קורבן

קורבן (עם ניקוד: קָרְבָּן, מקובל גם הכתיב החסר קרבן) הוא סוג של פולחן חליפין, בו מוותרים המשתתפים בפולחן על נכס כלשהו לטובת האל או האלים להם נועד הפולחן.

ישנם מספר סוגים של קורבנות, המותאמים לדרגת החשיבות של הטקס: קורבנות אדם, בעלי חיים, דברי מאכל ופרחים. עיקרו של פולחן הקורבנות הוא השמדת הקורבן, לרוב על ידי שריפה, לעיתים יותר נדירות על ידי הטבעה, קבורה, השלכה מצוק וכיוצא בזה.

פולחני הקרבה הם מהעתיקים שבפולחנים הקיימים והם עדיין נפוצים מאוד בדתות פגאניות, וזכר להם ניתן למצוא גם בדתות מונותאיסטיות, אם במפורש, ואם בצורה סמלית.

המילונאי ראובן אלקלעי ציין במילונו כי חידש את הפועל קִרְבֵּן (במובן victimize).[1]

Wechselburg Lettner detail 04
תגליף של הבל מקריב את הקורבן הראשון בהיסטוריה
Wechselburg Lettner detail 05
תגליף של קין, שהקריב את הקורבן, העצוב על כך שמנחתו לא התקבלה
Korban
דוגמה מודרנית לקרבן - צאן מועלה לקורבן על ידי כוהני דת שומרונים בהר גריזים

בתרבויות הקדומות

על פי האמונה בתרבויות הקדומות בני האדם היו תלויים באלים, ששלטו על כוחות הטבע ועל גורלם של בני האדם. מכיוון שהאלים ברובם עברו תהליך של פרסוניפיקציה ונתפסו ברוב התרבויות כבעלי חיים עילאיים או כבני אדם עילאיים או כסוג של שילוב בין בני אדם ובעלי חיים, בני האדם דימו שיש להם פסיכולוגיה ומאווים דומים לבני האדם, וניתן לרצות את פניהם ולשכך את כעסם באמצעות הבאת מתנות והקרבת קורבנות.

כך למשל בתרבות האוגריתית בעלילות בעל וענת האלים מתוארים כמי שעושים משתאות ואוכלים בשר ושותים יין, ולכן אגדת אקהת פותחת בכך שדנאל הצדיק העקר שרוצה להפקד בבן, מאכיל ומשקה את האלים במקדש. תרבות זאת של הקרבת קורבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה כנראה משותפת לכל העולם העתיק והייתה קיימת באמריקה הדרומית עד למאה ה-16.

בתרבויות הקדומות, קרבנות אדם היו נפוצים מאוד. כפי שעולה מעדויות שונות, טקסים בהם הקריבו קרבנות אדם היו נהוגים בכל התרבויות האליליות הקדומות ואף בגיא בן הינום שבירושלים. בעולם הישן הלכו טקסים אלה ונהיו נדירים עם הזמן, ועדויות אחרונות לקרבן אדם ניתן למצוא בכתביו של דיודורוס איש סיציליה המעיד כי כאשר הטיל מושל סירקוזה מצור על קרתגו (309 לפנה"ס) הקריבו תושבי העיר מאתיים ילדים לאלים. טקסים כאלה המשיכו בתרבויות שהתקיימו בעולם החדש. אחת העדויות הדרמטיות להתרחשות כזו, הם הממצאים שהתגלו בטוקומה שבפרו, שם במאה ה-16 עם הפלישה הספרדית של הקונקיסטאדורים שנתפסה כמאיימת ביותר על בני האינקה, התגלו בעיר הפירמידות גויות של 119 בני אדם, שעברו הליך של פולחן ריטואלי שבמהלכו לאחר שסוממו, נשחטו, ראשם נערף, וליבם נעקר מקרבם והוקרב.

קורבנות ביהדות

על פי המקרא בני האדם הקריבו קרבנות החל משחר האנושות. קין והבל היו הראשונים להקריב עולות, מה שהוביל לריב ביניהם ולרצח הבל. נח הקריב עולה כהודאה על הצלתו ממי המבול

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ"

יצחק כמעט שהוקרב באירוע עקדת יצחק (במקומו הוקרב כבש).

