קודקס

קוֹדֶקְס, כינוי לספרים שנכתבו שלא בתבנית מגילה אלא בתבנית דפים הבאים על דפים, בדומה לספר הנהוג בימינו. הכינוי כולל את כל סוגי המצעים לספרים: עור וגוויל, קלף ופפירוס.

מקור השם בלטינית: Codex - ספר או קובץ. משמעותו המקורית של המונח הלטיני היא "גזע עץ", בגלל לוחות העץ ששימשו לכתיבה; בעברית: מִצְחָף. כוונת המונח הזה היא לחיבורים בכתב-יד אשר נכרכו ונקראו במתכונת ספר: עמוד אחרי עמוד, והטקסט מופיע בשני צדדיו של כל דף, כפי שנעשה גם בימינו בספרים מודפסים.

Homiliari de Beda, segona meitat del s.XI
קודקס כתוב על קלף

היסטוריה

בעת העתיקה ספרים נכתבו בתבנית מגילה נגללת, בדומה לספרי התורה הנוהגים עד היום, עד המאה השלישית. מכאן הכינוי מגילות לספרים הנפרדים. מכאן גם הכינוי "בית עקד הספרים": ספרי המגילות היו נעקדים (נקשרים) ברצועות עור כדי שהמגילות לא ייפתחו, ומשום כך הספריות שבהן הונחו המגילות הקשורות נקראו בתי עקד הספרים.

החל מהמאה השנייה לספירה החל מעבר איטי ממגילה לקודקס בספרות היוונית והרומאית, מעבר שהפך לדומיננטי במאות הרביעית והחמישית[1]. בתחילה נכתבו המצחפים על גבי פפירוסים ועם הזמן נכתבו גם על קלף ועור.

האזכור הראשון של המונח מצחף בספרות יהודית קיים בספר הלכות פסוקות מן המאה השמינית לספירה ולפי פרופ' מלאכי בית-אריה זהו הזמן המשוער של המעבר ממגילה לקודקס בספרות היהודית[2]. המילה מצחף נטבעה עוד בתקופת הגאונים מן הערבית (مصحف), ומקורה כנראה אתיופי (השורש צח"ף בגעז פירושו לכתוב). גם כתבי היד החשובים של התנ"ך, כגון כתר ארם צובא, בנויים כמצחפים.

קודקס חוקים

מכיוון שאחד השימושים העיקריים לספרים בעת העתיקה היה לכתיבת חוקים והלכות, המילה קודקס הפכה גם כינוי לקובץ של חוקים. קודקס היום הוא קובץ של דינים הנוגעים לתחומים השונים של החוק - פלילי, אזרחי, מסחרי או תחום יחסי העבודה. יצירת קודקס היא פעולה תחיקתית ומבוצעת על ידי הרשות המחוקקת. קודיפיקציה היא פעולה שבה הרשות המחוקקת עורכת בצורה סיסטמטית את החוקים השונים בתחום מסוים, מחדשת, מאחדת, משלימה ומעדכנת את החוקים וגם מבטלת חוקים מיושנים.

חוקי אור-נאמו הם קובץ החוקים הקדום ביותר שנמצא בחפירות ארכאולוגיות. מקורו בתרבות השומרית העתיקה, ששלטה באזור דרום מסופוטמיה.

הקודקסים החשובים ביותר שחוברו במהלך ההיסטוריה הם:

ראו גם

קישורים חיצוניים

מאיר בר-אילן, המעבר ממגילה לקודקס (מצחף), ורישומו בקריאת התורה, סיני, קז (תשנ"א), א עמ' רמב-רנד

הערות שוליים

  1. ^ בצלאל בר כוכבא, חג הפורים בימי הבית השני ומגילת אסתר באסיה, בתוך סיני, תשרי-טבת תשנ"ח, עמוד פא
  2. ^ מלאכי בית-אריה, קודיקולוגיה עברית, קדם-פרסום גרסת אינטרנט גרסה 0.11 (תשע"ט), פרק א, עמ' 36-40
24 ביוני

24 ביוני הוא היום ה-175 בשנה (176 בשנה מעוברת), בשבוע ה-26 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 190 ימים.

