המקדש והר הבית ובנוסף היו שרים ומנגנים בעת הקרבת הקורבנות. אף שבית המקדש חרב לפני כאלפיים שנה, ולכן חדלה להתקיים העבודה במקדש, נמשך זיהוים של הלויים ביהדות, וניתנות להם זכויות וחובות המיוחדות למעמד זה.

מסכת תמיד

מַסֶּכֶת תָּמִיד היא המסכת התשיעית בסדר קדשים, הסדר החמישי במשנה ובתלמוד. במסכת יש שבעה פרקים, שעוסקים בתיאור הקרבת קורבן התמיד של שחר, ושאר עבודות הבוקר במקדש והנהגת הכהנים מזמן עלות השחר ועד סוף הקרבת קורבן התמיד.

סדר מועד

סֵדֶר מוֹעֵד (נקרא גם סדר זמנים) הוא הסדר השני במשנה, ועוסק בהלכות ומנהגים הקשורים לחגים ולמועדים במהלך השנה. מסיבה זו, סדר מועד נלמד יותר מסדרים אחרים. לפני כל חג, יש הלומדים את המסכת המתעסקת בעניין החג.בתלמוד נדרש הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת..." על ששה סדרי משנה. המילה הרומזת לסדר מועד היא "עִתֶּיךָ" מפני שהמילה "עת" משמעותה זמן, מועד.

פיס (בית המקדש)

הפַּיִס כפי שמתואר במשנה ובספרות חז"ל, הוא גורל שהיה מתקיים בין הכהנים בבית המקדש, על מנת לקבוע איזה כהן יזכה לבצע את אחת מעבודות המקדש.

פרשת הקורבנות

פרשת הקורבנות (לפעמים בקיצור רק "קורבנות") במקורה נועדה כדי ללמוד מספר קטעים מן המקרא המשנה והתלמוד לאחר ברכות התורה, היא הורחבה בידי מקובלי צפת והפכה להיות זכר לסדר העבודה היומי בבית המקדש. יש קהילות אשכנז שלא קבלו הוספות אלו, ואומרות רק עיקר הקרבנות, דהיינו פרשת התמיד, פרק איזהו מקומן, וברייתא דרבי ישמעאל.

פרשת פינחס

פָּרָשַׁת פִּינְחָס היא הפרשה השמינית בספר במדבר. היא מתחילה בפרק כ"ה, פסוק י' ומסתיימת בפרק ל', פסוק א'. פרשת פנחס היא השנייה באורכה מבין פרשות השבוע, ויש בה 168 פסוקים. לרוב קוראים את הפרשה בסמוך לשבעה עשר בתמוז.

קורבן (יהדות)

ביהדות, קורבנות הם בעלי חיים או מינים מן הצומח, אותם מביא האדם לבית המקדש, ושם הם מונחים על אש המזבח או נאכלים על ידי הכהנים. הבאת הקורבנות הייתה ביטוי מרכזי להיותו של האדם עובד אלוהים, ולכן היא נקראת בלשון המקרא וחז"ל באופן סתמי "עבודה". המילה "קורבן", מלשון "קירבה", יש לה משמעות של קירבה גאוגרפית, בכך שהאדם מביא ומקרב את מתנתו אל המקום הנחשב למקום שכינתו של ה'. מלבד זאת, יש למילה זו משמעות של קירבה רוחנית, שכן באמצעות הקורבן האדם "מתקרב" לאל.

על פי היהדות, האל אינו אוכל ושותה את הקורבנות. הבאתם היא הבעת רצון של האדם והעם בקשר עם בורא העולם, ורצונו של האל בקורבן משמעו הבעת רצון הבורא להתקשר עם ברואיו בכלל ועם ישראל בפרט. קבלת הקורבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית. כלומר, אין הקורבן שילום שוחד לפני האל, אלא עדות על כוונת הנברא ללכת בדרכי הבורא. תפיסה זו מודגשת רבות בדברי הנביאים, ושורשיה מופיעים כבר בתורה.

הקרבת הקורבנות החלה, על פי המקרא, משחר האנושות. בראשיתה הייתה ההקרבה על בסיס יוזמה אישית, ללא הגדרה מדויקת של מקום וזמן ההקרבה ויתר הלכותיה. לאחר הקמת המשכן התמסדה הקרבת הקורבנות בישראל, ונקבעו לה בתורה כללים ופרטים מרובים. מצוות הקורבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה היהודית. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קודשים. על פי מניינו של הרמב"ם, 142 מצוות מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות.

קורבן מוסף

קורבן מוסף הוא קורבן ציבור שהקריבו בבית המקדש בימים מיוחדים, כגון שבתות וחגים . כנגד קורבן המוסף תוקנה תפילת מוסף .

