קובוץ ושורוק


קובוץ (גם: "קֻבּוּץ") ושׁוּרוּק (גם: "שׁוּרֻק") הם שני סימני ניקוד המציינים בעברית החדשה את התנועה /u/.

קובוץ ושורוק
KUBUTZ-SURUk
אלפבית עברי
א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
  ק ר ש ת  
אותיות סופיות
  ך ם ן ף ץ  
ניקוד ופיסוק
קמץפתחציריסגול
חיריקחולם • קובוץ ושורוק
שוואחטף
דגש: קלחזקמפיקרפה
קו מפרידמקף
טעמי המקרא

הקלדה

כך מקלידים את השורוק ואת הקובוץ במערכות הפעלה שונות:

שורוק

הנקודה של השורוק היא אותו התו כמו דגש, ולכן הקלדתה דומה להקלדת הדגש:

  • Windows 8 וגרסאות חדשות יותר, ומערכות לינוקס (ת"י 1492 2012): צירוף של מקש Alt ימני והאות ד (כמו דגש) אחרי הקלדת האות ו
  • Windows 7 וגרסאות ישנות יותר: בזמן ש־Caps Lock דלוק, לחיצה על Shift-= (סימן שווה; כמו דגש) אחרי הקלדת האות ו
  • macOS‏: Alt והאות ת (כמו דגש) אחרי הקלדת האות ו
  • אנדרואיד (מקלדת Gboard‏): הקשה ארוכה על האות ד (כמו דגש) אחרי הקלדת האות ו, או הקשה ארוכה על האות ו (מוסיפה ו עם נקודת שורוק)

קובוץ

  • Windows 8 וגרסאות חדשות יותר, ומערכות לינוקס (ת"י 1492 2012): צירוף של מקש Alt ימני והסימן \
  • Windows 7 וגרסאות ישנות יותר: בזמן ש־Caps Lock דלוק, לחיצה על Shift-\
  • macOS‏: Alt-8
  • אנדרואיד (מקלדת Gboard‏): הקשה ארוכה על האות ק

שמות

בספרי דקדוק ישנים הקובוץ מכונה גם "קִבּוּץ" והשורוק – "שׁוּרֶק" כאשר הקבוץ אינו כולל את התנועה אותה הוא מייצג כלל ושניהם רשומים עם שוּרוּק,[1] אבל השמות האלה נדירים בימינו, והשמות הנפוצים כיום מכילים בשתי ההברות את הצליל שהם מסמנים.[2] האקדמיה ללשון העברית מוסיפה להשתמש לעיתים קרובות בשם "קיבוץ".[3]

הקובוץ נקרא גם "שלוש נקודות" על שום צורתו או "קבוץ פּוּם" משום שהפה ("פום" בארמית) מתקבץ – מתכנס – בעת הגייתו.[1]

מראה וזיהוי

סימן הקובוץ נראה כשלוש נקודות מסודרות באלכסון עולה מימין לשמאל מתחת לאות.

אוכלוסין
קובוץ (באדום) ושורוק (בכחול) במילה "אוכלוסין"

השורוק הוא האות וי"ו עם נקודה באמצעה. הנקודה זהה גרפית לסימני המַפִּיק והדגש. עם זאת, במילה שכולה מנוקדת אי־אפשר להתבלבל בין הסימנים האלה:[4]

  • המפיק מופיע רק בסוף המילה וכמעט תמיד באות ה"א. בכתבי יד אחדים של המקרא מופיע המפיק באות וי"ו עיצורית בסוף המילה, למשל במילה "גֵּו", שכתובה שם כ"גֵּוּ",[5] אבל מכיוון שלאות גימ"ל יש ניקוד משלה, זהו אינו שורוק; מכל מקום, אין מפיק זה נהוג בימינו.
  • הדגש מופיע באות שחייב להיות בה ניקוד נוסף, בעוד השורוק הוא כולו סימן ניקוד של האות שלפניו. למשל, במילה "מִגּוּן" (ללא ניקוד: מיגון) אפשר לדעת שהאות וי"ו עם הנקודה היא שורוק, כי אין בה ניקוד נוסף וכי אין ניקוד נוסף לתנועה באות גימ"ל, ואילו במילה "מְגֻוָּן" (ללא ניקוד: מגוון) הנקודה באות וי"ו היא דגש, כי באות וי"ו יש ניקוד נוסף (קמץ) ולאות גימ"ל יש ניקוד תנועה משלה.

בעבר היה נהוג בטקסטים מסוימים להדפיס את השורוק ואת הדגש בצורה שונה,[4] אבל כיום אין הדבר נהוג. ביוניקוד הדגש, המפיק ונקודת השורוק הם תו אחד, שמספרו U+05BC.[6] מספרו של הקובוץ הוא U+05BB.[7]

שימוש בשורוק ובקובוץ בניקוד העברית בת ימינו

בעברית החדשה כללי השימוש בקובוץ ובשורוק אחידים ופשוטים יחסית לאלה של סימני הניקוד האחרים. לרוב, השורוק והקובוץ אינם משתנים בנטייה, כלומר אם הם מופיעים בצורת היסוד של המילה, הם מופיעים גם בכל הצורות הנטויות שלה.[8] לעיתים שורוק או קובוץ שלא מופיעים בצורת היסוד יכולים להופיע בנטייה, בעיקר במקום קמץ קטן ובמקום חולם (חסר ומלא), שגם הם מייצגים תנועות אחוריות.