ביהדות קורבן הוא מתנה לאלוהים. הקורבן הוקרב על גבי ה"במה" או על גבי המזבח בבית המקדש. הקורבן נקרא כך כיוון שבאמצעותו מתקרב האדם לאל[דרוש מקור]. הקרבת קורבנות הייתה חלק מרכזי בפולחן הדתי. המזבחות והמקדשים היוו מרכזים רוחניים לעם במשך תקופה ארוכה. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא ובאופן פחות בספר במדבר. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל[2]. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי דיני הקורבנות מופיעים בעיקר בסדר קודשים.

הקורבנות מגוונים מאוד - מהחי ומהצומח, כאשר כל סממן בקורבן טעון במשמעות סמלית. כך לדוגמה במנחת הקנאות של הסוטה אין שמן או לבונה, וכן גם במנחת החוטא, כדי שהקורבן יהיה בזוי ופחות. כהן גדול שחטא מביא פר לקורבנו בעוד שאדם פשוט מביא רק כבשה או שעירה.

קורבנות באסלאם

באסלאם פולחני הקרבת קרבנות נותרו באופן סמלי בלבד. כך למשל, בחג הקרבן או עיד-אלדחא. המוסלמים נוהגים לשחוט בעל חיים (עז, כבש, פרה) כדי לשחזר את נכונותו של אברהם להקריב את בנו ישמעאל. בנוסף בקרב קהילות דוברות ערבית במזרח התיכון נהוג טקס עקיקה (בערבית: عقيقة), שהוא מסמל את כניסתו של הרך הנולד אל חוג המשפחה המסורת הערבית. לפיכך, נהוג לשחוט בעל חיים, למען הילד ולהכין מבשר בעל החיים סעודה לכל המשפחה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראובן אלקלעימלון עברי-אנגלי שלם, מסדה, מהדורה מורחבת, 1994, אולם המילה אינה מופיעה במילון העברי-עברי שלו (1994; גליל)
  2. ^ ספר יחזקאל, פרק מ' - ספר יחזקאל, פרק מ"ח
מטאלו

מטאלו (באנגלית: Metallo) הוא דמות בדיונית של נבל-על קיבורג המופיעה בחוברות הקומיקס סופרמן ביקום DC קומיקס. הדמות הופיעה לראשונה בחוברת Action Comics #252 ממאי 1959, והיא נוצרה על ידי הכותב רוברט ברנשטיין והמאייר אל פלסטינו. סימן החותם של מטאלו הוא מקור כוחו - הקריפטונייט, בו הוא משתמש כנשק כנגד סופרמן.

ג'ון קורבן היה פושע מקצועי, עד שנפצע באופן אנוש בתאונת דרכים. הוא נמצא בידי פרופסור אמט וייל, אשר היה אובססיבי לרעיון שסופרמן הוא חוד החנית של פלישת חייזרים לאחר שמצא את החללית בה התרסק ונחשף להודעתו של ג'ור-אל לבנו. וייל לקח את קורבן חסר האונים והשתיל את מוחו לגוף קיבורג המופעל באמצעות קריפטונייט, והורה לו להרוג את סופרמן. כעת תחת זהות "מטאלו", קורבן הרג את וייל, נלחם בסופרמן והובס. הוא נמצא בידי לקס לות'ר, שהבין כי מקור הקריפטונייט יקר מאוד, קרע אותו מחזהו כבדרך אגב והרג לכאורה את קורבן. קורבן שרד והצליח לברוח ממתקני לקסקורפ, ובעוד לות'ר החל לאגור יותר ויותר קריפטונייט, קורבן פשט על מחסני לקסקורפ וגנב קריפטונייט ורכיבים רובוטיים, והתחקה אחר משלוח רכיבים שיועד לרובוט-מן. קרב החל בינו לבין רובוט-מן ופטרול האבדון, אליו הצטרף סופרמן והכריע את הקרב. קורבן נהרס, ומוחו נלקח בידי לקסקורפ למחסן במיזורי.