קורבן עולה

קורבן עולה הוא אחד הקורבנות שהיו מקריבים בבית המקדש. קורבן עולה הוא מקבוצת הקרבנות הקרויים "קדשי קדשים". פעמים קורבן עולה בא כקורבן יחיד ופעמים כקורבן ציבור, פעמים הוא בא כחובה ופעמים כנדבה. קורבן עולה בא מן הבהמה או מן העוף. עולת בהמה באה מפרים (בקר), כבשים או עזים (צאן) ממין זכר. כאשר הקורבן בא מן העוף, ניתן להביא תור בוגר או גוזל של יונה, זכרים או נקבות. ביחד עם העולה מקריבים מנחת נסכים – סולת בלולה בשמן המוקטרת על אש המזבח, ויין הנשפך על גג המזבח.לפי הדעה המקובלת, הקורבן נקרא "עולה", משום שבניגוד לכל שאר הקורבנות – בשר העולה עולה כליל ונשרף באש על המזבח, ואין בו חלקים שנאכלים לכהנים או לבעלי הקורבן. במדרשים מובא פירוש אחר לשם "עולה" – מלשון ‎"והעולָה על רוחכם היה לא תהיה" – פסוק המדבר על מחשבתם של בני ישראל שלא לקיים את מצוות התורה, ומכאן שהעולה מכפרת על מחשבת הלב [דרוש מקור](ראו להלן).

רבי יהושע בן חנניה

רבי יהושע בן חנניה הלוי (או רבי יהושע), היה תנא בדור השני, ראש ישיבה בפקיעין שבגליל. תלמידו הגדול היה רבי עקיבא, ובר פלוגתא של רבי אליעזר. התפרנס מייצור ומכירת פחמים.

שבט לוי

שֵׁבֶט לֵוִי הוא אחד מתוך שנים עשר שבטי ישראל, המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט לוי, בן שלישי ללאה וליעקב.

לפי התורה שבט לוי כולו נבחר לעבוד ולשרת בבית המקדש. מתוך השבט אהרון ובניו נבחרו לשמש ככהנים, ויתר בני השבט נועדו למלא את תפקידם כלויים. לפני ייחוס הלוויים, הוקדשו הבכורות מכל משפחות עם ישראל לעבודת הקודש, אך לאחר חטא העגל הועבר התפקיד אל בני שבט לוי שהיה היחיד שלא חטא.

לפי מדרש מאוחר, לא השתתפו בני שבט לוי בעבודות הפרך בתקופת גלות מצרים וניתנה להם רשות לשבת וללמוד תורה.

שבט לוי הוא היחיד שלא ניתנה לו נחלה. מאחר ששבט לוי לא קיבל נחלה בתחומי ארץ ישראל, לעיתים אינו נכלל במניין שנים־עשר השבטים.

כאשר הוא נמנה כאחד משנים עשר השבטים, נכללים שבטי מנשה ואפרים כאחד: שבט יוסף. ע"פ נבואת יחזקאל יזכה גם שבט לוי בעתיד לנחלה בארץ ישראל.

שבעה עשר בתמוז

י"ז בתמוז (שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז) הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים, כמה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. על פי המקרא והתלמוד הבבלי, לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז, אך בתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז אלא שבצל המצב הקשה טעו בספירה.

צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים, הנמשכים עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.

שיקוץ משומם

שיקוץ משומם (או "שומם", בכתיב חסר: "שִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם" או "שֹׁמֵם") הוא ביטוי המופיע בספר דניאל, בספר מקבים א', ובברית החדשה, והוא כינוי לעצם שהצבתו הייתה חלק מחילול בית המקדש. משמעותו המדויקת של הביטוי אינה ברורה והיא נושא לפרשנויות דתיות ולמחקרים מדעיים שונים.

שירת הים

שִירַת הַיָּם היא אחת משלוש השירות שבתורה (האחרות הן שירת הבאר, ושירת האזינו). על פי המסופר בתורה, השירה נאמרה לאחר שים סוף נבקע לשניים, בני ישראל עברו בו והמצרים טבעו בו. שירת הים כתובה בספר התורה בצורה מיוחדת של שירה.

השירה נאמרת מדי יום בתפילת שחרית בסופם של פסוקי דזמרא. היא גם נקראת בציבור פעמיים בשנה: בשבת פרשת בשלח, החלה בסמוך לט"ו בשבט, ובשביעי של פסח. בקרב עדות שונות יש מנהגים של אמירת השירה בליל שביעי של פסח, ברוב עם.

תמיד

האם התכוונתם ל...

תפילת מנחה

ביהדות, תפילת מנחה היא התפילה הנאמרת בכל יום, החל מחצי שעה לאחר חצות היום (על פי החלוקה לשעות זמניות) ועד לשקיעת החמה.

הקורבנות ביהדות
סוגי הקורבנות
סוגי הקורבנות היסודיים עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם, בכור, מעשר, פסח SheepInhaelavalley
קורבנות ציבור קורבן התמיד, קורבן מוסף, לחם הפנים, מנחת העומר, שתי הלחם, קורבנות יום הכיפורים
קורבנות יחיד במועדים עולת ראייה, שלמי חגיגה, שלמי שמחה, קורבן פסח, חגיגת ארבעה עשר, פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים
קורבנות יחיד נוספים קורבן עולה ויורד, קורבן תודה, קורבן יולדת, קורבן עוף, מנחת חינוך, קורבנות נזיר, קרבן מצורע, מחוסר כיפורים
הקרבת הקורבנות
תהליך ההקרבה לבישת בגדי כהונה, קידוש ידיים ורגליים, סמיכה, שחיטה, מליקה, קבלה, הולכה, זריקה, מליחה, הגשה, קמיצה, תנופה, הקטרה, נסכים
איסורים ופסולים פיגול, נותר, טומאה, תמורה, מעילה, בעל מום, טרפה, ממשקה ישראל
מקום ההקרבה במות, בית המקדש, מזבח העולה, המערכה הגדולה, חידוש עבודת הקורבנות בימינו, ריכוז הפולחן

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.