לפי כללי הכתיב חסר הניקוד המקובלים בימינו, צליל /u/ ייכתב תמיד באות וי"ו בטקסט שאינו מנוקד, בין אם המילה מנוקדת בשורוק ובין אם בקובוץ. כאשר האות וי"ו היא שורוק וגם כאשר היא משמשת לסימון הצליל /u/ בטקסט שאינו מנוקד, אין היא עיצור אלא אם קריאה.

שורוק

SHURUK
שורוק

השורוק הוא תנועה גדולה, ולפי כלל ניקוד ההברות הוא יכול להופיע בהברה סגורה מוטעמת ובהברה פתוחה. המשמעות המעשית היא שהשורוק ייכתב תמיד בהברה האחרונה במילה או בהברה פתוחה באמצע המילה, מפני שבעברית הצליל /u/ בדרך כלל אינו מופיע בהברה מוטעמת שאינה האחרונה. לדוגמה:

  • "שָׁמְרוּ, חָתוּל" – הברה אחרונה פתוחה וסגורה.
  • "תְּשוּבָה" – הברה פתוחה שאינה אחרונה.

בניקוד מילים שאולות ייכתב תמיד שורוק לסימון צליל /u/, בכל סוג של הברה: "אוּנִיבֶרְסִיטָה, הַמְבּוּרְג, אוּקְרָאִינָה".[9] הקובוץ ייכתב רק במילים שאומצו למשקל עברי. לדוגמה, המילה השאולה "מְפֻרְמָט" מנוקדת בקובוץ בכתיב מנוקד (ללא ניקוד: מפורמט).

שורוק הוא סימן הניקוד היחיד שיכול לעמוד בראש מילה ללא עיצור לפניו. זה קורה כאשר וי"ו החיבור עומדת לפני אחת מאותיות בומ"פ (העיצורים השפתיים) או לפני כל אות שמנוקדת בשווא למעט יו"ד: "וּמִכְתָּב, וּוֶרֶד, וּסְפָרִים".[10] (זהו הניקוד העקבי במקרא והניקוד התקני בימינו, אך הוא אינו משקף בהכרח את ההגייה הרווחת בימינו.)

קובוץ

KUBUTZ
קובוץ

הקובוץ מופיע רק במילים עבריות ובמילים שהשורש שלהן הושאל ממילה לועזית ואומץ למשקל עברי, כגון "מְבֻסָּס, מְפֻרְמָט, דֻּגְמָה" (ללא ניקוד: מבוסס, מפורמט, דוגמה).

הקובוץ הוא תנועה קטנה, ולפי כללי ניקוד ההברות יכול להופיע רק בהברות סגורות לא מוטעמות. באופן מעשי בניקוד העברית החדשה הוא אינו יכול להופיע בהברה האחרונה במילה. הברה סגורה היא הברה שאחריה יש אות המנוקדת בשווא נח או אות דגושה בדגש חזק.[11]

קובוץ בצורות היסוד של שמות

משקלי השמות הנפוצים שבהם מופיע קובוץ בצורת היסוד הם:[12]

  • "קֻטָּל: סֻלָּם, אֻכָּף" (ללא ניקוד: סולם, אוכף).
  • "קֻטְלָה: חֻלְדָּה, עֻבְדָּה" (ללא ניקוד: חולדה, עובדה). לאותו משקל שייכות גם המילים שהשורש שלהן שייך לגזרת הכפולים, כלומר שהאות השנייה בשורש זהה לאות השלישית – למשל, המילה "סֻכָּה" (סוכה), שהשורש שלה הוא ס־כ־כ.
  • "קְטֻלָּה: נְקֻדָּה, עֲמֻתָּה, חֲנֻכָּה" (ללא ניקוד: נקודה, עמותה, חנוכה), עם דגש חזק באות השלישית של השורש. משקל זה אינו כולל את צורות הנקבה של משקל קָטוּל, שנכתבות בשורוק, למשל "שָּמוּר – שְׁמוּרָה, כָּתוּב – כְּתוּבה" (לעומת "כְּתֻבָּה"כתובה, מסמך הנישואים ביהדות). ישנן גם מילים במשקל "קְטוּלָה" שאינן קשורות באופן ישיר למילים במשקל קטול, למשל "קְבוּצָה".[13] מכיוון שבעברית החדשה אין הוגים בדרך כלל את הדגש החזק, לא ניתן להסיק באופן מיידי את הניקוד של מילים מסוג זה, ויש צורך לבדוק מהו (למשל, בעזרת מילון).
  • "קֻטְלָן: שֻׁלְחָן, אֻמְדָּן" (ללא ניקוד: שולחן, אומדן).
  • "קֻטֹּלֶת: כֻּתֹּנֶת" (ללא ניקוד: כותונת). דומה לכך המשקל "קֻטְקֹטֶת: גֻּלְגֹּלֶת" (ללא ניקוד: גולגולת).
  • "קֻטֶּלֶת: כֻּסֶּמֶת, קֻבַּעַת"[14] (מין גביע). ללא ניקוד: כוסמת, קובעת.