אדה פואטית

האֶדָה הפואטית היא אסופה של פואמות מיתיות הכתובות בנורדית עתיקה, מן התקופה הטרום-נוצרית באיסלנד, המספרות את עלילותיהן של אלים מארצות הצפון ושל גיבורי האגדות הגרמאניות. רובן מצויות בכתב היד קודקס רגיוס. בצד האדה הפרוזאית, מהווה האדה הפואטית מקור עיקרי של המיתולוגיה הנורדית.

האדה הפואטית התגלתה מחדש על ידי הבישוף האיסלנדי ברוניולפר סוויינסון בשנת 1643. ישנו קושי לקבוע אימתי והיכן חוברו השירים עצמם, כי ברבים מהם לא הוטבעה כל זהות של זמן ומקום, וגם על פי תוכנם לא ניתן לעגן אותם בתקופתו של מלך זה או אחר. המסורת מייחסת את איסוף השירים לסמונד סיגפוסון וסבורים כי נתחברו עד ראשית המאה ה-11.

המאה ה-1

המאה ה-1 היא התקופה שהחלה בשנת 1 לספירה, והסתיימה בשנת 100.

המאה ה-4

המאה ה-4 היא התקופה שהחלה בשנת 301 והסתיימה בשנת 400. היא המאה הרביעית של המילניום הראשון.

המשפט הרומי

המשפט הרומי הוא המערכת המשפטית של רומא העתיקה. התפתחות המשפט הרומי נמשכה כאלף שנים, משנת 449 לפנה"ס בערך, עת נוצרו "שנים עשר הלוחות" עד לקודיפיקציה של המשפט הרומי שנערכה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 530 לספירת הנוצרים.

המשפט הרומי כפי שהשתמר בקוד של יוסטיניאנוס הפך לבסיס המערכת המשפטית באימפריה הביזנטית ומשם הפך לבסיס לרבות ממערכות המשפט הקונטיננטלי במערב אירופה.

במובנו הרחב של המושג "המשפט הרומי" ניתן לומר שאין המדובר רק במערכת המשפטית הנהוגה ברומא הקדומה אלא במערכת המשפטית שיושמה ברוב מדינות אירופה עד לסוף המאה ה-18. במדינות רבות כגרמניה יישומו של המשפט הרומי נמשך עד לתקופה מאוחרת יותר. מסיבות אלו מערכות משפטיות מודרניות באירופה ומחוצה לה מושפעות במידה רבה על ידי המשפט הרומי, במיוחד בשדה המשפט האזרחי. אפילו המשפט הבריטי, אשר בו התפתחה מערכת נפרדת של דינים הקרויה המשפט המקובל הושפע במידת מה מן המשפט הרומי, על אף שהשפעה זו פחותה בהרבה מהשפעת המשפט הרומי על המערכות המשפטיות ביבשת אירופה.

חוקי חמורבי

חוקי חַמוּרָבִּי הם קודקס החוקים הנודע והמקיף בחוקי המזרח הקדום, והראשון שנתגלה בעת החדשה. הקובץ חובר נחקק ונכתב על אסטלה בשנת שלטונו האחרונה של חמורבי מלך בבל, השליט השישי בשושלת הבבלית הראשונה, במאה השמונה עשרה לפנה"ס. אוסף החוקים, אשר כלל במקור כ־300 חוקים, פורסם לקראת סוף תקופת שלטונו של חמורבי, אך לא ניתן לקבוע בוודאות אם הם אמנם יושמו בפועל. הקודקס נכתב בכתב יתדות בשפה האכדית אשר הייתה, בהשפעת חמורבי, לשפה הרשמית בבבל.

עניין מחקרי ודתי רב עוררה השוואתם של חוקי חמורבי לחוקי התורה.

כתר ארם צובא

כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב של התנ"ך שנכתב בטבריה, על פי כל כללי המסורה הטברנית, בשנת 930 בקירוב. חוקרי המקרא רואים בכתב יד זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בשל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו. לדעת חלק מהחוקרים, זהו ספר התורה שהרמב"ם העיד על דיוקו.

הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן בחלב עד שנעלם בפרעות ביהודי חלב בסוף 1947. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי. כתב היד הופקד במכון בן צבי ובהמשך הועבר לספרייה הלאומית ולאחר מכן למוזיאון ישראל. הוא מוצג כיום בהיכל הספר. מאז הגיעו לישראל פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא".

