קופטית

קופטית הוא שם ניב של השפה המצרית הקדומה. שפה זו כתובה בכתב מיוחד הקרוי הכתב הקופטי, המצוי עדיין בשימוש בספרי התפילה של הכנסייה הקופטית. שם השפה נובע מ"קופטים", שם הנוצרים תושבי מצרים שמוצאם מהמצרים הקדמונים, ששמם קשור לשם "אגיפטוס" (Egyptos), הכינוי היווני העתיק למצרים: Αἴγυπτος. בעברית משנאית - נקראה הקופטית "גיפּטית" (חילופי גיכ"ק)[1]. הכינוי "קופטית" בעברית המודרנית - הושפע מכינוי הקופטית בשפות מודרניות זרות.

ידיעת הקופטית היא שאפשרה לז'אן-פרנסואה שמפוליון לפענח את כתב החרטומים שבאבן רוזטה.

קופטית
te met rem en kēmɪ, שפת אנשי מצרים
מדינות מצרים (נכחדה)
אזורים צפון אפריקה
דוברים אין, שפה נכחדת
כתב אלפבית קופטי
משפחה

אפרו-אסיאתית

מצרית
קופטית
לאום אין
ארגון הכנסייה הקופטית
ראו גם שפהכתב • רשימת שפות

היסטוריית השפה והכתב

מקורו הקדום של הכתב הקופטי הוא במאה השנייה לפנה"ס, כשהשפה היוונית הפכה לנפוצה בתקופת בית תלמי ולכן רוב המשכילים ידעו לכתוב ולדבר יוונית כשפה שנייה. כהני הדת העתיקה של מצרים שהתפרנסו ממכירת קמעות והורוסקופים מצאו שאין ביקוש לסחורתם, משום שאיש פרט להם לא ידע לקרוא את הכתב הדמוטי בו כתבו עד אז את השפה המצרית. לפיכך, החלו אלה לכתוב את השפה המצרית שבקמעות בכתב היווני, שלהן הוסיפו תווים נוספים שהושאלו מן הכתב הדמוטי עבור עיצורים שאינם קיימים ביוונית. בהדרגה צומצם מספר תווים אלו והתוצאה הייתה צורת כתב תקנית חדשה לשפה המצרית.

כאשר הפכה הנצרות לדת המדינה בסוף המאה השנייה לספירה, חיפשו מנהיגי הכנסייה דרך להעביר מסר אחיד להמוני העם בשפתם. המיסיונרים ידעו לקרוא כתב יווני, אך לא דמוטי. העם הפשוט לא ידע לקרוא כלל, אך דיבר מצרית. לפיכך, החלו אבות הכנסייה לכתוב את הטקסטים בשפה המצרית, אך בכתב יווני, וכך יכלו המיסיונרים לקרוא ופשוטי העם להבין.

תחילה היה ניסיון לכתוב את השפה רק באלפבית היווני, אך במהרה התבררו חסרונות השיטה והוספו ששה תווים מן הכתב הדמוטי עבור הניב הסהידי (Sahidic)[2] ושבעה תווים מן הכתב הדמוטי עבור הניב הבוהאירי (Bohairic)[3].

באזורים שונים במצרים היו בשימוש ניבי מצרית שונים. ולכן נעשה ניסיון להורות את כתבי הקודש בניב ה"סהידי" הנייטרלי. ואכן, בהדרגה הפך ניב זה לבולט ביצירות הספרותיות של התקופה. אך במאה ה-11, כשהפטריארכיה הקופטית עברה מאלכסנדריה לקהיר, הפך הניב ה"בוהאירי" אותו דיברו באזור הדלתא לשולט. כיום זהו הניב היחיד הקיים בשפה הקופטית בספרים.

תור הזהב של הקופטית

נוהגים לתארך את המאה ה-5 לספירה כתחילת תור הזהב של השפה הקופטית. מבשרה היה הארכימנדריט סט. שֶׁנוּטֶה (ϣⲏⲛⲟⲩⲧⲉ) שחי בשנים 348–466 לספירה. הוא הפך את השפה מכלי להעברת הוראות לנזירים, לשפה ספרותית בשימוש נרחב בשימוש הנזירים, שלטונות הכנסייה, האזרח הפשוט ואף פקידי הממשל. הכריזמה בה ניחן, הידיעה המעמיקה של השפה היוונית בה שלט ומוחו היצירתי, ספקו לו את הכלים הנדרשים על-מנת לרומם את השפה הקופטית בתוכן ובסגנון לרמות ספרותיות שלא הגיעה אליהם עד אז ולא השתוותה אליהם מאז.

