קומוניזם

קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית בה כל מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות משותפת, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה אשר נגרמו לטענתם על ידי השיטה הקפיטליסטית.

במאה ה-20 הפך הקומוניזם לאידאולוגיה פוליטית ויושם כשיטת ממשל במספר רב של מדינות, כאשר הבולטת שבהן היא ברית המועצות. רוב המדינות בהן הקומוניזם יושם היו בפועל דיקטטורות.

Marx Engels Lenin
דיוקנותיהם של שלושה הוגים קומוניסטים על רקע אדום כהה, מימין לשמאל: לנין, פרידריך אנגלס וקרל מרקס
Hammer and sickle
הפטיש והמגל, הוא סמל אוניברסלי של ארגונים קומוניסטים. בדגל ברית המועצות הופיע תחת כוכב אדום שסימל את המפלגה הקומוניסטית
Ber Borochov Tomb in Ramat Ef'al
המצבה המקורית של דב בר בורוכוב בסמינר אפעל. עליה כתובת ביידיש: "הרעיון היהודי-קומוניסטי מחשל את "שרשרת הזהב" של הבורוכוביזם"

סוגים של קומוניזם

  • קומוניזם התנדבותי היה נהוג בחברות קדומות, בימי הביניים ובעת החדשה; למשל בשבטים באיי האוקיינוס השקט; במנזרים בודהיסטיים ונוצריים, באסיה ואירופה; ובמסדרים בעלי אופי וצביון משתנה. יש אשר מכנים אותו "הקומוניזם הפרימיטיבי", והוא התאפיין בבעלות משותפת על הרכוש.
  • קומוניזם, המבטא את הגשמת אידיאל "ביטול הכפייה והניכור"[1] – משטר שאין בו הפעלת כוח (כלכלי או אחר) על מנת לאפשר את התנהלות החיים, וכל מעשי האדם נגזרים מתוך רצונו בהגשמה עצמית דרך עיצוב הטבע והמציאות החברתית. בחברה כזו אין כסף, והקצאת המשאבים נעשית על פי "כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו". על פי המרקסיזם, צורה זו היא האוטופיה הקומוניסטית, ותתאפשר לאחר תהליכי חינוך והשתנות החברה במסגרת הסוציאליזם. (ביטול העבודה מובנו כאן – ביטול העבודה המנכרת כפי שהיא מופיעה בכלכלה הקפיטליסטית).
  • קומוניזם על פי מרקס, הדרך לאוטופיה הקומוניסטית עוברת דרך משטר הנקרא סוציאליזם. במשטר זה, מולאמים בכפייה כל אמצעי הייצור והפיכתם לרכוש בבעלות כלל הציבור. בדרך כלל מדובר במהפיכה שנעשית באלימות, כיוון שאנשים פרטיים אינם נוטים לוותר על רכושם ואמצעי הייצור בהסכמה. שיטה זו אינה שונה באופן מהותי מהשיטה הקפיטליסטית המושתתת על רכוש פרטי, אלא הופכת את המדינה למעסיק היחיד. משטר זה מכונה בפי מרקס דיקטטורה של הפרולטריון, כלומר – משטר בו מעמד הפועלים הוא השליט בהון ובאמצעי הייצור. הדבר נעשה באמצעות שליחה של נציגים של העובדים. ("דיקטטורה של הפרולטריון" אינה בהכרח דיקטטורה פוליטית – מרקס קרא גם לדמוקרטיה הבורגנית "דיקטטורה של הבורגנות"). בנוסף לבעלות ציבורית על אמצעי הייצור קיים מרכיב של כלכלה מתוכננת שבו משובצים האזרחים למקצועות שונים לפי הצרכים של המדינה, ובו נקבעים מלמעלה על ידי פקידי השלטון מכסות ייצור לעובדים השונים. במשטר הקומוניסטי שבו המדינה מנהלת את הכלכלה באופן ריכוזי נגזר גם ממשלה חזקה וגדולה שנוטלת לעצמה סמכויות רבות בניהול המדינה, ובדרך כלל פוגעת בחירויות הפרט.
שיטות ממשל

אוליגרכיה
אנרכיזם
דיקטטורה
דמוקרטיה
סוציאל-דמוקרטיה
דמוקרטיה ליברלית
דמוקרטיה רפובליקנית
דמוקרטיה מסורתית
ליברליזם
ליברטריאניזם
מונרכיה
מונרכיה חוקתית
משטר צבאי
פשיזם
קומוניזם
סוציאליזם
רפובליקה
תאוקרטיה
מריטוקרטיה

פורטל מדע המדינה

הקומוניזם במדינות שונות

הקומוניזם בגרסתו הבולשביקית היה שאיפתו של המשטר הסוציאליסטי אשר הונהג ברוסיה במהפכה שבוצעה בשנת 1917 עד להתפרקות ברית המועצות בשנות התשעים. לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו גם מדינות מזרח אירופה לקומוניסטיות, כולן, למעט יוגוסלביה, בכפייה של שלטונות ברית המועצות. קובה, השוכנת בים הקריבי, הפכה לקומוניסטית בעקבות מהפכה שהונהגה בידי פידל קסטרו וארנסטו צ'ה גווארה.

