קובי ניב

קובי ניב (נולד ב-8 בנובמבר 1947) הוא סאטיריקן, תסריטאי, סופר ומבקר אמנות ישראלי.

קובי ניב
Kobi niv
לידה 8 בנובמבר 1947 (בן 71)
נתניה, המנדט הבריטי המנדט הבריטי
מדינה ישראל  ישראל

ביוגרפיה

ניב נולד בנתניה. בתחילת שנות השבעים למד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. באותה עת החל לכתוב טורים סאטיריים בשבועון הסטודנטים "פי האתון". לאחר-מכן ייסד וערך מדור סאטירי באותו עיתון, ובו כתבו בין השאר גם אפרים סידון, ב. מיכאל, וחנוך מרמרי, שבהמשך כתבו יחד עם ניב את המדור הסאטירי "זו ארץ זו?" בשבועון "העולם הזה". לאחר מלחמת יום הכיפורים הוציאה החבורה לאור ספר סאטירי בשם "זו ארץ זו", שאוייר בידי דודו גבע.

בעקבות הצלחותיהם נקראו ניב, מרמרי, סידון ומיכאל על ידי מפיק הטלוויזיה מרדכי קירשנבאום להפיק עבורו מגזין סאטירי, וכך נולדה התוכנית הסאטירית הנודעת "ניקוי ראש". עם רדתה של התוכנית, פנה ניב לעבוד בטלוויזיה החינוכית, שם כתב את הפרקים הראשונים של התוכנית זהו זה, שברבות הימים הפכה לתוכנית הומור וסאטירה פופולרית. ניב כתב שנים ארוכות ל"זהו זה", ובין השאר כתב שם את פינת הטיולים של יאצק (שלמה בר-אבא), ואת פינת הלשון "סערה בכוס תה" (ממנה זכור הביטוי "זה לא אני, זה פופטיץ" כסמל לביורוקרטיה). בסוף שנות השבעים היה ניב שותף בכתיבת התסריט (במיוחד הדיאלוגים) לסרטו של ג'אד נאמן "מסע אלונקות".

בהמשך דרכו בעיתונות הכתובה כתב ניב מדור סאטירי במוסף "הארץ", ולאחר מכן החל לפרסם ביחד עם דודו גבע רצועות קומיקס במקומוני רשת שוקן - "אהלן וסהלן" ב"כל העיר" הירושלמי ו"יוסף ואחיו" ב"העיר" התל אביבי. ניב וגבע פירסמו יחדיו ארבעה ספרי קומיקס - "ספר מגוחך", "בנו של מגוחך", "מגוחך בעורף האויב", ו"אהלן וסהלן במערב הפרוע", ושלושה ספרי ילדים - "ברטה השמנה", "עצרת הינשופים" ו"הפיל מניו-יורק". ניב כתב בעצמו שני ספרי ילדים נוספים, שאויירו בידי אורה איל - "אבא סבבה" ו"האשה הכי כועסת בעולם", וכן את "ספר הלא נכון", שאייר נעם נדב. כמו כן, כתב ניב על פי ספרו של יוסי אלפי את הצגת הילדים המוזיקלית "המלך הלך לישון" - אודות מלך שהלך לישון ושריו, יועציו ונתיניו אינם יודעים מה לעשות - שזכתה ב"פרס כינור דוד".

בשנות השמונים כתב ניב בעיתון "חדשות" טור פמיניסטי, שאסופה ממנו יצאה לאור בשנת 1991 בספר "פמיניסט". הוא כתב וערך מדורים סאטיריים בעיתונים רבים, וכמו כן יזם, הקים וערך את מוסף הפנאי "עכבר העיר" המצורף למקומון "העיר".

מאז ראשית שנות השמונים מלמד תסריטאות בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. החל משנת 2000 שימש כראש מגמת התסריטאות, וב-2009 הוחלף על ידי אסף צפור.[1] כמו כן, הוא מעביר קורסים בנושא קולנוע ותסריטאות במדרשת בית ברל, ובעבר גם באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

ניב כתב את התסריט לסרט "ארץ חדשה" שיצא ב-1994[2] ואת התסריט לסרט "שואה טובה" לפי סיפור מאת גבריאל (פטיה) דגן.

