קולנוע אלהמברה

קולנוע אלהמברהערבית: "אלהמברה" מקורו ב־الحمراء, "אל-חמרא", "האדום") הוא מבנה בסגנון אר דקו בשדרות ירושלים ביפו. הוא היה אחד מבתי הקולנוע החשובים והמרכזיים ביפו בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. המבנה קרוי על שם ארמון אלהמברה בספרד.

במשך השנים שימש המבנה במגוון רחב של שימושים שונים, וכיום פועל בו מרכז הסיינטולוגיה בישראל.

קולנוע אלהמברה
Alhambra Renewed Building in Jaffa
מידע על המבנה
מדינה ישראל  ישראל
קואורדינטות 32°03′06″N 34°45′32″E / 32.05176111°N 34.75898889°E
(למפת גוש דן רגילה)
Tel-aviv area
 
קולנוע אלהמברה
קולנוע אלהמברה
Jaffa Alhambra Cinema03561u
קולנוע אלהמברה בשדרות המלך ג'ורג (1937; היום, שדרות ירושלים)
Jaffa Alhambra Cinema03562ucroped
קולנוע אלהמברה בשנת 1937
Jaffa Alhambra Cinema 14729u
מקהלה גדולה על במת הקולנוע בשנת 1944
Alhambra Cinema in Jaffa
קולנוע אלהמברה כמרכז סיינטולוגיה (נובמבר 2011)

היסטוריה

ההתקדמות ביצירת סרטי קולנוע בשנות ה-30 סחפה מדי ערב המונים לבתי הקולנוע, שהפכו להיות מקום בילוי מרכזי. הביקוש הוביל לבניית אולמות בקנה מידה חדש ובסגנון מודרני, בדומה למבנים דומים שנבנו באותה תקופה ברחבי העולם.

מבנה קולנוע אלהמברה הוקם בשנת 1936 על ידי פאיק שוקרי כנא'אן בשדרות קינג ג'ורג' ביפו (בית מספר 39), לימים שדרות ירושלים, ותוכנן על ידי האדריכל הלבנוני איליאס אל מור. המבנה הוחכר בשנת 1937 לממדוח חאפז נאבלוסי, יושב ראש חברת הקולנוע "סינמה פלסטין" (שניהלה את קולנוע אלהמברה ובצמוד אליו את "קולנוע פארוק" שהוקם בשנת 1940 ונהרס בחלקו לאחר קום המדינה). הקולנוע היה אחד המפוארים והגדולים בארץ, ומוקד משיכה לתושבי ארץ ישראל הערבים, וכן היה בעל שם בינלאומי כהיכל לאירוח המופעים הגדולים ביותר של אותן שנים[דרוש מקור].

הקולנוע שימש גם כאולם תיאטרון ואירח את מיטב המופעים בעולם[דרוש מקור].

אמנים אורחים מהתקופה:

לאחר מלחמת העצמאות

הבניין עבר בשנת 1948 לידיים ישראליות[דרושה הבהרה] ונפתח מחדש כ"קולנוע יפאור". על אף שינוי שם המבנה, המשיך להתנוסס על חזיתו שלט הניאון "ALHAMBRA".

בשנת 1963 עבר[דרושה הבהרה] המבנה לגיורא גודיק שפתח בו את תיאטרון ג"ג (ראשי תיבות של שמו). המבנה זכה לתקופת זוהר חדשה בה הועלו בו מחזות הזמר המצליחים של התקופה שמשכו קהל רב והביאו לפריחה כלכלית בכל האזור[דרוש מקור]. סדרה של הפקות כושלות הביאה להפסדים לגודיק, ובהמשך לסגירת התיאטרון בשנת 1973.

הפקות גיורא גודיק בתיאטרון:

בסוף שנות ה-70 רכש את המבנה דוד זהביאן בעל חברת הנדל"ן מרכז השדרה במטרה להפכו לפסאז' מסחרי ומרכז אירועים. המיזם נקטע והותיר את המבנה נטוש וחרב בחלקו. ב-1982 עבר המבנה לידי חברת "נדבך לנדל"ן" שהשכירה ב-1984 את חלקו המערבי לסניף של בנק דיסקונט. ב-1995 עבר המבנה לידי חברת "אלמוג יפו" וחלקו המזרחי ניתן (ללא תשלום) לתיאטראות "נוצר" ו"קליפה" שהעלו בו מופעים באולם מאולתר עבור 180 צופים בקומה העליונה.