קובוץ בצורות נטויות של שמות

משקלי השמות הנפוצים שבהם מופיע קובוץ בצורה הנטויה הם:

  • צורות נטויות של מילים מגזרת הכפולים שבצורת היסוד שלהן מופיע חולם חסר בהברה האחרונה: "דֹּב – דֻּבִּים" (דוב – דובים, שורש ד־ב־ב), "כֹּל – כֻּלָּהּ" (כול[15] – כולה, שורש כ־ל־ל), "רֹב – רֻבָּם" (רוב – רובם, שורש ר־ב־ב).
  • שמות תואר ובייחוד שמות של צבעים, שבהם יש צליל /o/ בהברה האחרונה של צורת היסוד וצליל /u/ בצורה הנטויה, נכתבים בחולם חסר בצורת היסוד ובקובוץ ובדגש חזק באות האחרונה של השורש בצורה הנטויה: "צָהֹב – צְהֻבִּים" (צהוב – צהובים), "עָגֹל – עֲגֻלִּים" (עגול – עגולים). יוצא דופן: "מָתוֹק – מְתוּקִים".[16]
  • מילים אחדות במשקל סגולי, שבהן החולם החסר יכול להשתנות בנטייה הן לקובוץ והן לקמץ קטן, למשל "עֹקֶץ – עָקְצוֹ" והן "עֻקְצוֹ" (ללא ניקוד: עוקץ – עוקצו), "מַשְׂכֹּרֶת – מַשְׂכָּרְתָּהּ" והן "מַשְׂכֻּרְתָּהּ" (ללא ניקוד: משכורת – משכורתה).[17]

הניקוד התקני לצורת הרבים של מילים המסתיימות ב־וּת בצורת היסוד היה בעבר ־ֻיּוֹת – בקובוץ לפני היו"ד ובדגש חזק ביו"ד, למשל "גָּלוּת – גָּלֻיּוֹת". בשנת תשס"ט (2009) החליטה האקדמיה ללשון שניקוד צורת הרבים יהיה בשורוק וללא דגש ביו"ד: "גָּלוּיוֹת". הכתיב ללא ניקוד היה ונשאר גלויות.[18]

קובוץ בפעלים

הקובוץ בפעלים נפוץ בבניינים הסבילים פֻּעַל והֻפְעַל ובנטיות של פעלים בגזרת הכפולים.

קובוץ מופיע בבניין פֻּעַל בכל הזמנים בפ' הפועל: "כֻּבַּס, מְדֻבָּר, יְשֻׁכְנְעוּ". ללא ניקוד: כובס, מדובר, ישוכנעו.

כאשר ע' הפועל היא אחת מאותיות אהע"ר, הופך הקובוץ לחולם חסר: "יְתֹאָר, מְאֹהָב, מְכֹעָר, מְדֹרָג". ללא ניקוד: יתואר, מאוהב, מכוער, מדורג.

קובוץ נכתב בתחיליות של כל הזמנים בבניין הֻפְעַל: "הֻרְדַּם, יֻכְנַס, מֻסְכָּם". ללא ניקוד: הורדם, יוכנס, מוסכם.

בבניין הופעל ניקוד התחילית הוא קובוץ רק בהברה סגורה. זה נכון ברוב הגזרות, אבל בגזרות אחדות התחילית היא הברה פתוחה, ואז הניקוד הוא שורוק:

  • חסרי פ"י ונחי פ"י: "הוּטַב" (שורש י־ט־ב), "הוּרַשׁ" (שורש י־ר־ש), "הוּרַד" (שורש י־ר־ד), "הוּשַׁב" (שורש י־ש־ב, סביל של "הוֹשִׁיב")
  • נחי ע"ו ונחי ע"י: "הוּשַׁב" (שורש ש־ו־ב, סביל של "הֵשִׁיב"), "הוּקַם" (שורש ק־ו־ם), "הוּבַן" (שורש ב־י־ן)
  • כפולים: "הוּסַב" (שורש ס־ב־ב), "הוּגַן" (שורש ג־נ־נ)

בגזרות פ"נ ובשורשים י־צ־ב, י־צ־ג, י־צ־ע, י־צ־ק, י־צ־ר וי־צ־ת מופיע דגש משלים בעקבות נשילת פ' הפועל, ואז התחילית היא הברה סגורה ומנוקדת בקובוץ:

  • "הֻצַּל" – ללא ניקוד הוצל. השורש הוא נ־צ־ל, ובצד"י יש דגש משלים.
  • "הֻסַּע" – ללא ניקוד הוסע, שורש נ־ס־ע.
  • "הֻצַּג" – ללא ניקוד הוצג, שורש י־צ־ג.
  • "הֻצַּת" – ללא ניקוד הוצת, שורש י־צ־ת.

כאשר ההברה סגורה, התחילית של בניין הופעל יכולה להיות מנוקדת הן בקובוץ והן בקמץ קטן:[19] "תָּקְטָר" (ויקרא ו טו), "הָכְנַס". בכתיב חסר ניקוד ייכתב בכל מקרה: תוקטר, הוכנס, הן בהגיית שורוק והן בהגיית קמץ קטן.

קובוץ מופיע בצורות נטויות אחדות של פעלים בגזרת הכפולים בפ' הפועל, כי ע' הפועל ול' הפועל מתלכדות לאות אחת דגושה שסוגרת הברה. רוב הצורות האלה נדירות בלשון, למשל בשורש ס־ב־ב בעתיד של בניין קל: "אֲסֻבֵּךְ" (עם כינוי חבור), "תְּסֻבֶּינָה" (נסתרות).