הוא פרסם חמישה ספרים בתחום הקולנוע – "איך לכתוב תסריט" (1994); "על מה הסרט הזה?" (1999) - שבו מנתח ניב חמישה סרטים ישראליים; "החיים יפים, אבל לא ליהודים" (2000)[3] - ביקורת על הסרט "החיים יפים", שאף הופיעה בארצות הברית באנגלית בשם "Life is beautiful, but not for Jews"; "תסריטאות - המדריך השלם לכתיבת תסריט" (2004) ו"עבר שחור, עתיד ורוד - החזון ההומוסקסואלי של גל אוחובסקי ואיתן פוקס" (2011) המנתח את הסרט ללכת על המים.[4] בתחילת שנת 2014 יצא לאור ספרו הפרוזה הראשון שלו, "החיים קשים, הא?".[5] בדצמבר ראה אור ספרו "בזרוע נטויה ובעין עצומה - הקולנוע הישראלי מביט לאחור אל מלחמת לבנון", המנתח את הסרטים "לבנון", "בופור" ו"ואלס עם באשיר".

ב-2016 יצא לאור ספרו "שטנה", שהוא לקט של קללות, נאצות, איחולי־מוות ואיומים ברצח שקיבל ניב בפייסבוק.[6] ב-2019 יצא לאור ספרו "בסוף כולם נמותו" - רומן דיסטופי.

ב-1985 העלתה קבוצת תיאטרון נוה צדק את מחזהו הסאטירי "קרמבו בעורף האויב".

היה מבקר התיאטרון של היומון הכלכלי "גלובס", כתב במדור "דעות" של העיתון "מעריב" וכיום כותב אחת לשבוע במדור "דעות" של עיתון "הארץ".

היה נשוי לבמאית ומנחת הטלוויזיה אורנה בן דור, ולהם בן ובת, וכן לעורכת הראשית של הוצאת הספרים "כתר", עינת ניב. כיום הוא בן זוגה של הסופרת מאיה לביא (שלוש ד' בחדש).

לקריאה נוספת

  • זיוה בן-פורת, "האידיום הישראלי של דודו גבע וקובי ניב: על טיבם ומעמדם של 'ספר מגוחך' ו'בנו של מגוחך'", סימן קריאה 18 (1986) עמ' 189–214

קישורים חיצוניים

ממאמריו:

הערות שוליים

  1. ^ נטע הלפרין, "יש גם הומואים רעים": קובי ניב נגד גל אוחובסקי ואיתן פוקס, באתר עכבר העיר, 11 במרץ 2011
  2. ^ New York Times, Movies
  3. ^ החיים יפים אבל לא ליהודים, Bookme
  4. ^ מאיר שניצר, אויב ההומוקרטיה: כך ניסו גל אוחובסקי ואיתן פוקס לכונן שלטון הומואי בישראל, באתר nrg‏, 4 בפברואר 2011
  5. ^ פרק ראשון: "החיים קשים, אה?" של קובי ניב, באתר וואלה! NEWS‏, 12 בפברואר 2014
  6. ^ נירית אנדרמןכך הפכתי את האיומים והקללות של "האריות של הצל" לספר הומוריסטי, באתר הארץ, 11 באפריל 2016
8 בנובמבר

8 בנובמבר הוא היום ה-312 בשנה בלוח הגרגוריאני (313 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 53 ימים.

Zoo ארץ zoo?

zoo ארץ zoo (זו ארץ זו) הוא ספר הומור וסאטירה מאת ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, דודו גבע ודיק קודור. הספר יצא לאור בשנת 1975 בהוצאת "א.ל". בשנות ה-80 יצאה לאור מהדורה חדשה (זהה כמעט לגמרי לקודמת) של הספר בהוצאת "דומינו". אחד ההבדלים: במהדורה השנייה הוחלפה הקריקטורה של שר האוצר יהושע רבינוביץ' בזו של יורם ארידור. בשנת 2016 יצאה מהדורה מחודשת זהה לזו שיצאה בשנות ה-80.

ראשיתו של הספר במדור ההומור "ZOO הארץ" שהופיע בשנים 1973-1976 בשבועון "העולם הזה". כותבי המדור, שכינו עצמם בספר "סחב"ק" על שם ראשי התיבות של שמותיהם, כתבו קודם לכן מדור סאטירי בעיתון הסטודנטים "פי האתון" ואחר כך כתבו לתוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש". בנוסף כתבו את ההצגות הקברטיות "איך אנחנו נראים" (1972) ו"המלחמה האחרונה" (1974).

הספר נושא ברובו מסרים בעלי השקפת עולם שמאלנית. ריבוי הכותבים, והעובדה שהחומרים לספר נאספו במשך שנים יצרו ספר מגוון, בו כל כמה עמודים (או אף באותו עמוד עצמו) משתנה הסגנון והנושא.