מאוחר יותר, מוחו חובר לגוף רובוטי חדש והוא הצטרף לברייניאק. בין היתר הוא נלחם בסטיל, באטמן, רובין ובציידת. לב הקריפטונייט שלו הוצא מחזהו והוחלף בתחליף אלקטרוני בידי סופרמן ובאטמן. במציאות יקום DC שלאחר פלאשפוינט, ג'ון קורבן הוצג כאחד מחייליו של גנרל סם ליין, והתאהב בבתו, לויס. כאשר סופרמן נמלט ממשמורת צבאית, קורבן התגייס ל"פרויקט חייל הפלדה" של דוקטור הנרי איירונס למרות הסכנות הכרוכות בכך. הוא נלחם בסופרמן אך עזר נגד ברייניאק, והושתל בו לב קריפטונייט כדי שימשיך לחיות. קורבן מוכנס לתרדמת, ממנה הוא מתעורר כאשר סופרמן נעשה רע, אך הוא נהרג באותה תקרית. הוא נראה בחיים זמן מה לאחר מכן והצטרף ליחידת הנקמה בסופרמן.

דמותו של מטאלו מדורגת במקום ה-52 ברשימת מאה נבלי-העל הגדולים של כל הזמנים, לפי אתר IGN. את דמותו בסדרות הלייב אקשן "סופרבוי", "לויס וקלארק: הרפתקאותיו החדשות של סופרמן", "סמולוויל" ו"סופרגירל" גילמו השחקנים מייקל קאלאן, סקוט ולנטיין, בריאן אוסטין גרין ופרדריק שמידט, בהתאמה.

מנחת העומר

מִנְחָת הַעֹמֶר או עֹמֶר הַתְּנוּפָה הוא קורבן מנחת ציבור שמביאים מראשית הקציר, למחרת יום טוב ראשון של חג הפסח. מידת הנפח, הנקראת "עומר", מובאת לכהן, שתפקידו להניף את המנחה לפני ה'. העומר היה בא מן השעורים, למרות שבתורה לא מפורש מאיזה מין. קורבן זה נקרא גם "מנחת ביכורים" על שם שמביאים אותו מהתבואה שביכרה.

היום המדויק שבו יש לקיים את המצווה היווה מוקד לפולמוס מרכזי בין הכתות היהודיות בתקופת המקדש.

מסכת מנחות

מסכת מנחות היא המסכת השנייה בסדר קדשים, הסדר החמישי במשנה. מלבד המשנה והתוספתא, יש על המסכת תלמוד בבלי, ואין עליה תלמוד ירושלמי. בתלמוד הבבלי על מסכת זו יש 109 דפים.

במשנה יש במסכת שלושה עשר פרקים אשר עוסקים בעיקר בדיני הקורבנות הבאים מהצומח וקרויים מנחות, וזאת בניגוד למסכת זבחים העוסקת בקורבנות הבאים מן החי. פרק רביעי במסכת זו עוסק בדרך אגב בציצית, תפילין, והלכות ספר תורה ומזוזה.

מצה

מַצָּה היא מאפה העשוי מבצק של אחד או יותר מחמשת מיני דגן שלא החמיץ. המצה מכונה בתורה גם "לחם עוני", כנראה בשל העובדה שהייתה מאכלם של עניים בימות השנה. המצות מוזכרות בתורה ובמקורות יהודים שונים, אך שני המקומות המרכזיים שבהם ניתן להן ביטוי רב, הם חג הפסח (המכונה בתורה על שם המאכל: "חג המצות"), וכן בבית המקדש, שבו הייתה המצה אחד המאפים הבאים בתור קורבן מנחה.

אחת ממצוות הפסח והלכות ליל הסדר היא אכילת מצה בליל הסדר, כזכר ליציאת מצרים, כאמור בשמות: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם" (שמות, י"ב, ל"ט). על פי רוב הדעות, אין מצווה באכילת מצה בשאר ימות החג, אך מחמת איסור חמץ, המצה מהווה תחליף ללחם למקפידים על מצוות החג. כאשר בית המקדש היה קיים, הייתה מצווה מיוחדת באכילת המצה עם קורבן פסח שהיה נאכל אף הוא בליל הסדר, או (למי שאינו יכול) בפסח שני, חודש לאחר מכן.