שימוש בקובוץ ובשורוק בתקופות הקודמות

השימוש בקובוץ ובשורוק במקרא ובטקסטים עבריים ישנים אינו עקבי.[20] בירמיהו, ב', י"ט, למשל, מופיע הקובוץ במילים "וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ" – וזאת אף־על־פי ששורש המילה הראשונה הוא "ש־ו־ב" והצליל /u/ מופיע בה בהברה פתוחה, ובמילה השנייה ההברה מוטעמת והאות וי"ו אמורה להופיע בסיומת כסימן נפוץ לפועל ברבים. ולהפך – שורוק יכול להופיע בהברה סגורה לא מוטעמת, למשל "כּוּלָּם" בירמיהו, ל"א, ל"ג (הניקוד התקני כיום הוא כֻּלָּם). הבלשן אבא בנדויד מביא במאמרו "שתי תשובות למורי ניקוד וכתיב"[21] עשרות דוגמאות של כתיב לא עקבי של קובוץ ושורוק, ואומר שאין הקובוץ אלא "סימן של דחק" שנקדני התנ"ך השתמשו בו כאשר רצו לסמן צליל /u/ במקום שבו האות ו' לא הופיעה במקרא כפי שהם קיבלו אותו, ולפיכך הפציר במורים לאפשר לתלמידים לכתוב את הצליל /u/ תמיד בשורוק.

המילה "נְאֻם" (נאום) מופיעה במקרא תמיד בקובוץ. במסמכים ישנים בעברית היה מקובל לרשום אותה בתור חתימה, למשל "נאם יוסף לוי", אך שימוש כזה נדיר בימינו.

מקובל לכתוב לעיתים שמות פרטיים אחדים בלא וי"ו. למשל, השם "יְהוֹשֻׁעַ" מופיע במקרא ללא שורוק למעט פעמים בודדות (למשל דברים, ג', כ"א). בימינו נהוג לכתוב הן "יהושוע" והן "יהושע".

במקרא ההבדל בין קובוץ לשורוק הוא שקובוץ נחשב תנועה קטנה, ושורוק נחשב תנועה גדולה. משמעות הבדל זה היא ששווא הבא באות שאחרי קובוץ יהיה שווא נח, ואילו שווא באות שאחרי ו״ו השורוק יהיה שווא נע (למעט אם הו״ו נוצר מפירוק רצף שוואים נעים, שאז הוא יהיה שווא מרחף, כגון במילה ״ושמרתם״). הבדל זה משפיע על אופן הגיית השווא וגם על ניקוד אותיות בג״ד כפ״ת המופיעות אחרי האות השוואית (אם השווא הוא נח, אותיות בג״ד כפ״ת שאחריה תהיינה דגושות בדגש קל, ואם השווא נע - הן תהיינה רפות).

בטקסטים לא מנוקדים מתקופת ההשכלה ומראשית תקופת תחיית הלשון העברית לא היה מקובל להוסיף וי"ו למילים הנכתבות בקובוץ בכתיב מנוקד. למשל, המילה "מרבה" הייתה יכולה להיקרא גם "מְרֻבָּה" וגם "מַרְבֶּה", אך אין זה מקובל בימינו.

צליל

לא ברור אם היה הבדל כלשהו בין האופן בו בוטא במקורו השורוק לבין הקובוץ בעת שהמנקדים ניקדו את המקרא, או שמא הם השתמשו בקובוץ כאשר בטקסט הלא־מנוקד לא הופיעה האות וי"ו, ובשורוק כאשר היא הופיעה.[22][21] כך גם לא ברור אם בביטוי המלים בעת כתיבתן במקראות היה הבדל בין התנועות כאשר חסרה הייתה האות וי"ו וכאשר הייתה מצויה. ייתכן כי היה מדובר בשתי תנועות אחוריות שונות, אולי אחת מהן מעוגלת והשנייה לא מעוגלת, השערה שנובעת מהביטוי הקדום של האות וי"ו כמו המילה wow באנגלית, ואולי הקובוץ ייצג תנועה מעוגלת קצרה והשורוק ייצג תנועה מעוגלת ארוכה.[23]

השורוק הוא השתקפות של התנועה הפרוטו־שמית המשוחזרת הארוכה /ū/, אם כי במקרא היא נכתבה לעיתים כקובוץ כאשר האות וי"ו לא הופיעה בכתב היד. הקובוץ הוא אחת מההשתקפויות של התנועה הפרוטו־שמית המשוחזרת הקצרה /u/. קמץ קטן נמצא בתפוצה משלימה עם קובוץ במשקלים דומים.[24]

בעברית החדשה מציינים שני הסימנים את התנועה האחורית הסגורה והמעוגלת /u/. בהגיות המסורתיות (למשל בהגייה החסידית) יש לשורוק ולקובוץ לעיתים צליל אחר.