מבחינה סאטירית הספר נוטל דגמים קבועים מההווי הפובליציסטי והספרותי של ישראל בשנות ה-70 של המאה ה-20 ומגחיך אותם. כך ניתן למצוא סאטירות על סיפורי אפרים קישון, על עיתוני אותה התקופה, ועל ספרי הילדים "מקראות". כמו כן הספר עוסק רבות במין פרוורטי יותר או פחות. בנוסף, יש בספר אמרות ופתגמים ש"הותאמו" לרוח הזמן או לרוח הסגנון. הספר מלווה איורים וקריקטורות, פרי עטם ומכחולם של דודו גבע ודיק קודור.

ארץ חדשה (סרט)

ארץ חדשה הוא סרט מחאה ישראלי, המתאר את קשיי העולים החדשים לישראל, הגרים במעברה, בשנת 1950, כמו גם את בעיותיו של הממסד הישראלי. את התסריט כתב קובי ניב, הבמאית הייתה אורנה בן דור-ניב והמפיק היה חיים שריר. בין השחקנים ניתן למנות את רמי דנון, אתי אנקרי, שולי רנד, מיכאל פלמן ואת אניה בוקשטיין בתפקידה הראשון בקולנוע.

צילומי החוץ של הסרט נערכו בקיבוץ גבעת השלושה ובפארקים של פתח תקווה.

דבר אחר

"דבר אחר" היה מוסף סאטירי של עיתון "דבר", שהופיע מיולי 1983 עד אוגוסט 2004 (החל מ־1994 במוסף השבת של ידיעות אחרונות). "דבר אחר" הופיע אחת לשבוע, תחילה ביום רביעי ואחר כך ביום שישי. עד שעבר ל"ידיעות אחרונות" היה המוסף בשחור לבן; אחרי המעבר הופיע בצבע.

הקטעים הסאטיריים ב"דבר אחר" היו בדרך כלל בדמות פרודיה על מדורים אחרים בעיתונות, כגון מדורי החדשות, מאמר המערכת, פינת החידות והתשבצים, מכתבים למערכת ומודעות. לעיתים נכללה פרודיה נוספת, כגון פרודיה על הספר "הילד הזה הוא אני", שבו נכתבים השירים מפיו של ילד פלסטיני.

הכותבים הראשיים במדור היו: יאיר גרבוז, שלמה ניצן, דני קרמן, תומר קרמן, אביב אלחסיד ותרזה איזנברג. בשנים הראשונות כתבו בו גם יצחק בן נר ואהרן שמי. בנוסף, כתבו בו במשך השנים: אלי שרייבר, חיים באר, חנה רוט, דודו גבע, יוני להב ועוד.

רוב הכותבים היו בעלי השקפות שמאלניות, אולם הוא לגלג על שלל המפלגות והאישים הפוליטיים. המטרות הקבועות שלו היו פוליטיקאים, בעיקר מהימין והחרדים, שחיתות, לאומנות ועוד.

שם המוסף, "דבר אחר" הוא משחק מילים, הרומז מחד על האכסניה שבה התפרסם ("דבר"), ומאידך רומז בהתרסה לכינוי של בשר חזיר. החזיר נרמז גם בנזם המופיע בלוגו באות האחרונה, ורומז לביטוי "נזם זהב באף חזיר". במרכז הלוגו מופיעה דמותה של מדוזה מהמיתולוגיה היוונית.

מעל ללוגו נכתבה תמיד תחילת הסיסמה המרקסיסטית "פועלי כל העולם - התאחדו!" (שנלקחה מהמניפסט הקומוניסטי) עם תוספת שונה מזו המקורית (כמו: פועלי כל העולם – אם לא ב־אחד במאי אז בעשירי בו; פועלי כל העולם – שובו הביתה, אבא ואמא סולחים לכם).

התאריך שהופיע מתחת ללוגו היה התאריך העברי (מאוחר יותר נכתב הלועזי).

בשנת 1990, בעת שהתחולל התרגיל המסריח, צוירה במוסף קריקטורה שתקפה בצורה חריפה את כניעתה של מפלגת העבודה והליכוד לדרישות המפלגות החרדיות - נראתה שם לשון שמלקקת ישבן. בעקבות מחאות חריפות, פירסמה עורכת דבר חנה זמר תגובה שבוע לאחר מכן שבה הביעה התנצלות; עורכי '"דבר אחר" סירבו להתנצל, וכתבו באופן יוצא דופן מאמר רציני בזכות חופש הביטוי.

