קול ירושלים

קול ירושלים היה אות-הקריאה ושמם של השידורים העבריים בתחנת הרדיו של המנדט הבריטי בארץ ישראל. שידורי הרדיו המנדטורי היו בשלוש השפות הרשמיות של המנדט – אנגלית, ערבית ועברית, והיה זה שירות הרדיו הראשון ששידר שידורים סדירים בעברית. "קול ירושלים" פתח את שידוריו ב-30 במרץ 1936, ושידוריו נמשכו עד להקמת המדינה, ותחילת שידורי הרדיו במדינת ישראל. הגוף המנדטורי שניהל את השידורים נקרא "שירות השידור של פלשתינה (א"י)" – The Palestine Broadcasting Service – PBS. בשנת 1942 פוצל השידור לשתי רשתות, אחת שידרה בעברית ובאנגלית והאחרת באנגלית ובערבית. עם תהליך סיומו של שלטון המנדט הבריטי ובימי מלחמת העצמאות, "קול ירושלים" היה שמה של תחנת שידור ישראלית. תחנה זו פעלה בירושלים באופן עצמאי ובמקביל לתחנת קול ישראל שפעלה בתל אביב.

Jerusalem Radio3
חדר הפיקוח בבניין שירות השידור בירושלים, 1943

פתיחת השידורים

Jerusalem Calling1688
בניין קול ירושלים בסמוך למגרש הרוסים

רעיון פתיחת התחנה הוצע לממשלה הבריטית על ידי מומחה בשם סטריקלנד שפעל במסגרת ועדת שו. על פי הצעתו של סטריקלנד, ניתן יהיה לתרבת את הפלאח באמצעות תחנת רדיו ממשלתית שתלמדו חקלאות חדישה והתאגדות חקלאית.

לאחר 14 חודשי הכנה, שהחלו בדצמבר 1934, ניתן היה להתחיל בשידורים. ב-30 במרץ 1936 בשעה 16:17 הגיע לרמאללה הנציב העליון, ארתור גרנפל ווקופ. במקום נכחו כבר נכבדים יהודים וערבים. הנציב חיבר את המשדר לזרם החשמל, והמנהל הכללי של הדואר בארץ ישראל, ויליאם הדסון, פתח את השידורים בהכריזו "It is Jerusalem Calling". לאחר מכן נשמעה קריאה דומה בערבית מפי השדרן קעבאני, ולאחריו קרא קריין עברי בשם עבאדי, "הלו! הלו! ירושלים מדברת!". לאחר נאומו של הנציב, ניגנה תזמורת הגדוד השני של ה"קאמרון היילנדרס של המלכה". המשך שידורי היום הראשון של התחנה היה מירושלים, מאולפני התחנה בבניין מלון פאלאס לשעבר[1]. בתוכנית שידור חי של שירים בביצוע ברכה צפירה, קונצרט של התזמורת הקאמרית עם הצ'לנית הסולנית תלמה ילין, והקראת שירה מפי "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי" חנה רובינא, שקראה מתוך "מגילת האש" של ביאליק וקטעים משיר השירים. כן הושמעו תוכניות בשפה הערבית ותוכניות שהועברו מן ה-BBC. נמסר כי השידורים נקלטו היטב אף בקהיר.[2]

אות הקריאה העברי של התחנה

Jerusalem Toren
תורן האנטנה ששימשה את התחנה, בגובה 225 מ', מוצב בבניין הרדיו ברמאללה, 1945
Jerusalem Radio4
ביצוע קונצרט באולפני ירושלים, 1945
Hadashotkolyer
מערכת החדשות העברית של קול ירושלים, 1944
PresslerSalomon001
התזמורת הסימפונית ירושלים לאחר הקלטת הקונצ'רטו לפסנתר של רוברט שומאן, (יולי 1947). מנחם פרסלר (מימין למיקרופון), קראל שלמון (שני מימין למיקרופון) ופאול בן-חיים (משמאל בשורה השנייה מלמטה).

אות הקריאה העברי – "קול ירושלים", נקבע כפשרה, שנועדה למנוע שימוש בשמות "ארץ ישראל" מחד ו"פלשתינה" מאידך. תחילה ביקשו השדרנים היהודים לפתוח בקריאה "קול ארץ ישראל" או "קול פלשתינה ארץ ישראל", אך הדבר עורר התנגדות חריפה מצד הערבים והבריטים (שמו הרשמי המנדט בעברית היה "פלשתינה (א"י)", כמעין פשרה שנועדה למנוע שימוש בולט בשם "ארץ ישראל"). במהלך השידור, לא הורשו קרייני התחנה לומר בעברית "ארץ ישראל", אלא "פלשתינה-אָ"י" בלבד.

לוח התוכניות

עיקר השידורים היה בשלוש השפות הרשמיות של המנדט: אנגלית, ערבית ועברית. כמו כן שודרו מהדורות חדשות בשפות נוספות. בתחילת פעילותו שודרו ברדיו תוכניות עבריות במשך שעה אחת, אך בהמשך התרחבו השידורים בעברית לחמש שעות ביום ויותר. בסופו של דבר התגבש לוח תוכניות עשיר בעברית כמו גם באנגלית ובערבית.