אל המנהג המיוחד של אפיית מצות הצמידו שונאי ישראל את עלילות הדם המפורסמת לפיה, היהודים כביכול משתמשים בדם ילדים נוצריים לשם אפיית המצות.

פולחן

פולחן (מהשורש הארמי פל"ח, המקביל לשורש העברי עב"ד; בלועזית: ריטוּאָל) הוא מכלול הפעולות שאנשים מצווים או נוהגים לבצע במהלך טקס דתי או טקס מסורתי כלשהו.

הפולחן יכול לכלול צורה קבועה מראש לביצוע עבודת האל בדת מסוימת או בכת דתית. הפולחן יכול להתבטא כחלק מדוקטרינה חברתית רחבה או כאמונה אישית.

על אף שנהוג להשתמש בביטוי "פולחן" בהקשר של טקסים המתבצעים בבבתי תפילה כגון בתי כנסת או כנסיות, הקשר שבין הדוקטרינה של דת מסוימת לפולחנים המבוצעים בגינה משתנה במידה ניכרת בין דת לדת. לעיתים קרובות יש קשר ישיר בין דבקות דתית לבין פולחן, ובכך ברוב המקרים הפולחן מבטא הערצה לאלוהות[דרוש מקור].

אחת מצורות הפולחן הנפוצות ביותר בין הדתות הקדומות (שאף הייתה קיימת בתחילת דרכן של הדתות המונותיסטיות הגדולות) הייתה העלאת קורבנות. בדתות מסוימות היה אף נהוג להקריב קורבן אדם, או צורות אחרות של רצח פולחני. הדוגמה הבולטת לכך הייתה אצל האצטקים.

פולחנים היוו חלק מהתרבות האנושית במשך עשרות אלפי השנים האחרונות. ההוכחה המוקדמת ביותר לקבורה פולחנית תוארכה ללפני 20,000 שנה (לא נמצאו סימני קבורה בשלדים עתיקים יותר).

פסח

חג הפֶּסַח (או בשמו המקראי: חַג הַמַּצּוֹת) הוא חג יהודי מקראי, הראשון מבין שלוש הרגלים. פסח נחוג שבעה ימים, מט"ו בניסן ועד כ"א בניסן. היום הראשון והאחרון הם ימים טובים, והימים שביניהם מכונים חול המועד.

פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות מצרים לחירות, שחלה בליל היום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. שמו של החג נובע מהפסוק: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק כ"ז) היום האחרון לחג, המכונה שביעי של פסח, מציין לפי חז"ל את נס קריעת ים סוף.

מצוות החג המרכזיות הן איסור אכילה, הנאה ובעלות על חמץ במהלך כל החג, ומצוות עשה של אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים בלילה הראשון של החג, הוא ליל הסדר. בליל הסדר מצווה מן התורה לאכול מצה ומרור ולספר על יציאת מצרים, ומדברי חכמים גם לשתות ארבע כוסות יין. בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיימו בחג הפסח גם מצוות העלייה לרגל, הקרבת קורבן פסח בערב החג ואכילתו בירושלים עד חצות הלילה של ליל הסדר. לאחר חורבן בית המקדש מצוות אכילת מרור בליל הסדר היא מדברי חכמים.

ערכים העומדים בבסיס החג הפכו לסמל תרבותי ודתי אוניברסלי. סיפור יציאת מצרים והיציאה לחופשי מעבדות העומדים בלב חג הפסח, הפכו את החירות לערך משמעותי המקבל ביטויים רחבים יותר בחג מעצם הסיפור ההיסטורי. המונח "יציאה מעבדות לחירות" השאוב מחג הפסח הפך לביטוי שגור בשפה העברית בהקשרים שונים.

פסח שני

פסח שני (נקרא גם פסח קטן) חל בי"ד באייר, חודש בדיוק אחרי ערב פסח, ובו ניתנת שוב ההזדמנות להקריב קורבן פסח עבור אנשים שנמנע מהם להקריבו במועדו משום שהיו טמאים או רחוקים ממקום המקדש בי"ד בניסן. קורבן פסח הוא אחד משתי מצוות עשה בכל התורה שעבירה עליהן דינה כרת ולכן חשיבותו הגדולה של יום זה.