לאחר מלחמת העולם השנייה מספר מדינות במזרח יבשת אסיה הושפעו מהמשטר בברית המועצות והפכו להיות קומוניסטיות. בראשן הרפובליקה העממית של סין בהנהגתו של מאו דזה-דונג, קוריאה הצפונית, וצפון וייטנאם שלאחר מלחמת וייטנאם הפכה כולה לקומוניסטית. לאוס הפכה למדינה בעלת משטר קומוניסטי בשנת 1975.

במדינות מערב אירופה היו מפלגות קומוניסטיות שקיבלו על עצמן את כללי המשטר הדמוקרטי, בין תום מלחמת העולם השנייה לנפילת ברית המועצות, והתמודדו בבחירות לפרלמנט כיתר המפלגות. הגדולה שבהן הייתה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. ראויה לציון גם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, השנייה בגודלה במערב אירופה, שנוסדה בשנות ה-20 של המאה העשרים, ובשיאה (בשנות ה-50) השיגה 25–30 אחוז מקולות הבוחרים.[2] בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים גיבשו מפלגות קומוניסטיות רבות במערב תפיסה עצמאית מהדוקטרינה המרקסיסטית-לניניסטית והכתבות מוסקבה, תפיסה זו נקראה אירו-קומוניזם. אחרי נפילת ברית המועצות, חלק מן המפלגות החלו לנוע לכיוון הסוציאל-דמוקרטיה, ושינו את שמן, אך רוב המפלגות הקומוניסטיות עשו שינויים סמנטיים בלבד, ונשארו עם האידאולוגיה המרקסיסטית.

הקומוניזם בישראל

רעיונות קומוניסטיים נשמעו ביישוב היהודי החדש בארץ ישראל כבר בתקופת העלייה הראשונה. הם הובאו עם החלוצים מארצות מזרח אירופה. המדברים בשבחם, שהתמצאו בזרמים מהפכניים עדכניים באירופה, הציגו אותם בדרך כלל כאוטופיה, אך היו אשר האמינו בהיתכנותם גם בחברה היהודית, ואף בכלל האוכלוסייה, בארץ ישראל. בתקופת העלייה השנייה, התגבר הטון הקומוניסטי בעיקר בחוגי מעמד הפועלים, והרטוריקה של האידאולוגיה הקומוניסטית הושמעה הרבה כלפי האיכרים במושבות העבריות, אשר מיאנו לתת עבודה לפועלים העולים החדשים, חסרי הון ורכוש.

דב בר בורוכוב היה מהאבות האידאולוגים של התפיסה המרקסיסטית בציונות. הוא סבר כי יש להקים מעמד פועלים בארץ ישראל שייאבק בבורגנות ויקים חברה מרקסיסטית נטולת מעמדות. הוא סבר כי רק בארץ ישראל יהיה אפשר לרכז את היהודים ולהפכם לפועלים.

אנשי העלייה השלישית אשר הגיעו לארץ ישראל לאחר מהפכת אוקטובר 1917, חזו בעלייתם לשלטון של הבולשביקים בראשותו של ולדימיר לנין. חלקם העריצו את המשטר הבולשביקי החדש בברית המועצות, אשר פסע אז את פסיעותיו הראשונות. במקביל, בשונה מתפיסת העולם של ציונים אוהדי הקומוניזם, הקימו באותן שנים יהודים וערבים מפלגה קומוניסטית בלבד, היא המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה.[3] בקרב גדוד העבודה, שהוקם בקיץ תר"ף 1920, ופורק בקיץ תרפ"ט 1929, היו ציונים וקומוניסטים במנעד רחב של גוונים ותצורות. קבוצת חלוצים ציונים לשעבר, אשר האמינו במשטר הקומוניסטי הסובייטי החדש בראשותו של מנחם אלקינד עזבה את הארץ אל ברית המועצות וקבלה מן השלטונות קרקע להקמת קיבוץ שנקרא: "וויו נובה" ('דרך חדשה'). אך לאחר שנים ספורות אולצו המייסדים להפיכתו של הקיבוץ לקולחוז עם קבוצות פועלים נוספות: רוסים, אוקראינים ואחרים. בימי הטיהורים הגדולים של סטלין, יושבי הקיבוץ הוגלו, ואבדו עקבותיו.

במאה ה-21, פועלת בישראל, כמו במדינות רבות, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). מק"י רצה לכנסת ברשימה משותפת עם גופי ציבור יהודים וערבים, המכונה: "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון" (חד"ש, או בערבית בקיצור: אל-ג'בהה الجبهة). במפלגה חברים יהודים וערבים, אם כי רוב מצביעיה באים מן המגזר הערבי. למפלגה יש "משמרת צעירה", המכונה ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י).

בכנסת ה-16 היו חברים ראשי מק"י: מזכ"ל המפלגה עיסאם מח'ול, ומוחמד ברכה. בכנסת ה-17 ייצגו אותה ד"ר דב חנין ומוחמד ברכה; ובכנסת ה-18 וה-19, גם ד"ר עפו אגבריה. בכנסת העשרים היו חברי הכנסת מטעם מק"י: עאידה תומא-סלימאן, דב חנין, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף.

מהכנסת ה-12 ועד הכנסת ה-15 בלטה במיוחד בין חברי הכנסת של מק"י תמר גוז'נסקי, שעמדה בראש הוועדה לזכויות הילד והעבירה 37 חוקים, בעיקר בנושאים חברתיים.