באמצע שנות ה-40 כלל לוח התוכניות את השידורים הבאים: התוכניות נפתחו מדי יום בשעה 12:00 בצהריים עם קיצור החדשות באנגלית, ערבית ועברית. אותות זמן שודרו בשעות 12:00, 14:00, 16:00, 18:00, 20:00 ו-21:30. בנוסף למהדורת החדשות של השעה 12:00 שידרה התחנה מהדורת חדשות נוספת בשפה האנגלית, שתי מהדורות נוספות בשפה העברית, וכן מהדורות בשפות פולנית, טורקית, צרפתית וגרמנית. ארבע שעות מדי יום הוקדשו לשידורים בערבית. בנוסף לכך שידרה התחנה שידורים שיועדו לבתי הספר ולנוער ("הסכת והשכל"), לעקרת הבית, לילדים ולחיילים, וכן קונצרטים, תוכניות "כבקשתך", ותוכניות העשרה במגוון נושאים.

מהדורות החדשות

התחנה לא שלחה כתבים לאיסוף חדשות, פרט לנוכחות באירועים חגיגיים וקבועים מראש, כגון השבעת הנציב העליון, או כנס מחולות העם בדליה ואירועים דומים. לשם שידורי החדשות מן התחנה פעל גוף בשם "מחלקת החדשות של לשכת העיתונות הממשלתית", שאסף ידיעות שהגיעו אליו מסוכנויות ידיעות שונות. ידיעות אלו עובדו למהדורת חדשות שאורכה כעשר דקות ששודרה בשפות שונות. הרדיו העסיק גם "סוקרי חדשות" שהאזינו לשידורי תחנות רדיו נוספות מהעולם. התחנה התגאתה בכך שלעיתים שידרה ידיעות עוד בטרם שודרו אצל "האחות הגדולה" ה-BBC. כך, למשל, הודעות מיוחדות של סטלין שהיו משודרות בתחנות דוברות רוסית שנהגו לשדר את החדשות רבע שעה לפני כל שעה עגולה, היו נקלטות בתחנה ומשודרות מיד, כ"מבזק", כאשר ה-BBC נהג להמתין לשעה העגולה. כן הייתה התחנה ראשונה לקלוט שידור דובר צרפתית מאלג'יר שדיווח על כיבוש רומא, ושידרה את הידיעה בטרם שודרה זו בתחנות הרדיו העיקריות של הכוחות הלוחמים.

לאחר יצירת "עלון החדשות" הוא היה מופץ לשבע מערכות חדשות, בשבע שפות שונות, שהיו מעבדות אותו לצרכיהן. כך, למשל, התמקדה המערכת הצרפתית בנעשה בצרפת ובצפון אפריקה, והמערכת העברית נהגה להוסיף לעלון החדשות מגוון ידיעות מקומיות.

לעיתים יצרו הסדרים אלו תקלות מבדחות. כך, למשל, דיווחה התחנה בימי מלחמת העולם השנייה כי "בשעת התקדמותם תפסו הצבאות הסובייטים רכבת צבאית גרמנית שהייתה עמוסה טאנקים ושדות תעופה עד אפס מקום", ובהזדמנות אחרת כי "מעל לחזית האיטלקית הפילו אתמול מטוסי הקרב של הברית שלושים מטוסים גרמנים ומבחר מכוניות משא".[3]

הגלגל

התחנה פרסמה, החל מ-13 ביולי 1943, שבועון בעברית בשם "הגלגל", שהציג את עצמו כ"דו שבועון לבעיות העולם ולקול ירושלים". השבועון יצא לאור מטעם "מיניסטריון המודיעין הבריטי, על ידי לשכת המודיעין הממשלתית בירושלים".

"הגלגל" פרסם את לוחות השידורים של התחנה, סקירות על הנעשה בה, תקצירים של הרצאות שניתנו במסגרת שידורי התחנה, ותמונות שהתקבלו מרחבי העולם, כמו גם מבחר פרשנויות, כתבות מגזיניות וידיעות, שתורגמו לעברית מעיתונים בריטים מובילים כ"דיילי אקספרס" או "האקונומיסט".

"הגלגל" לא הסתפק בסיקור חדשות ובנעשה ברדיו, אלא סיקר באופן נרחב את חיי התרבות בארץ, ונתן ליוצרים מקומיים במה להעלאת יצירותיהם.

רקע טכני

Mashder
המשדר של התחנה, בשנת 1945
Radio1
חייליות יהודיות מתנדבות בצבא הבריטי בעת שידור תוכנית לחיילים, 1943
Jerusalem Radio5
שידור תסכית באולפני ירושלים, 1945

אולפני התחנה שכנו בבניין מלון פאלאס לשעבר, ברחוב ממילא (היום רחוב אגרון) מול בריכת ממילא בירושלים. משדר התחנה היה ברמאללה. השידור היה בתדר 668 קילוהרץ, באורך גל 449 מטר. עוצמת המשדר (מרקוני) הייתה 20 קילוואט. יוסף (יוסק) וינמן היה המהנדס הראשי של התחנה. ההדרכה והתוכנית להפעלת התחנה ניתנו על ידי שירות השידור הבריטי, הבי בי סי.

בסוף יוני 1939 הועברו האולפנים לבית שידור חדש ומודרני בבניין ובמתחם שהיה ידוע בירושלים בשם "בניין החבשים" שנמצא בדרך הנסיכה מליסנדה, כיום רחוב הלני המלכה מס' 21, מתחם המשמש כיום את קול ישראל.

בשנת 1942 הקים "שירות השידור של פלשתינה (א"י)" רשת שנייה (PBS 2) בתדר 574 קילוהרץ, באורך גל 522 מטר, עם משדר דומה בהספק של 20 קילווט, דרכו שודרו התוכניות בעברית ובאנגלית. תדר השידור של הרשת הראשונה (PBS 1) הוזז קלות לתדר 677 קילוהרץ באורך גל 443 מטר, וזאת כדי לשפר את הקליטה באירופה. דרך משדר זה שודרו התוכניות בערבית ובאנגלית.

