קוינה

שפת הקוֹינֶה או יוונית קוינה (Κοινή Eλληνική) היא שפה יוונית עתיקה שדוברה בתקופה ההלניסטית ואחריה (בערך 300 לפנה"ס - 300 לספירה). שפת הקוינה נקראת גם יוונית אלכסנדרית, יוונית הלניסטית,[1] יוונית נפוצה או שפת הברית החדשה. שפה זו חשובה לא רק להיסטוריה היוונית בתור הניב היווני הנפוץ הראשון והאם של היוונית המודרנית, אלא גם ניכרת בהשפעתה על העולם המערבי כלינגואה פרנקה של מדינות הים התיכון. הקוינה הייתה גם שפת המקור של הברית החדשה ושל לימוד והפצת הנצרות. נוסף לכל, יוונית קוינה הייתה לשפה שנייה בלתי-רשמית באימפריה הרומית.

היסטוריה של היוונית
אלפבית יווני -- כתב ליניארי ב'
פרוטו-יוונית
(בערך 2000 לפנה"ס)
יוונית מיקנית
(בערך 1600 לפנה"ס–1100 לפנה"ס)
יוונית עתיקה
(בערך 800 לפנה"ס–300 לפנה"ס)
דיאלקטים יווניים:
איולית, ארקדו-קיפריוטית, אטית-איונית,
דורית; יוונית הומרית
דיאלקט אפשרי: מקדונית

יוונית קוינה
(מ-300 לפנה"ס)
יוונית ביזנטית
(בערך 330 אחרי-הספירה–1453)
יוונית מודרנית (מ-1453)
צאקונית, יווניטיקה, קאתארבוסה, דימוטיקי, יוונית פונטית,
יוונית מודרנית סטנדרטית, קפריסאית יוונית, יוונית כרתאית

היסטוריה

הקוינה החלה לקבל צורה של ניב נפוץ בצבאות אלכסנדר הגדול. בזמן שמדינות יווניות מאוחדות תחת הנהגת המקדונים, כבשו ויישבו את העולם, שפתם החדשה דוברה ממצרים ועד הודו. למרות שהקוינה התעצבה בסוף התקופה הקלאסית, נקודת ההתחלה הסמלית של התקופה השנייה של השפה היוונית (התקופה הפוסט-קלאסית) מסומנת במותו של אלכסנדר מוקדון והתחלת התקופה ההלניסטית ב-323 לפנה"ס. סופה של השפה היוונית הפוסט-קלאסית והמעבר לתקופה הבאה של השפה היוונית (יוונית של ימי הביניים - יוונית מדיבלית), מסומנת בייסודה של קונסטנטינופוליס על ידי קונסטנטין הראשון בשנת 330. התקופה הפוסט-קלאסית של השפה היוונית מתייחסת להיווצרותה והתפתחותה של הקוינה, במהלך כל התקופה ההלניסטית והרומית בהיסטוריה היוונית עד לתחילת ימי הביניים.

המונח קוינה

המילה קוינה (אנגלית: Koiné, יוונית: Κοινή), שפירושה ביוונית הוא "משותפת", היא מונח שיושם בעבר על ידי משכילים במהלך ההיסטוריה היוונית, על מספר צורות של השפה היוונית. מספר אקדמיות הניחו שמדובר בשפה הפרוטו יוונית, בזמן שאחרים התייחסו לכל צורה של השפה היוונית שהשתלבה בשפה הספרותית. בזמן שהקוינה נעשתה בהדרגה שפה ספרותית, מספר אנשים חילקו אותה לשתי צורות: היוונית ההלניסטית, בתור הצורה הספרותית הפוסט-קלאסית; והקוינה, בתור השפה המדוברת. אחרים בוחרים לייחס את הקוינה כניב אלכסנדרי (הניב של העיר אלכסנדריה).