החל בשנות ה-70 של המאה ה-20 מתמקדת פעילותה של מק"י במאבק פוליטי למען הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל; אך עוסקת גם בקידום עניינים חברתיים. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 התגברה פעילותה של המפלגה בעניינים חברתיים ובענייני איכות הסביבה. עם הקמת ממשלת רבין ב-1992 נהנתה חד"ש ומק"י בתוכה, מהסכם מיוחד, שלא צירף אותה לקואליציה, אך הבטיח שיתוף פעולה בינה לבין הממשלה.

הקומוניזם בשנות ה-2000

המאבק בין תפיסת העולם הקפיטליסטית לבין זו הקומוניסטית, היווה ציר מרכזי במלחמה הקרה, החל מתום מלחמת העולם השנייה (1945) ועד לקריסת ברית המועצות בשנת 1991. עם קריסת ברית המועצות, מדינות וארגונים קומוניסטים רבים בעולם איבדו מקסמם, לאחר שהוכח כי הקומוניזם הוא זה ש"נפל ראשון". בעקבות זאת, רבות מתנועות השמאל הקומוניסטיות לשעבר, אימצו מצע הנוטה יותר לכיוון סוציאל-דמוקרטי, כדי שלא להיות מזוהות עם ברית המועצות הקורסת.

במאה ה-21, הרפובליקה העממית של סין היא המעצמה היחידה המוגדרת קומוניסטית, אף שבפועל מונהגת בה, החל בשנות ה-90, שיטה כלכלית מעורבת, המתבססת על השוק החופשי, אך תחת שלטון ריכוזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית. קוריאה הצפונית החליפה בחוקת 1972 את המרקסיזם-לניניזם באידאולוגיית הג'וצ'ה כאידאולוגיה הרשמית של המדינה. בקובה, מדינה בים הקריבי, שורר מאז המהפכה הקובנית ב-1959 שלטון המוגדר סוציאליסטי, אך רבים רואים בו משטר קומוניסטי. מדינות נוספות הנחשבות קומוניסטיות (אם כי הן עצמן מגדירות את עצמן כסוציאליסטיות) הן לאוס ווייטנאם בדרום-מזרח אסיה. עם זאת, גם במדינות אלו חלו רפורמות שקירבו אותן לכלכלת שוק.

לקריאה נוספת

מחקרים
  • ארצ'י בראון, עלייתו ונפילתו של הקומוניזם, ספריית אפקים, עם עובד, תרגמה מאנגלית כרמית גיא, 2012.
  • אבנר בן-זקן, קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי: הזיקה בין הקומוניזם הארצישראלי לקומוניזם הערבי, 1948-1919, תל אביב : הוצאת רסלינג, 2006.
  • אביבה וינגרטן, התמודדותם של הארגונים היהודים מול הקומוניזם: ומול הסנטור ג’וזף ריימונד מקארתי והאנטי קומוניזם בארצות הברית בראשית שנות החמישים, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"ד 2004.
  • אלי רכס, המיעוט הערבי בישראל : בין קומוניזם ללאומיות ערבית, 1965-1991, תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ג.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קארל מרקס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי, הקיבוץ המאוחד, 1985, פרק ראשון.
  2. ^ אפרים דוידי, הגדה השמאלית, ועידת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית – מפלגה בעלת שתי נפשות, ‏24-4-2003
  3. ^ ראו, למשל: יהודה סלוצקי, מ-מ.פ.ס.ע. עד י.ק.פ. (פ.ק.פ.), אסופות, חשון תשל"ג אוקטובר 1972, עמ' 3 -18.
אנרכו-קומוניזם

אנרכו-קומוניזם היא אידאולוגיה פוליטית הקוראת לביטול מוסד המדינה והקפיטליזם, לטובת רשת אופקית של התארגנויות התנדבותיות, מועצות עובדים או מועצות ציבור, באמצעותן כל אחד יהיה חופשי לספק את צרכיו.

אנרכו-קומוניזם נקרא גם "אנרכיזם קומוניסטי", "קומוניזם אנרכיסטי", "אנרכיזם אדום" ולפעמים גם "קומוניזם ליברטריאני". אולם, בעוד כל האנרכו-קומוניסטים הם קומוניסטים ליברטריאנים, ישנם קומוניסטים ליברטריאנים, כגון "קומוניסטים של מועצות", שהם אינם אנרכיסטים. מה שמבדיל את האנרכו-קומוניזם מזרמים אחרים של קומוניזם ליברטריאני הוא ההתנגדות לכל סוג של כוח פוליטי, היררכיה ושליטה. למרות זאת, חלק מהכותבים משתמשים במונח "קומוניזם ליברטריאני" ו"סוציאליזם ליברטאני" כביטוי נרדף לאנרכו-קומוניזם או אפילו לאנרכיזם באופן כללי.

אנרכיזם

אָנַרְכִיזְם הוא מושג כללי המתייחס למגוון פילוסופיות פוליטיות התומכות ביצירת חברה המבוססת על מוסדות התנדבותיים, בביטול מוסד המדינה ולעיתים גם בביטול כלל המבנים ההיררכיים בחברה. אידאולוגיות אנרכיסטיות שונות קמו במהלך ההיסטוריה בעיקר כביקורת אקטיבית על מוסדות ממשלתיים, או צורות ממשל שונות.