התחנה כיעד

רדיו ירושלים, כגוף ממשלתי של ממשלת המנדט, היה ליעד של המחתרות, החל מפרסום הספר הלבן.

ב-2 באוגוסט 1939, בפעולה של ארגון האצ"ל שנקראה "פיצוץ בית השידור הממשלתי", הוחדרו מטעני נפץ לבית השידור, על ידי צפניה מאיר, צעיר בן 16 שעבד ברדיו כטכנאי רדיו מתמחה[4][5]. שלושה מטענים התפוצצו בשעה 17:20 אחר הצהריים בחדר הפיקוח ובאולפני הרדיו החדשים בבית השידור. הקריינית מאי וייסנברג והמהנדס הערבי-נוצרי אדיב אפנדי מנסור נפצעו קשה, ובהמשך מתו מפצעיהם[6]. עקב הפיצוץ בחדר הפיקוח, שהוא החוליה המקשרת בין האולפנים בירושלים למשדר ברמאללה, השידור המשיך מאמצעי שידור שהיו באולפן הצמוד למשדר ברמאללה[7]. תוכניות הערב שודרו גם כן מהאולפן ברמאללה, ולשם כך הוסעו הקריינים והאמנים של תוכניות הערב בכלי רכב משוריינים מירושלים לרמאללה. בעקבות הפיצוץ נעצר צפניה מאיר במעצר מנהלי לשנה, ואתו נאסרו שניים נוספים[8][9].

במהלך השנים נעשו ניסיונות לשדר ברדיו ירושלים מסרים נגד השלטונות. במאי 1939 התחברו אלמונים לקו הטלפון בין ירושלים לרמאללה ושידרו במהלך אחת התוכניות מספר פעמים את המילים: "אנו הכרזנו מלחמה בספר הלבן"[10][11].

ב-17 במאי 1944, במלאת 5 שנים לספר הלבן, פשט כח אצ"ל בפיקודו של איתן לבני על תחנת השידור ברמאללה. המטרה הייתה להקריא בשידור מנשר מאת מנחם בגין. באותה תקופה ישב הצנזור הבריטי בתחנה ברמאללה כשאצבעו על השאלטר. משום כך לא היה טעם להשתלט על האולפן בירושלים. הכוח הצליח לשתק את התחנה למשך שעתיים אך לא עלה בידו לשדר את המנשר מפני שלא היה בנמצא מיקרופון[12].

רקע תרבותי

שידורי "קול ירושלים" היו נדבך חשוב בהתפתחות התרבות העברית. העורכים והקריינים היו אנשי היישוב שהפיקו תוכניות מוזיקה, מדע, תרבות ומסורת. בייחוד נודעה התחנה בתסכיתים ששודרו בה. אם בקהילות לשוניות רבות בעולם הביאו שידורי רדיו סדירים לשינויים תרבותיים ולשוניים מרחיקי לכת, הרי שלשידורי הרדיו הראשונים בעברית הייתה השפעה גדולה עוד יותר. לראשונה נשמעה עברית מדוברת בכל רחבי הארץ ובמגוון נושאים. שידורי הרדיו היו מעין מודל לדיבור עברי, בתקופה שבה מספר דוברי העברית היה עדיין קטן מאוד, ורוב היהודים הכירו את העברית בעיקר כשפה כתובה.

למעט תקופת שיתוף הפעולה שבין היישוב לבין הבריטים בימי מלחמת העולם השנייה, ביטאו שידורי התחנה את עמדת שלטונות המנדט, עמדה שהייתה לעיתים עוינת כלפי הנהגת היישוב. שידורים אלה התקבלו בחוסר אמון ביישוב, ורבים העדיפו לקבל מידע על האירועים השוטפים מתחנות הרדיו המחתרתיות של הארגונים היהודיים. לקראת סיום המנדט הקימו גם ארגונים ערביים תחנות רדיו מחתרתיות.

סוף פעילותה של התחנה המנדטורית וקול ירושלים הישראלית

בחודש דצמבר 1947 הפקיד השלטון הבריטי את הלגיון הערבי על הביטחון בבית השידור והאולפנים ברחוב מליסנדה. כתוצאה מכך עזבו העובדים היהודים את המקום ביום 14 בדצמבר 1947[13] והשידורים בעברית המשיכו כנראה מאולפנים אחרים בעיר. במקביל הוכן אולפן רדיו בבית החלוצות ומשדר קטן במחנה שנלר שפונה על ידי הבריטים במרץ 1948, זו הייתה התשתית הראשונה ל"קול ירושלים הישראלית". כך שעם קום המדינה פעלו שתי תחנות רדיו קטנות. האחת "קול ירושלים הישראלית" בירושלים והשנייה "קול ישראל" בתל אביב אשר שידרה ליישוב והעולם את הכרזת העצמאות[14]. קול ירושלים העברי המשיך לפעול לזמן מה באופן עצמאי בירושלים, לאור אי הבהירות לגבי מעמדה של ירושלים[15].

עם התבססות השלטון הישראלי בעיר עברו התשתיות ואנשי המקצוע של "קול ירושלים" בכל תחומי השידור– אולפנים, קריינים, עורכי תוכניות, אנשי מקצוע בתחום המוזיקה, מהנדסים וטכנאים, ל"קול ישראל" ולקול ציון לגולה. התחנה הישראלית החדשה אף אימצה את תדר השידור של קול ירושלים (תדר 574 קילוהרץ של הרשת השנייה PBS 2)[16], המעבר היה כה חלק עד שבשנת 2006 התהדר "קול ישראל" וחגג "70 שנה לקול ישראל" דבר שאינו לגמרי מדויק שכן "קול ישראל הפך לרדיו הרשמי של מדינת ישראל ביום הכרזת המדינה ב-1948" (ציטוט מאתר קול ישראל).

