קול העם

"קול העם" היה עיתון יומי עברי של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה ושל ממשיכתה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שיצא לאור בין השנים 1937 עד 1975. פסק הדין בעתירה שהגיש העיתון כנגד סגירתו, הידוע כ-"בג"ץ קול העם" (1953) מהווה את אחד מן הניסוחים החשובים להגנה על חופש הביטוי בישראל.

Internet-news-reader.svg קול העם
Kol HaAm
Kol ha'am
סמליל "קול העם", 1950
תדירות עיתון יומי
סוגה חדשות
פורמט ברודשיט
מו"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית
עורך שמואל מיקוניס, משה סנה, אסתר וילנסקה, מאיר וילנר וצבי ברייטשטיין
תאריך ייסוד 1937
תאריך סגירה 1975
שפה עברית
מדינה ישראל

היסטוריה

"קול העם" החל לצאת לאור כירחון באוגוסט 1937 בלא רישיון הופעה. העיתון הזדהה עם המדיניות של ברית המועצות והביע אמון מלא במשטר הסובייטי, גם בתקופת סטלין.

משנת 1942 החל קול העם להופיע כשבועון ובעקבות מאמצים רבים, ציבוריים ומשפטיים העניק משרד הפנים המנדטורי רישיון הופעה לעיתון. הגיליון החוקי הראשון יצא לאור ב-20 בדצמבר 1944.

עורכי העיתון במהלך השנים כללו את חברי מק"י הבכירים: שמואל מיקוניס, משה סנה, אסתר וילנסקה, מאיר וילנר וצבי ברייטשטיין. המשורר אלכסנדר פן שימש כעורך המדור הספרותי של העיתון במשך רוב קיומו. במדור ראו אור לראשונה יצירותיהם של יוצרים צעירים כגון חנוך לוין ודוד אבידן.

בשנת 1965, עם הפיצול במק"י בין הרוב שנקט גישה ביקורתית כלפי ברית המועצות לבין המיעוט ששמר אמונים לברית המועצות והקים את רק"ח, נשאר "קול העם" בשליטת מק"י, וחברי רק"ח הקימו עיתון מתחרה בשם "זו הדרך". לאחר הפילוג נותרה מק"י מפלגת אופוזיציה קטנה, והעיתון הלך ודעך עד שנסגר בשנת 1975.

העיתון לא נשא את עצמו ומימונו הגיע מתרומות של חברי וידידי הפק"פ. העיתון ניהל מגביות למימון פעילותו[1]. בשנות ה-50 חולקו מכסות גיוס לאזורים שונים של מדינת ישראל, והעיתון פרסם כיצד כל אזור עמד במכסה[2].

מאבקים משפטיים

עורכי העיתון הועמדו לדין מספר פעמים באשמת לשון הרע. בספטמבר 1948 האשים העיתון מספר קצינים במשטרה שרצחו בעינויים את הפעיל הקומוניסטי סיומה מירוניאנסקי בשנת 1941, בעת ששרתו במחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט. בתגובה דרשו הקצינים להעמיד לדין את עורכי העיתון באשמת לשון הרע[3] והיועץ המשפטי לממשלה אף הצהיר שכך ייעשה[4]. אולם לאחר בדיקה נוספת נמצא שיש ממש בטענות והוקמה ועדת חקירה לבדיקת נסיבות הרצחו של מירוניאנסקי. בפברואר 1951 נפתח משפט באישומי לשון הרע נגד עורכי העיתון בגין מאמר מספטמבר 1949 בו כונה ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, "בוגד העם", "מושך בעגלת האמפריאליזם האמריקני" ובכינויים אחרים[5]. במשפט טען בן-גוריון שהמאמר נועד לפגוע ביחסי ישראל-ברית המועצות[6]. הסניגור של קול העם טען, לעומת זאת, שמטרת המשפט היא לדכא את המפלגה הקומוניסטית הישראלית[7]. בדצמבר 1951 הואשם העיתון בהוצאת דיבתו של שר המשטרה והסתה למרד בגין כתבה שהתפרסמה ב-8 ביולי 1950[8]. ביולי 1952 נסגר העיתון לשבוע בגלל עבירות צנזורה[9].