שורשי השפה

השורשים הלשוניים של היוונית הנפוצה אינם ברורים מאז התקופה העתיקה. במהלך התקופה ההלניסטית, רוב המשכילים חשבו על קוינה כתוצאה של ערבוב ארבעת הניבים היווניים העתיקים. נקודת מבט זו נתמכה בתחילת המאה ה-19 על ידי הבלשן האוסטרי פ. קְרֶסְטְשְמֶר בספרו Die Entstehung der Koine ("מקור הקוינה", 1901), בזמן שהמשכיל הגרמני ווילאמוֹוִיץ והבלשן הצרפתי אנטוני מֶיְיֶה, התבססו על האלמנטים האטים של הקוינה, והחשיבו את הקוינה כצורה מופשטת של יוונית יונית. התשובה האחרונה לשאלת שורשי הקוינה שמקובלת כיום על ידי אקדמאים, ניתנה על ידי הבלשן היווני, ג. נ. האצידאקיס, שהוכיח ש"הגרעין היציב" של הקוינה היא יוונית אטית. כלומר, שפת הקוינה היא שילוב של ארבעת הניבים, כאשר האטית היא היציבה והחזקה מביניהם. רמת הבליטות של שלושת הניבים האחרים, השתנתה לפי האזור ביוון ובאסיה הקטנה שבה דוברה - לדוגמה, היוונית היונית בלטה יותר בשפת הקוינה שדוברה בחוף המערבי של אסיה הקטנה, שם דוברה היונית לפני עליית הקוינה.

התפתחות מיוונית עתיקה

לימוד כל המקורות משש המאות שבהן הייתה הקוינה שפה חשובה, חושף שינויים לשוניים מיוונית עתיקה בפונולוגיה (תורת ההגה), מורפולוגיה (תורת הצורות), תחביר, אוצר מילים ואלמנטים אחרים של שפה מדוברת. רוב הצורות החדשות מתחילות כנדירות, והופכות בהדרגה לשכיחות עד שהן מתבססות. מהשינויים הלשוניים שהתרחשו בשפת הקוינה, היוונית קיבלה דמיון רב לצורות המדיבלית והמודרנית, כך שניתן למצוא כמעט את כל המרכיבים של יוונית מודרנית בטקסטים שנכתבו בקוינה. מכיוון שרוב השינויים בין יוונית עתיקה ליוונית מודרנית התרחשו ביוונית הקוינה, שפה זו ניתנת להבנה על ידי רוב דוברי היוונית המודרנית כיום.

הערות שוליים

  1. ^ בשם זה (אלוניסתין) היא מופיעה גם בתלמוד הירושלמי: "רבי אומר: אומר אני - "קרית שמע אינו נאמר אלא בלשון הקודש! [...] רבי לוי בר חיתה אזל לקיסרין שמע קלון קריין שמע אלוניסתין, בעא מעכבתון, שמע רבי ייסי ואיקפד, אמר; "כך אומר אני: מי שאינו יודע לקרות אשורית לא יקרינה כל עיקר?! אלא יוצא בכל לשון שהוא יודע! [תרגום חופשי: רבי יהודה הנשיא אמר: מותר לקרוא קריאת שמע רק בעברית. רבי לוי בן חיתה הלך לקיסריה, ושמע שהם קוראים קריאת שמע ביוונית. הוא רצה להעיר להם על כך, ואז שמע רבי יוסי שרבי לוי רוצה להעיר להם, וכעס עליו ואמר לו: האם מי שאינו יודע לקרוא בעברית לא יקרא קריאת שמע כלל? לכן אפשר לקרוא קריאת שמע בכל שפה שהוא יודע!] [...]" (תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ז', הלכה א')
ביבליה

במילה ביבליה (Biblia) מכנים את כתבי הקודש של היהדות או של הנצרות, כל אחד לפי הקאנון שלו.

ביקורת המקרא

ביקורת המקרא היא המחקר האקדמי של המקרא. בשונה מפרשנות המקרא המסורתית, ביקורת המקרא רואה אותו כספרות רגילה, ושואלת מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות טקסט מסוים חובר, אלו השפעות תרמו לעיצובו ומהם המקורות מהם נגזר, כגון השערת התעודות ותאוריית שני המקורות. בהבדלים קלים, הביקורת ממוקדת בתנ"ך העברי, בברית הישנה, באיגרות הברית החדשה ובבשורות. היא שימשה בשחזור ובעריכה-מחדש של נוסח הברית החדשה במאה ה-20, לאחר דחיית סמכות הטקסטוס רצפטוס, וממלאת תפקיד חשוב בחיפוש אחר ישו ההיסטורי.