ב־9 בפברואר 2016 הוכרז על ידי אונסק"ו כנכס תרבות עולמי.

לאונרדו דה וינצ'י

לֶאוֹנָרדוֹ דִי סֶר פִּייֶרוֹ דָה וִינצִ'י (באיטלקית: Leonardo di ser Piero da Vinci, להאזנה (מידע • עזרה)‏; 15 באפריל 1452 – 2 במאי 1519) היה איש אשכולות איטלקי, מגדולי אמני הרנסאנס, שקנה לו מקום ייחודי בתולדות האנושות כאדם הבקיא במרבית תחומי הידע האנושי בזמנו.

במהלך חייו הועלה על נס כמדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומיסט, צייר, פסל ואדריכל. לא אחת מתואר לאונרדו כארכיטיפ של איש הרנסאנס או הגאון האוניברסלי, אדם שסקרנותו האין־סופית משתווה רק לכוח ההמצאה שלו. לאונרדו נחשב לאחד הציירים הדגולים בכל הזמנים.

ללאונרדו לא היה שם משפחה במובן המודרני של המושג – "דה וינצ'י" פירושו "מווינצ'י", ושמו המלא היה "לאונרדו די סר פיירו דה וינצ'י", שפירושו "לאונרדו, בנו של אדון פיירו מווינצ'י".

משפט אזרחי

המשפט האזרחי הוא שם כולל למספר ענפים משפטיים, המסדירים את מערכות היחסים שבין הפרטים (בני אדם או חברות) לבין עצמם. המשפט האזרחי מסדיר את הזכויות ברכוש (דיני קניין), עוסק בהתחייבויות רצוניות ולא רצוניות בין פרטים (דיני חוזים ודיני נזיקין) ובמערכת היחסים בתוך התא המשפחתי (דיני משפחה). למשפט האזרחי תפקיד חשוב בעיצוב יחסי הגומלין שמתקיימים בתוך חברה אנושית, הן כדי להבטיח מערכת חברתית יציבה והן כדי לאפשר שגשוג וצמיחה חברתית וכלכלית.

לצד המשפט האזרחי קיימים גם המשפט הפלילי שעוסק בנורמות שהמדינה מטילה על הפרטים בתוכה, והמשפט הציבורי המסדיר את התנהלות הגופים הציבוריים ואת מערכת היחסים בינם לבין הפרט.

ניפור

ניפּוּר (Nippur) הייתה עיר שוּמֶרִית קדומה, ששכנה בדרום מסופוטמיה על גדת הפרת, כ-70 ק"מ דרומית-מזרחית לבבל (כ-150 ק"מ דרומית-מזרחית לבגדד של היום, בעיראק). היא אחת מהערים העתיקות ביותר בשומר; כבר באלף ה-3 לפנה"ס נודעה כמרכז דתי ראשי, מרכז פולחן לאחד האלים החשובים בפולחן השומרי, אנליל. אשר היה שליט התבל והיה כפוף אך ורק לאל אנו אל השמים ומנהיג כל האלים באסיפות האלים. האל של העיר היה נינורתה בנו של אנליל.

קוד נפוליאון

קוד נפוליאון או קודקס נפוליאון (נקרא גם בשם הקוד האזרחי של צרפת; בצרפתית: code civil) היה הקודקס האזרחי הצרפתי, שכונן על-פי פקודתו של נפוליאון בונפרטה, שליט צרפת. החוק נכנס לתוקף ב־21 במרץ 1804, והשפעתו ניכרת עד היום. תפקיד מרכזי בעיצוב הקוד מילא ז'אן-ז'אק-רז'יס דה קוֹמְבָּסֶרֶס (Jean-Jacques-Régis de Cambacérès), שכיהן כקונסול שני לצד נפוליאון בעת גיבוש הקוד.

בצרפת היו נהוגות שיטות משפט שונות: משפט קנוני, משפט רומי, משפט מנהגי ומשפט מקומי. הליך הקודיפיקציה בצרפת מסמל את תום תקופת המשפט המשותף לכל אירופה. היה זה מעבר למשפט לאומי, בתוך מגמה כללית של לאומיות באירופה, במהלך עידן חדש מבחינה פוליטית בעקבות המהפכה הצרפתית. נפוליאון נתן את הדחיפה לסיום הקודיפיקציה, שנעשתה בתוך זמן קצר ביותר ביחס למורכבות המשימה, ונכח באופן אישי בחלק מישיבות הצוות שגיבש את הקוד. קוד נפוליאון מנוסח בפשטות (בהשראת כתבי מונטסקיה) מתוך מטרה שיהיה מובן לעם ולא רק למשפטנים מומחים. הוראות יסודיות בו לא השתנו עד היום, ומהוות את עמוד השדרה של החיים הציבוריים בצרפת.