קורבן (יהדות)

ביהדות, קורבנות הם בעלי חיים או מינים מן הצומח, אותם מביא האדם לבית המקדש, ושם הם מונחים על אש המזבח או נאכלים על ידי הכהנים. הבאת הקורבנות הייתה ביטוי מרכזי להיותו של האדם עובד אלוהים, ולכן היא נקראת בלשון המקרא וחז"ל באופן סתמי "עבודה". המילה "קורבן", מלשון "קירבה", יש לה משמעות של קירבה גאוגרפית, בכך שהאדם מביא ומקרב את מתנתו אל המקום הנחשב למקום שכינתו של ה'. מלבד זאת, יש למילה זו משמעות של קירבה רוחנית, שכן באמצעות הקורבן האדם "מתקרב" לאל.

על פי היהדות, האל אינו אוכל ושותה את הקורבנות. הבאתם היא הבעת רצון של האדם והעם בקשר עם בורא העולם, ורצונו של האל בקורבן משמעו הבעת רצון הבורא להתקשר עם ברואיו בכלל ועם ישראל בפרט. קבלת הקורבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית. כלומר, אין הקורבן שילום שוחד לפני האל, אלא עדות על כוונת הנברא ללכת בדרכי הבורא. תפיסה זו מודגשת רבות בדברי הנביאים, ושורשיה מופיעים כבר בתורה.

הקרבת הקורבנות החלה, על פי המקרא, משחר האנושות. בראשיתה הייתה ההקרבה על בסיס יוזמה אישית, ללא הגדרה מדויקת של מקום וזמן ההקרבה ויתר הלכותיה. לאחר הקמת המשכן התמסדה הקרבת הקורבנות בישראל, ונקבעו לה בתורה כללים ופרטים מרובים. מצוות הקורבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה היהודית. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קודשים. על פי מניינו של הרמב"ם, 142 מצוות מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות.

קורבן אשם

קורבן אשם הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הבא ככפרה על חטאים שונים. ברוב האיסורים שבתורה, לא נקבע קורבן לאדם העובר עליהם. אולם בעבירות חמורות במיוחד קבעה התורה, שהחוטא יביא קורבן לכפרה על חטאו, כחלק מתהליך התשובה. קורבן האשם התייחד למספר מצומצם של עבירות, כדלהלן. האשם בא רק בתור קורבן יחיד, ולעולם אינו קורבן ציבור.

שמו של האשם, מורה על חומרת העבירה ועל אשמתו של החוטא, שכן אשמות מביאים על עבירות חמורות במיוחד: למשל אשם גזילות ואשם מצורע, הם על עבירות כאלו שנעשו במזיד (בשונה מקורבן חטאת הבא רק על השוגג), אשם מעילות על מעילה בקדשי שמים. ואילו שם האשם תלוי בא להורות על כך שאשמתו גדולה אף על פי שעשאה בשוגג, וישא את אשמתו אם לא יביא את הקורבן וישוב על חטאיו.

האשם הוא קורבן מסוג קדשי קדשים: בשרו נאכל על ידי הכהנים בבית המקדש, ביום הקרבתו ובלילה שאחריו בלבד. בדרך כלל, האשם הוא אַיִל (כבש זכר בוגר), והתורה קוצבת לו מחיר של שני שקלים לפחות (בשקל הקודש).

קורבן התמיד

קורבן תָּמִיד הוא קורבן עולה הבא כקורבן ציבור שהוקרב בבית המקדש פעמיים בכל יום: אחד בבוקר ואחד בין הערבים.

קורבנות התמיד מהווים פתיחה וסיום של המלאכה בבית המקדש: אין מקריבין קורבנות לפני תמיד של שחר ולא לאחר תמיד של בין הערביים.

קורבן חטאת

קורבן חטאת הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש. הקורבן מובא בדרך־כלל ככפרה על חטאים שונים, וכן כחלק מקורבן המוסף במועדים. החטאת היא קורבן מסוג "קדשי קדשים". ייחודו הוא במקום בו ניתן דם הקורבן: בקרנות שבראש המזבח, ובסוגי חטאות מסוימים הדם ניתן בקדש הקדשים ובמקומות נוספים בהיכל.