המורשת הספרותית נמשכה, אם כי לא באותה רמה, באמצעות כתביו של השליח סט. בסה במחצית השנייה של המאה ה-5, ואחר כך בכתביהם של אבות הכנסייה האחרים במאות ה-6 וה-7.

קופטית בתקופת השלטון הערבי המוקדם (מאות 7 עד 10 לספירה)

באמצע המאה ה-7 נכבשה מצרים על ידי הערבים. השלטון הערבי אילץ את הקופטים ללמוד ערבית על-מנת לשמר את מקום העבודה הציבורי שלהם. מדיניות זו שחקה בהדרגה את מספר קוראי הקופטית החילוניים שרובם היו עובדי ציבור ובני משפחותיהם. תוך מאה שנה נאלץ הבישוף סוורוס לכתוב את "תולדות הפטריארכים" בערבית.

עם זאת, בפולחן עדיין היה שימוש רב בקופטית לצד היוונית והיא המשיכה לשמש כשפת האיכרים וכהני הכנסייה. בתקופה זו החלו מילים חודרות מהשפה הערבית לקופטית.

Coptic
כתובת קופטית

שקיעת השפה הקופטית

רדיפות שליטים מוסלמיים שהחלו מיד לאחר כיבוש מצרים בידי האסלאם והתגברו אף יותר בגלל מסעי הצלב החישו את הדרדרות השפה. חלק מהקופטים התאסלמו, ואפילו בכנסייה החלה הערבית להחליף את היוונית כשפה שנייה ובהדרגה הפכה לשפה ראשונה. קיימים טקסטים מתקופה זו שבה מוצאים ערבית כתובה בכתב קופטי ובהדרגה חדר הכתב הערבי גם לטקסטים הדתיים וכיום ספרי הקודש הקופטיים כתובים בכתב ערבי. בסוף המאה ה-17 חדלה השפה הקופטית להיות שפת דיבור.

במאה ה-19 נעשו ניסיונות לחדש את השפה שהתבטאו בחידוש השימוש בשפה בכנסיות ובהדפסת כתבי הקודש מחדש בכתב הקופטי, אלא שבעקבות המהפכה במצרים ב-1952 שלה היו שותפים קופטים צעירים, שבה הערבית להיות השפה והכתב הדומיננטיים והקופטית קיימת כיום רק בחלק מספרי התפילה. כיום, מלמדים את הילדים את השפה הקופטית מגיל צעיר, כדי שירכשו שפה זאת.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קט"ו, עמוד א', מסכת מגילה יח א
  2. ^ כנראה הכוונה לניב הצעידי, כלומר זה של דרום מצרים
  3. ^ כנראה הכוונה לניב הבחרי, כלומר זה של צפון מצרים ואזור הדלתא
בוטרוס ראלי

בוטרוס ראלי (בערבית: بطرس غالي, תעתיק מדויק: בטרס ע'אלי) (1846 - 20 בפברואר 1910) היה ראש ממשלת מצרים בשנים 1908–1910 עד הרצחו.

ראלי נולד למשפחה קופטית. שימש כשר החוץ המצרי, ובתפקיד זה כתב את התנאים לתוכנית אל עריש - תוכנית להתיישבות יהודית בסיני ובאל-עריש, אותה יזם הרצל ואשר לא יצאה אל הפועל. הוא הואשם בתמיכה בבריטניה בתקרית דינשאווי וב-20 בפברואר 1910, כשנה וחצי לאחר מינויו כראש הממשלה, נרצח בידי מתנקש.

נכדו בוטרוס בוטרוס ראלי כיהן כמזכ"ל האו"ם בשנים 1992–1996.

בית הכנסת בן עזרא

בית הכנסת בן עזרא (בערבית: معبد بن عزرا) הנקרא גם בית כנסת הגניזה, הוא בית כנסת המצוי ברובע הקופטי שבפוסטאט, בעיר קהיר שבמצרים, ובו נמצאה הגניזה הקהירית.