קול העם אימץ את עלילת הדם של משפט הרופאים ב-1953 ותיאר בכותרתו הראשית את הרופאים היהודים שנאסרו כ"כנופיית רופאים-מרצחים בשירות הריגול האמריקנו-בריטי".[10]על רקע זה, ביקשה הממשלה לאסור את קיומה של מק"י ובין השאר נדונה האפשרות לסגור את קול העם[11]. בינואר 1953 הורה שר הפנים, ישראל רוקח על סגירת העיתון לעשרה ימים[12][13] על פי חוק מתקופת המנדט הבריטי המתיר הוצאת צו סגירה לעיתון המפרסם דברים שעלולים לפגוע בשלום הציבור. העיתון הגיש עתירה לבג"ץ נגד הסגירה, אולם בג"ץ סירב להוציא צו על תנאי בעניין[14]. במרץ 1953 הורה שוב שר הפנים על סגירת העיתון לעשרה ימים, הפעם בגלל מאמר מערכת תחת הכותרת "ילך אבא אבן להלחם לבדו", בו יצא העיתון נגד הצהרתו הנטענת של שגריר ישראל אבא אבן, על פי ידיעה שהופיעה בהארץ, שישראל תעמיד מאות אלפי חיילים לצד ארצות הברית במקרה של מלחמה עם ברית המועצות[15]. בין השאר נכתב בעיתון: "נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן-גוריון המספסרת בדם הנוער הישראלי". הפעם הוציא בג"ץ צו על תנאי נגד פעולת שר הפנים והשעה את סגירת העיתון עד בירור עתירת קול העם נגד הסגירה[16]. פסק הדין בעתירה, שנודע כבג"ץ קול העם, פורסם ב-16 באוקטובר 1953. פסק הדין שנכתב על ידי השופט אגרנט בהסכמתם של השופטים משה לנדוי ויואל זוסמן, קבע כי חופש הביטוי מהווה זכות יסוד שהיא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה. סמכותו של שר הפנים לסגור עיתון בנימוק של שלום הציבור מוגבלת למקרים בהם יש וודאות קרובה לסיכון שלום הציבור מפרסומי העיתון. בהתייחס למקרה של קול העם, כמו גם של העיתון אל-איתיחאד אשר פרסם דברים דומים ואף נגדו הוצא צו סגירה, נפסק שהדברים שפורסמו רחוקים מלהצביע על ודאות קרובה לסכנה לשלום הציבור ועל כן ביטלו את צו הסגירה. פסק דין זה היווה אבן דרך בפסיקה ובמשפט הישראלי, בקביעת חופש הביטוי כזכות יסוד וכדוגמה לסמכותו של בית המשפט לבטל פעולה שביצעה הרשות המבצעת בניגוד לזכות יסוד בהתקיים תנאים מסוימים, כגון מבחן הוודאות הקרובה.