קורבן מנחה

קורבן מנחה הוא קורבן מן הצומח שהיה מובא לבית המקדש. רוב המנחות היו עשויות מסולת חיטים ומיעוטן מסולת שעורים. משמעות המילה מנחה היא מתנה, שמטרתה הנחת דעת מי שמביאים לו את המנחה.

קורבן פסח

קורבן פֶּסַח ביהדות הוא קורבן של טלה או גדי שהוקרב לראשונה בליל מכת בכורות - המכה האחרונה מעשר המכות, ערב יציאת בני ישראל ממצרים, ובעקבות זאת נקבע כקרבן הקרב בכל שנה, מעת הכניסה לארץ ישראל, בי"ד בניסן (חג הפסח במשמעותו המקורית) אחר הצהריים, ונאכל בליל ט"ו בניסן - חג המצות, או חג הפסח במשמעותו כיום. הפסח נקרא על שם ה"פסיחה" (ה"דילוג") של אלוהים על בתי ישראל בזמן מכת בכורות, ככתוב: (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק כ"ז): "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".

למצווה זו משמעות היסטורית ודתית רבה, ובמקרא מדגיש קיומה של המצווה מספר פעמים באירועים היסטוריים מיוחדים.

קורבן שלמים

קורבן שלמים הוא אחד מסוגי הקורבנות שהיו קרבים בבית המקדש. קורבן שלמים בא בדרך כלל כקרבן נדבה, ובשרו מתחלק לשלושה חלקים: האמורים - קרבים על גבי המזבח, החזה והשוק - ניתנים לכהנים לאכילה, ושאר בשר הקרבן - נאכל על ידי הבעלים. קורבן שלמים הוא, בדרך כלל, קורבן מסוג קדשים קלים, ולכן בשרו נאכל בכל השטח המקודש של ירושלים, ולא רק במקדש.

קורבן תודה

קורבן תודה הוא קורבן נדבה שהיה קרב בבית המקדש. תכלית הקורבן - כשמו, הודאה לה' על ישועה שהביא למגיש הקורבן. למעשה, קורבן תודה נחשב סוג של קורבן שלמים, ודיניו מפורטים בתורה בפרשת קורבן השלמים,; אך יש לו כמה דינים שבהם הוא שונה מקורבן שלמים רגיל. קורבן תודה בא תמיד כקורבן יחיד, והוא לעולם אינו בא כקורבן ציבור. על פי המדרש שונה קורבן תודה מכל הקרבנות, בכך שאינו עתיד להתבטל בעתיד.

שבעה עשר בתמוז

י"ז בתמוז (שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז) הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים, כמה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. על פי המקרא והתלמוד הבבלי, לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז, אך בתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז אלא שבצל המצב הקשה טעו בספירה.

צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים, הנמשכים עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.

שלוש רגלים

שָׁלשׁ רְגָלִים הן שלושה חגים מקראיים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם מצווה מהתורה לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים. מלבד מצוות העלייה לרגל, התורה מצווה על שתי מצוות נוספות המיוחדות לרגלים: לחגוג אותם, ולשמוח בהם. חז"ל פירשו מצוות אלו כחובה על כל עולה רגל להקריב עולת ראייה, שלמי חגיגה, ושלמי שמחה.

שלמי חגיגה

קורבן שלמי חגיגה הוא אחד משלושת הקורבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות.

מקור המצווה בפסוק: "שלוש רגלים תחוג לי בשנה" (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ד). חז"ל פירשו שהכוונה היא שיש להביא קורבן חגיגה בשלושת הרגלים.

שתי הלחם

שתי הלחם הוא קורבן מנחה של ציבור, שהיה קרב בחג השבועות בבית המקדש. שתי הלחם היא המצווה היחידה המיוחדת לחג השבועות, ומבטאת את היותו חג הקציר ויום הביכורים. שתי הלחם היה הקרבן הראשון שהובא מהחיטים החדשות שגדלו בשנה זו, ובכך הוא ביכורי קציר חיטים. קורבן זה הובא בנוסף על קורבנות המוסף שהיו קרבים בחג השבועות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.