ביקורת המקרא עוסקת גם בעברית מקראית, בארמית עתיקה וביוונית קוינה, השפות בהן חובר הטקסט, לרבות משמעות הביטויים בהקשרם, שימור הנוסחים והשינויים שחלו בהם; תת־תחום זה נקרא ביקורת נוסח המקרא.

ביקורת המקרא נסמכת על מגוון תחומים אקדמיים ובהם ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, פולקלור, בלשנות, היסטוריה ולימודי דתות.

דורה אירופוס

דורה אירופוס (מיוונית קוינה: Δοῦρα Εὐρωπός) הייתה עיר הלניסטית ורומאית מוקפת חומה שנבנתה על מדרון בגובה של 90 מטר מעל גדת נהר הפרת. היא נמצאת ליד הכפר סלהייה בסוריה של ימינו.

העיר נוסדה על ידי הסלאוקים בסוף המאה ה-4 לפנה"ס על צומת של נתיב הסחר מערב-מזרח ונתיב הסחר על נהר הפרת. מאוחר יותר הפכה העיר למוצב קדמי של האימפריה הפרתית. העיר נכבשה על ידי הרומאים בשנת 165 לספירה וננטשה לאחר המצור שנערך בשנים 256-257 על ידי האימפריה הסאסאנית, במהלכו השתמשו הסאסאנים בלוחמה כימית נגד הרומאים. שנים לאחר נטישתה, היא כוסתה באדמה ונעלמה מעין רואה.

היסטוריה של היוונית

השפה היוונית קיימת בדיבור ובכתב למעלה מ-3,000 שנה, ובצורתה המודרנית היא השפה העיקרית ביוון. ערך זה עוסק בהיסטוריה של השפה.

הממלכה הסלאוקית

הממלכה הסלאוקית הייתה מדינה הלניסטית שנוסדה בשנת 312 לפנה"ס על ידי סלאוקוס הראשון ונשלטה על ידי בית סלאוקוס, שבשיא כוחה חלשה על מסופוטמיה, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל, והמישור האיראני עד נהר האינדוס, ולזמן קצר אף בתראקיה. הייתה זו המדינה הגדולה ביותר בשטחה בעולם ההלניסטי.

הממלכה נוצרה במהלך מלחמות הדיאדוכים, שקרעו לגזרים את האימפריה שכבש אלכסנדר מוקדון.

במהלך המאה ה-3 וה-2 לפנה"ס, ניהלה מלחמות רבות נגד הממלכות ההלניסטית האחרות ובייחוד נגד מצרים התלמיית.

המלכים האחרונים לבית סלאוקוס, פיליפוס השני וסלאוקוס השביעי, שמרו על כיסאם עד שנות ה-60 של המאה הראשונה לפנה"ס; אך הממלכה הסלאוקית איבדה למעשה את רוב כוחה ושטחה קודם לכן, זאת בעקבות עלייתה של האימפריה הפרתית במזרח הממלכה, כיבושי בית תלמי בדרומה של הממלכה, מלחמות אזרחים וירושה רבות, והתפשטותה של רומא למזרח החל מ-192 לפנה"ס, ועד הדחת אנטיוכוס ה-13, אחרון השליטים משושלת סלאוקוס, בידי פומפיוס בשנת 64 לפנה"ס.

במהלך שלטונה של הממלכה הסלאוקית על ארץ ישראל, פרץ בארץ ישראל מרד החשמונאים, שבעקבותיו הצליחו היהודים להשיג עצמאות מדינית ראשונה מאז חורבן בית ראשון.