בית הכנסת נבנה על חורבות בסיליקה של כנסייה קופטית, ואדמותיה נקנו בשנת 882 לספירה על ידי אברהם בן עזרא מירושלים, עבור 20,000 דינרים. התפללה בו הקהילה הירושלמית ("אלשאמיין"), שכללה יהודים שמוצאם מארץ ישראל וסוריה. בבית הכנסת התפללו בנוסח ארץ ישראל.

על פי המסורת המקומית, בית הכנסת נבנה במקום שבו נמצא משה רבנו כתינוק. בית הכנסת נקרא במקור "בית הכנסת של אנשי ישראל". מאוחר יותר נודע בשם "בית הכנסת של אליהו הנביא", ואחר כך בית הכנסת "בן עזרא". רבי משה בן מימון, הרמב"ם, התפלל בבית כנסת זה, ולכן הוא גם נקרא לעיתים בשם בית הכנסת הרמב"ם.[דרוש מקור]בעבר היו לבית הכנסת דלתות עץ מרשימות, עם 16 לוחות עץ מהוקצעים, כנראה מן המאה ה-11, אשר נמצאות כיום במוזיאון ישראל בירושלים.

בעת שיפוץ שנערך בשנות ה-90 של המאה ה-19, במהלכו נהרס רוב המבנה הישן, התגלה בעליית הגג של בית הכנסת חדר גניזה עתיק, ובו מאות אלפי דפים ומסמכים מקוריים. בגניזה, שכונתה בשם "הגניזה הקהירית", נמצאו שלמים למעלה מ-100,000 דפים, מרביתם מן האלף הראשון לספירה, ובהם לא רק דפים מכתבי הקודש, אלא גם ספרים, מכתבים ומסמכים שונים שנכתבו בעברית, ארמית, ערבית, פרסית, יידיש ולטינית - בדרך-כלל באותיות עבריות. פרסום המסמכים שהתגלו הביא למהפכה בחקר ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה הכללית של ימי הביניים. מסמכי הגניזה הועברו לספריות ברחבי העולם, ומדענים רבים בארצות שונות שוקדים מזה עשרות שנים על חקירתם.

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 נערכו במקום עבודות שיפוץ ושימור, ונבנתה בה ספרייה למורשת יהדות מצרים. בית הכנסת משמש מוקד עליה לרגל לתיירים רבים.

הכעבה

הכַּעְבָּה (בערבית: الكعبة; מילולית: "הקובייה") היא מבנה קדוש למוסלמים הנמצא במכה שבערב הסעודית. סביב הכעבה עומד אל-מסג'ד אל-חראם, המסגד הקדוש ביותר באסלאם. הכעבה היא גם הקיבלה בתפילה המוסלמית, כלומר, הכיוון אליו פונים המאמינים בזמן התפילה.

מבנה זה היה קדוש גם לעובדי האלילים בתקופת הג'אהִליה (התקופה הקדם-אסלאמית בחצי האי ערב). על פי האסלאם, עם התגלותו של מוחמד, הוא התכחש לכעבה עד שטיהר אותה מהאלילים שהיו בה קודם.

הרעם, תבונה מושלמת

"הרעם", המכונה גם "תבונה מושלמת", היא פואמה שנתגלתה בין כתבי היד הגנוסטיים בנגע חמאדי שבמצרים בשנת 1945.

הפואמה כתובה כמונולוג חידתי מתמשך, שבו מגוללת הדוברת-הגואלת סדרה של אמירות פרדוקסליות באשר לטבע האלוהות הנשית. היגדים פרדוקסליים אלה מזכירים את חידות הזהות של יוון העתיקה – צורה פיוטית שהייתה נפוצה באזור הים התיכון.