ב-1993 זכו שלמה ניצן, יאיר גרבוז, דני קרמן ותרזה אייזנברג בפרס סוקולוב לעיתונות כתובה, על "דבר אחר".

"דבר אחר" היה העיתון הסאטירי שהופיע במשך הזמן הארוך ביותר (מעל 20 שנה) מבין העיתונים הסאטיריים בישראל.

עיתונים סאטיריים שקדמו לו היו: "ציפור הנפש" (שכתבו בו דן בן אמוץ, חיים חפר ועמוס קינן מ־1964 עד 1965) ו־"ZOO הארץ" (של אפרים סידון, קובי ניב, ב. מיכאל וחנוך מרמרי) שיצא בתוך "העולם הזה" באמצע שנות ה־70 ולקט ממנו יצא בספר "ZOOארץ ZOO?".

לאחר שנפסקה הוצאת המוסף, החל "דבר אחר" להופיע באתר אינטרנט בעריכת תומר קרמן, בנו של דני קרמן, אך גם אתר זה פסק להופיע.

מהמוסף יצאו לאור ארבעה קבצים:

"דבר אחר", 1986 (הוצאת זמורה ביתן)

"דבר אחר לגמרי", 1988 (הוצאת עם עובד)

"אחיתופל בגבעה", 1990 (הוצאת עם עובד)

"דבר אחר - הספר הרביעי", 1994 (ספרית מעריב)

דודו גבע

דודו גבע (14 במרץ 1950 – 15 בפברואר 2005) היה קומיקסאי, קריקטוריסט, מאייר והומוריסטן ישראלי.גבע פרסם לאורך שנים רצועות קומיקס סאטיריות ומדורים הומוריסטיים בעיתונות הארצית והמקומונית, שחלק גדול מהם יצא לאור בעשרות ספריו. בשנותיו האחרונות פעל גבע גם מחוץ למסגרת העיתונות הממוסדת, והיה בין פעילי זירת הקומיקס האלטרנטיבית והתרבות המחתרתית.

מסיום שירותו הצבאי ועד יום מותו, לא חדל גבע לעבוד ולפתח את תרבות הקומיקס, האיור וההומור הישראלית. גבע פרסם קריקטורות ומדורי סאטירה בעיתונים "העולם הזה" (זו ארץ זו), "חדשות" (המדורים "שירת הברווז", "משמעות החיים" ואחרים), "כל העיר" ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), "העיר" ("יוסף ואחיו", "שתיקת הברווז"), "מעריב" ("יומן גבע", "הדרך אל האושר") ו"הארץ". בנוסף לעבודתו העיתונאית, פרסם גבע עשרות ספרים והיה שותף, בעיקר באיור, לספר "זו ארץ זו", שאיגד את מדורי הסאטירה שהופיעו ב"העולם הזה".

במקביל לעשייתו הספרותית והעיתונאית פעל גבע אמנותית, הן במסגרת מקצועית והן באופן עצמאי. ציוריו הרבים כוללים אוסף מאוד מגוון של ציורי אקוורל, אקריליק, פסטל, עיפרון ועט, המשקף ניסיונות (מרישום קלאסי ועד קומיקס סטריפים), סגנונות (בעיקר בסגנון הקו, הדימוי והצבע), מחוות (מאמנים אימפרסיוניסטיים ועד דונלד דאק) והשפעות (מאמנות המערב ועד אמנות המזרח).

החיים יפים

החיים יפים (באיטלקית: La vita è bella) הוא סרט איטלקי שיצא לאקרנים ב-1997. הסרט הוא קומדיה טרגית העוסקת בשואת יהודי איטליה, כפי שהיא משתקפת בחיי משפחה אחת. השחקן האיטלקי רוברטו בניני השתתף בכתיבת התסריט, ביים ואף שיחק בסרט בתפקיד הראשי.

המוזיקה לסרט נכתבה על ידי ניקולה פיובאני ובוצעה על ידי תזמורתו.

המרכז התיאטרוני בנווה צדק

המרכז התיאטרוני בנווה צדק היה תיאטרון שפעל בשכונת נווה צדק בתל אביב בשנות השמונים של המאה העשרים.

העיר

"העיר" היה מקומון תל אביבי של רשת שוקן, שיצא לאור אחת לשבוע. ביום חמישי צורף לעיתון "הארץ", המופץ למנויי העיתון באזור תל אביב, וביום שישי הופץ לחנויות. תפוצתו בשיאה הייתה 115,000 עותקים. ב-16 בדצמבר 2010 מוזג "העיר" לתוך מוספו "עכבר העיר". באוגוסט 2017 החליטה קבוצת "הארץ" להפסיק את הדפסת "עכבר העיר".