הקוד היה הראשון שנוסד במדינה עם מערכת משפטית אזרחית. הוא היווה רפורמה של החוק הצרפתי, והתבסס על ההכרה בכך שכל בני-האדם נולדו שווים ובעלי-זכות לרכוש. העובדה כי הכרזה זו כללה גם את היהודים הביאה להטבה ניכרת בזכויות היהודים גם בשאר רחבי אירופה שנכבשה על ידי נפוליאון.

הקודקס הוא אחד מדברי החקיקה המשפיעים ביותר בעולם בעקבות כיבושי נפוליאון שהפיצו את הקוד ברחבי אירופה, ובזכות הקיצור, הבהירות והניסוח שלו, שהיוו השראה לקודקסים של מדינות אחרות.

בנוסף לקודקס הזה, בצרפת שלושה קודקסים נוספים: פלילי, פרוצדורלי ומסחרי.

קודיפיקציה

בעולם המשפט, קודיפיקציה, הוא תהליך יצירתו של קודקס, כלומר כינוס ואיסוף של חוקים קיימים, עריכתם והתאמתם לזמן ולמצב הנוכחי, או יצירה של מערכת חוקים בתחום מסוים.

קודקס אזרחי

קודקס אזרחי הוא אוסף שיטתי של חוקים אשר נועד להתמודד באופן מקיף עם תחומי הליבה של המשפט האזרחי. במדינות שבהן קיים קודקס אזרחי, קיים בדרך כלל גם קודקס סדר דין אזרחי. יש והקודקס האזרחי אינו מכיל נושאים מתחום המשפט המסחרי וחוקים העוסקים בתחום זה מאוגדים בקודקס מסחרי.

קודקס אצטקי

קודקס אצטקי הוא מצחף שנוצר על ידי האצטקים, בתקופה הקדם-קולומביאנית, או על ידי צאצאיהם תחת הקולוניאליזם הספרדי. קודקסים אלו מהווים מקור ראשוני חסר תחליף לחקר התרבות האצטקית.

הקודקסים האצטקיים הקדם-קולומביאניים שונים מאלו האירופאיים בכך שהם בחלקם הגדול מצוירים, כלומר הם אינם מהווים סמלים פונטיים ולא נועדו לסמל שפה מדוברת או כתובה. הקודקסים בני התקופה הקולוניאלית אינם כתובים בכתב ציורים בלבד, אלא גם בנאהואטל קלאסית (באלפבית לטיני), בספרדית, ולעיתים אף בלטינית.

על אף שקודקסים ספורים בלבד שרדו את כיבוש האימפריה האצטקית בידי הספרדים ואת שריפת הקודקסים בידי הכמרים כחלק מהכיבוש הרוחני, הרי שמסורות ציור במסורת הטלאקוויטוס (tlacuilos), ציירי הקודקסים, נמשכו אל תוך התקופה הקולוניאלית, וכיום קיימים כ- 500 קודקסים מהתקופה הקולוניאלית.

קודקס סינאיטיקוס

קודקס סינאיטיקוס (Codex Sinaiticus) הוא כתב יד מן המאה ה-4, אשר הכיל נוסח של תרגום השבעים - תרגום התנ"ך לשפה היוונית ואת נוסח הברית החדשה.

מהקודקס המקורי, אשר נכתב על קלף בין השנים 330–350 לספירה, נותרו חלקים מסוימים מהתנ"ך ומרבית הברית החדשה. הקודקס כולל 364 וחצי עמודי פוליו הכתובים בארבעה טורים כל אחד. 199 דפים מתוכו הם חלקים מן התנ"ך ומן הספרים החיצוניים (הברית הישנה) והיתר מהברית החדשה ומשני ספרים נוספים[דרושה הבהרה]. מקור הקודקס כנראה במצרים, מזמנו של קונסטנטינוס, הקיסר הרומאי שהתנצר. מחקר פאליאוגרפי שנערך במוזיאון הבריטי בשנת 1938 העלה כי כתב היד עבר מספר תיקונים. אחד התיקונים שנעשה בסביבות המאה הששית או שביעית לספירה נעשה, על פי עדות המעתיק שנכתבה בשולי כמה ספרים, מתוך "כתב יד עתיק שהוגהּ על ידי המרטיר פמפילוס".