מרכז לסיינטולוגיה

בראשית 2008 רכש ארגון הסיינטולוגיה את המבנה, ובאפריל 2010 החל פרויקט שיפוץ ושימור מקיף של המבנה, במסגרתו סויד ונצבע חלקו החיצוני של המבנה, שוחזר השלט בשפה האנגלית, ופנים המבנה הוסב לייעוד מחודש עבור מרכז לתנועת הסיינטולוגיה. במהלך השיפוץ הוציאה עיריית תל אביב צו הפסקת עבודה וכן צו הריסה בעקבות תוספת בנייה בלתי חוקית של כ־1,000 מ"ר במבנה.

במהלך העבודות סבל המבנה מניסיונות חבלה. במקרה אחד נעשה ניסיון לפוצץ את המבנה באמצעות ריכוז גבוה של גז בישול, ובמקרה שני הוצת המבנה, ככל הנראה בזדון[1]. בניסיונות אלו נגרם למבנה נזק בהיקף של כמיליון דולר. בקיץ 2011 נעצר עו"ד גור פינקלשטיין בחשד למערבות בפעילות פלילית הקשורה לעסקה.

אדריכלות

המבנה תוכנן על ידי האדריכל הלבנוני איליאס אל מור (Ilyas Al-Murr) שתכנן גם את קולנוע רוקסי הידוע בביירות. מור, בוגר MIT בארצות הברית, בחר בקווי העיטור המופשטים של האר דקו המשתלבים בקנה המידה המונומנטלי של הבניין כסגנון הבנייה המתאים ביותר לבית קולנוע חדש ביפו, עיר שצברה ופיתחה סגנונות ומסורות אדריכליות לאורך ההיסטוריה. התוצאה היא מבנה חריג וייחודי בהשוואה לסביבתו הקרובה בשדרה.

החזיתות המערבית (הפונה לשדרה) והצפונית חופו בשיש לבן ושחור שיובא מאיטליה (לימים פורקו אריחי השיש ונמכרו). החזית העשירה מזוהה עם סגנון האר דקו הנבחן באמצעות מסות פשוטות, דירוגים, שלט ניאון בולט, מגדל גבוה, סימטריה ופרטים כגון חלונות עץ ודלתות מתכת המעוצבים בצורות השאובות מהעולם הצורני של הסגנון.

אותיות הניאון הגדולות הרכיבו את המילה "ALHAMBRA" באנגלית ופנו צפונה. השלט המקורי הוחלף עד שנות ה-70 בשני שלטים צנועים יותר שנתלו על מגדל החזית המערבית. אחד פונה דרומה בשפה האנגלית, ואחר צפונה בשפה העברית. במסגרת עבודות שיפוץ המבנה פורק השלט בשפה העברית והשלט בשפה האנגלית חודש.

האולם הגדול הכיל 1,095 מושבים, מהם 337 ביציע עליון. המושבים רופדו בבד קטיפה אדום, וכך גם הווילונות שסבבו את קירות האולם והיציע. שליטת הצבע האדום שזורה בשמו של המבנה ("אלהמברה" מקורו בערבית: "האדום"). את הבימה מסגר קרניז מפוסל שטיפס מעלה אל התקרה והמשיך על קירות המבנה עד אחורי היציע. לתקרת האולם צורה אליפטית מדורגת ומעוטרת.

בשנות ה-70, בשלב הפיכת המבנה לפסאז', נהרס האולם המקורי לגמרי ובמקומו נוצקו קומות בטון שחילקו אותו באופן גס לשלושה מפלסים. כל שנותר מהאולם הם התקרה המקורית וחלק מהקרניז שעל התקרה וסביב הבימה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יניב קובוביץ, חשד: הוצת מבנה של כת הסיינטולוגיה בתל אביב, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2010
אלהמברה

אלהמברה (ספרדית Alhambra; מערבית الحمراء - "אל-חמרא" או "האדומה") הוא מתחם ארמונות ומבצרים קדום שנבנה על ידי סולטאני שושלת נאצר המורים בעיר גרנדה שבדרום ספרד בעיקר במאה ה-13 ובמאה ה-14. המתחם המפואר הוקם על גבי גבעה על יד העיר שהייתה אז בירת הממלכה המוסלמית האחרונה שנותרה בספרד. כיום היא מוזיאון המדגים את האדריכלות האיסלאמית בשיאה. המתחם הוגדר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

אמרגן

אמרגן (בלועזית, לפי האיטלקית: Impresario, גם בעברית נקרא כך עד שנות השישים, עת חידש אורי סלע את המילה "אמרגן", במקום המילה "אימפּרֶסָריו" שהייתה מקובלת עד אז), הוא אדם בתעשיית הבידור המהווה מתווך, יזם ומפיק אירועים בתחום המוזיקה (בעיקר הופעות חיות), התיאטרון והספורט (בדרך כלל בתחומי ראווה כגון תחרויות ומופעי רודיאו ואיגרוף). במאות קודמות היו אמרגנים אחראים על העלאת מופעי אופרה ובלט וייצגו להקות נודדות (למשל עמנואל שיקאנדר, אמרגנו של מוצארט).