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 ר' למשל Gesenius' Hebrew Grammar, §8d.
  2. ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §8e.
  3. ^ למשל בחוברת החלטות האקדמיה בדקדוק, סע' 1.3 ג, ד.
  4. ^ 4.0 4.1 Gesenius' Hebrew Grammar, §12a, הערת שוליים.
  5. ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §8m, הערת שוליים.
  6. ^ Unicode Character 'HEBREW POINT DAGESH OR MAPIQ', באתר FileFormat.info
  7. ^ Unicode Character 'HEBREW POINT QUBUTS', באתר FileFormat.info
  8. ^ החלטות האקדמיה בדקדוק, מבוא לפרק 1.
  9. ^ החלטות האקדמיה בדקדוק, סע' 5.2.
  10. ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §26a, §104e
  11. ^ הגדרה שקולה להברה סגורה היא הברה המסתיימת בעיצור או במספר עיצורים. במקרה של הברה שאחריה אות דגושה בדגש חזק, הדגש מכפיל את האות, למשל טּ = טְט, והשווא בט' הראשונה הוא למעשה שווא נח.
  12. ^ לפי רשימת המשקלים במילון אבן־שושן.
  13. ^ במקרא מנוקדת בקובוץ, אך בלא דגש בל' הפועל, לדוגמה: קְבֻצַת כֶּסֶף, יחזקאל כב כ.
  14. ^ הסגול משתנה לפתח עקב הימצאות האות הגרונית עי"ן.
  15. ^ צורת היסוד של המילה הזאת נכתבת בווי"ו בכתיב חסר ניקוד תקני, אך צורת הנסמך הנפוצה נכתבת ללא וי"ו: "כל האנשים" לעומת "הוא יודע הכול".
  16. ^ החלטות האקדמיה בדקדוק, סע' 1.3 א'.
  17. ^ החלטות האקדמיה בדקדוק, סע' 1.3 ד'.
  18. ^ דורון יעקב, שתי החלטות בדקדוק ‏ אקדם – ידיעון האקדמיה ללשון העברית, גיליון 40, שבט תש"ע
  19. ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §53b
  20. ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §8i והלאה.
  21. ^ 21.0 21.1 אבא בנדויד, "שתי תשובות למורי ניקוד וכתיב". לשוננו לעם י' עמ' 235.
  22. ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §8, הקדמה
  23. ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §9n
  24. ^ חיים רבין, "התנועות הקטנות בעברית הטברנית", חקרי לשון, ירושלים, האקדמיה ללשון העברית ומוסד ביאליק, תשנ"ט, עמ' 176–208. (פורסם לראשונה ב"ספר טור־סיני", ירושלים: החברה לחקר המקרא, תש"ך, עמ' 169–206.)
ערך מומלץ
ה

ה' היא האות החמישית באלפבית העברי, ושמה ה"א (הֵא).

ה' היא אחת מארבע אותיות אהו"י, שהן אמות הקריאה. ה' משמשת אם קריאה במרבית המקרים שבהם היא מופיעה בסוף מילה. כאשר מופיע מפיק בהּ' בסוף מילה, וכאשר היא מופיעה שלא בסוף מילה, היא נהגית כמו האות h במילה האנגלית hot. כיום, רבים מדוברי העברית מבטאים אותה תמיד כמו האות אלף ובסוף מילה היא תמיד לא נהגית (גם ה"א מופקת).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ה' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: אהח"ע. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור סדקי, חוכך, אטום (/h/ ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 5, ובהתאם לכך יום ה' הוא יום חמישי וכיתה ה' היא הכיתה החמישית בבית הספר. כאשר האות ה' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה 5,000, למשל: שנת ה'תשס"ה היא השנה ה-5765 בלוח העברי.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ה' היא כ־8.18% מכלל אותיות האלף-בית.

האות ה' משמשת כקיצור של השם המפורש של אלוהים, ומבוטאת השם כתחליף למילה אדונָי או יהוה, בקרב אלו המעדיפים לא להגותה בשיחת חולין מטעמים דתיים. היא משמשת גם כקיצור של המילה "האדון".

בקבלה מסמלת האות ה' את העולם הזה ואת הניסויים והפיתויים שבו.

האות ה' היא אחת מאותיות השימוש, והיא מצטרפת למילה במשמעויות שונות, התלויות בהקשר:

ה"א הידיעה: מציינת שמדובר בעצם מסוים, ידוע, למשל "הילד" לעומת "ילד".

ה"א השאלה: מופיעה בראש משפט שאלה, למשל במשפט הידוע: "הרצחת וגם ירשת?"

ה' המצטרפת בסוף שמו של מקום קרויה "ה"א המגמה", והיא מציינת תנועה בכיוון זה, למשל: ירושלימה = אל ירושלים. הביתה = אל הבית.

ז

ז' היא האות השביעית באלפבית העברי, שמה זי"ן (זַיִן) נגזר מכלי זין, וצורתה כשל חרב. בפי יהודי תימן נקראת האות זאן.

בכתב הפיניקי העתיק נראתה כאות Z, ובספר תולדות המלחמה בארצות המקרא של יגאל ידין הוקדש פרק למציאת כלי מלחמה עתיק בעל צורה זו. על פי ממצאים הוא שיער שמדובר בכלי דמוי בומרנג עתיק, ששימש לציד.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ז' נמנית עם חמש האותיות השיניות: זסשר"צ. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי, חוכך שורק, קולי (z/ ‏:IPA/). זי"ן גרושה מייצגת עיצור בתר-מכתשי, חוכך, קולי (ʒ/ ‏:IPA/), והגייתה היא כשל J בצרפתית כמו בשם ז'בוטינסקי, וכך גם הגייתה בפי יהודי צפון אפריקה ותימן, כאשר היא מודגשת.

בפעלים שהאות הראשונה שלהם היא ז' חל שיכול עיצורים בבניין התפעל. בנוסף מתרחשת הידמות הגורמת להחלפת האות ת' באות ד': הזדמן, הזדקר.