התקופה ההלניסטית

התקופה ההֶלֶנִיסְטִית היא פרק זמן בהיסטוריה האנושית ממותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס ועד התאבדותה של המלכה ההלניסטית האחרונה, קלאופטרה, בשנת 30 לפנה"ס. כיבושיו של אלכסנדר הגדול כללו את הפולֵייס היווניים, שטחי האימפריה הפרסית וחלקים מהודו, ויצרו אימפריה רחבת ידיים. הממלכות שנוצרו עקב פירוק אותה אימפריה, הושפעו רבות מתרבות יוון העתיקה, ויחד עם התרבויות המקומיות יצרו את התרבות ההלניסטית. מלבד ארצות שנכבשו על ידי אלכסנדר הגדול, ארצות אחדות שנוסדו על ידי מתיישבים יוונים היו אף הן חלק מהעולם ההלניסטי.

העילית העירונית במדינות אלו דיברה ניב קוינה של השפה יוונית, שהפך ללינגואה פרנקה (שפה בינלאומית), ואילו התרבות, הדת, האמנות והספרות במדינות השונות היו תערובת של התרבות המקומית והתרבות ההלניסטית. ערים חדשות רבות נבנו, שהחשובה מכולן הייתה אלכסנדריה שבמצרים התלמיית שנקראה על שמו של אלכסנדר הגדול. בין הממלכות התקיים מסחר פורה וקשרים אמיצים. בריתות שונות נכרתו בין כמה ממלכות נגד השלישית ולהפך. קשרי נישואים רבים נקשרו בין השושלות השונות, דבר שחיזק אף יותר את אחיזת ההלניזם באותן ממלכות.

בתקופה זו ירדה חשיבותה של יוון ההיסטורית ונוצרו מדינות רבות, שהחשובות שבהן היו מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית. אחרות, כדוגמת מוקדון, המשיכו את מעמדן הדומיננטי באזורן שמקורו בתקופה שקדמה להלניזם.

יהדות הלניסטית

היהדות ההלניסטית הייתה חלק מיהדות התקופה ההלניסטית, היוונית והאימפריה הרומית, שאנשיה שאפו לקיים ערכים ומסורות יהודיים בתוך המסגרת של החברה והתרבות ההלניסטית. היהודים ההלניסטים היו יהודים שעברו תהליך הלניזציה במידה זו או אחרת, בודדים וקבוצות מרחבי העולם ההלניסטי שהתגיירו, וכן גויים שהתקרבו ליהדות אך לא רצו, או חששו, להתגייר.

יהודים הלניסטים חיו כמעט בכל ארצות האימפריות ההלניסטיות - ובעיקר לחופי המזרח התיכון בחלק מאזורים אלו הם אף נחשפו לאנטישמיות ועוינות.

מכיוון שמרבית הכתבים היהודים-הלניסטים שנמצאו הם מאלכסנדריה, המחקר בנושא נטה לייחס משקל רב לכתביו של פילון האלכסנדרוני. דוד פלוסר טוען כי מאחר שפילון כתב ביוונית קלאסית ונודע כפילוסוף אשר ידיעותיו ביהדות היו מועטות, אין לראות בכתבים אלו ייצוג משמעותי של היהדות ההלניסטית וכי רוב היהודים ההלניסטים לא הגיעו משכבות משכילות במיוחד באוכלוסייה והכרותם עם יצירות מופת ופילוסופיה יוונית היו מועטות. היהודים ההלניסטים, כמו רוב תושבי האימפריה הרומית, דיברו יוונית-עממית - קוינה - ובה גם נכתבו תרגום השבעים וחלק מהספרים החיצוניים. כתבים אלו היו כתבי היד הראשונים שנכתבו בשפה זו (איש לא כתב בה ספרות לפני אותה עת והיא נחשבה לשפה עממית מדוברת ופשוטה - ולא לשפה ספרותית). חקר הכתבים מגלה כי בחלק מחוגי היהדות ההלניסטית באו לכדי ביטוי תפיסות מתורות משיחיות ומיסטיות של האיסיים על גאולה.

יווניטיקה

יווניטיקה, הידועה גם כרומניוטית או יוונית-יהודית, הייתה ניב של הרומניוטים, קבוצה של יהודים יווניים שקיומם מתועד מאז תקופת יוון ההלניסטית. שורש השפה הוא בקוינה (יוונית הלניסטית - Ελληνική Κοινή) ומשולבים בה אלמנטים עבריים. היא הייתה דומה ליוונית ששימשה את התושבים הנוצריים ביוון. הרומניוטים השתמשו בגרסה משלהם לאלפבית העברי כדי לכתוב טקסטים ביווניטיקה וביוונית.

