קדרות

קדרות היא אומנות של יצירת כלים העשויים מחרס. את הצורה מקנים ליצירה כאשר החומר כיורי (פלסטי) ולאחר ייבוש מלא מכניסים אותו לשריפה בתנור, בחום גבוה הגורם להתחרסותו. מקור המונח הוא מהמילה "קדרה". אדם העוסק בקדרות נקרא "קדר". מקום בו עוסקים בקדרות נקרא "בית יוצר".

ישנן טכניקות רבות ליצירה בחומר. ניתן להשתמש באובניים, מכשיר המסובב את היצירה ומאפשר לאומן לעצב אותה תוך כדי סיבוב. אפשרות אחרת היא עיצוב החומר בידיים או בעזרת כלי עבודה שונים, כמו כליה[1], חוט דיג, מסורית, גלגלת, סכין, מחט, שיפוד, מכחול וכו'.

Makingpottery
קדר יוצר כלי מחומר על אובניים
Marginea
בית מלאכה לקדרות מסורתית בעיירה מרג'ינאה שבדרום בוקובינה, רומניה

תהליך העבודה

קדרות נעשית על ידי יצירת אובייקטים מחומר, וחימום שלהם בטמפרטורות גבוהות בתוך הכבשן הגורם לתגובות כמו; הגדלת כוחם, התקשותם, וקביעת הצורה שלהם. ישנן וריאציות רבות של חומרי גלם המשמשים לייצור כלי חרס, וערבוב חומרי גלם לצורך קבלת חומר עם תכונות ייחודיות הוא נפוץ מאוד.

לפני העיצוב, יש צורך לסלק כיסי אויר הלכודים בחומר. ניתן לעשות זאת במכבש ואקום ("ואקום פאג") או באופן ידני על ידי לישה. לישה יכולה לעזור ליצור תכולת לחות אחידה בגוף החומר. לאחר מכן מתבצע עיצוב על ידי מגוון רחב של טכניקות. לאחר העיצוב מייבשים את גוף החומר. ישנם מספר שלבים בתהליך הייבוש:

  • Leather-hard ("עור קשה") הוא מצב בו גוף החומר מכיל כ 15% לחות.
  • גופי חומר יבשים לחלוטים הנקראים "Bone-dry" ("עצמות יבשות").
  • וגם גופי חומר לא שרופים הנקראים באנגלית "Greenware". גופי חומר בשלב זה הם רגישים מאוד, ולכן יכולים להישבר בקלות.

לאחר ייבוש הכלי באוויר ניתן לעטרו בצבעים מיוחדים, לדוגמה: צבעי אנגוב וגלזורות צבעוניות. לאחר מכן הוא נשרף בשריפה ראשונה, הנקראת גם "שריפת ביסק". שריפה זו מתבצעת בטמפרטורה שבין 900 ל-1000 מעלות צלזיוס. בתהליך השריפה החומר משנה את מבנהו המולקולרי ומתגבש לחרס. שינוי זה הוא בלתי הפיך.

תהליך השריפה הראשונה נמשך בממוצע כ-8 שעות, לאחריהן נותנים לכלים ולתנור להתקרר כ-12 שעות טרם פתיחתו. תהליך זה צריך להתבצע בהדרגתיות ובקצב מבוקר ואיטי. לצורך כך מצוידים מרבית התנורים בווסת ממוחשב המאפשר שליטה בטמפרטורה הכללית, בקצב עליית החום בשעה, בקביעת היעד הסופי אליו רוצים להגיע, ובזמן ההשהיה בטמפרטורה המבוקשת. לאחר שהכלים התקררו, ועקב השינוי המולקולרי שעברו בתהליך השריפה, הם הופכים לעמידים ביותר, וניתן לאחוז בהם ללא חשש שישברו.

ניתן לזגג את הכלים בתהליך הנקרא גלזורה. הגלזורה מעניקה לכלים מרקם חלק כמו גם צבעים וטקסטורות שונות. אם הכלים מיועדים להכיל מזון ושתייה הזיגוג הוא חיוני, לפחות בחלקם הפנימי הבא במגע עם המזון. הגלזורה מאפשרת גם ניקוי קל יותר של הכלים.

קיימות גלזורות צבעוניות ושקופות; בגלזורה השקופה צובעים בצבעי אנגוב או אחרים, ובגלזורה צבעונית לא מתבצעת צביעה אלא מברישים את הגלזורה על הכלי ב-3 שכבות, ולאחר מכן שורפים בשריפה רגילה.