התשתיות של התחנה ברמאללה עברו לידי הירדנים, והם המשיכו למעשה את השידורים של הרשת ששידרה באנגלית ובערבית, מהאולפן ומהמשדרים המנדטוריים ברמאללה. שמה של התחנה הוסב ל"תחנת השידור של ירושלים הערבית" תחנה זו המשיכה לשדר בתדר 677 קילוהרץ באורך גל 443 מטר, שהיה התדר של הרשת המנדטורית הראשונה (PBS 1). בישראל כונתה תחנה זו בשם רדיו רמאללה.

לקריאה נוספת

  • איזי מן, קול ישראל מירושלים – מדינה מאחורי המיקרופון, 2008.
  • תמר ליבס וזוהר קמפף, "'הלא! ירושלים מדברת': החייאת הדיבור העברי ברדיו המנדטורי (1936–1948)", קתדרה 133, תשרי תש"ע
  • תום שגב, "ימי הכלניות" ארץ ישראל בתקופת המנדט, כתר הוצאה לאור, 1999.

קישורים חיצוניים

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

הערות שוליים

  1. ^ אילנה באום, סוף הלני מלכה, מעריב, 4 בינואר 1987
  2. ^ נתן דונביץ', "הלו! הלו! ירושלים מדברת!", הגלגל,30.3.1946
  3. ^ ג.ס. פיט "כיצד מגיש לך רדיו ירושלים את החדשות", הגלגל, 20 ביולי 1944
  4. ^ גולי קניה:‏ ‏סיפורים של לוחמי המחתרות בגלות אריתריה, סודן וקניה, עמ' 250
  5. ^ ספרים ב-Google Play קול ישראל מירושלים--: מדינה מאחורי המיקרופון, 1948-2008, עמוד 53
  6. ^ מאי וייסנברג - אדיב מאנצור, דבר, 4 באוגוסט 1939
  7. ^ פצצות בבית־השידור של רדיו ירושלים, דבר, 3 באוגוסט 1939
  8. ^ בעקבות ההתנקשות במשרדי רדיו ירושלים, דבר, 7 בספטמבר 1939
  9. ^ יהודה לפידות, ‏"פיצוץ בית השידור הממשלתי", באתר "דעת"
  10. ^ אנו הכרזנו מלחמה בספר הלבן!, הבוקר, 29 במאי 1939
  11. ^ הכרזה בשעת השידור, דבר, 29 במאי 1939
  12. ^ נכשלה התנקשות אלמונים לשדר מתחנת רמאללה ולחבלה, הבוקר, 19 במאי 1944
  13. ^ רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון עורכים, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז–תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים על ידי "קרית־ספר",ירושלים תשל"ה עמ' 249
  14. ^ מ.א. ברמן(מנהל שרותי ההנדסה-רדיו במשרד הדואר), במאמר:"הנדסת רדיו כובשת את גלי האתר", בהחובב הצעיר אלקטרוניקה פופולרית לנוער ולחובב, עורך ע. שרמר, הוצאת י. מרכוס ושות' בע"מ, ירושלים, הדפסה שנייה 1973, כרך ג' עמ' 13–14
  15. ^ בשבוע הבא יתחיל השידור העצמאי, על המשמר, 12 במאי 1948
  16. ^ World Radio TV Handbook Vol 32, Billboard Pablication, London 1978
PBS

PBS ‏(ראשי תיבות של Public Broadcasting Service, "שירות השידור הציבורי") היא רשת הטלוויזיה הציבורית של ארצות הברית. הרשת, שבסיסה בארלינגטון, וירג'יניה, היא מלכ"ר ופועלת דרך 354 תחנות מקומיות ברחבי אמריקה.

הרשת נוסדה ב-1969 והחלה לשדר באוקטובר 1970. לפניה הייתה קיימת רשת ציבורית אחרת, NET‏ (National Educational Television).

לאורך השנים שידרה הרשת תוכניות איכות רבות, בתחומי האמנות, תרבות, מדע, טבע ועוד. בין התוכניות הידועות ביותר שלה ניתן למנות את רחוב סומסום, תוכניות החדשות והאקטואליה הוותיקות Newshour ו"קבוצת מקלכלן"; ואת סדרת קוסמוס של קרל סייגן. כמו כן היא הביאה לארצות הברית את הטלטאביז ושידורים חוזרים של הקרקס המעופף של מונטי פייתון. בתחום הכלכלה הביאה הרשת לאמריקה בכל יום שישי במשך שלושה עשורים את "Wall $treet Week", בהנחיית לו רוקייזר.

אפרים די-זהב

אפרים די-זהב (גולדשטיין) (1902 – ג' בחשוון תשי"ח, 28 באוקטובר 1957) היה קריין וחזן, מוזיקאי וסופר ישראלי. נולד בירושלים ומת בה.

נולד בשם אפרים גולדשטיין (בשנת תש"ט עִברת את שם משפחתו) בעיר העתיקה בירושלים. כילד עבר עם משפחתו למשך ארבע שנים ללונדון. למד בחדרים וב"עזרה". בשנת 1914 שב לירושלים והשלים בה את לימודיו התיכוניים. עבד כמדפיס וכפקיד בממשלת המנדט והיה גם עיתונאי וחזן. עם הקמת תחנת השידור העברית "קול ירושלים" בשנת 1936, מילא בה שורה של תפקידים. היה קריין ועורך תוכניות וזמר בתוכניות זמר מסורתיות.