יוונית

יוונית (Ελληνικά (מידע • עזרה) - אֵלִינִיקַה) היא שפה הודו־אירופאית, שמוצאה באזור יוון של ימינו. היוונית דוּבּרה בתחילה גם לאורך חופי אסיה הקטנה (למעשה דיאלקטים יווניים שרדו באסיה הקטנה עד למאה ה־20) וחלקים מאיטליה ומצרפת. בעת העתיקה ניתן להבחין בין מספר דיאלקטים יווניים, והבולטים בהם היו האיוני, הדורי, האיולי, הארקדו־קפריסאי וניב צפון־מערבי. הניב האטי הוא למעשה ניב איוני עם תערובת של יסודות דוריים ובניב זה נכתבה רוב הספרות הקלאסית היוונית והוא גם משמש בסיס לשפה היוונית המודרנית.

יוונית ביזנטית

יוונית ביזנטית, יוונית מדיבלית (ביוונית: Μεσαιωνική Ελληνική) או יוונית של ימי הביניים, הם מושגים בלשניים שמתארים את התקופה הרביעית בהיסטוריה של השפה היוונית, תקופה שנמשכה מהעברת בירת האימפריה הרומית מרומא לקונסטנטינופול ב-330, ועד נפילת קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ב-1453.

יוונית מודרנית

יוונית מודרנית (Νέα Ελληνικά או Νεοελληνική, כלומר נאו-הלנית; ידועה גם כ-Ρωμαίικα, כלומר רומאית) היא מונח לניבי השפה היוונית המדוברים כיום. יוונית מדוברת כיום בפי 17 מיליוני אנשים, בעיקר ביוון ובקפריסין, אך גם בפי מיעוטים רבים ברחבי העולם. בפרספקטיבה היסטורית, מייצג המונח "יוונית מודרנית" את כל סוגי היוונית שדוברו בתקופה שבין נפילת האימפריה הביזנטית (1453) ועד ימינו. זאת, בניגוד לממצאי מחקרים שונים, הגורסים כי תקופה זו החלה כבר בשנת 1204 (נפילת קונסטנטינופול בידי הצלבנים, במסגרת מסע הצלב הרביעי). במהלך רוב הזמן הזה, השפה התקיימה במצב של דיגלוסיה, כאשר הניבים האזוריים התקיימו זה לצד זה. בייחוד, במהלך רוב המאות ה-19 וה-20, היא נודעה בסוגיה השונים של ניביה, כמו גם ב"קאתארבוסה" הנלמדת. כיום, יוונית מודרנית סטנדרטית, המבוססת בעיקר על ניביה העממיים, היא השפה הרשמית ביוון ובקפריסין.

יוונית עתיקה

יוונית עתיקה (Ἑλληνική) היא כינוי ליוונית בשלב ההתפתחות ההיסטורי שלה החל במאה ה-9 לפנה"ס עד למאה ה-6. תקופה זו מקבילה לשלוש התקופות של יוון העתיקה - הארכאית, הקלאסית וההלניסטית. ליוונית העתיקה קדמה היוונית המיקנית. בזמן התקופה ההלניסטית היוונית העתיקה הייתה ידועה כקוֹינֶה, אשר לימים, עם פיצול האימפריה הרומית, הפכה לשפה הרשמית של האימפריה הרומית המזרחית, לימים האימפריה הביזנטית. יוונית זו כבר נקראה "יוונית ביזנטית", ומקץ מאות שנים נוספות התגלגלה ליוונית המודרנית של ימינו. היוונית העתיקה הייתה שפתם של הומרוס ושל ההיסטוריונים, המחזאים והפילוסופים של תור הזהב של אתונה. דרך הלטינית, שורשים רבים בשפה היוונית העתיקה התגלגלו לשמותיהם המדעיים של מינים רבים.