האנרכיסטים משמאל גורסים כי לכל מערכת חברתית היררכית תהיה השפעה שלילית משמעותית הן על הפרט הנמצא תחת סמכותה והן על בעל הסמכות באותה קבוצה.

אנרכיסטים מזרמים המתנגדים למוסר-הרכוש גורסים כי במקום המבנים הפוליטיים הריכוזיים, הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, ומנהגים כלכליים כמו עבודה תמורת שכר - כל ההתקשרויות וההסכמים בין בני האדם צריכים להיות מבוססים על התנדבות ללא תמורה גשמית, ניהול עצמי ושליטה קהילתית. החברה צריכה להיות מורכבת בעיקר מיחידים עצמאיים וחופשיים, תחת הרעיון שלקהילות ויחידים יש זכות לקבל החלטות על חייהם, בפרט ביחס למידת השפעת ההחלטות עליהם.

בולשביזם

בולשביזם (ברוסית: большевики), היא צורת ההתנהלות של הקומוניסטים ברוסיה בין 1903 ל-1917. במובן הרחב זהו כינוי המשמש, לעיתים ככינוי גנאי, לכל סוג של קומוניזם וסוציאליזם.

הדגל האדום

הדגל האדום הוא דגל מהפכני, בעיקר כאשר מדובר במהפכות על רקע סוציאליסטי. דגל זה הוא אדום בלא צבעים נוספים עליו - והוא מזוהה בתודעה הציבורית בעיקר עם הקומוניזם.

החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון

החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, הידועה יותר בקיצור חד"ש (בערבית: الجبهة الديمقراطية للسلام والمساواة, תעתיק מדויק: אלג'בהה אלדימקראטיה ללסלאם ואלמסאואה' לרוב נקראת בקיצור אלג'בהה, כלומר "החזית") היא תנועה של ארגוני שמאל רדיקלי בישראל, אשר מהווה רשימה וסיעה סוציאליסטית בישראל, אשר מתמודדת כרשימה לכנסת מאז הבחירות לכנסת התשיעית. חד"ש מגדירה את עצמה כרשימה יהודית-ערבית והיא הרשימה היחידה בכנסת שאינה מגדירה את עצמה לאומית או דתית.

חד"ש דוגלת בפינוי כל ההתנחלויות הישראליות בשטחים שנכבשו ב-1967, הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ושוויון זכויות לאזרחי ישראל הערבים. חד"ש תומכת במשא ומתן לשלום ולא בנסיגות חד-צדדיות. התנועה דוגלת בצדק חברתי, בסוציאליזם ובשוויון מגדרי. בכך, התנועה גם מאמינה בצדק סביבתי כהגדרתה, ודוגלת בקשר שבין סביבה ירוקה-בריאה וחברה שוויונית. חד"ש מורכבת מתנועות ומזרמים שונים והמרכזי בהם זרם קומוניסטי-לניניסטי אך מצעה מתייחס למשותף בין הזרמים ואינו קורא לקומוניזם.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית

המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בראשי תיבות מק"י (בערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي), היא מפלגת שמאל רדיקלית קומוניסטית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב העברי בא"י, במפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, שהפכה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פ.ק.פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי). כיום מק"י מהווה חלק מהחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש). נקרא בעבר בשם רשימה קומוניסטית חדשה או בקיצור רק"ח.

יד חנה

יַד-חַנָּה הוא כפר שיתופי קהילתי בעמק חפר. מאז היווסדו של היישוב ועד 2005 היה קיבוץ. היישוב שוכן בתחום השיפוט של מועצה אזורית עמק חפר.

יודאו-קומוניזם

יודאו-קומוניזם או יודאו-בולשביזם (קומוניזם יהודי, בולשביזם יהודי; בפולנית: Żydokomuna) הוא מושג שהומצא לאחר מהפכת אוקטובר על ידי חוגים אנטישמיים שניסו לטעון שהקומוניזם נוצר על ידי היהדות, כדי שישרת את האינטרסים שלה.

הדיכוי הדתי והכלכלי של יהודי אירופה במהלך הדורות, אפלייתם במדינות הלאום שהתפתחו בעת החדשה והאנטישמיות הדתית והעממית שרווחו גם בחוגי השלטון הובילו יהודים רבים לאהדה ותמיכה בתנועות מהפכניות שונות, ובמיוחד תנועות שהבטיחו שוויון לכל (גם ליהודים) ובהן התנועה הקומוניסטית. הצטרפות לתנועה הקומוניסטית כללה התכחשות לדת וללאום היהודיים, בהתאם לדוגמה הקומוניסטית האתאיסטית הקוסמופוליטית. החוגים האנטישמיים התעלמו מההתכחשות הזאת, והפיצו תעמולת כזב על כך שהקומוניזם הוא המצאה יהודית (בהתבסס בין היתר על מוצאו היהודי של קרל מרקס) שנועדה לשרת אותם בהשתלטותם על העולם.