השימשונים

"השימשונים" היא סדרת אנימציה, שיצר אמן הקומיקס דודו גבע. שודרה כסדרת מעברונים טלוויזיוניים של זכיינית השידור של ערוץ 2 - "טלעד". הסדרה נוצרה בעזרתו של נועם משולם, ביוזמתו של אילן דה פריז, ובדיבובו של אייל ברטונוב.

בשנת 1994, שנה לאחר עליית הערוץ השני המסחרי, בנתה חברת הטלוויזיה וזכיינית השידור "טלעד" פורמט חדש בשם "השימשונים". הסדרה תוכננה כסדרת מעברוני שידורים, כך שבשעות מסוימות בימי שני וחמישי שודר קטע אנימציה יחיד וקצר מתוכה. את הסדרה כתב, צייר וערך צייר הקומיקס והמאייר דודו גבע, שהיה מוכר בזכות סדרות ספרי הקומיקס שלו (עם קובי ניב וחנוך מרמרי) ובזכות טורי האיור העיתונאיים שלו בעיתונים "חדשות" ("שירת הברווז") ו"העיר" ("יוסף ואחיו"). בתחום האנימציה יצר גבע את הקליפים הישראליים הראשונים (לשירי אריק איינשטיין), מספר אנימציות לתוכנית "ניקוי ראש", סרט אנימציה עצמאי בשם "כוכב קטן" ואת האנימציות לאירוויזיון 1979 שנערך בישראל.

סדרת "השימשונים", כמו רוב עבודותיו של גבע, הייתה בנויה במסגרת קבועה. הסדרה הציגה את "משפחת שמשון" (השמשונים), שלה אם, אב ושני ילדים. משפחת השימשונים תוארה כמשפחה ממוצעת. בסדרה הוצגו מספר סיטואציות קבועות; ביניהן צפיית האב בחדשות, אקט בישול הברווז של האם והארוחה המשפחתית; יחד עם אלמנטים הומוריסטיים משעשעים (למשל האנשת הברווז, שמדבר עם האם דרך סיר הבישול). יש שהשוו את משפחת השמשונים למשפחת סימפסון. גבע אמר בראיון: "השמשונים זו משפחה לא כל כך ישראלית. יותר שייכת לדור הישן. האנונימיות היא סמלם המשפחתי. יש בהם משהו קצת יוספי. מין קבלה מובנת מאליה של כל מיני דברים מטורפים".

בספטמבר 1994 החליט מנכ"ל "טלעד", עוזי פלד, למרות אהבת קהל הצופים, להוריד את תוכנית המעברונים. בתגובה כתב גבע מכתב למנכ"ל: "אני לא יודע אם המדד שלי נכון, אבל יש נתק קבוע בין בעלי הממון, מו"לים, זכיינים ואחרים לבין הקהל. בכל מה שקשור לאגף הזה של ההומור והסאטירה". לאחר מותו המפתיע של גבע בפברואר 2005 שודרו בערוץ הראשון ובערוץ השני לקטים אהובים של הסדרה.

חבורת A4

חבורת 'A4' הייתה חבורה ישראלית של אמני קומיקס, בראשם דודו גבע, שיזמו, יצרו ומכרו יחד עבודותיהם בין 2003 ל-2004.

חבורת 'A4' הוקמה בשנת 2003 על ידי דודו גבע, יובל כספי, ניר מטרסו, רפאל פוגל, פאולינה פוגל, אורן ג'קמן וגלנדון ואיזבלה. רעיון היוזמים היה יצירת קבוצה פתוחה שתדפיס במסגרת עצמאית יצירות קומיקס אינדיבידואליות של מגוון אמנים, ותמכור אותן, בצורה משותפת ובפורמטים שונים, לקהל הרחב. הקבוצה, שהוקמה ביוזמתו הראשית של גבע, קמה כאלטרנטיבה לאמנים, מחוץ למסגרות ממסדיות כמו מערכות עיתונים והוצאות ספרים.