די-זהב התפרסם בשל ביצועו לפיוט למוצאי שבת, "המבדיל בין קודש לחול", שבו נפתחו במשך עשרות שנים שידורי מוצאי השבת של קול ישראל. ב-2005 החזירה רשות השידור את שירו לתוכניות מוצאי השבת של רשת ב'.

אפרים די-זהב היה גם סופר לילדים ובני נוער, וכתב כתריסר ספרים. הוא עיבד סיפורים לילדים מספרות העולם, וכתב גם ספרי מוזיקה לילדים ולבני הנוער.

היו נשוי לשרה עד פטירתה בשנת 1950, אב לשתי בנות ובן.

נפטר בשנת 1957 בביתו לאחר מחלת לב קצרה. בן 55 במותו.

על שמו נקרא רחוב בבאר שבע וכיכר בירושלים.

דבר השבוע

דְּבַר השבוע היה שבועון חדשות מצולם מבית ההוצאה לאור של העיתון "דבר", שיצא לאור באופן סדיר משנת 1946 ועד לשנת 1996.

ה'תרצ"ו

ה'תרצ"ו (5696) או בקיצור תרצ"ו היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-28 בספטמבר 1935, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 16 בספטמבר 1936. שנה מסוג זשג, איננה מעוברת, ואורכה 355 ימים. זו שנה חמישית לשמיטה.

הגלגל

"הַגַּלְגַּל" היה שבועון בשפה העברית של תחנת הרדיו המנדטורית "קול ירושלים", שהציג את עצמו כ"דו שבועון לבעיות העולם ולקול ירושלים". השבועון, שנערך על ידי דב קמחי, יצא לאור מטעם "מיניסטריון המודיעין הבריטי, על ידי לשכת המודיעין הממשלתית בירושלים".

שבועון "הגלגל" החל להופיע ב-13 ביולי 1943, והופעתו נמשכה עד סמוך להקמת המדינה.

הוא הופיע אחת לשבועיים עד ל-30 בנובמבר 1944 (גיליון 11 בכרך ב') ומאז התחיל להופיע כשבועון.

"הגלגל" פרסם את לוחות השידורים של התחנה, סקירות על הנעשה בה, תקצירים של הרצאות שניתנו במסגרת שידורי התחנה, ענייני מדע ותרבות, ותמונות שהתקבלו מרחבי העולם, כמו גם מבחר פרשנויות, כתבות מגזיניות וידיעות, שתורגמו לעברית מעיתונים בריטים מובילים כ"דיילי אקספרס" או "האקונומיסט".

היה זה השבועון המצויר השני, לאחר "העולם הזה" שהופיע ביישוב, הכולל צילומים ואיורים. בשל האמצעים שהועמדו לרשותו על ידי השלטונות, הודפס השבועון על גבי נייר משובח וצילומיו היו איכותיים.

"הגלגל" לא הסתפק בסיקור חדשות ובנעשה ברדיו, אלא סיקר באופן נרחב את חיי התרבות בארץ, ונתן ליוצרים מקומיים במה להעלאת יצירותיהם. פורסמו בו סיפורים פרי עטם של מחברים מבני היישוב (בכללם סיפור מפרי עטו של יצחק נבון, לימים נשיא מדינת ישראל, ושל חנוך ברטוב שפרסם בשבועון את ביכורי יצירתו). בשל כל אלה זכה השבועון לתפוצה רבה.

סגן העורך של "הגלגל" היה יוסף חריש, לימים היועץ המשפטי לממשלת ישראל.

התזמורת הסימפונית ירושלים

התזמורת הסימפונית ירושלים נוסדה בשנת 1938 כתזמורת של תחנת הרדיו "קול ירושלים" ("תזמורת שירות השידור של פלשתינה (א"י)" - The Palestine Broadcasting Service Orchestra). מנהלה הראשון היה קראל שלמון. לאחר קום המדינה שונה שמה ל"תזמורת קול ישראל", ולצידה פעלה גם מקהלה. בשנות ה-70 הורחבה ושמה שונה ל"התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור". זמן מה לאחר סגירתה של רשות השידור במאי 2017, קוצר שם התזמורת לשמה הנוכחי, "התזמורת הסימפונית ירושלים".

אולם הבית של התזמורת, לקונצרטים והקלטות, הוא אולם הנרי קראון בתיאטרון ירושלים. העיתונאי ואיש הטלוויזיה יאיר שטרן משמש כמנכ"ל התזמורת מאז שנת 2009. בתקופה שהתזמורת הייתה חלק מרשות השידור היא הרבתה להקליט קונצרטים חיים ויצירות לתחנת הרדיו קול המוסיקה.

רפרטואר התזמורת מקיף יצירות מהבארוק עד ימינו. חלק מהיצירות בנות זמננו ניגנה התזמורת בביצוע בכורה עולמי, בהן יצירות משל סופיה גוביידולינה, אנרי דיטייה, אלפרד שניטקה ואחרים. התזמורת מעודדת מלחינים ישראלים, הן בביצוע יצירותיהם והן בהזמנת יצירות חדשות. במשך השנים הופיעו עם התזמורת מוזיקאים מהנודעים בעולם, בהם המנצחים איגור מרקביץ' ואוטו קלמפרר, הפסנתרנים ארתור רובינשטיין, ראדו לופו ויפים ברונפמן, הכנרים אייזיק שטרן והנריק שרינג והויולנית טביאה צימרמן.