זמן חיבורהּ של הפואמה אינו ידוע, אך יש הסכמה על כך שבמקור היא נכתבה ביוונית, אם כי עד לימינו אנו שרדה רק גרסה קופטית בספריית נגע חמאדי. פרופ' אן מגוויר (McGuire) מקולג' האברפורד בפנסילבניה כותבת כי הפואמה "קיימת רק בגרסה הקופטית שנמצאה בנגע חמאדי (NHC VI 2:13, 1-21 ,32). אין יודעים את זהות מחברהּ או את תאריך ומקום יצירתהּ, אך מתקבל על הדעת כי נוצרה באלכסנדריה בסביבות המאה ה-2 או ה-3. מכל מקום, ברור כי הטקסט נכתב במקור ביוונית לפני אמצע המאה ה-4, שאז בערך נוצר כתב היד הקופטי". כיום שמור כתב היד במוזיאון הקופטי שבקהיר.

היצירה בכללותה כתובה כפואמה בסטרופות (כעין בתים) מקבילות, וניתן לשער כי המחבר שאב השראה מן האָרֶטָלוגיות (סוג של המנונות) לאלה המצרית איזיס או מספרות החוכמה היהודית, שגם בהן פורטת ישות שמימית נשית (איזיס או החוכמה, בהתאמה) את מעלותיה בלשון מונולוגית.

ייתכן כי החידות שבפואמה נשענות על מיתוס גנוסטי קלאסי, כמו זה המופיע באפוקריפון של יוחנן.

התגלות מריה בזייתון

לפי טענותיהם של עדים שונים, התגלתה מריה הקדושה בצורות שונות מעל הכנסייה הקופטית הקרויה על שמה בא-זייתון אשר בקהיר במשך שנתיים-שלוש. ההתגלות הראשונה דווחה ב-2 באפריל 1968.

המראה אשר נגלה לעיני המתבוננים הרבים נראה כצללית אישה צעירה מוארת באור לבן כורעת ברך לפני הצלב אשר על גג הכנסייה. מאמינים רבים האמינו כי החיזיון שלנגד עיניהם הוא התגלות של מריה הקדושה, אשר לטענתם הייתה מסתכלת עליהם ברחמנות ומרימה ידיה כדי לברך את הבאים. עם התפרסמות ההתרחשות האתר הפך עד מהרה למוקד עלייה לרגל ומליוני מצרים וזרים צפו בהתגלות, ביניהם קופטים, אורתודוקסים, קתולים, פרוטסטנטים, מוסלמים, יהודים ועוד. נטען כי חולים ועיוורים נרפאו.

מאוריציוס הקדוש

מאוריציוס הוא קדוש נוצרי שהיה מפקד יחידת חיילים בלגיון הרומי אשר היה ידוע כלגיון התבאי. יחד עם קבוצה שלמה של חיילים מאותו לגיון הוא הוצא להורג על דתו ונחשב למרטיר. מאוריציוס הוא קדוש מגן למספר מקצועות, מקומות וממלכות; הוא קדוש חשוב בכנסייה הקופטית, מכיוון שהיה מצרי.

מאוריציוס נולד בתבאי (מצרים). בשנת 287 נשלח הלגיון שלו במצוות הקיסר מקסימיאנוס לדיכוי מרד של הבגאודאי בגאליה. במהלך דיכוי המרד, הצטוו חיילי הכוח להטריד גם נוצרים שהתגוררו בגאליה. כשסירבו, העניש אותם מקסימיאנוס בפקודת דקימאטיו (הוצאה להורג של כל חייל עשירי). לאחר הדקימאטיו, המשיך הלגיון להתמרד ולסרב להטריד נוצרים, ומקסימיאנוס הפעיל שוב את העונש, עד שהחליט להוציא את כל חיילי הלגיון להורג.

על פי המסורת הוא קבור באגאונום (כיום סן מוריץ שבקנטון ואלה בשווייץ). הוא נחשב לקדוש בכנסייה הקתולית מאז המאה ה-4. יום חגו הוא ה־22 בספטמבר.

עיירת הנופש היוקרתית והמפורסמת סנקט מוריץ קרויה על שמו.

מדינת האבו

מדינֶת האבּוּ הוא אתר ארכאולוגי בנקרופוליס של תבאי על גדתו המערבית של הנילוס מול לוקסור שבמצרים העליונה. האתר ידוע בעיקר כמקומו של מקדש המתים לאל אמון שבנה המלך המצרי רעמסס השלישי מהשושלת ה-20 תקופת הממלכה החדשה,

פרסומו של המקדש נובע מהכתובות והתבליטים שנמצאו על קירות המקדש המתארים את ניצחונו של רעמסס השלישי במלחמתו בגויי הים. כתובות ותבליטים אלו הם אחד המקורות החשובים בחקר גויי הים, מהעת העתיקה.