המושג "יודאו-קומוניזם" נוצר על רקע נוכחותם הבולטת של אישים ממוצא יהודי בצמרות המפלגות הקומוניסטיות בראשית דרכן. בצמרת המפלגה הבולשביקית בברית המועצות היו אישים דוגמת לאון טרוצקי, גריגורי זינובייב, לזר קגנוביץ', לב קמנייב ועוד. כדי להגביר את הרושם שהיהודים הם רוב הצמרת הקומוניסטית, נהגו החוגים האנטישמיים לצרף לרשימת האישים ממוצא יהודי גם את מי שהיה לו רק סב נוצרי ממוצא יהודי (לנין) או שהתחתן עם אישה ממוצא יהודי. על פי ההיסטוריון ארנו לוסטיז'ה (בן דודו של ז'אן-מארי לוסטיז'ה), בין 23,600 המשתתפים במהפכת אוקטובר היו רק 964 יהודים, שבהמשך הצטרפו אליהם 2,182 יהודים נוספים. במפלגה הקומוניסטית של פולין, מתוך 15 חברים בהנהלה המרכזית ב-1936, שמונה היו יהודים, ובהליכים המשפטיים שננקטו שם נגד הקומוניסטים היו 90% מהנאשמים יהודים. גם בהנהגה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית עמדו אישים ממוצא יהודי, דוגמת אנה פאוקר ובעלה, מרצ'ל פאוקר, יוסיף קישינבסקי ועוד. במפלגה הקומוניסטית ההונגרית התבלטו בלה קון, מתיאש ראקושי ויאנוש קאדאר.

בשנים 1920–1922 פרסם הנרי פורד 4 כרכים של ספרו האנטישמי, "היהודי הבינלאומי", ובו האשים את היהודים, בין היתר, בהפצת הקומוניזם בצפון אמריקה. אותו הנרי פורד דאג לתרגום והפצת הפרוטוקולים של זקני ציון בשפות רבות והגביר בכך את התעמולה המאשימה את היהודים בקשר עולמי להשתלטות על העולם.

בלונדון, בשנים 1922–1923, פורסמה חוברת בת 32 עמודים בשם "The Jewish Bolshevism", שזכתה להקדמה מאת אלפרד רוזנברג, וקידמה את הפצת המושג בחוגים רחבים. המושג "יודאו-בולשביזם" הצטרף לכינויים "יודאו-דמוקרטיה" (כינוי גנאי שהצמידו הפשיסטים האנטישמיים למשטרים הדמוקרטיים של אירופה) ו"יודאו-מסונים" (חיבור אנטישמי חסר יסוד בין היהודים ובין הבונים החופשיים, בלועזית "מסונים").

קרל פופר טען כי מושג היודאו-בולשביזם, כחלק מתאוריית קשר על השתלטות היהודים על העולם, היא חלק מהשקפת עולם דמונית, שבאופן שיטתי מייחסת את ההתרחשויות לקנוניות של יחידים או חברות ובכל הקשור ליהודים זהו חילון של ההשקפות הדמוניות הנוצריות.

יום האישה הבינלאומי

יום האישה הבינלאומי, שנקרא במקור "יום הפועלות הבינלאומי", מצוין ב-8 במרץ בכל שנה. מוקד החגיגות נע בין ציון כללי של כבוד ואהבה כלפי נשים לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים.

האירוע, שהחל כאירוע פוליטי סוציאליסטי, השתלב בתרבות של מדינות רבות, בעיקר במזרח אירופה, משום שנקבע על ידי ברית המועצות כחג קומוניסטי. באזורים רבים האירוע איבד את גונו הפוליטי, והפך לאירוע שבו גברים מביעים את אהבתם לנשים באופן הדומה במקצת לשילוב בין יום האם לבין יום ולנטיין. באזורים אחרים, לעומת זאת, הגוון הפוליטי שנקבע על ידי האו"ם הוא הנותן את הטון, ומאבקי נשים ברחבי העולם נסקרים ונבחנים במטרה להעלות מודעות פוליטית וחברתית לזכויותיהן. לעיתים מציינים את היום על ידי ענידת סרט מודעות סגול.

לניניזם

לניניזם (או "מרקסיזם-לניניזם") היא אידאולוגיה שנוצרה מפיתוח האידאולוגיה המרקסיסטית על ידי ולדימיר איליץ' לנין, מנהיגה הראשון של ברית המועצות. אידאולוגיה זו דוגלת בשוויון כלכלי, חיסול המעמדות וביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. באידאולוגיה הלניניסטית מפותחים ומודגשים שני עקרונות מרכזיים: הדיקטטורה של הפרולטריון כאמצעי לבניית המהלך ההיסטורי המוביל לקומוניזם, והדגש על האפשרות של מעטים לעשות מהפכה שאחריה יוקמו גופים גדולים יותר כמו וועד מרכזי שינהיג את המפלגה.

לנין האמין כי על מנת לחולל מהפכה יש ליצור מפלגה של מהפכנים מקצועיים, שייבחרו להיות פעילים במסגרת מפלגה קומוניסטית. בניגוד מסוים לגישה שהוצגה בתאוריה המרקסיסטית, לנין טען שהקפיטליזם ייפול בחוליה החלשה שלו, אותה ראה ברוסיה הצארית, ויישם את עקרונות הסוציאליזם במדינה בה התקיים שלטון מלוכני ורובו של העם עסק בחקלאות ולא כפועלים. לנין פעל לפיתוח התודעה המעמדית של החקלאים והפרולטרים ולגרום למהפכה סוציאליסטית. לכן, לנין דגל בהקמתה של מפלגה מרקסיסטית שתשמש חיל-חלוץ שתוביל למהפכה של העם ולמענו.