ישנם מגוון רחב של תנורים לשריפה; לדוגמה, תנורים חשמליים ותנורים של שריפה מעץ ואש חיה. שריפה זו נקראת "מנהרה" או "אנגמה".

לאחר שהגלזורה מוכנה לשימוש היא במצב נוזלי. טובלים בה את הכלים ומניחים אותם לייבוש האורך מספר דקות. כאשר החומר יבש, מסירים עם נייר שיוף את שאריות הגלזורה המיותרת, בעיקר מתחתית הכלי ומכניסים לתנור לשריפה שנייה. השריפה השנייה מתבצעת בטמפרטורה שבין 1000 ל-1300 מעלות. בסיום השריפה מתקבל הכלי המוגמר.

לקריאה נוספת

  • רבקה גונן, כלי חרס עתיקים, ספרייה ארכאולוגית, הוצאת כתר, 1979

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כלי שצורתו מזכירה כליה
אגרטל

אגרטל או ואזה (vase) הוא מכל פתוח, המשמש לעיתים קרובות כדי להחזיק פרחים. הוא עשוי ממגוון חומרים שונים, כגון: זכוכית, חרס ופלסטיק. לעיתים עיצובו נועד כדי להעצים את יופי תכולתו.

אגרטלים מוגדרים כבעלי אנטומיה מסוימת. בסיסם הוא הרגל, המשמשת להבחנה בין אגרטלים שונים.

עיצוב האגרטל יכול להיות בולבוסי, שטוח, או עיצוב בצורה אחרת. בשלב הבא, ישנו הגוף, המהווה את החלק העיקרי ולעיתים קרובות הגדול של היצירה. על גוף הארגטל מונחת הכתף, בה הגוף מתעקם כלפי פנים. הצוואר, המעניק גובה לצוואר. לבסוף, השפה, בה האגרטל מתעקל כלפי מעלה. לאגרטלים רבים יש

ידיות, צורות האגרטלים כיום התפתחו והושפעו מהאגרטלים הקדומים וקיבלו עיצובים וצורות מודרניים.

אגרטלים עתיקים, בייחוד סיניים, מוערכים מאוד בשוק יצירות האמנות. כד סיני נמכר בשנת 2010 בסכום של 43 מיליון לירה שטרלינג. סכום הנחשב לשיא עבור מכירת חפץ אמנות סיני כלשהו.

אובניים

אובניים הם מכשיר בצורת גלגל המשמש קדרים זה כחמשת אלפים שנים ליצירת כלי-חרס.

אמנות סינית

האמנות הסינית היא אחת ממורשות האמנות העשירות ביותר בהיסטוריה העולמית וכוללת תחומים רבים כמו: מטבעות, ארכיטקטורה, ציור בצבעי מים, מניפות, אריגה, קדרות, קליגרפיה. קיימת גם סצנה תוססת של אמנות סינית מודרנית ועכשווית הכוללת גרפיטי וסרטים קולנועיים.

אמפורה

האַמְפוֹרָה (ברבים אַמְפוֹרֵי, Amphoræ. שמה בעברית על פי הצעת האקדמיה ללשון העברית: קנקן) היא כלי חרס בעל שתי ידיות שהיה נפוץ ביוון העתיקה ובארצות שהושפעו ממנה. תפקידה העיקרי הוא אחסון מוצרים מתכלים, ובאופן פחות שכיח תיפקדה ככלי לאחסון אפר המתים וכפרס בתחרויות (מכאן מגיע המנהג להעניק גביע). חלק מהאמפורי היו בעלות בסיס מחודד, כדי לאפשר את ערימתן בחול או בסוג אחר של אדמה רכה, בעוד שהאמפורי שבסיסן היה טבעתי שימשו לצרכים ביתיים או דתיים. במקרה האחרון, הכלים זוגגו ועוטרו במיני דמויות, כאשר האמפורי השימושיות־גרידא היו פשוטות במראן, ולרוב הובחנו רק לפי חותמת יוצרם או בעליהם.

'אמפורה' היא מילה לטינית, אך נלקחה מהמילה היוונית אֶמְפוֹרִיוּס או אַמְפִיפוֹרִיוּס, שילוב המילים : "אמפי" ו"פוריוס" ("נושא"), משם הפועל פֶרֵאִין ("לנשוא").