ביוני 1953 הוגשו נגד העיתון שלושה אישומים בגין פגיעה בכבוד שליטים זרים. אחד האישומים היה בשל מאמר חריף נגד ג'ון פוסטר דאלס תחת הכותרת "דע את פוסטר דאלס, דע את אויבך". השופט בנימין הלוי דחה את האישום ובעקבות זאת הודיע היועץ המשפטי לממשלה על ביטול שני האישומים האחרים[17]. ביולי 1953 התבררה בבית המשפט תביעה של חביב שיבר נגד קול העם על שכינו אותו "הרפתקן פאשיסטי" והאשימו אותו בכך שמכר בשוק השחור נייר שקיבל לצורך תעמולת בחירות[18]. קול העם זכה במשפט ושיבר חויב בתשלום הוצאות משפט לעיתון[19].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ סיום המגבית השנייה של קרן קול העם, קול העם, 21 בנובמבר 1945
    קרן קול העם, קול העם, 30 בספטמבר 1947
  2. ^ מפעל הצלת קול העם, קול העם, 29 באוקטובר 1953
  3. ^ קציני המשטרה תובעים עלבונם, מעריב, 19 בספטמבר 1948
  4. ^ ד.ג., גילוי דעת על רצח, מעריב, 21 בספטמבר 1948
  5. ^ קול העם בדין, מעריב, 18 בפברואר 1951
  6. ^ בן-גוריון מעיד במשפט קול העם, מעריב, 7 באפריל 1951
  7. ^ נאום הסניגור במשפט קול העם, מעריב, 30 במאי 1951
  8. ^ קול העם נאשם בהסתה למרד, מעריב, 18 בדצמבר 1951
  9. ^ הכנסת סירבה לדון על סגירת קול העם, דבר, 9 ביולי 1952
  10. ^ 60 שנה לפתיחת משפטי הרופאים בברית המועצות, ארכיון המדינה.
  11. ^ מ. שמריהו, מפא"י דנה באיסור מק"י, מעריב, 18 בינואר 1953
  12. ^ קול העם נסגר, קול הנער הופיע, מעריב, 29 בינואר 1953
  13. ^ "קול העם" נסגר לעשרה ימים, הבקר, יום ראשון, מרץ 22, 1953
  14. ^ נדחתה בקשת קול העם לצו על תנאי נגד שר הפנים, מעריב, 3 בפברואר 1953;המשך
  15. ^ היום תשמע תלונת קול העם, דבר, 23 במרץ 1953
  16. ^ קול העם מחדש היום הופעתו, דבר, 24 במרץ 1953
  17. ^ קול העם זוכה עקב שגיאה בכתב האשמה, מעריב, 16 ביוני 1953
  18. ^ החל משפט שיבר נגד קול העם, מעריב, 15 ביולי 1953
  19. ^ קול העם זוכה במשפט עם שיבר, מעריב, 29 באפריל 1954
8 ביוני

8 ביוני הוא היום ה-159 בשנה בלוח הגרגוריאני (160 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 206 ימים.

אל-איתיחאד (עיתון)

אל-איתיחאד (בערבית: الاتحاد - "האיחוד"; תעתיק מדויק: אלאתחאד) הוא עיתון יומי בשפה הערבית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. מרבית כותביו הם חברי המפלגה, והעיתון משמש שופר לראשי המפלגה ולנציגי חד"ש בכנסת. כיום העיתון הוא היומון היחיד אשר רואה אור בשפה הערבית בישראל.

אלכסנדר פן

אלכסנדר פֶּן (נולד בשם אברהם פפליקר שטרן; 14 בפברואר 1906 – 19 באפריל 1972) היה משורר ישראלי, שנודע בתולדות חייו הסוערים שהתערבבו בהם מזגו החם ואהבה לחיי הבוהמה, משיכה לארץ ישראל ורעיונות קומוניסטיים. הוא כתב שירים רגשיים ויצריים וכן שירים אידאולוגיים-פוליטיים.

פן נחשב לאחד מראשוני הבוהמה התל אביבית. הוא היה נשוי פעמיים, ואב לשלוש בנות ובן אחד משלוש בנות זוג.

אסתר וילנסקה

אסתר וִילֶנְסְקָה (8 ביוני 1918 – 8 בנובמבר 1975) הייתה פוליטיקאית ישראלית, קומוניסטית, חברת הכנסת מטעם מק"י.

בג"ץ קול העם

בג"ץ קול העם (בשמו המלא: בג"ץ 73/53 חברת קול העם נ' שר הפנים) הוא פסק דין משנת 1953 של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ שנכתב על ידי השופט שמעון אגרנט.

העיתונים "קול העם" ו"אל-איתיחאד", ביטאוניה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) בעברית ובערבית, עתרו לבג"ץ נגד צו של שר הפנים שהורה על סגירתם לימים אחדים עקב מאמרי ביקורת על הממשלה שהופיעו בהם.

השופט אגרנט קיבל את עתירות העיתונים בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק דין מנומק ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.