רעיון אנטי-ממסדי זה הפתיע אמנים ומעריצים רבים של גבע, שראו בו, למרות החתרנות והעוקצנות הרבה של עבודותיו, אמן ממוסד, וזאת עקב עשרים שנות עבודותיו האחרונות, שכללו מדורי עיתונות בעיתונים כמו "הארץ" ו"מעריב" וספרים שיצר במשך השנים לבדו ועם קובי ניב. החלטה משונה זו של גבע הייתה חלק מהשינוי האידיאולגי שעבר, בו החליט ללכת נגד העיתונים וההוצאות הגדולות. בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות" אמר גבע: "העיתונות לדעתי לא מעניינת ולא תשרוד עוד הרבה זמן ולכן כדאי לברוח כבר עכשיו. כל החוברת שאני מוציא עכשיו התחילו מקומיקס שהעורכים והמו"לים סירבו להוציא".

גבע חבר לחבריו האמנים, ביניהם יובל כספי ומשפחת פוגל, במטרה להוציא קומיקס עצמאי חסר גבולות ופשרות, במטרה לתת לאמנים, מוכרים ולא מוכרים, במה עצמאית ופתוחה: "דודו חש שיש יוצרים רבים וטובים שלא מקבלים במה בגלל לחץ של עורכים ושל הממסד" אמר יובל כספי: "וכך הוחלט להוציא את סדרת חוברות 'A4'". לאחר יצירת הרעיון הכללי והמטרות, הוחלט על פורמט; "חוברות" קומיקס נפרדות על נייר פשוט בגודל A4 מקופל לשניים, כך שנוצרים שער, שני עמודים פנימיים ושער אחורי. הוחלט שכל אמן המשתתף במיזם ייצור עמוד A4 מאויר משל עצמו באותו הפורמט, ועמוד זה יימכר בשקל חדש אחד בלבד.

במהרה הצליחו היוזמים ליצור קשר עם רוב אמני הקומיקס האלטרנטיביים, ששמחו להיות חלק מהחבורה החדשנית, עד שכעבור זמן נוצרו 100 חוברות A4. בין האמנים שהשתתפו בפרויקט: זאב אנגלמאיר, אורי פינק, אמיתי סנדי, שז, בועז קדמן וגיל לביא, דדי דובי, הוברט הוברט, אמיר דורי, נדב יהל, מושיק גולסט, רחלי רוטנר, חבורת "כלום בפיתה" וכמובן גבע, כספי, גלנדון, איזבלה, מטרסו וג'קמן עצמם. החבורה הצליחה להמריא ולגבש קהל קוראים, רובם מסצנת הקומיקס והאמנות התל אביבית. רוב החוברות נמכרו באירועים עצמאיים של החבורה וחלקם באירועי קומיקס שונים ברחבי הארץ. החבורה הוציאה שש חוברות אוספים, שבכל אחת מהן התפרסמו שש-עשרה עבודות.

בשנת 2004 התפרקה החבורה מסיבות שונות. אך יוזמיה, חבריה ומשתתפיה המשיכו לפרויקטים שונים בתחום הקומיקס והאיור; חלקם מפרסמים חומריהם במסגרות אישיות (לרוב אתרי אינטרנט) וחלקם פונים למסגרות ולחבורות קומיקס שונות: למשל לפרויקט החדשני שדודו גבע יזם בשנת 2005- פרויקט ספרות זולה: "כמעט כל המשתתפים ב'ספרות זולה' הם אנשים שהכירו בחבורת 'A4'" אמר כספי בראיון.

בפברואר 2005 נפטר גבע מהתקף לב, רוב חברי הקבוצה, אותם גילה גבע, השתתפו במחוות שונות לכבודו; ביניהן הפרויקט שיצרו ילדיו של גבע יחד עם עפרה רודנר, ומחוות עיתונאיות שונות.

יוסף (דמות)

יוסף הוא דמות בדיונית שיצרו דודו גבע וחנוך מרמרי בספרי הקומיקס, אותם כתב מרמרי (ומאוחר יותר החליף אותו קובי ניב) ואייר גבע.

כולנו (שבועון לילדים)

כֻּלָּנוּ היה שבועון לילדים ולנוער שיצא לאור בישראל בין השנים 1985–2000. הגיליון הראשון מה-23 באפריל 1985 היה מיזוג של שבועוני הילדים דבר לילדים, משמר לילדים והארץ שלנו. השבועון חדל לפעול בשנת 2000 בעקבות קשיים כלכליים.