בחגיגות שנת ה-3000 לירושלים בוצעה בנגינת בכורה יצירתו של קשישטוף פנדרצקי, "שבעת שערי ירושלים". על הקונצרט, שהיה מיזם משותף עם תזמורת רדיו בוואריה, ניצח לורין מאזל. הצלחת היצירה הביא לביצועה בשנית במינכן, לחגיגות היובל לרדיו בוואריה באפריל 2000.

התזמורת יוצאת לסיורים בינלאומיים באירופה ובארצות הברית ומופיעה מדי שנה בפסטיבל ישראל. כן הוזמנה להשתתף בפסטיבל האופרה הבינלאומי, ב"טורנדוט" מאת פוצ'יני וב"כוחו של גורל" מאת ורדי.

המנצח הצרפתי פרדריק שאזלן נכנס בשנת 2011 לתפקיד המנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של התזמורת, ושם הוא החליף בתפקיד את המנצח האמריקאי ליאון בוטשטיין שכיהן בין השנים 2003–2011 וכיום מכהן כמנצח אורח בר כבוד. שאזלן יסיים את כהונתו כמנהל מוזיקלי בתום חוזהו בסוף עונת 2018/19.

אביה קופלמן היא מלחינת הבית של התזמורת ובקונצרט פתיחת העונה ה-77 של התזמורת (2014–2015) בוצעה יצירתה של קופלמן, "בין עזה לברלין" בבכורה עולמית.

המנצח והצ'לן הרוסי דמיטרי יבלונסקי משמש כמנצח כבוד של התזמורת.

בפברואר 2019 התמנה המנצח האמריקאי סטיבן סלואן לתפקיד המנהל המוזיקלי הבא של התזמורת.

ז' בניסן

ז' בניסן הוא היום השביעי בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השביעי בחודש הראשון

למניין החודשים מניסן.ז' בניסן לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בז' ניסן היא ברב השנים הפשוטות פרשת צו, אך בשנים פשוטות בהן פסח חל ביום ראשון (שנים מקביעות זחא או השא) היא פרשת ויקרא. בשנים מעוברות, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת מצורע. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות השג) פרשת בר המצווה היא פרשת אחרי מות.

כל העיר

כל העיר הוא מקומון ירושלמי שראה אור לראשונה ב-1979. המקומון היה הראשון מרשת שוקן, שהייתה לרשת המקומונים הראשונה בישראל.

מיכאל אוהד

מיכאל (מיכה) אוהד (20 בדצמבר 1922 – 17 ביוני 1998) היה עיתונאי ואיש אשכולות ישראלי. עורך תוכניות רדיו, מחבר ובמאי תסכיתים וכותב פורה בנושאי תרבות, אמנות ומוזיקה.

מיכאל בן-חנן

מיכאל בן חנן (זמל) (20 ביולי 1912 – 17 בספטמבר 2001) היה מראשי ארגון "ההגנה" בירושלים, מחנך ושדרן רדיו ישראלי, שבשנים 1945 עד 1970 העיר את מאזיני הרדיו בארץ ישראל בתוכנית התעמלות בוקר ששודרה בתחנת הרדיו "קול ירושלים" ולאחר מכן ב"קול ישראל". ידוע כ"מר התעמלות הבוקר".

קול המוסיקה

קול המוסיקה הייתה תחנת רדיו ישראלית, ששידרה מוזיקה קלאסית ומוזיקה אמנותית על כל גווניה השונים. התחנה פעלה במסגרת קול ישראל עד לסגירת רשות השידור במאי 2017. התחנה התחדשה במסגרת תאגיד השידור הישראלי באותה השנה בשם כאן קול המוסיקה.

קול ישראל

קול ישראל היא רשת שידורי הרדיו הממלכתית של מדינת ישראל, שפועלת החל משידור הכרזת העצמאות. "קול ישראל" הופעלה במסגרת רשות השידור עד 14 במאי 2017, ולמחרת, ב-15 במאי 2017, החלה לפעול במסגרת תאגיד השידור הישראלי, תחת השם "כאן קול ישראל".

קול ציון הלוחמת

קול ציון הלוחמת הייתה תחנת הרדיו המחתרתית של האצ"ל, וכלי ההסברה העיקרי והחשוב ביותר של המחתרת. הייתה זו תחנת הרדיו המחתרתית הראשונה בארץ ישראל.

שידורי תחנת קול ציון הלוחמת החלו ב-2 במרץ 1939. באותו זמן פעלה בארץ ישראל רק תחנת קול ירושלים, שפעלה משנת 1936, השתייכה לממשל המנדט הבריטי ושידרה באנגלית, ערבית והקדישה מספר שעות מצומצם לשפה העברית.

בראשית פעולתה, שידרה התחנה מתל אביב שלוש פעמים בשבוע. תחנת השידור של האצ"ל הייתה פרמיטיבית והמשדרים הונחו בתוך מזוודה קטנה הנוחה לנשיאה. כדי למנוע מהמשטרה הבריטית לאתר את השידור, היו השידורים קצרים, כעשר דקות, ונערכו כל פעם ממקום אחר. הציבור ידע את פרטי התחנה בעזרת כרוזים שהופצו על ידי האצ"ל, בהם אורך הגל ושעת השידור.

כל שידור פתח בנעימת "חיילים אלמונים" (לימים המנון הלח"י ולאחריו המילים: "קול ציון הלוחמת, קול ציון המשתחררת", תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל". לאחר הפיצול בין האצ"ל ללח"י, השתנתה נעימת הפתיחה לשורה "למות או לכבוש את ההר", הלקוחה מ"שיר בית"ר".