פסק דין זה מהווה בסיס למשפט החוקתי הישראלי. היה זה פסק דין ראשון שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור, וכן המסמך הראשון של מוסד שלטוני במדינת ישראל אשר מכריז כי ישראל היא מדינה דמוקרטית.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית)

המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בקיצור מק"י (בערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي), הייתה מפלגת שמאל רדיקלית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב בארץ ישראל, במפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, שהפכה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי) והתפרקה ב-1973. המפלגה הקומוניסטית הישראלית כיום היא גוף שונה, המהווה המשך של רק"ח, אשר התפצלה ממק"י ב-1964 ושבה לשם מק"י ב-1989. והיא מהווה מרכיב בתוך החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון - חד"ש. (לערך העוסק במפלגה כיום: המפלגה הקומוניסטית הישראלית.)

בשנת 1948, לאחר מלחמת העצמאות, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בארץ ישראל יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. עם זאת, כיום המפלגה מכירה בתאריך ההקמה של הפק"פ - 1919, את תאריך הווסדותה ובכך היא המפלגה הוותיקה ביותר בישראל. בימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.

מק"י החלה כמפלגה בעלת רוב יהודי אולם בשל חילוקי דעות בין חבריה היהודים והערבים התפצלה כאשר הפלג הפורש שהיה ברובו ערבי הקים בשנת 1965 מפלגה אחרת- "רשימה קומוניסטית ישראלית" - רק"ח. במשך קיומה של ברית המועצות רק"ח שימשה כמפלגת לוויין שלה[1 ]ואף קיבלה מימון ממקורות סובייטים[2]. כאשר המפלגה היהודית ברובה נטמעה בשמאל הציוני,

ב-1989 רק"ח שינתה את שמה, וחזרה להיקרא מק"י, שמהווה את החלק הדומיננטי במפלגת "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון"- חד"ש אליה הצטרפה בשנת 1977.

הצופה

הצופה היה יומון ישראלי בעל אופי דתי-לאומי שיצא לאור במשך 71 שנה, מ-1937 ועד 2008, אז התמזג עם העיתון מקור ראשון.

זו הדרך

זו הדרך הוא שבועון המפלגה הקומוניסטית הישראלית בעברית.

בטרם הפך לשבועון, הוציאה המפלגה הקומוניסטית הישראלית לאור את "זו הדרך" כביטאון לבעיות התאוריה והפרקטיקה. כתב עת זה יצא לאור מינואר 1951 ועד יוני 1965. המו"ל והעורך של כתב העת היה מאיר וילנר.

במקביל הוציאה מק"י לאור את "א-דרב", כתב עת רעיוני בערבית.

לאחר הפילוג במק"י בשנת 1965, המשך ההוצאה לאור של עיתוני המפלגה פוצל, כאשר "קול העם" היומון נותר בידי הפלג בראשות שמואל מיקוניס ומשה סנה, שסיעתו בכנסת כונתה מק"י, בעוד ש"אל-איתיחאד", העיתון בערבית, וכן הביטאונים הרעיוניים "זו הדרך" ו"א-דרב" נותרו בידי הפלג בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי, שסיעתם בכנסת כונתה רק"ח. ביוזמת מאיר וילנר, "זו הדרך" הפך מכתב עת לשבועון, המופיע בסדירות מאז אוגוסט 1965. בשנת 2001 בעקבות קשיים כלכליים צומצם היקף שבועון, וכיום הוא כולל שמונה עמודים.

תפוצת השבועון המודפס היא כאלף עותקים. נוסף לכך נשלח השבועון בדוא"ל לאלפי קוראים נוספים. מיום הקמתו עד שנת 1984 העורך הראשי של העיתון היה מאיר וילנר, מ-1984 ועד 2011 כיהנה כעורכת ראשית תמר גוז'נסקי. לאחר פרישתה של גוז'נסקי מעריכת העיתון, מונו ד"ר אפרים דוידי כעורך הראשי ואורי וולטמן כעורך בפועל.