הקודקס נתגלה על ידי קונסטנטין פון טישנדורף ב-1844 בביקורו הראשון במנזר סנטה קתרינה בסיני. לדבריו, הוא הציל את דפי כתב היד שנחשבו כחסרי ערך וככאלו היו מיועדים לשמש כחומר בעירה. הוא הצליח לשכנע את הנזירים לקחת עמו מקצת דפי כתב היד והעביר 43 דפים לספריית אוניברסיטת לייפציג. ב-1859, בביקורו השלישי במנזר, לשם נשלח על ידי הצאר אלכסנדר השני, הצליח פון טישנדורף להעביר (ויש אומרים לגנוב) את רוב כתב היד שנותר לרוסיה.

הקודקס נקנה בסכום של 100,000 לירות שטרלינג עבור המוזיאון הבריטי בידי ד"ר מוריץ אטינגהאוזן בשנת 1933 לאחר שהוצע למכירה על ידי ברית המועצות.

מאז מכירה זו, הקודקס מחולק בין ארבע ספריות. 347 דפים נמצאים בספרייה הבריטית, 12 דפים ו-14 שרידים במנזר סנטה קתרינה, 43 דפים בספריית אוניברסיטת לייפציג ושרידי 3 דפים נותרו בספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג.

קודקס תאודוסיאנוס

קודקס תאודוסיאנוס (לטינית: imperatoris theodosiani codex) הוא ליקוט מקיף של חוקי המשפט הרומי.

כתיבתו של הקודקס החלה בשנת 429 כאשר הקיסר תאודוסיוס השני מינה ועדה של שמונה אנשים ללקט ולאגד את כל החוקים (edicta) והתקנות הכלליות (generales constitutiones) מתקופת קונסטנטינוס ואילך, על פי מודל קודקס גרגוריאנוס וקודקס הרמוגניאנוס, שליקטו את החוקים הרומיים בערך מסוף המאה השנייה ועד סוף המאה השלישית. מטרתו של הקיסר, נדמה, לא הייתה רק להמשיך את הקודקס הקודם ולעדכנו, אלא גם ללקט את החוקים שנוצרו בחוק הרומי כולו, כולל על–ידי המחוקקים הקלסיים והחוקות שקדמו לקונסטנטינוס.

בשנת 435, אחרי שככל הנראה נכשלה הוועדה הראשונה במשימה, הוגדל מספר המלקטים ובראשם הועמד אנטיוכוס, מלומד בתחום המשפט מאוניברסיטת קונסטנטינופול אותה הקים תאודוסיוס. הקודקס שלוקט בראשותו הושלם בערך בשנת 438 והוכרז כמחליף כל החוקות שקדמו לו מאז תקופת קונסטנטין. החוק הועבר לולנטיניאנוס השלישי, קיסר המערב, הוצג בפני הסנט ברומא ואושר על–ידו כתקף גם באימפריה המערבית. מכאן ואילך, ועד נפילת האימפריה הרומית, כונו קובצי חוקים שנוצרו אחרי הקודקס בשם "נֹווֶלָאי" (novellae, חידושים או חוקים חדשים).

החוקים מסודרים על פי סדר כרונולוגי של חקיקתם, וזאת במטרה לפעול בהתאם לעיקרון שחוק מאוחר מבטל חוק קודם לו.

קודקס תאודוסיאנוס כולל שישה עשר ספרים, שרובם הגדול, כולל החידושים (נוולאי), קיימים עד היום בתצורתם המקורית. הספרים מחולקים בתוכם לפרקים, ובתוך כל פרק ישנם חוקים (constitutiones). הספר הראשון כולל חוקים העוסקים במשרות הציבוריות השונות (כשהספר השישי עוסק בסנט ובמוסדות הציבוריים השונים), החלקים השני, השלישי והרביעי והחמישי, הקצר יותר, עוסקים בחוקים הנוגעים לאזרח, למוסר ולדין אזרחי. הספר השמיני כולל חוקים הנוגעים למתנות, עונשי ההינזרות והתנהגות מינית. הספר התשיעי מתחיל בטיפול בנושאי הדין הפלילי, עד סוף הכרך החמישה עשר. החוקים הנוגעים לכנסייה הנוצרית כלולים בכרך האחרון, השישה עשר.