האתר הוכרז בשנת 1979 כאתר מורשת עולמית.

מנזר אנטוניוס הקדוש (קופטי)

מנזר אנטוניוס הקדוש הוא מנזר קופטי השוכן ברחוב יצחק אבינרי ביפו, מדרום לכנסיית אנטוניוס הקדוש הקתולית. מתחם המנזר משתרע על שטח ניכר, אך המבנים שבו מוזנחים ומתפוררים. במקום כנסייה משנת 1855, אכסניה נטושה ששירתה את עולי הרגל הקופטים בדרכם ממצרים לירושלים, וכן באר ותעלות השקיה שסיפקו מים לגן.

מעל למבנה הכנסייה מונחת כיפה אדומה, ובתוכו איקונוסטאזיס מעוטר בדמויות הצלוב, הבתולה וקדושים שונים, ומתקרת האולם תלויה נברשת שהובאה מיוון. המנזר קרוי על שמו של אנטוניוס הגדול, נזיר מצרי בן המאה ה-4 ואחד הקדושים המרכזיים בכנסייה הקופטית.

עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 חדלו קופטים ממצרים לפקוד את הארץ, והמנזר הלך והתדרדר. כיום מתגורר במקום נזיר בודד.

מנזר דיר אנטוניוס

מנזר דיר אנטוניוס (בקופטית: אָנְבָּה אָנְטוּניוּס) הוא מנזר ברובע הנוצרי השייך לעדה הקופטית, סמוך לתחנה התשיעית בדרך הייסורים. המנזר, הבנוי על גג כנסיית הקבר, סמוך למתחם דיר אל סולטאן, מנציח את שמו של אנטוניוס הקדוש, הראשון מהקופטים שיצא להתבודד כנזיר במדבר. במתחם הקופטי חיים כ-20 נזירים שמוצאם במצרים. ראשית המנזר במבנים שהיו קשורים לקפלת הלנה שבכנסיית הקבר, והוא נזכר בכתבי עולי רגל. המנזר שוקם ב-1875 בסיוע קופטים אמידים ממצרים, על-מנת להכשיר בו מגורי נזירים ואכסניית צליינים. ב-1912 הפך המקום רשמית למושב הארכיבישוף הקופטי של ירושלים ולמרכז הפטריארכיה הקופטית של העיר.

במתחם שלוש כנסיות: כנסיית הלנה, מעליה כנסיית סנט אנטוניוס ומעליה כנסיית הבתולה. בקומה הרביעית נמצאים מגורי הארכיבישוף הקופטי של ירושלים וטרקלין לקבלת אורחים.

מצרים (עם)

מצרים (בערבית מצרית: مَصريين, בערבית: مِصريون, בקופטית: ϩⲁⲛⲣⲉⲙ̀ⲛⲭⲏⲙⲓ) הם עם וקבוצה אתנית ואזרחי המדינה מצרים אשר חולקים תרבות, היסטוריה ושפה משותפת.

לזהות המצרית יש קשר הדוק לגאוגרפיה. אוכלוסיית מצרים מרוכזת בעמק הנילוס הנמוך, רצועת אדמה קטנה הראויה לעיבוד חקלאי אשר נמתחת ממפל המים הראשון ועד הים התיכון ומוקפת מדבר ממזרח וממערב. נוף גאוגרפי ייחודי זה היה לבסיס התפתחותה של החברה המצרית מאז ימי קדם. כקבוצה אתנית, העם המצרי מהווה את אחת הקבוצות הגדולות בעולם.

השפה היומיומית של המצרים היא המגוון המקומי של ניבים בשפה הערבית, הנקראת ערבית מצרית. בנוסף, מיעוט גדול למדי של מצרים המתגוררים במצרים עילית דוברים ערבית סעידית. מצרים הם בעיקר משתייכים לזרם הסוני באסלאם עם מיעוט שיעי וחלק משמעותי שסר להוראות הסופיות המקומית. מיעוט גדול למדי של מצרים משתייכים לכנסייה האורתודוקסית הקופטית, ששפת הקודש שלה, קופטית, היא השלב האחרון בשפה המצרית המקומית.