בגימטריה ערכה 7, ובהתאם לכך כיתה ז' היא הכיתה השביעית בבית הספר. כשהאות ז' מופיעה בראש מספר, פירושה 7,000, למשל: ז'תשנ"ד הוא 7754‏.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ז' היא כ־0.88% מכלל אותיות האלף-בית. זו האות הנדירה ביותר בשימוש מבין האותיות ללא אותיות סופיות.

ז' הוא הקיצור של המילה "זכר".

המילה "זין" בסלנג היא כינוי לאיבר המין הגברי, הפין, ובהתאם לכך, ביטוי הסלנג סוג ז' פירושו מוצר באיכות ירודה ביותר.

ח

ח' היא האות השמינית באלפבית העברי. שם האות: חי"ת (חֵית).

חיריק

חִירִיק (גם: חִירֶק) הוא סימן ניקוד טברני וניקוד העברית בת ימינו, שמסמן את צליל האות הלטינית i. הוא נראה כמו נקודה מתחת לאות.

ט

ט' היא האות התשיעית באלפבית העברי, ושמה טי"ת (טֵית).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ט' נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית היא ייצגה במקור עיצור מכתשי מלועלע, סותם, אטום (/tˤ/ ‏:IPA) - עיצור נחצי כמו טא (ط) הערבית, אולם בפי רוב הדוברים היא מבוטאת כמו ת"ו - או עיצור מכתשי, סותם, אטום (/t/ ‏:IPA)

בגימטריה ערכה 9, ובהתאם לכך כיתה ט' היא הכיתה התשיעית בבית הספר. כשהאות ט' מופיעה בראש מספר פירושה 9,000, למשל: ט'תתנ"א הוא 9,851.

המספר 15 נכתב באופן חריג בצורה ט"ו, כדי להימנע מכתיבת אותיות המרכיבות את השם המפורש. מסיבה דומה נכתב המספר 16 בצורה ט"ז.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ט' היא כ־1.08% מכלל אותיות האלף-בית.

ט' הוא קיצור של המילה "טון".

י

י' היא האות העשירית באלפבית העברי, שמה יו"ד (יוֹד/יוּד), משום שהתפתחה מצורת היד (מכתף עד אמה).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, י' נמנית עם ארבע האותיות החכיות: גיכ"ק. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור חכי, מקורב (/j/ ‏:IPA). בנוסף, היא אחת מארבע אותיות אהו"י, שהן אמות הקריאה. כאם קריאה היא משמשת כחיריק, כאות I במילה האנגלית Sing, לעיתים כצירי (למשל במילה "היכל") וגם לתנועת A כמו במילים "בגדיו", "סתיו" או "עכשיו".

בגימטריה ערכה 10, ובהתאם לכך כיתה י' היא הכיתה העשירית בבית הספר.בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות י' היא כ־10.78% מכלל אותיות האלף-בית, והיא השכיחה ביותר מהאותיות.האות י' מופיעה בביטוי העברי "קוצו של יוד": דבר פעוט וחסר ערך, דיוק שאין לו חשיבות. "מקפיד על קוצו של יוד" הוא מי שמדקדק בקטנות.

בספרות חז"ל היא מייצגת את העולם הבא, כנראה בשל מספרה השלם בגימטריה ובשל זעירותה.

כ

כ' היא האות ה-11 באלפבית העברי. האות קרויה כ"ף (כָּף) משום שצורתה מזכירה את צורת כף היד.

כ' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח. היא גם אחת מאותיות השימוש (בכל"ם).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, כ' נמנית עם ארבע האותיות החכיות: גיכ"ק. מבחינה פונולוגית כ' דגושה מייצגת עיצור וילוני, סותם, אטום ([k] ‏:IPA), וכ' רפה מייצגת עיצור ענבלי, חוכך, אטום ([χ] ‏:IPA) ומזדהה עם הגיית חי"ת מודרנית.

כ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך שצורתן משתנה בסוף מילה. כאשר היא בסוף המילה צורתה כזו: "ך".

בגימטריה ערכה 20. ערכה של ך הוא 500, אך השימוש בו אינו נפוץ, והערך 500 מיוצג על ידי הצירוף ת"ק.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות כ' היא כ־2.29% מכלל אותיות האלף-בית ושל הצורה הסופית ך היא כ־0.41%.

כ' הוא הקיצור של המילה "כבוד" או "כבודו".

ל

ל' היא האות השתים עשרה באלפבית העברי. שמה, למ"ד (לָמֶד), ממלמד הבקר, שתפקידו היה לזרז ולהמריץ את הבקר ללכת בכיוון מסוים. מכאן נגזר הפועל למד, שמשמעותו לימוד והתפתחות מעבר למה שהיה קיים עד כה.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ל' נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. היא גם אחת מאותיות השימוש (בכל"ם). מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי, מקורב צדי (/l/ ‏:IPA).

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ל' היא כ־6.29% מכלל אותיות האלף-בית. ערכה של האות בגימטריה הוא 30.

במסורה ל' מסמן מילה יחידאית.שלט ובו האות ל' על-גבי כלי רכב מציין שכלי רכב זה משמש תלמיד נהיגה.למד הפועל הוא כינויה של האות השלישית בשורש בן שלוש אותיות, על שם האות ל' שהיא האות השלישית במילה "פעל".