באוקטובר 1939, הופסק לזמן קצר השידור בעיקר בשל הפילוג בין אצ"ל ללח"י, לאחר שאיש הארגון, אליעזר סירקיס, פרש ללח"י ולקח איתו את המשדר. פורשי הלח"י הקימו תחנה משלהם - קול המחתרת העברית.

את השידור הראשון קריינה אסתר רזיאל (אחותו של דוד רזיאל, מפקדו הרביעי של האצ"ל). כעבור זמן תיארה את החוויה במלים הבאות:

בספרו "המרד", כתב מנחם בגין אודות חשיבותה הרבה של תחנת הרדיו למאמצי ההסברה של האצ"ל. הוא כתב כי בתחילה הם שידרו למספר דקות וסילקו מיד את המשדר ממקומו, מחשש כי הבריטים יעלו על השידור. לאחר פרק זמן מה מאסו בכך, החלו לשדר למשך פרקי זמן ארוכים יותר ופרסמו אזהרה כי "אם הבריטים ינסו לגזול מאיתנו את תחנת השידור, ישלמו בעבור הניסיון בדם."בעקבות איום זה שינו הבריטים טקטיקה והקימו תחנות הפרעה כדי להשתלט על התדרים בהם שידרה התחנה. כתגובה השתמשו חברי האצ"ל במשדר משוכלל שהיה קופץ מתדר לתדר, ובכרוזים של שידורי התחנה הודגש כי על המאזינים לחפש את צליליה בתדרים שונים עם תחילת ההפרעות.

עם הזמן נעשו שידורי התחנה ארוכים ומגוונים. בשנה האחרונה לקיומה נוספה לתחנה תוכנית מיוחדת לבני נוער - "קול ציון הלוחמת לנוער". התוכנית ארכה כשעה ושודרה בימי שישי אחר-הצהריים וכללה חידונים, מערכונים וחדשות.

ב-14 במאי 1948 נערך השידור האחרון ובו נאום לאומה של מפקד הארגון מנחם בגין, שהודיע על פירוק האצ"ל כארגון מחתרתי והפיכתו למפלגה הפוליטית "תנועת החרות". בתום נאומו של בגין, שינתה התחנה את שמה ל"קול החרות" ושידרה במשך ארבעה חדשים.

אחד מהידועים בשידורי "קול החרות" היה "נאום אלטלנה" של מנחם בגין, ששודר בשעות הערב של יום ג', 22 ביוני וארך כשעתיים. כשהוא בוכה הורה בגין על כניעה ללא תנאי של האצ"ל, ובלבד שלא תפרוץ "מלחמת אחים".

השידור האחרון של "קול החרות" בוצע ביום ו', 17 בספטמבר 1948.

קול ציון לגולה

קול ציון לגולה הייתה תחנת שידור של הסוכנות היהודית ששידרה שידורי רדיו בגלים קצרים מישראל, בשנים הראשונות לקיום מדינת ישראל. בשנת 1958 החל תהליך הדרגתי של מיזוג התחנה עם תחנת קול ישראל וברבות הימים היו השידורים לחלק מפעילות רק"ע.

כבר בימי המנדט הבריטי ביקש מרדכי אבידע, מנהל התוכניות העבריות בקול ירושלים, לקיים שידורי רדיו לקהילות יהודיות בגולה, אך הדבר לא יצא אל הפועל. לאחר הקמת מדינת ישראל, הושג הסכם בין הסוכנות היהודית וממשלת ישראל על הקמת תחנת "קול ציון לגולה" במימון הסוכנות היהודית על בסיס התשתית של קול ירושלים. מנהל התחנה היה מרדכי אבידע שהושאל לשם כך ממשרד החוץ. בנובמבר 1949, החלו שידורי הניסיון שנמשכו שבוע,

אך הם לא היו באיכות משובחת ולכן נדחה תאריך הפתיחה הרשמי של התחנה מדצמבר 1949 למרץ 1950. השידורים נפתחו ב-10 במרץ 1950 וכללו שידורים יומיים באנגלית, צרפתית ויידיש, רבע שעה בכל שפה. שידורי התחנה זכו לתהודה רבה בקהילות יהודיות באירופה. באפריל 1951 הוסיפה התחנה שידורים בהוראת עברית לחיזוק החינוך היהודי בתפוצות. באפריל 1956 הוחל בשידורים לדרום אמריקה, בעיקר בספרדית, אך גם בפורטוגזית, יידיש ועברית. בשנת 1960 כבר התקיימו שידורים בתשע שפות.

בתחילה השתמשה התחנה באנטנה קטנה בעלת הספק של 7.5 קילוואט. בשנת 1954 החלה התחנה להשתמש במשדר חדש ביבנה בעל הספק של 50 קילווט שהביאה את שידורי התחנה לדרום אפריקה ובשנת 1958 הותקן משדר של 100 קילווט ששידוריו נקלטו גם באמריקה. התחנה גם הקליטה תוכניות לשידור במקומות רחוקים בהם לא היה ניתן לקלוט את שידורי התחנה.

בסוף 1957 התגבשה הסכמה על איחוד שידורי קול ישראל לגולה במסגרת קול ישראל. בשנת 1958 הועברה האחריות על השידורים לידי קול ישראל, בה הוקמה מחלקה חדשה, שנקראה "המחלקה לשידורים לחוץ לארץ". עם זאת, העובדים המשיכו לקבל את משכורותיהם מהסוכנות. באמצע שנות ה-60, לאחר הקמת רשות השידור, נודעה התחנה כחטיבת שידורי החוץ של שידורי ישראל, שלימים הייתה לרק"ע.