בעיתון הופיעו כתבות בענייני נוער, בידור וחינוך, וכמו כן היו בו מדורים קבועים, בהם:

"בלאגן"

"קול" - מדור מאת אורי גרוס

מדור חינוך מיני מאת ד"ר דפנה שריר

מדור עצות של ארהל'ה

מדור בדיחות ("צחיק צחוק")

"שירת המיכל" - טור מאת מיכל ינאי

קומיקסים שהופיעו במהלך השנים:

"ממולא המעולה" מאת מישל קישקה

"עולמות של קפטן שוורץ" מאת קובי ניב ונעם נדב

"סופר שלומפר" של אורי פינק

הקומיקס "יואכים גרים"

הקומיקס "אורי-און" של מיכאל נצר

"קיקי" - קומיקס מאת תמי ברנשטיין

"שמוליק המפוזר וחזי החייזר" - קומיקס מאת שחר נבות

"שירלי" ואחר כך "שירי" מאת יורם מארק-רייך

"המעצבנים" מאת דורון (דריו) כהןהכתבות בעיתון נעו בין כתבות על סרטים, מוזיקה ובידור לכתבות העוסקות גם בנושאי מדע, היסטוריה ותרבות. למשל בגיליון 618 מ-25 במרץ 1997 הופיעו כתבות על סרטי מלחמת הכוכבים, הכדורגלן אייל ברקוביץ', סיפור אימה מאת איטו אבירם, כתבה של צביה בן-שלום על האבירים בימי הביניים, כתבה של טל ברטוב על שבט המסאים בקניה ומדור חדשות קצר הסוקר את אירועי השבוע. במשך תקופה מסוימת התפרסם בעיתון טור של מיכל ינאי.

בעיתון כתבו גם עיתונאים צעירים (ע"צ), ובהם סיון רהב-מאיר, ליטל שמש, עומר ברק וח״כ סתיו שפיר.

מסע אלונקות (סרט)

מסע אלונקות הוא סרט קולנוע ישראלי משנת 1977 בבימויו של ג'אד נאמן, לימים חתן פרס ישראל לקולנוע, ובכיכובם של מוני מושונוב, גידי גוב, שלמה בראבא ודליק ווליניץ. הסרט נחשב למבשר הקולנוע של הזר והחריג.

את התסריט כתבו דניאל הורוביץ, קובי ניב, רחל נאמן ורנן שור והצילום נעשה על ידי חנניה בר. הבמאי, ג'אד נאמן, שירת בנח"ל המוצנח ובחטיבת הצנחנים כקצין לוחם ומאוחר יותר כרופא גדודי. הפסקול הוקלט על ידי להקת ששת, ויצא לאור כתקליט.

סרט זה היה מהראשונים שדן בהתאבדויות בצה"ל.

בשנת 2014 יצא הסרט לראשונה בפורמט DVD ובשנת 2016 ערך נאמן רסטורציה לסרט.

ניב

האם התכוונתם ל...

ניקוי ראש

ניקוי ראש הייתה תוכנית הטלוויזיה הסאטירית השנייה בטלוויזיה הישראלית (אחרי "לא הכל עובר"). היא שודרה בין השנים 1974-1976 בערוץ הראשון, שהיה אז הערוץ הישראלי היחיד ולכן הייתה לה השפעה רבה על הפוליטיקה והשיח הציבורי בישראל באותה עת.

העונה הראשונה שודרה בין מאי 1974 לפברואר 1975, והעונה השנייה שודרה בין אוקטובר 1975 למרץ 1976.

טוביה צפיר, רבקה מיכאלי, עליזה רוזן, אהרון אלמוג ושבתאי קונורטי השתתפו בשתי העונות של הסדרה. בעונה הראשונה השתתפו גם דובי גל ושמעון לב ארי (שעזב במהלך העונה הראשונה וחזר בסוף השנייה) ובעונה השנייה הצטרפו אל הצוות גם ספי ריבלין, איציק בן מלך ועוזי לוי (שהשתתף גם בתחילת העונה הראשונה).

כמו כן הופיעו בתוכנית באופן לא קבוע שחקנים נוספים, בהם: רחל שור, יוסי אלפי, מרגלית אלמוג, תקוה מור, אריה מוסקונה ואלי דנקר.

התוכנית עסקה באופן סאטירי באירועי האקטואליה של אותה תקופה ובהם: השבר לאחר מלחמת יום כיפור והעיסוק בדו"ח ועדת אגרנט, ממשלת רבין הראשונה, המתנחלים, שחיתות (בעיקר בקרב השלטון), פערים חברתיים וכלכליים, היחס לערביי ישראל ועוד.

סיני פתר

סיני פתר (נולד ב-28 בפברואר 1954) הוא במאי תיאטרון, מורה למשחק ושחקן ישראלי.