האמרגן אחראי על התחום הביצועי של המופע, על גיוס כוח אדם, על ארגון אולמות להופעות, דרכי תחבורה, מימון וכדומה ולעיתים אף על גילוי אמנים ודחיפתם. בין האמרגנים המפורסמים במאה ה-20 ניתן למנות את אמרגן מופעי הוודוויל פלורנץ זיגפלד, את אמרגן הבלט הנודע סרגיי דיאגילב ואת אמרגן הקרקס פי. טי. ברנום.

בישראל נודעו האמרגנים גיורא גודיק שהפיק מחזות זמר רבים והקים את קולנוע אלהמברה בו הציג מחזות אלה ואברהם דשא (פשנל) אשר הקים את שלישיית הגשש החיוור.

קיימים גם אמרגנים שהתפרסמו בזכות קשריהם עם אמן אחד למשל בריאן אפשטיין, אמרגן להקת הביטלס או בצלאל אלוני אמרגנה של עופרה חזה.

בתי קולנוע בירושלים

במהלך המאה העשרים והמאה העשרים ואחת קמו בירושלים בתי קולנוע רבים. רובם במרכז העיר, אך היו גם בתי קולנוע שכונתיים. בין שנות השלושים לשנות התשעים היה הביקור בקולנוע בילוי פופולרי. עם הופעת הקניונים רוב בתי הקולנוע העצמאיים נעלמו ואינם.

בתי קולנוע בתל אביב

בתל אביב יפו 25 אולמות להקרנה מסחרית של סרטים הכוללים 4,757 מושבים, לאורך שנת 2009 ביקרו בבתי הקולנוע בעיר 909,247 אנשים מתוך 9,875,855 צפיות בכלל בתי הקולנוע בישראל (9.2%).למרות זאת, בשני העשורים האחרונים חלה ירידה בולטת במספר בתי הקולנוע בעיר ובמספר הביקורים בהם.

יפו

יפו (להאזנה (מידע • עזרה), בערבית: يَافَا, "יאפא") היא עיר נמל עתיקה בארץ ישראל, לחוף הים התיכון. יפו התקיימה כעיר עצמאית במשך אלפי שנים עד שאוחדה ב-1949 עם תל אביב, והיא מהווה מאז את אחד מרובעי תל אביב-יפו.

בזמן מסעי הצלב הייתה יפו מחוז בממלכת ירושלים הצלבנית. מאז ועד המאה העשרים שימשה העיר כנמל ראשי וחשוב בארץ ישראל. הקמת תל אביב בסמוך, והשימוש בנמלים אחרים, הביאו לכך שהנמל, ירד מגדולתו. בימי המנדט הייתה העיר מרכז חשוב לאוכלוסייה הערבית-פלסטינית. במלחמת העצמאות כבשו את העיר כוחות האצ"ל וההגנה: כתשעים אחוזים מתושביה הערבים נמלטו, ועולים חדשים יהודים התיישבו במקום. בשנים האחרונות גדל אחוז התושבים הערביים מכלל תושבי יפו.

כיכר עיריית יפו

כיכר עיריית יפו או בשמה הרשמי: כיכר דימיטר פשב, על שם חסיד אומות העולם הבולגרי, היא כיכר מרכזית ביפו. הכיכר נמצאת במפגש הרחובות: שדרות ירושלים, דרך בן צבי, רחוב התקומה, רחוב עולי ציון, רחוב 3335. בחזית הכיכר נמצא בניין משכנות רות דניאל, וסביבו נמצאים "מרכז תרבות על שם מנדל", "מגדל דחף (בניין "מגדלות יפו" לשעבר)" ו-"בית הכנסת המרכזי של יפו".