כמו כן, לנין האמין בעיקרון הצנטרליזם הדמוקרטי, אשר גורס בדמוקרטיה בתוך המפלגה הבולשיביקית, הזכות להתבטא ולהתווכח בחופשיות בתוך המפלגה, אך אחדות בפעולות מחוץ.

לאחר עלייתה לשלטון של מפלגה מרקסיסטית שתוביל מהפכה עבור ההמון, יגיע שלב בו תעורר המפלגה את העם לרעיונות המרקסיסטיים עד שלבסוף תוותר המפלגה על מעמדה על מנת להגשים את הקומוניזם, וזה דבר, שע"פ הלניניזם הצריך מהפכנים מקצוענים, שמומחים בביצוע ויישום מהפכות ורעיונות מהפכניים.

הלניניזם הוביל את הפלג הבולשביקי במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ברוסיה בראשותו של לנין.

שמה של האידאולוגיה הלניניסטית לא נודעה בשם זה בתקופת שלטונו של לנין. האידאולוגיה נקראה בשם זה (ואף יותר בשם "מרקסיזם-לניניזם") על ידי תלמידיו של לנין. לאחר עלייתו של סטלין נקראה האידאולוגיה (בתוספת הגיגיו של סטלין) בשם "מרקסיזם-לניניזם-סטליניזם".

מבצע קונדור

מבצע קונדור היה מאמץ משותף של משטרים דיקטטורים בדרום אמריקה שנעשה בשנות השבעים והשמונים, במטרה לרדוף ולחסל מתנגדי משטר (שהיו ברובם קומוניסטים) בצ'ילה, בברזיל, בארגנטינה, באורוגוואי, בפרגוואי ובבוליביה. המבצע התרחש תחת עינה הפקוחה ותמיכתה של ממשלת ארצות הברית, בשל הפוטנציאל שלו להסיר את האיום הסוציאליסטי והקומוניסטי מדרום אמריקה.

אחד מהתומכים הנלהבים של המבצע היה הרודן הצ'יליאני אוגוסטו פינושה. משתתפים ותומכים נוספים במבצע היו הגנרל מנואל קונטרראס, ראש ה-DINA (שירות הביטחון החשאי הצ'יליאני), ה-SIDE (שירות הביטחון החשאי הארגנטינאי), סטפאנו דלה צ'יאיי ואנשיו (נאו-פאשיסטים מתנועת ה"אוונגרדיה נאציונלה", שנטלה חלק במבצעים רבים נגד הקומוניזם ברחבי העולם), גולים קובניים שהתנגדו למשטרו של מנהיג קובה פידל קסטרו וכן שירותי ביטחון חשאיים של משטרים דיקטטוריים נוספים בדרום אמריקה.

מהפכת אוקטובר

מהפכת אוקטובר (ברוסית: Октябрьская революция), הידועה גם כמהפכה הבולשביקית, היא מהפכה שהתחוללה ברוסיה בין 24 ל-25 באוקטובר 1917 (על פי הלוח היוליאני אשר היה בשימוש ברוסיה באותה עת; 7 בנובמבר על פי הלוח הגרגוריאני הנוכחי). במהפכה זו הבולשביקים, בראשות ולדימיר איליץ' לנין, הפילו את ממשלת אלכסנדר קרנסקי. מהפכת אוקטובר הביאה להקמת שלטון קומוניסטי בברית המועצות, אשר התקיים עד 1991.

מהפכת אוקטובר הייתה השלב השני במהפכה הרוסית של 1917. קדמה לה מהפכת פברואר בה עבר השלטון מידי הצאר, ניקולאי השני לבית רומנוב, אל גאורגי לבוב שעמד בראש הליברלים. כך למעשה פסק שלטון הצארים, בן חמש מאות השנים. ביולי של אותה השנה עבר השלטון לידי אלכסנדר קרנסקי.

ה-7 בנובמבר מצוין כ"יום המהפכה הבולשביקית", שהיה בעבר חג לאומי בברית המועצות ונערך בו מצעד המפלגה הקומוניסטית בכיכר האדומה במוסקבה. החג נחגג גם בערי הבירה של הגוש הקומוניסטי, ועדיין נחגג בבלארוס, קירגיזסטן וטרנסניסטריה, וכן על ידי מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם.

ממשל

מִמְשָׁל הוא תחום החיים בו נעשות ההחלטות הרשמיות והכוללות של חברה או מדינה. הממשל מכיל את המוסדות המרכזיים של החברה, האחראים על עיצובה הכולל, ואינם מייצגים תחום חלקי בה.

סוציאליזם

סוֹצְיָאלִיזְם (בעברית: חֶבְרָתָנוּת) הוא שם-אב לקבוצת אידאולוגיות כלכלית, פוליטית ופילוסופית, שמאופיינות בבעלות ציבורית על אמצעי ייצור וניהול עצמי של העובדים. הבעלות המשותפת יכולה להיות במסגרת מדינית, דבר שייקרא "סוציאליזם מדיני", או במסגרת עממית, מה שייקרא "סוציאליזם חירותני".