קולנוע ישראלי

הקולנוע הישראלי הוא תיאור כולל ליצירה הקולנועית במדינת ישראל, החל מימי טרום הקמתה ועד ימים אלו. תחילתו בסרטי תעמולה של המפעל הציוני אשר החל באותה עת בארץ ישראל, והמשכו ביצירות הקולנוע השונות אשר צולמו והופקו לאחר הקמת המדינה. במהלך הזמן, עבר הקולנוע הישראלי תמורות ותהפוכות בתכנים, בסוגות ובאיכות ההפקה.

בראשיתו, הקולנוע הישראלי היה חלק מבניית האומה החדשה בארץ על ידי ביסוס של מיתוסים לאומיים וזיכרון קולקטיבי משותף, עם התפתחותו ובהתאם לאירועים שונים אשר התרחשו במדינה עם השנים, גם הקולנוע שינה את אופיו. לאורך השנים, ניתן להצביע על נושאים אופייניים שחוזרים ועולים בסרטי הקולנוע הישראלי - יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, מלחמה ושלום וגבריות ונשיות. במשך הזמן גבר הגיוון של יוצרי הקולנוע השונים ואוכלוסיות ישראליות חדשות, שהיו ממודרות בעבר מהקולנוע בישראל, נכנסו לתחום הבימוי וההפקה.

במרביתו, השפה הדומיננטית בסרטי הקולנוע הישראלי היא עברית. על כן, השוק המקומי הוא קטן מאוד, ומעטים הסרטים הישראליים שמגיעים כיום לרווחיות, הפקות רבות נסמכות על תרומות וקרנות קולנוע שונות. במקביל לכך, סרטים רבים של הקולנוע הישראלי זכו להוקרה והערכה ברחבי העולם, זכו בפרסים בפסטיבלי קולנוע בעולם והיו מועמדים לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

תאוריית האוטר

תאוריית האוטר (במקור: Auteur theory) היא תאוריה קולנועית, הגורסת כי סרט קולנוע משקף את החזון היצירתי האישי של הבמאי, כאילו הוא היה ה"אוטר" העיקרי היחידי (בצרפתית - "Auteur"; אוטר הוא סופר). לפי התאוריה, על אף היותו של סרט קולנוע תוצר של תהליך הפקה תעשייתי, ולפעמים אפילו בגלל זה, בסופו של דבר - קולו היצירתי של האוטר הוא ייחודי מספיק, על מנת להתבלט מעבר להשפעות של שאר הגורמים המעורבים בתהליך היצירה (בין השאר אולפני הקולנוע), שהוא עבודה קולקטיבית של בעלי מקצועות רבים ושונים. במקרים מסוימים, מפיקי סרטים נחשבים לבעלי השפעה על הסרטים שהם מפיקים, בדומה לזו של במאים-אוטרים.

במילים אחרות: על אף שסרט קולנוע הוא תוצר של בעלי מקצועות רבים ושונים, עדיין ניתן להשוות בין סרטיו השונים של במאי מסוים, למצוא בהם קווי דמיון משותפים ולראות בהם את "חתימת ידו האישית".

מהבמאים המוקדמים שניתן למנותם כאוטרים: פרנק קפרה הווארד הוקס, אלפרד היצ'קוק, ז'אן רנואר ואורסון ולס.

תאוריית האוטר השפיעה על ביקורת הקולנוע מאז 1985, לאחר שזכתה לתמיכתו של הבמאי ומבקר הקולנוע פרנסואה טריפו, ושימשה ככלי לניתוח של סרטים אשר היה מקושר, במקור, עם הגל החדש בקולנוע הצרפתי ועם מבקרי הקולנוע הצרפתיים שכתבו ביקורות בעבור "מחברות הקולנוע". שנים מאוחר יותר, התאוריה המשיכה להתפתח באמצעות מבקר הקולנוע של העיתון "וילג' ווייס" אנדרו סאריס.

תסריט

תסריט הוא מתווה להפקת סרט קולנוע, תוכנית טלוויזיה או משחק וידאו, המתאר את המאורעות במהלך הסרט, התוכנית או המשחק על פי סדרם. תסריט יכול להסתמך על סיפור שהומצא על ידי תסריטאי או על יצירה קיימת כמו רומן, מחזה או סיפור קצר. ישנם סוגים רבים של תסריטים, המשמשים להפקת סרט בכל אורך, מפרסומת שאורכה שניות ספורות, עבור בסרט קולנוע באורך מלא וכלה בסדרה טלוויזיונית.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.