כיום (2018) עורך את העיתון יוסף לאור.

חופש הביטוי

חופש הביטוי וההבעה הוא זכותו של כל אדם להביע את דעתו ולומר את שברצונו לומר, מבלי שיוטלו הגבלות שרירותיות על כך, בכל הדרכים המשמשות לכך: דיבור, כתיבה, צילום, הסרטה, וכל דרך תקשורת אחרת. "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי" (מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) עקרון חופש הביטוי הוא הרחבה של עקרון חופש הדיבור. חופש הביטוי נחשב למימוש של חופש הדעה והמצפון, שטעמם ניטל אם נשללת האפשרות לבטא אותם.

חופש הביטוי נחשב לאחת מזכויות האדם הבסיסיות, אך לעיתים הוא מוגבל באמצעות חקיקה. גבולותיו של חופש הביטוי נתונים בוויכוח מתמיד. דוגמה לכך היא הטענה כי חוקים האוסרים ביטויי גזענות או תאוריות היסטוריות כמו הכחשת השואה מגבילים את חופש הביטוי. דיני לשון הרע מגבילים את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, כדי לאפשר לנשוא הפרסום לשמור על שמו הטוב. גם פגיעה בזכות לפרטיות מגבילה את חופש הביטוי בחוק.

ישראל רוקח

ישראל רוקח (31 בדצמבר 1896 – 13 בספטמבר 1959) היה מהנדס חשמל, עיתונאי ופוליטיקאי ישראלי. כיהן בתפקידי ראש עיריית תל אביב בין השנים 1936 ל־1952 (החל משנת 1949 כראש העירייה המאוחדת תל אביב-יפו), חבר הכנסת ושר הפנים. השתייך לתנועת הציונים הכלליים.

כ"ח בסיוון

כ"ח בסיוון הוא היום העשרים ושמונה בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

כלכליסט

כלכליסט הוא יומון כלכלי ישראלי ואתר חדשות כלכלי מבית "ידיעות אחרונות".

המו"ל והעורך הראשי של העיתון והאתר הוא יואל אסתרון. עורכת העיתון היא גלית חמי, ועורך האתר הוא גבי קסלר. העיתון מופץ במשך חמישה ימים בשבוע. מערכת העיתון שכנה מיום הקמתו ברמת החייל בתל אביב, ובתחילת 2016 עברה לבית "ידיעות אחרונות" בראשון לציון.

מיכאל הרסגור

מיכאל הרסגור (שמו בלידה: מישל גולדברג (Michel Goldberg);‏ 15 במרץ 1924 - 9 בפברואר 2011) היה פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. יוצרה של תוכנית הרדיו המצליחה "שעה היסטורית" בגלי צה"ל.

מרדכי אבי-שאול

מרדכי אבי-שאול (מַנְדֶל) (25 באוגוסט 1898, ה'תרנ"ח, סולנוק, הונגריה – 18 בפברואר 1988, ה'תשמ"ח, ישראל) היה משורר, סופר, מבקר ומתרגם עברי, חתן פרס טשרניחובסקי לשנת ה'תשי"ז.

משה סנה

משה סנה (קליינבוים) (6 בינואר 1909 – 1 במרץ 1972) היה רופא במקצועו, איש ציבור ישראלי, ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", הוגה דעות, חבר הכנסת, מנהיג ופובליציסט.

פסל החירות (בודפשט)

פסל החירות או פסל החופש (מהונגרית: Szabadság-szobor, מבוטא: סאבאצ'אג סובור) הוא אנדרטה הממוקמת בגבעת גלרט בבודפשט, הונגריה. הפסל מנציח את אלו שהקריבו את חייהם עבור עצמאותה, חירותה, שגשוגה ופריחתה של הונגריה.