התנועה הסוציאליסטית החלה את דרכה בעולם המודרני מתוך תנועת מעמד הפועלים בסוף המאה ה-19. בתקופה זו, המונח "סוציאליזם" היה מקושר בראש ובראשונה למבקרים חברתיים אירופיים, אשר מתחו ביקורת על הקפיטליזם ועל מושג הרכוש. לפי קרל מרקס, שהגדיר ועיצב את התנועה הסוציאליסטית בעידן המודרני, סוציאליזם הוא השלב הסוציואקונומי לאחר המהפכה של הפרולטריון ולאחר העברת אמצעי הייצור לבעלות משותפת. לפי מרקס, החברה תתקדם משלב זה לשלב של קומוניזם.

קיים מספר רב של זרמים שונים שמכונים "סוציאליסטים" על ידי תומכיהם או אחרים. מאז המאה ה-19, לא קיימת הסכמה בתנועה הסוציאליסטית לגבי הדוקטרינה או האסטרטגיה להשגת מטרות התנועה. תומכי התנועות הסוציאליסטיות השונות משתייכים לעיתים לזרמים מנוגדים, ובייחוד ניתן להבחין בין רפורמיסטים לבין קומוניסטים. חלק מן הסוציאליסטים מאמינים בהלאמה של אמצעי הייצור, בעוד שאחרים, למשל סוציאל-דמוקרטים, תומכים בהלאמה של מספר מצומצם של תעשיות מפתח, בתוך מערכת כלכלית משולבת. חלק מן המרקסיסטים תומכים בתכנון מרכזי של הכלכלה, שיבוצע על ידי המדינה, בדומה לדגם הסובייטי. אחרים, כולל הקומוניסטים ביוגוסלביה והונגריה (החל משנות ה-70 של המאה ה-20), הרפורמיסטים בסין וחלק מן הכלכלנים המערביים, תומכים בשילוב של סוציאליזם וכלכלת שוק, תוך ניסיון לנצל את יתרונותיה של כלכלת השוק לטובת העקרונות הסוציאליסטיים (ראו סוציאליזם שוק). אנרכו-סינדיקליסטים וחלק מתומכי השמאל החדש תומכים בהקמת "מועצות עובדים" וניהול אמצעי הייצור דרכן. קיימים זרמים נוספים, כמו מודל הקיבוץ והמודל הסקנדינבי.

סטליניזם

סטליניזם (ברוסית - сталинизм), על שם שליט ברית המועצות יוסיף סטלין, הוא הכינוי של המשטר הפוליטי, הכלכלי והרעיוני שהנהיג סטלין בברית המועצות, וכן של משטרים דומים שקמו במדינות קומוניסטיות נוספות, לרוב במזרח אירופה.

פוליטביורו

פוליטביורו (ברוסית: Политбюро) הוא מונח המהווה קיצור של "פוליטיצ'סקויה ביורו" (ברוסית: Политическое Бюро, "משרד פוליטי", בעברית נקרא "לשכה פוליטית"). בשם זה כונה הגוף המבצע במספר מפלגות קומוניסטיות, בהווה ובעבר, כשהבולטת בהן הייתה המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. כיום מצוי פוליטביורו בחמש מדינות: סין, קוריאה הצפונית, לאוס, וייטנאם וקובה.

במדינות בעלות משטר מרקסיסטי-לניניסטי, המפלגה נתפסת כמייצגת העם ומגינתו, ולכן בידיה הכוח המוחלט לשלוט במדינה. חברי הפוליטביורו, הגוף המבצע במפלגה, מחזיקים בידיהם כוח ביצועי רב בדומה לממשלה במדינות דמוקרטיות פרלמנטריות.

בברית המועצות, לדוגמה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית לא היה בעל תיק בממשלה. חברי מפלגה נאמנים וותיקים הם שמונו כחברים בפוליטביורו והחזיקו בתיקים הביצועיים. במקרים אחרים, היה המזכ"ל מקבל לידיו גם תיק בכיר בפוליטביורו, לאחר שנים של הנהגת המפלגה.

מיכאיל גורבצ'וב, למשל, לא היה בתחילה נשיא ברית המועצות. תואר זה ניתן כתואר כבוד לשר החוץ לשעבר אנדריי גרומיקו. סטלין היה מנהיג המפלגה הקומוניסטית למעלה מעשור שנים בטרם נטל לעצמו באופן רשמי את תפקיד ראש ממשלת ברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה.

דה יורה, קונגרס המפלגה היה בוחר את הוועד המרכזי, וזה בחר את המזכיר הכללי של המפלגה ואת חברי הפוליטביורו. דה פקטו, הבחירות במדינות קומוניסטיות התבצעו בסדר הפוך: מזכ"ל המפלגה היה ממנה את הפוליטביורו ואת הוועד המרכזי בעצמו. בזמנים אחרים הושפע הרכב הפוליטביורו גם על ידי גורמים אחרים: סיעות ומאבקי כוח במפלגה, מידת כוחו של המזכ"ל, מידת האהדה בקרב חברי המפלגה או הסכמים בין קבוצות כוח בה.

גורם חשוב יותר לגבי חברי הנהגה במדינות הקומינטרן היה מידת האהדה שרחשה להם מוסקבה. מידת הרצון של ברית המועצות לקדם או להדיח מנהיגים בגוש הקומוניסטי (במיוחד בשנות ה-30 וה-40) הייתה מכריעה במיוחד. הקו שהוכתב ממוסקבה היה נתון לשינויים, לעיתים חדים למדי, מה שדרש מהמנהיגים להתיישר במהירות עם ההכתבות החדשות.