מ

מ' היא האות השלוש-עשרה באלפבית העברי. שמה, מ"ם (מֵם) (בפי יהודי תימן מִים), נגזר משמה הקדום מים, והתפתחה מצורת גלים בגלל תנועת המים.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, מ' נמנית עם ארבע האותיות השפתיות – אותיות בומ"פ. כמו כן, היא אחת מאותיות השימוש (בכל"ם). מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור דו-שפתי, אפי (/m/ ‏:IPA).

מ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך שמשתנות כשהן מופיעות בסוף מילה. כאשר היא מופיעה בסוף המילה צורתה כזו: "ם". יחד עם זאת, בתנ"ך קיימת הופעה אחת של האות ם באמצע מילה: "לםרבה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ..." (ישעיהו, ט', ו').

בגימטריה ערכה 40. ערכה של ם הוא 600, אך השימוש בו אינו נפוץ, והערך 600 מיוצג על ידי הצירוף ת"ר.

בעברית מודרנית שכיחות השימוש באות מ' היא כ־6.29% מכלל אותיות האלף-בית ושל הצורה הסופית ם היא כ־2.85%.

הקיצור מ' פירושו מטר, מספיק.

מ' היא האות הראשונה של המילה "מפקד", וכך היא מופיעה בראשי תיבות שונים כגון מ"פ (מבוטא מם-פא), שהוא מפקד פלוגה.

מ' תחילית היא סימן היכר של זמן הבינוני (ההווה) של הבניינים הפעיל, הופעל, פיעל, פועל, התפעל, וגם של משקלים רבים, המייצגים בעיקר כלים ומקומות לדוגמה.

מעוגלות התנועות

מעוגלוּת תנועות היא מידת המעוגלות של השפתיים בעת הגיית התנועה. בעת הגיית תנועות מעוגלות מתבצע כיווץ של השפתיים ליצירת פתח עגול ואילו בעת הגיית תנועות בלתי מעוגלות השפתיים מצויות במצב רפוי.

ברוב השפות תנועות קדמיות נוטות להיות בלתי מעוגלות בעוד שתנועות אחוריות נוטות להיות מעוגלות. למרות זאת, בשפות כמו גרמנית, וצרפתית ישנה הבחנה בין תנועות מעוגלות לבלתי מעוגלות באותם מיקום וגובה.

קיימות שתי דרכים ליצירת תנועות מעוגלות: באמצעות החצנת השפתיים ובאמצעות הפנמת השפתיים. הפנמת השפתיים בעת הפקת תנועה מעוגלת מאפיינת בדרך כלל תנועות קדמיות מעוגלות ואילו החצנת השפתיים בעת הפקת תנועה מעוגלת מאפיינת בדרך כלל תנועות אחוריות מעוגלות.

נ

נ' היא האות הארבע-עשרה באלפבית העברי. שמה, נו"ן (נוּן) בא כנראה מהמילה "דג" בארמית (ראו אמנון).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, נון נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי אפי קולי (/n/ ‏:IPA).

נ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך, שמשתנות בסוף מילה. נ' היא אחת מאותיות מ"נפח. כאשר היא בסוף המילה, צורתה היא "ן" (כמו במילה "כן").

בגימטריה ערכה 50. ערכה של ן הוא 700, אך השימוש בו אינו נפוץ, והערך 700 מיוצג על ידי הצירוף ת"ש.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות נ' היא כ־3.34% מכלל אותיות האלף-בית ושל הצורה הסופית ן היא כ־1.27%.

נו"ן הפוכה היא היפוך של האות נ' (בכתב ראי), כפי שנכתבת בתשעה מקומות בתנ"ך. צורתה: ׆.

הקיצור נ' פירושו נקבה.

בספרות העברית של ימי הביניים, בהשפעת הערבית, משמש הקיצור ן' לציון בן או אִבְּן, כגון שלמה ן' גבירול.

בסלנג העברי "נון" הוא כישלון (קיצור לנכשל), ובעגה הצה"לית נון-נון הוא כלי רכב להובלת חיילים.

ס

ס' היא האות ה-15 באלפבית העברי, שמה סָמֵ"ך (בפי יהודי תימן סְמָך) קשור כנראה לסמיכה ולעזר, ויש אומרים שמקור השם בצורתה באלפבית העברי הקדום, שהייתה כצורת שלד של דג (סַמַכּ בערבית).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ס' נמנית עם חמש האותיות השיניות: זסשר"צ. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי, חוכך שורק, אטום (IPA: ‏/s/).

בפעלים שהאות הראשונה שלהם היא ס' חל שיכול עיצורים בבניין התפעל: הסתרק, הסתדר.

בגימטריה ערכה 60.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ס' היא כ־1.55% מכלל אותיות האלף-בית.

הקיצור ס' בסלנג הצבאי פירושו סְגן, והוא מופיע גם בצירופים כגון "סמ"פ" (קרי: סמך מם פא), שפירושו סגן מ"פ,

וכן בחיל הים מתקיים קורס ושמו ס', המכשיר חיילים להיות מכונאים בסטי"לים.

האות ס' מופיעה בביטויים אחדים:

ס"ט (מבוטא סמך-טית): סיפיה טב – בעברית 'סופו טוב', (לא ספרדי טהור – יהודי שמוצאו מספרד).

ס"מ (מבוטא סמך-מם): קיצור שמו של סמאל, מלאך המוות.