סיינטולוגיה

סיינטולוגיה (או הַכְּנֵסִיָּה הַסַיֶנְטוֹלוֹגִית; באנגלית: Scientology) היא תורה דתית עיונית ומעשית אשר פותחה על ידי סופר המדע-הבדיוני, ל. רון האברד. "כנסיית הסיינטולוגיה" (Church of Scientology) (המוגדרת על ידי רבים ככת ואף ככת הגדולה בעולם) היא רשת בינלאומית של ארגונים שהקים האברד בשנות ה-50 כדי להפיץ את התורה, שהגדיר כדת. סביב כנסיית הסיינטולוגיה יש מחלוקות ופולמוסים רבים בכל רחבי העולם.

הסיינטולוגיה מציעה שיטות טיפול שונות, המכוונות לשפר את היכולות של האדם כישות רוחנית. בכך, לפי טענתה, היא מעלה גם את יכולתו לטפל בגופו בהתמודדות עם מחלות פסיכוסומטיות ולהגיע לרמה תודעתית גבוהה יותר. לטענות אלו יש גיבוי מחקרי של רון האברד בעצמו. תחקירים ופרסומים בכלי תקשורת ובירורים שנערכו על ידי ועדות חקירה במדינות שונות, ובהן צרפת, הגדירו את כנסיית הסיינטולוגיה ככת. ועדות החקירה והתחקירים אף הצביעו על שימוש הכנסייה בשיטות של מניפולציה פסיכולוגית. בגרמניה הכנסייה הוכרזה כ"ארגון טוטליטרי" ומתנהלת נגדה מערכה ציבורית ענפה. הסיינטולוגיה הוכרה באופן רשמי כמוסד דתי או כמוסד ללא כוונת רווח על ידי ממשלות ובתי משפט במדינות רבות ובהן ארצות הברית, גרמניה, רוסיה, איטליה, ספרד, פורטוגל, הונגריה, שוודיה, הודו, דרום אפריקה, אוסטרליה ובריטניה. בישראל, כנסיית הסיינטולוגיה הייתה אחת הקבוצות שוועדת תעסה-גלזר בנושא "כתות (קבוצות חדשות) בישראל", סקרה בדו"ח שלה, אם כי הדו"ח לא יצר הגדרות משפטיות ולא קיבל תוקף אקדמי.

צ'יאונה סוגיהארה

זהו שם יפני; שם המשפחה הוא סוגיהארה. צִ'יאוּנֶה (סֶמְפּוֹ) סוּגִיהַארַה, (ביפנית: 杉原千畝‏; 1 בינואר 1900 - 31 ביולי 1986) היה דיפלומט יפני; בהיותו קונסול יפן בקובנה, ליטא, הציל בזמן השואה חייהם של אלפי יהודים מפולין ומליטא. על מעשה זה הוענק לו התואר חסיד אומות העולם.

קזבלן

קזבלן הוא מחזה מצליח מאת יגאל מוסינזון משנת 1954. המחזה היה גם למחזמר (1966), וכן עובד לסרט קולנוע יווני נשכח (1964) ולסרט קולנוע ישראלי מצליח באותו השם (1973).

המחזה נוגע במספר סוגיות הקשורות לחברה הישראלית, בהן השסע העדתי בישראל, יחסי אשכנזים–מזרחים, נישואים בין-עדתיים ועוד. במרכז הסיפור - המציג את חייהם של תושבי שיכון רעוע ביפו באזור השטח הגדול - ניצב קזבלן, עולה ממרוקו המנהיג חבורת בריונים יפואית. קזבלן מאוהב בבתו של ראש השיכון, עולה מפולין, אך האחרון אינו מסכים שבתו תתראה עם קזבלן ותנהל איתו קשר רומנטי, בגלל המוניטין של קזבלן כפושע חסר תרבות. במהלך העלילה מואשם קזבלן בגניבה ומשם והלאה העלילה מתרכזת במאבקו להוכיח את חפותו.

רחובות תל אביב-יפו

בעיר תל אביב-יפו יש כ-1,500 רחובות. חלק מרחובותיה ידועים בשל מאפייניהם הייחודיים בעיר ובישראל כולה, התחוללה בהם היסטוריה הקשורה בהתפתחות העיר, וחלקם אף הפכו לשם דבר בתרבות הישראלית כגון דיזנגוף, שינקין או אלנבי. ברחובות מסוימים, מצויים אתרים רבים בעלי חשיבות היסטורית, תרבותית או אדריכלית, כפי ששכיח בעיר מטרופולינית.

ערך זה מצביע על רחובותיה החשובים, הנודעים והראשיים של העיר.