בין השנים 1952-1966 נודע הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בשם "פרזידיום" (נשיאות). בכל תקופת קיומה של ברית המועצות מונתה רק אישה אחת (יקטרינה פורצבה) כחברה בפוליטביורו. אומנם בשנת 1990 מיכאיל גורבצ'וב מינה אישה למוסד זה, אך זמן קצר אחר כך ברית המועצות התפרקה.

קול העם

"קול העם" היה עיתון יומי עברי של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה ושל ממשיכתה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שיצא לאור בין השנים 1937 עד 1975. פסק הדין בעתירה שהגיש העיתון כנגד סגירתו, הידוע כ-"בג"ץ קול העם" (1953) מהווה את אחד מן הניסוחים החשובים להגנה על חופש הביטוי בישראל.

קולחוז

קוֹלְחוֹז (ברוסית: колхо́з, коллекти́вное хозя́йство (מידע • עזרה) - "קוֹלִיקטִיבְנואֵה כֿוֹזְיַאִסְטְבוֹ" - משק שיתופי) הוא כינוי למשק שיתופי בברית המועצות. כחלק מתוכנית החומש של סטלין כפו שלטונות ברית המועצות על האיכרים, בתקופה המכונה "קולקטיביזציה", להתאחד בחוות חקלאיות שיתופיות, בהם הרווחים מתחלקים בין חברי הקולחוז. בניגוד לסובחוז, שהיה משק חקלאי בבעלות המדינה, חברי הקולחוז לא קיבלו משכורת קבועה אלא התחלקו ברווחיו ובתוצרתו.

בתקופת הקולקטיביזציה הוכרחו חקלאים רבים בברית המועצות להתאחד בקולחוזים בניגוד לרצונם ולמכור את התוצרת למדינה במחיר קבוע מראש ונמוך. לשם דוגמה, ב-1948 היה מחיר השיפון הסיטונאי בברית המועצות 335 רובלים ל-100 ק"ג, אך הקולחוזאים קיבלו עבור כמות זו 8 רובל בלבד ואף תשלום זה נשחק בשל האינפלציה עד שעמד בתחילת שנות ה-50 על כמחצית או שליש מעלות הגידול בפועל. מסיבה זו ואחרות, מרדו באוקראינה האיכרים נגד השלטון בשנים 1930-1933 וגרמו להשמדת אזורים חקלאיים רבים ולשחיטת בהמות (בין השנים 1929 ל-1933 נשחטו יותר ממיליון בהמות. מעל מ-700 בהמות ליום, בממוצע). כתוצאה מהמרד של החקלאים האוקראינים החליט יוסיף סטלין על חקיקת חוקים שלבסוף גרמו להולודומור.

במסגרת הקולחוז, כל חבר היה מקבל חלק מהרווחים בהתאם לכמות ימי העבודה שהשקיע בקולחוז. אולם חוסר האמון בין חברי הקולחוז גרם לכך שהעבודה נעשתה בעצלתיים והיעילות הייתה נמוכה ביותר. חברי הקולחוז הורשו להחזיק משק ביתי פרטי לצריכה עצמית בלבד עם אדמה בשטח של 4 דונם, בו הורשו לעבוד לאחר שמלאו את מכסת העבודה היומית עבור הקולחוז. במקרים רבים, עיקר התפוקה של הקולחוז הייתה ממשקים פרטיים אלו. במחקרים בשנות ה-70 התגלה, שהתפוקה במשקים הביתיים הייתה פי 15 מהתפוקה במשקים הקולחוזיים[דרוש מקור].

קומקון

הקומקון הוא גוף שנוצר בתקופת המלחמה הקרה כתגובה לתוכנית מרשל, וכלל את כל מדינות מזרח אירופה בגוש המזרחי, מלבד יוגוסלביה. הקומקון נוצר כדי לפתח את כלכלת מדינות הקומוניזם, אולם הוא לא היה מסוגל לעזור כלכלית למדינות מזרח אירופה ולכן דאג לשמור בעיקר על האינטרסים הכלכליים של ברית המועצות. כלכלת מזרח אירופה עוצבה על פי דגם הכלכלה הסובייטית. המדינות לא הורשו להתקשר עם כלכלת המערב הקפיטליסטי, והיה עליהן לייצא רק לברית המועצות. הקומקון גרם להקפאת קצב התפתחות המשק הכלכלי של מדינות הגוש הסובייטי.

הקומקון הגביר את פעילותו בשנות ה-50 וה-60 (לאחר מותו של סטלין). נתמנו ועדות משותפות, עובדו תוכניות כלכליות משותפות, הוקם בנק סוציאליסטי בינלאומי ועוד.

בקומקון היו חברות שמונה מדינות: ברית המועצות, פולין, צ'כוסלובקיה, גרמניה המזרחית, הונגריה, בולגריה, רומניה ואלבניה.

הקומקון לא היווה בעצם מענה לתוכנית מרשל, היות שהתמיכה שהוא העניק הייתה כאין וכאפס לעומת התמיכה הכלכלית שהוענקה בתוכנית מרשל, והוא הספיק רק למנוע את התמוטטותן של המדינות בגוש הקומוניסטי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.