קודקס זה, בתור ספר שנכתב על ידי (או מטעמו של) פרינקפס ואימפראטור היה בעל מעמד משפטי מחייב.

קודקס תאודוסיאנוס שימש בסיס לכמה וכמה קובצי חוקים שבאו אחריו, כמו חוקי תאודוריק הגדול, שהיו הניסיון הראשון ליצור קודקס אחרי נפילת האימפריה. לחוקים הייתה השפעה רבה עם על חוקי יוסטיניאנוס, על ה"לקס רומנה" הויזיגותי וה"לקס רומנה" (papiani liber responsorum) הבורגונדי.

קורפוס יוריס קיוויליס

קורפוס יוריס קיוויליס (שלפעמים נהגה כ"קורפוס יוריס סיוויליס") (בלטינית: Corpus Juris Civilis), או קוד החוקים הביזנטי, (בתרגום חופשי, "גוף החקיקה האזרחית") היה אוסף שיטתי של המשפט הרומי שנערך על ידי יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית במאה ה-6. קוד זה היה לבסיס של המשפט הקונטיננטלי, אחת משתי השיטות המשפטיות הנפוצות ביותר בעולם.

יוזמה זו של קיסר האימפריה הביזנטית, יוסטיניאנוס הראשון, החלה במטרה לשקם את ממלכתו ולאחד את רומא העתיקה תחת שליטתו. הלה הורה לגדולי המשפטנים הביזנטים באותם ימים, ובראשם טריבוניאן, לאסוף חוקים, משפטים וכתבי משפטנים עתיקים חשובים לכדי ספר אחד, שיעתיק את מערכת החקיקה הרומית והיוונית לאימפריה הביזנטית ושיהיה מעין ספר חוקים לממלכתו. קודקס יוסטינאנוס נוצר כדי לשמר ולהחיות את גדולת רומי וגם כדי לרכז את כמות כתבי המשפט הקלאסיים שכבר הפכה גדולה ביותר. בין היתר ביקשו עורכיו למחוק את מה שהיה שגוי וחזר על עצמו וכן לפתור מחלוקות.

לספר זה מספר חלקים עיקריים:

ב-7 באפריל 529 פורסם הקודקס הישן של יוסטיניאנוס (codex vetus) שכלל את כל החוקים העתיקים שהיו ידועים ונאספו על ידי הוועדה. קודקס זה בוטל במערב ב-534, עפ פרסומו של הקודקס בקריאה חוזרת (ראו בהמשך)

הדיגסטה (נקרא גם ה-pandects), שפורסם ב־16 בדצמבר 533, הכיל כתבי משפטנים קלאסיים, בתוספת פירושים וביאורים של משפטני התקופה. העותק היחיד שנשמר הוא כתב יד פלורנטינוס

ב-16 בנובמבר 534 פורסם בחלק המערבי של האימפריה הקודקס בקריאה חוזרת שכלל 12 ספרים ובו רוכזו כלל החוקים שהוצבו בכיכר העיר. קודקס זה החליף במערב החליף את הקודקס הישן של 529, הוסיף עליו חוקים שפורסמו מאז והשמיט חוקים שבוטלו או הוחלפו. ספר 1 דן בחוקים הנוגעים לכנסייה הנוצרית, ביחס למינים ולדתות אחרות (פרקים 9 ו-10 עוסקים ביהודים), ספרים 2–8 כוללים חוקים הקשורים למשפט הפרטי, ספר 9 עוסק בפשעים, ספרים 10–12 כוללים משפט מנהלי

קובץ למשפטנים מתחילים (Institutes), השלישי והאחרון שפורסם, והכיל לקט של מקורות מערכת המשפט הרומאית, הביזנטית וההלניסטית, בתוספת פרשנויות

הנובלס (Novels) הוא חלק שנוסף לספר המאגד וכולל חקיקה קיסרית חדשה ומאוחרת המצויה בספרותקודקס זה, בתור ספר שנכתב על ידי (או מטעמו של) פרינקפס ואימפראטור היה בעל מעמד משפטי מחייב.