סגול (ניקוד)

סֶגוֹל הוא סימן ניקוד עברי, שמסמן את הצליל e. הוא נראה כמו שלוש נקודות מתחת לאות – שתיים למעלה ואחת למטה.

סגול הוא אחד משלושת סימני הניקוד שיכולים להיות חטפים. בחטף סגול נוסף סימן שווא מימין לסגול: אֱ

ע

ע' היא האות ה-16 באלפבית העברי, שמה עי"ן (עַיִן) (בפי יהודי תימן עאן) הוא בהתאם לצורתה, צורת עין (האיבר), בכתב העברי הקדום.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ע' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות אהח"ע. נהגית כ-א' בדחיקה בלוע, הגייה הדומה לאות עין (ع) הערבית. הגייתה הלועית נשתמרה בישראל רק בפי בני עדות המזרח, ובפרט בפי יוצאי תימן. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור לועי, חוכך, קולי (IPA: ‏/ʕ/).

בגימטריה ערכה 70.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ע' היא כ־2.97% מכלל אותיות האלף-בית.

האות ע' היא קיצור המילה "עוזר".

עין הפועל הוא כינויה של האות השנייה בשורש בן שלוש אותיות, על שם האות ע' שהיא האות השנייה במילה "פעל". מכאן גם השם "גזרת עין-עין", שהוא שם אחר לגזרת הכפולים – פעלים שבהם האות השנייה נכפלת, כגון גזז.

פתח (ניקוד)

פַּתָּח הוא סימן בניקוד טברני, שמסמן בעברית החדשה את התנועה /a/.

ק

ק' היא האות התשע-עשרה באלפבית העברי. שמה קו"ף (קוֹף/קוּף).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ק' נמנית עם ארבע האותיות החכיות גיכ"ק. מבחינה פונולוגית היא ייצגה במקור עיצור ענבלי, סותם, אטום (/q/ ‏:IPA) - נחצי כמו קאף (ق) הערבית (בהגייה התימנית (מלבד השרעבים) הגייתה כהגיית גימ"ל דגושה - עיצור וילוני, סותם, קולי (/g/ ‏:IPA)), אולם בפי רוב הדוברים היא מבוטאת כמו כ"ף דגושה - או עיצור וילוני, סותם, אטום (/k/ ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 100. על שרה אמנו מסופר בבראשית רבה "בת ק' כבת כ' שנה לחטא".

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ק' היא כ־1.95% מכלל אותיות האלף-בית.

ק' הוא הקיצור של קדוש, קְרי.

האות ק' מופיעה בביטוי העברי

בשין-קוף-ריש: בשקר. נאמר, בשפת הילדים, לאחר דברים שאינם אמת.

ר

ר' היא האות העשרים באלפבית העברי. התפתחה מצורת הראש, מכאן שמה – רי"ש (רֵיש).

המבטא המקורי של רי"ש היה כנראה עיצור מכתשי, מקיש (IPA: ‏[ɾ]) בנדנוד חוד הלשון ליד השיניים כמו בשאר השפות השמיות. הגייה זו נשתמרה ברוב עדות ישראל עד קום המדינה.

במאות האחרונות הפך ההגה /r/ בכמה לשונות אירופאיות, כגון צרפתית וגרמנית (מלבד ניבים דרומיים), וכן בהרבה להגים של היידיש, לעיצור ענבלי [ʀ].

עם זאת, ההגיות הנפוצות בישראל נשמעות כעיצור חוכך קולי ענבלי מקורב [ʁ̞], כוילוני מקורב [ɰ] ובסופי מילים אף כתנועה אחורית, סגורה ובלתי-מעוגלת, [ɯ]. מעטים מקפידים להשתמש בהגייה הענבלית הרוטטת.

בדיבור פורמלי מאוד, כגון ברדיו, עדיין מקפידים על ההגייה המקורית. אילן אלדר ("תורת הקריאה במקרא"), מביא עדות שבארץ ישראל בימי הביניים הייתה הרי"ש ענבלית, אך ההיסטוריה של תופעה זו אינה ברורה.

בחלוקתן של אותיות בספר יצירה לחמשת מוצאי הפה שייכת הרי"ש לעצורי השיניים: זשסר"צ. ראיה זו משקפת את הגייתה המקורית כעצור קדמי ולא ענבלי. אך בספר יצירה (פרק ד') יש התייחסות לקבוצת אותיות בג"ד כפר"ת להבדיל מבג"ד כפ"ת כמקובל בדקדוק העברי, דבר המרמז על הגייה כפולה לאות זו כמו שאר אותיות בג"ד כפ"ת.

תנועות אחוריות

תנועות אחוריות הן תנועות אשר בעת הפקתן מיקום הלשון הוא הקרוב ביותר לגב חלל הפה. בתוך התנועות האחוריות קיימת קבוצה של תנועות כמעט אחוריות אשר בעת הגייתן הלשון ממוקמת כמו בתנועות האחוריות רק מעט קדימה יותר.

תנועות סגורות

תנועות סגורות המכונות גם תנועות גבוהות הן תנועות אשר בעת הגייתן הלשון נמצאת הרבה מעל האמצע יחסית לגג חלל הפה. בתוך התנועות הסגורות קיימת קבוצת תנועות כמעט-סגורות שהן גרסאות יותר פתוחות של חלק מהתנועות הסגורות לגמרי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.