נצרות מזרחית קדומה

הכנסיות המזרחיות הקדומות, כנסיות לא-כלקדוניות וכנסיות שלוש הוועידות, והקוראות לעצמן הכנסיות האורתודוקסיות של המזרח" או "'אוריינטליות - הן הכנסיות המזרחיות הדוחות את החלטות ועידת כלקדון והדוגלות תחת זאת בדוקטרינה המיאפיזיטית. למרות הדמיון בשם, אין לבלבלן עם הנצרות האורתודוקסית הידועה גם היא כ"נצרות מזרחית".

נצרות מזרחית קתולית

נצרות מזרחית קתולית הוא שם קיבוצי למספר כנסיות או זרמים נוצריים אוטונומיים (סואי יוריס), הסרים למרות האפיפיור.

נצרות קופטית

הכנסייה הקופטית-אורתודוקסית (קופטית: Ϯⲉⲕ̀ⲕⲗⲏⲥⲓⲁ ⲛⲣⲉⲙ̀ⲛⲭⲏⲙⲓ ⲛⲟⲣⲑⲟⲇⲟⲝⲟⲥ, "טקְלְנְסִיַה נְרֶמנכּמִי נוֹרתּוֹדוֹקסוֹס") היא כנסייה עצמאית המשתייכת לנצרות האוריינטלית שבסיסה במצרים. הכנסייה היא הזרם הנוצרי הגדול ביותר במדינה ומזוהה בעיקר עם הקבוצה האתנית הקופטית, צאצאי המצרים הקדומים שלא התאסלמו ולא הסתערבו

אלא שימרו את דתם הנוצרית ואת שפתם הקופטית. מלבד זאת, לזרם יש נוכחות חזקה באפריקה ובמזרח התיכון ושלוחות ברחבי תבל, בתפוצת המהגרים הקופטית ומחוצה לה.

הכנסייה, כזרם אוריינטלי, דוגלת בכריסטולוגיה מיאפיזיטית והתפלגה מיתר הנצרות במאה השישית עקב סירובה לקבל את החלטות ועידת כלקדון. מבחינה פולחנית, היא מתנהלת לפי המנהג האלכסנדרוני הישן ובשפה הקופטית. הכנסייה מונהגת על ידי הסינוד הקדוש שבראשו עומד אפיפיור אלכסנדריה, אותו היא רואה כיורש הלגיטימי של כס מרקוס המבשר, הנחשב במסורת לאבי הנצרות במצרים ולפטריארך אלכסנדריה הראשון. הנצרות הקופטית מונה לפי הערכות בין עשרה לעשרים מיליון מאמינים, רובם במצרים. האפיפיור מאז 2012 הוא תוואדרוס השני.

סנדרה נשאט

סנדרה נשאט (בערבית: ساندرا نشأت; נולדה ב-2 בפברואר 1970) היא במאית קולנוע מצרית. נשאט, נוצריה קופטית, עובדת גם בטלוויזיה ובתקשורת המצרית, ונבחרה לראיין את נשיא המדינה, עבד אל-פתאח א-סיסי, בראיון של שעה בטלוויזיה הלאומית לקראת הבחירות של 2018.

קינא (מחוז)

מחוז קינא הוא מחוז בדרום-מזרח מצרים הממקום על הנילוס. בירת המחוז היא העיר קינא.

שאהם אל ניאסם

שאהם אל ניאסם (בערבית מצרית: شم النسيم), אשר מקור שמו בשפה הקופטית הוא שם לפסטיבל האביב הנחוג במצרים המודרנית, בכל שנה ביום השני של חג הפסחא, על פי לוח השנה של הכנסייה הקופטית. ברם אף על פי מקורו הפגני-נוצרי של החג, שאהם אל ניאסם, מציון כיום גם בידי מוסלמים רבים ואף זכה במצרים למעמד של חג לאומי.