יוסטינאנוס אסר על הפניות שופטים לחקיקה שאינה כלולה בקורפוס יוריס קיוויליס. קוד זה הפך לחסר משמעות במרוצת השנים, לאחר עליית קרנם של חוקי הכנסייה, זאת עד לתחייתו במאה ה12 באוניברסיטת בולוניה.

באוניברסיטת בולוניה נלמד הקודקס הנשכח של יוסטיניאנוס על ידי המרצה אירנריוס. תלמידיו של אירנריוס ה"גלוסטורים" שהיו סטודנטים שהיו מחיי המשפט הרומי, ובעקבותיהם ה"פוסט-גלוסטרים" (המאה ה-13) לקחו על עצמם לפרש את קוד יוסטינאנוס ולתת לו פרשנות "מודרנית" – קבוצה זו של מלומדים החלו לחקור וללמוד את המשפט הרומי שכאמור נעלם מפני השטח והחלו להפיץ אותו ברחבי אירופה. לימים השפיע הקודקס על המשפט האירופי ועמד בבסיסם של הקודקסים המודרניים אשר אימצו מדינות הלאום ביבשת.

רוס של קייב

רוס של קייב או רוס הקייבית (סלאבונית עתיקה: рѹсь, "רוס") או נסיכות קייב, היא המדינה הסלאבית הראשונה באירופה, ומנקודת מבט היסטוריוגרפית גורסים חלק מההיסטוריונים כי ממנה התפתחו אחר כך המדינות המודרניות רוסיה, אוקראינה ובלארוס. המדינה התקיימה למן המאה ה-9 (שנת 880 לערך) עד אמצע המאה ה-12. היא התפוררה בעקבות החלוקות הבלתי פוסקות של אדמותיה על ידי בניו של השליט שמת ובעקבות הכיבוש המונגולי. בירותיה של הנסיכות היו נובגורוד ואחר כך קייב (ומכאן שמה).

הממלכה המשיכה להתקיים לאחר מכן בנסיכויות נפרדות אשר נפרסו על כל המרחב של אוקראינה. המבנה השלטוני הזה נמשך עד סוף המאה ה-15 בכיבוש מרבית שטחה של אוקראינה על ידי הדוכסות הגדולה של ליטא.

ימי שלטונו של ולדימיר הראשון (החל מ-980 לערך וכלה ב-1015) וכן ימיו של בנו ירוסלאב הראשון (1019 עד 1054) נחשבו לתור הזהב של קייב. בתקופה זו נתקבלה הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית (הנצרות האורתודוקסית) ונכתב קודקס חוקים מזרח סלאבי ראשון – "האמת הרוסית" (ברוסית ארכאית: Правда Роська, "פְרַבְדָה רוֹסְקַה"; ברוסית מודרנית: Ру́сская пра́вда, "רוּסְקַיָה פְרַבְדָה"). המעמד השליט של רוס המוקדמת היה ככל הנראה אצולה-לוחמת ממוצא סקנדינבי ששלט על רוב סלאבי. השלטון הסקנדינבי ברוס המשיך עד לאמצע המאה ה-11.

תרגום השבעים

תרגום השבעים (ביוונית עתיקה: Ἡ Μετάφρασις τῶν Ἑβδομήκοντα או οʹ; בלטינית: Septuaginta או LXX) הוא השם שניתן לתרגום המקרא ליוונית קוינה במאה השלישית והשנייה לפני הספירה. בתחילה תורגמו חמשה חומשי תורה וכעבור 350 שנה תורגמו ספרים מקראיים אחרים על ידי הנוצרים. התרגום נועד לשמש את היהדות דוברת-היוונית באגן הים התיכון, בייחוד באלכסנדריה. הוא מכיל חמישים ספרים, והשתמר בעיקר בכנסייה הנוצרית בה הוגדר בתור הברית הישנה. הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד היום את הנוסח המקודש היחיד. רבים מספריו לא נכללו בין 24 חלקי נוסח המסורה ונדחו על ידי חז"ל בגדר ספרים חיצוניים. גם בספרים המשותפים לשני הקאנונים יש הבדלים משמעותיים בין נוסח המסורה לנוסח תרגום השבעים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.