מוקדון

מוקדון או מקדוניה הייתה ממלכה קדומה ששכנה באזור חבל הבלקן שבדרום-מזרח אירופה, בצפון-מזרח חצי האי הבלקני. היחס של היוונים לממלכה זו היה כאל ישות חצי-ברברית. שליטיה היו חסרי חשיבות של ממש בפוליטיקה הפנים יוונית. הממלכה עלתה לגדולה בסוף התקופה הקלאסית במאה ה-4 לפנה"ס. לאחר מכן הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי. סופה שנכבשה על ידי רומא ושולבה באימפריה הרומית.

מצרים התלמיית

מצרים התלמיית הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי. שלטון הלניסטי בתולדותיה של מצרים העתיקה, שראשיתה בכיבוש מצרים על ידי אלכסנדר הגדול מידי פרס בשנת 332 לפנה"ס. עם מותו של אלכסנדר הגדול, חולקה האימפריה שכבש בין יורשיו הדיאדוכים, ומצרים נפלה בידיו של תלמי הראשון. צאצאיו משלו במצרים עד 30 לפנה"ס ולאחר מכן נשלטה מצרים בידי האימפריה הרומית.

מצרים הייתה אחת הממלכות ההלניסטיות הגדולות והחזקות ביותר. תקופת הזוהר של הממלכה נמשכה למעלה מ-100 שנה תחת שלטונם היציב של שלושת המלכים הראשונים. בימיו של תלמי הרביעי (שלט בין 221 ל-205 לפנה"ס) החלה שקיעת הממלכה. במהלך המאה ה-2 לפנה"ס נכנסה הממלכה לתקופת תוהו ובוהו, וללא שלטון יציב אבדה את עצמאותה לרומא שהשתלטה עליה באופן מלא בשנת 30 לפנה"ס.

מצרים התלמיית הייתה מרכז מדעי ותרבותי מהמעלה ראשונה בעולם הקלאסי. הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, לדוגמה, הייתה המוסד החינוכי הגדול ביותר בזמנה. יצירות אמנות, ספרות, אדריכלות ואחרות קישטו את הממלכה ופיארו את שם שליטיה מעבר לים.

נצרות יוונית-אורתודוקסית

נצרות יוונית-אורתודוקסית (ביוונית: Ἑλληνορθόδοξη Ἑκκλησία, "הכנסייה היוונית אורתודוקסית") מונה את כל הכנסיות בתוך הנצרות האורתודוקסית ששפת התפילה שלהן או לפחות אחת מהמשמשות בהן היא יוונית קוינה ושסדריהן שואבים מהנהוג במורשת הביזנטית. הן נבדלות מהכנסיות האורתודוקסיות הסלאביות והאחרות, כמו הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, אך חולקות עמן הכרה בעליונותו הטקסית של פטריארך קונסטנטינופול וגישה דתית זהה לחלוטין. הכנסיות היווניות מונות ארבעה מתוך חמישה כסים מטרופוליטניים בפנטארכיה הישנה – קונסטנטינופול, אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים – את הכנסיות האוטוכפאליות של יוון, קפריסין ואלבניה ומספר אפארכיות ברחבי העולם.

לעיתים משמש השם לכינוי כלל הכנסיות האורתודוקסיות, ללא תלות בשפה. הדבר נובע מהמורשת היוונית החזקה המשפיעה על כולן.

שפת קוינה

שפת קוֹינֶה (Koiné) הוא מושג מתחום הבלשנות המציין ניב סטנדרטי שנוצר עקב מגע ממושך בין דוברי ניבים שונים של אותה שפה ומשמש לתקשורת בין-קהילתית. במרבית המקרים מבוססת שפת הקוינה על ניב אחד דומיננטי שעבר פישוט וקלט לתוכו תופעות מניבים אחרים. כיוון שהניבים שמהם מתהווה הקוינה משתייכים לאותה שפה ומקיימים ביניהם שותפות לקסיקלית, דקדוקית ותחבירית משמעותית, תהליך היווצרותה של שפת קוינה אינו כרוך בפישוט קיצוני מעין זה המאפיין שפות קריאוליות ושפות פידג'ין.