רמאללה

רמאללה (בערבית: رام ﷲ, ראם אללה, "גובהו של אללה", להאזנה (מידע • עזרה)) היא עיר פלסטינית בהרי יהודה המשמשת כמרכז שלטוני של הרשות הפלסטינית, כבירתה דה פקטו וכמקום הפעילות העיקרי של ארגון הפת"ח. רמאללה נמצאת כ-15 קילומטר צפונית לירושלים וגרים בה כ-69,000 תושבים, נכון ל-2009. בנפת רמאללה ואל-בירה, שכוללת גם ערים הסמוכות לרמאללה, כמו אל בירה, ביתוניא וכפרים רבים נוספים, מתגוררים נכון ל-2007 כ-280,000 בני אדם.

בעיר מוסדות שלטון פלסטינים, בהם המוקטעה, מעונו הרשמי של נשיא הרשות הפלסטינית, והפרלמנט הפלסטיני.

בשנת 2005 רמאללה הייתה לעיר הראשונה ברשות הפלסטינית שבה נבחרה אישה לתפקיד ראש עיר, זאת כאשר ג'נט מיכאיל נבחרה לתפקיד.

רשות השידור

רשות השידור הייתה רשת השידור הממלכתית של מדינת ישראל. רשות השידור פעלה מתוקף חוק רשות השידור התשכ"ה שנחקק בשנת 1965, אשר מאפשר שידור ציבורי ממלכתי בטלוויזיה וברדיו. מנכ"לה הראשון היה חנוך גבתון.

עד שנות ה-90 של המאה ה-20 הייתה רשות השידור הגוף היחיד שהפעיל ערוץ שידורי טלוויזיה בהיקף נרחב והגוף העיקרי ששידר שידורי רדיו. מאז הוקמו גופי שידור רבים נוספים, והרשות מצאה את עצמה כערוץ אחד מני רבים ובתחרות קשה עם גופי תקשורת מסחריים.

ב-29 ביולי 2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי, התשע"ד-2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור והקמת תאגיד שידור חדש בשם "תאגיד השידור הישראלי". בהתאם לחוק רשות השידור הפסיקה את שידוריה ב-14 במאי 2017, ולמעשה כבר ימים אחדים קודם לכן נפסקו מרבית שידורי האקטואליה של הרשות.

שידור רדיו בישראל

שידורי הרדיו בארץ ישראל החלו לראשונה בתקופת המנדט הבריטי.

כיום שידורי הרדיו מרוכזים על ידי שלושה גורמים עיקריים:

קול ישראל של תאגיד "כאן"

גלי צה"ל של צה"ל

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו המפקחת על שידורי תחנות הרדיו האזוריות והמסחריות בישראל

בנוסף, קיימות מספר תחנות רדיו פיראטי ותחנות רדיו אינטרנטי ישראליות.בסך-הכל קיימים בישראל כ-100 משדרים ותחנות ממסר.

תחנת רדיו

תחנת רדיו היא ארגון העוסק בשידור קול לציבור הרחב. באופן מסורתי, תחנות רדיו שידרו

באוויר בעזרת גלי רדיו דרך משדר ואנטנות. כיום, רבות מהתחנות משדרות דרך תשתית הטלוויזיה בכבלים, רשתות מקומיות, לוויינים או האינטרנט.

שידור תוכניות בזמן אמת ידוע בתור שידור חי. בתחילה שידרו תחנות הרדיו בשידור חי בלבד, אולם עם שיפור טכנולוגיות הקלטת הקול, נוצרה עלייה במספר התוכניות ששידרו חומרים שהוקלטו מראש. הזרם הנוכחי הוא אוטומציה של תחנות רדיו, חלקן פועלות ללא ניהול אנושי ישיר ומשתמשות בחומר מוקלט בלבד שמשודר בשליטת מחשב.

כיום, למרבית התחנות יש שידורי רדיו באינטרנט, וניתן לשמוע את רוב התחנות מכל מקום בעולם. כך הוסרה המגבלה הגאוגרפית אשר חלה בעבר על תחנות רדיו. כמו כן, הוקמו תחנות רדיו שמשדרות דרך האינטרנט בלבד וכך ניתן להאזין להן דרך הרשת אך אין להם קיום אמיתי בעולם גלי הרדיו.

הפעלתה של תחנת רדיו המשדרת באמצעות גלי רדיו מחייבת קבלת רישיון, עקב מספרם המוגבל של התדרים המאפשרים פעילות זו.

תסכית

תַּסְכִּית היא תוכנית רדיו שבה מוגש סיפור או חלק מעלילה שלמה באמצעים קוליים. משתתפים בו קריינים וטכנאי אולפן המגישים את הסיפור שעבר עיבוד מתאים להאזנה. תסכיתים היו חלק פופולרי מתרבות הבידור של המאה ה-20, והיוו מרכיב חשוב בלוח השידורים של כל תחנת רדיו בעולם. בשלהי שנות ה-80, עם דעיכת הרדיו כאמצעי בידור עיקרי, חדלו להישמע תסכיתים ברדיו. רק בשנים האחרונות החל האינטרנט להחיותם מחדש, גם כז'אנר נוסטלגי; גם משום שהפקתם, ודרישות החומרה והתוכנה, הן בצד השרת והן בצד הלקוח, פחותות בהשואה לחלק מצורות התוכן האחרות; וגם משום שמדובר בענף אמנותי בפני עצמו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.