שיטת הממשל בישראל

שיטת הממשל בישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד נשיא המדינה, אך זה אינו מחזיק בסמכויות רבות ותפקידו הוא סמלי בעיקרו. ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת, בראשה עומד ראש הממשלה, אשר ממונה על ידי הנשיא שבוחר לתפקיד את האדם בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה מבין חברי הכנסת המכהנים. הממשלה מורכבת על ידי ראש הממשלה, וחייבת בתמיכת הכנסת. המסמך הרשמי הראשון של מוסד שלטוני במדינת ישראל אשר מכריז על ישראל כמדינה דמוקרטית הוא בג"ץ קול העם אשר מנמק כי אין לממשלה זכות לסגור את עיתון קול העם בשל היותה של ישראל מדינה דמוקרטית.

הכנסת היא הרשות המחוקקת המורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת שנבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים (או פחות במקרה שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה) על ידי אזרחי המדינה, בני 18 ומעלה. הנשיא ממנה את אחד מחברי הכנסת להרכיב ממשלה, אך הכנסת היא זו שנותנת אמון בממשלה, וגם זו שיכולה להביע אי-אמון בה על ידי הבעת אמון (ברוב חבריה) בממשלה חדשה אשר תכנס לתפקידה בתום ההצבעה.

שיטת ההצבעה לכנסת היא שיטה יחסית-ארצית. ההצבעה בבחירות לכנסת מתבצעת על פי רשימה שמית שמגישה כל מפלגה (או כל קבוצה של מפלגות) בה בוחר כל אזרח לתמוך. כל רשימה, שקיבלה קולות בשיעור העולה על אחוז החסימה, תזכה למספר מושבים באופן יחסי לשיעור הקולות לו זכתה. לקראת הבחירות לכנסת ה-13, הועלה אחוז החסימה מ-1% ל-1.5%, לקראת הבחירות לכנסת ה-17 הוחלט להגדילו ל-2% ובמרץ 2014 הוחלט להגדילו ל-3.25%.

בשנות התשעים שונתה שיטת הבחירות לבחירה ישירה, ובוצעה הפרדה בין בחירת ראש הממשלה לבחירות מפלגה, כך שכל אזרח יצביע בשני פתקים - אחד לראשות הממשלה, ואחד לכנסת. בשיטה זו ראש הממשלה נבחר על ידי האזרחים, ולא על ידי הנשיא. שיטה זו גרמה להתפלגות קולות הבוחרים בין מפלגות רבות וגרמה לחוסר יציבות קואליציונית ולכן בוטלה.

למרות שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה למדינת ישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד הנקבעים על ידי הכנסת ומקבלים מעמד מיוחד.

שמואל מיקוניס

שמואל מִיקוּנִיס (10 באוגוסט 1903 – 20 במאי 1982, כ"ז באייר תשמ"ב) היה פוליטיקאי ישראלי ואחד מהמנהיגים הקומוניסטים היהודים הבולטים בישראל. הוא שימש מזכיר כללי למפלגה הקומוניסטית הישראלית, והיה חבר הכנסת מטעמה.

שערים

שערים היה עיתונה היומי של מפלגת פועלי אגודת ישראל.

עיתונים יומיים בישראל
עיתונים כלליים בתשלום הארץידיעות אחרונותמעריב השבוע
עיתונים כלליים בחינם ידיעות אחרונות (גרסה מקוצרת)ישראל היוםמעריב הבוקר
כלכלה ועסקים גלובסכלכליסטTheMarker
המגזר הדתי והחרדי המבשרהמודיעהפלסיתד נאמן
יומונים ושבועונים ברוסית נאשה סטראנהנובוסטי נדלי
עיתונים בשפות נוספות אל-איתיחאד (בערבית)ג'רוזלם פוסט (באנגלית)ניו יורק טיימס הבינלאומי (באנגלית)
יומונים שהפכו לתקופונים מקור ראשון
עיתונים שנסגרו 24 דקותדברהבקרהיוםהצופהוסטי (ברוסית)זמניםחדשותחרותטלגרףיום חדשישראלילמרחבמעריבעל המשמר • קול העם • שעריםחדשות ישראל (בגרמנית)לעצטע נייעס (ביידיש) • רוסקי איזראילטיאנין (ברוסית)העולם הזה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.