שדרות ירושלים (יפו)

שדרות ירושלים הוא שמה של שדרה ארוכה החוצה את העיר יפו, מחלקה הדרומי של תל אביב ברחוב יחזקאל קויפמן ועד לבת ים, שם היא ממשיכה כשדרה עד לחוף הים ונקראת "שדרות העצמאות". השדרה היוותה את הגבול בין האזורים החקלאיים במזרח העיר שהיוו את העורף הכלכלי הראשי של העיר לבין האזור של "יפו החדשה" במערב העיר וגם מילאה תפקיד חשוב בהתפתחות עירונית של יפו ולאורכה מבנים ואתרים חשובים של העיר.

תל אביב-יפו

תל אביב-יפו (בערבית: تل أَبيب-يافا), המוכרת לרוב כתל אביב, היא עיר במחוז תל אביב בישראל, במישור החוף הדרומי, המרכזית מבין ערי גוש דן והשנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל. העיר חברה בארגון פורום ה־15. תל אביב-יפו שוכנת לחוף הים התיכון על אדמת כורכר. בשטחה זורמים נחל הירקון ונחל איילון. היא גובלת ממערב בים התיכון; מדרום בערים בת ים וחולון; ממזרח בערים רמת גן, גבעתיים, בני ברק ופתח תקווה; ומצפון בערים רמת השרון והרצליה.

תל אביב היא מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והאמנות של ישראל. שוכנים בה מרכזי המערכת הבנקאית של ישראל, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בינלאומיות, מערכות העיתונים הגדולים בישראל, התיאטרון הלאומי, התזמורת הפילהרמונית, בית העצמאות (בו הוכרז על הקמת המדינה) ומרכזי תרבות ארציים נוספים. "העיר הלבנה" בתל אביב הוכרה בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית.

תל אביב-יפו מוגדרת כ"עיר עולם בהתהוות". העיר היא אחת הערים המתוירות בישראל, עם כמיליון וחצי תיירים זרים בשנה.

לתל אביב תפקיד מרכזי בהוויה הישראלית. רבים מהאירועים ההיסטוריים והמחאתיים שעיצבו את זהותה ואופיה של המדינה מראשית דרכה ועד היום התרחשו בה.

בעיר מתגוררים (נכון לסוף 2017) בערך 443,900 תושבים, ומספר התושבים לקמ"ר הוא 8,572 איש. באותה עת התגוררו במחוז תל אביב 1,318,300 איש, ואוכלוסיית המטרופולין מנתה 3,918,800 נפש. בתל אביב פועלים (נכון לשנת 2015) למעלה מ70 אלף בתי עסק המהווים 13 אחוז מכלל העסקים בישראל. בעיר בולטת תופעת היוממות הגדולה בישראל – כ־64% מהעובדים בתל אביב גרים מחוצה לה.

עיר הנמל העתיקה יפו הייתה ראשיתה של העיר תל אביב-יפו. יפו נחשבת לאחת מערי הנמל העתיקות בעולם; היא נזכרת בתנ"ך ובמקורות קדומים אחרים, ובמשך דורות שימשה שער כניסה ימי לארץ ישראל. לבד מיפו, התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של יישובים בשטחה של תל אביב. בראשית המאה ה־19 גדלה האוכלוסייה היהודית ביפו, וברבע האחרון של המאה ה-19 החלה התיישבות יחידים מחוץ לחומות יפו ולאחריה הקמת שכונות חדשות, כמו שכונות נווה צדק, מחנה יהודה, נווה שלום, יפה נוף וכרם התימנים מצפון ליפו.

תל אביב זכתה לכינוי "העיר העברית הראשונה" מכיוון שהייתה המיזם היהודי הראשון לבניית עיר בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון המודרנית. היה זה מיזם חדשני של ציבור מאורגן, שחלקו אנשי היישוב הישן וחלקו אנשי היישוב החדש בשיתוף עם מוסד ציוני בראשית דרכו – קרן קיימת לישראל. המטרה המוצהרת הייתה להקים עיר עברית לצד יפו הערבית, אך בתוך כארבעה עשורים צמחה תל אביב לכרך שהיה גדול פי כמה מיפו. רשויות המנדט הבריטי העניקו לתל אביב מעמד של עיר בינואר 1934.

ב־1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, אוחדו מוניציפלית שתי הערים ונוצרה עיריית תל אביב-יפו המנהלת את העיר המאוחדת, אף שבמובנים מסוימים עדיין נהוג להתייחס ליפו ולתל אביב כאל שתי ישויות אורבניות נפרדות. בשנת 2009 חגגה העיר מאה שנים להיווסדה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.