שנודה השלישי

האפיפיור שנודה השלישי (ערבית: بابا الإسكندرية شنودة الثالث; ערבית מצרית: البابا شنودة; נולד כנאזיר גאיד רופאיל, 3 באוגוסט 1923 - 17 במרץ 2012) שימש כמנהיג המיעוט הנוצרי במצרים כאשר כיהן כאפיפיור ה-117 של אלכסנדריה והפטריארך של כל אפריקה במושב האפיפיור הקדוש של סנט מארק המטיף בכנסייה הקופטית האורותודקסית של אלכסנדריה. שימש גם כראש הסינוד הקדוש של הפטריארכיה האורתודוקסית הקופטית של אלכסנדריה. נחשב לדמות שמרנית בתוך הכנסייה; ודמות מכובדת גם בקרב הקהילה המוסלמית.

כשבעה חודשים לאחר מותו, נבחר במקומו תאודורוס השני.

שפות קלטיות

שפות קלטיות היא תת-משפחה של משפחת השפות ההודו-אירופיות. השפות היו מדוברות בפי הקלטים ברחבי מערב אירופה עד סוף האלף הראשון לספירה, אך כיום השימוש בהן מוגבל לאיים הבריטיים ולמחוז ברטאן בצרפת. האזורים בהם נותרו דוברי השפות הקלטיות כיום מכונים האומות הקלטיות.

בתקופת הזוהר של העמים הקלטיים דוברו השפות הקלטיות בפי רוב אוכלוסיית אירופה. כיום נלחמות השפות הקלטיות על הישרדותן, כשהן סובלות מתחרות קשה מצד האנגלית והצרפתית.

תת-המשפחה כוללת 6 שפות, מתוכן אחת נכחדה. מספרם הכולל של דוברי השפות הקלטיות בעולם אינו עולה על 3 מיליון.

בלשנים רבים מצביעים על קשר משפחתי הדוק בין השפות הקלטיות והשפות האיטליות, ואף משייכים אותן לעיתים לקבוצה רחבה יותר של שפות קלטו-איטליות, זאת בשל הדמיון הרב בין אוצר המילים של שתי הקבוצות.

בלשנים אחרים, תיארו קשר טיפולוגי חזק בין לשונות שמיות ולשונות מצריות (ובייחוד קופטית) ללשונות הקלטיות השונות.

השפות הקלטיות מתחלקות לשני פלגים. להלן רשימת השפות:

הפלג הדרומי או הבריתוני:

ברטונית: מדוברת בברטאן שבצרפת.

ולשית: שפה אזורית מוכרת בוויילס, מדוברת כיום בפי כחצי מיליון מתושבי ויילס וכן בפי כמה קהילות של מהגרים ולשים בארגנטינה.

קורנית: מדוברת באופן מצומצם במחוז קורנוול שבאנגליה.

הפלג הצפוני או הגוידלי:

גאלית סקוטית: שפה אזורית מוכרת בסקוטלנד. מדוברת בפי כמה עשרות אלפי אנשים בצפון סקוטלנד. בעבר דוברה גם בניופאונדלנד, אך אינה מדוברת שם יותר.

אירית: שפה רשמית באירלנד ובאיחוד האירופי, מדוברת כיום בפי כרבע מיליון מתושבי אירלנד.

שלטה: מדוברת בפי כמה אלפי "נוודים איריים" באירלנד ובארצות הברית.

מאנית: דוברה בעבר באי מאן ונכחדה בשנות ה-70 של המאה העשרים כשפה מדוברת. עדיין משמשת כאחת השפות הרשמיות ויש ניסיונות להחיותה כשפת דיבור וחינוך.

תאודורוס השני (אפיפיור קופטי)

תוואדרוס השני (تواضروس ٱلثّاني תואצ'רוס אלת'אני) (נולד ב־4 בנובמבר 1952 בשם وجيه صبحي باقي سليمان וגיה צובחי באקי סולימאן) הוא האפיפיור ה־118 של הכנסייה הקופטית.

למד רוקחות באוניברסיטת אלכסנדריה. ב־23 בדצמבר 1989 נעשה לכומר. ב־15 ביוני 1997 הוקדש לבישוף על ידי האפיפיור שנודה השלישי.

ב־4 בנובמבר 2012, כשבעה חודשים לאחר מותו של האפיפיור שנודה השלישי, נבחר תאודורוס השני לאפיפיור. הוא הוכתר כאפיפיור בטקס שנערך ב־18 בנובמבר 2012.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.