תיאופילוס בן חנן

תיאופילוס היה כהן גדול בבית המקדש השני בירושלים בין השנים 37–41 לספירה. משפחתו, משפחת בית חנן, הייתה אחת העשירות והמשפיעות בפרובינקיית יהודה במאה הראשונה לספירה.

השם "תיאופילוס" משמעותו ביוונית קוינה: "ידיד האל" (ידידיה) או "אהוב האל" או "אל אוהב".

תיאופילוס היה בנו של הכהן הגדול חנן בן שת (שירת בשנים 6–15 לספירה) ואחיהם של הכהנים הגדולים אלעזר (15 לספירה), יונתן (36–37 לספירה, נרצח על ידי הסיקריים בזמן כהונתו של חנניה בן נדבאי), מתתיהו (43 לספירה) וחנן (63 לספירה, עמד לאחר מכן בראש ממשלת המרד הגדול ברומאים ונרצח על ידי הקנאים). אחותו הייתה אשתו של הכהן הגדול קיפא (19–36 לספירה).בשנת 37 לספירה, ויטליוס, הנציב הרומי בסוריה, נטל את הכהונה הגדולה מיונתן בן חנן, ומסר אותה לתיאופילוס, אחיו.

בשנת 41 לספירה, אגריפס הראשון מלך יהודה, העביר בתחילת תקופת מלכותו את הכהונה הגדולה מתיאופילוס לשמעון בן ביתוס, שכונה קנתירא, ולאחיו ואביו, בית ביתוס.בנו של תיאופילוס, מתתיהו, שירת ככהן גדול בשנים 65–67 לספירה, בזמן פרוץ המרד הגדול ברומאים, עד מינויו של פינחס בן שמואל מכפר חבתא, הכהן הגדול האחרון, שבזמנו חרב בית המקדש השני.

קיים ממצא ארכאולוגי המאשר את קיומו של תיאופילוס, גלוסקמה הנושאת את הכתובת: "יהוחנה נכדת תיאופילוס הכהן הגדול".

ישנה סברה המזהה את תיאופילוס בן חנן עם אותו "תיאופילוס" שאליו פונים ספרי הברית החדשה הבשורה על-פי לוקאס ומעשי השליחים.

תפילת האדון

תפילת האדון (בארמית: ܨܠܘܬܐ ܡܪܢܝܬܐ, צלותא מרניתא; ביוונית קוינה: Η Κυριακή Προσευχή, אִי קיריאָקֵה פּרוֹסֶאוּכִי; בלטינית: Oratio Dominica) המכונה גם אבינו (בלטינית Pater Noster, פּאטֶר נוֹסְטֶר, על-פי מילותיה הראשונות) ולעיתים אבינו שבשמים, היא תפילה נוצרית המקובלת ברוב העדות והזרמים הנוצריים. התפילה, הנקראת כך כיוון שהיא מיוחסת לישו עצמו ("האדון", בפי הנוצרים), מופיעה בשתי גרסאות בספרי הבשורה (האוונגליונים) של הברית החדשה.

תרגום השבעים

תרגום השבעים (ביוונית עתיקה: Ἡ Μετάφρασις τῶν Ἑβδομήκοντα או οʹ; בלטינית: Septuaginta או LXX) הוא השם שניתן לתרגום המקרא ליוונית קוינה במאה השלישית והשנייה לפני הספירה. בתחילה תורגמו חמשה חומשי תורה וכעבור 350 שנה תורגמו ספרים מקראיים אחרים על ידי הנוצרים. התרגום נועד לשמש את היהדות דוברת-היוונית באגן הים התיכון, בייחוד באלכסנדריה. הוא מכיל חמישים ספרים, והשתמר בעיקר בכנסייה הנוצרית בה הוגדר בתור הברית הישנה. הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד היום את הנוסח המקודש היחיד. רבים מספריו לא נכללו בין 24 חלקי נוסח המסורה ונדחו על ידי חז"ל בגדר ספרים חיצוניים. גם בספרים המשותפים לשני הקאנונים יש הבדלים משמעותיים בין נוסח המסורה לנוסח תרגום השבעים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.