האמפורי הומצאו על ידי היוונים הקדומים, וסוגלו על ידי הרומאים כאמצעי ראשי בהעברת ואחסון יין, שמן, זיתים, תבואה, דגים ושאר סחורות. הן יוצרו בממדים תעשייתיים מימי היוונים ואילך, והיו בשימוש באגן הים התיכון עד המאה ה-16. לאמפורי חשיבות רבה בארכאולוגיה הימית, הואיל ומציאת אמפורה בגוף ספינה טרופה יכול, במקרים רבים, להצביע על גיל ולאום הספינה. לרוב הן משתמרות כה היטב שתוכנן המקורי עדיין מצוי בתוכן, ובכך מספקות מידע חשוב ביותר על מנהגי האכילה והמסחר של עמי הים התיכון העתיקים.

אנה מקסוול מרטין

אנה מקסוול מרטין (באנגלית: Anna Maxwell Martin; נולדה בשם אנה שרלוט מרטין, ב-10 במאי 1977) היא שחקנית בריטית. ידועה מתפקידה כליירה במחזה "חומריו האפלים" בתיאטרון המלכותי הלאומי, כאסתר סמרסון בעיבוד הטלוויזיוני של ה-BBC משנת 2005 לרומן "בית קדרות" מאת דיקנס ובתפקיד "N" בעיבוד של "צ'אנל 4" ל"פופי שייקספיר".

בית קדרות

בית קדרות (באנגלית: Bleak House) הוא רומן מאת צ'ארלס דיקנס שפורסם לראשונה בהמשכים ממרץ 1852 עד ספטמבר 1853. ברומן מספר רב של דמויות וכמה עלילות משנה. הסיפור מסופר לסירוגין בגוף ראשון על ידי גיבורת הרומן, אסתר סאמרסון, ועל ידי מספר יודע כל. במרכז הרומן מגוללת פרשה של תביעה משפטית, ג'ארנדייס וג'ארנדייס, שנוצרה בעקבות כתיבת מספר צוואות סותרות. פרשה משפטית זו מהווה בסיס לביקורת שמטיח דיקנס במערכת המשפט הבריטית. בנוסף הוא משתמש בחוויותיו מתקופת עבודתו כמזכיר משפטי, ומניסיונו באכיפת חוקי זכויות יוצרים על ספריו.

על אף שבין אנשי מערכת המשפט היו שטענו שהסאטירה של דיקנס מוגזמת, חיזק הרומן את דרישתם של קבוצת משפטנים לערוך שינויים במערכת המשפט, ששיאה היה בחוקי הרפורמה המשפטית שהתקבלו בשנות השבעים של המאה התשע עשרה.יש חילוקי דעות בין חוקרים לגבי זמן התרחשות העלילה. היסטוריון המשפט האנגלי סר ויליאם הולדסוורת' טוען שהשנה היא 1827, אולם ההתייחסות לבניית מסילה בפרק 55 מרמזת על שנות השלושים של המאה התשע העשרה.

בית קדרות (סדרה, 2005)

בית קדרות (באנגלית: Bleak House) היא סדרת דרמה של ה-BBC בת 15 פרקים, עיבוד לרומן "בית קדרות" מאת צ'ארלס דיקנס שיצא לאור בשנים 1852–1853. ההפקה עתירת הכוכבים שודרה בערוץ BBC One מאוקטובר עד דצמבר 2005, וזכתה לשבחי המבקרים והצופים. סך ההוצאות של ההפקה הסתכמו ב-8 מיליון ליש"ט.את התסריט כתב אנדרו דייוויס, והפיקו נייג'ל סטפורד-קלארק, סאלי היינס ולורה מאקי. ביימו ג'סטין צ'דוויק וסוזאנה וייט.

הסדרה זכתה בפרס פיבודי לשנת 2005.בישראל שודרה הסדרה בשם "הצוואה".

חומר קרמי

חומר קרמי הוא חומר מוצק שאינו אורגני או מתכתי. קרמיקה יכולה להיות תחמוצת של מתכת (לדוגמה אלומינה) או תרכובת של יסודות אל מתכתיים (לדוגמה גרפיט).

מבנה האטומים בקרמיקה יכול להיות גבישי (מסודר) או אמורפי (חסר סדר). קרמיקה גבישית יכולה להיות חד-גבישית, כלומר מורכבת מגביש יחיד, כמו פרוסת סיליקון, או רב-גבישית, כמו אלומינה. דוגמה לקרמיקה אמורפית היא זכוכית.

המלה קרמיקה מקורה ביוונית, ופרושה קדרות. בין השימושים המוקדמים לקרמיקה נמצא כדים מחרס, תערובות שונות של חומרים חרסיתיים.

חרס

חרס הוא חומר קרמי (סיליקט) שלאחר שיובש לחלוטין נצרף בכבשן להקשייתו. תהליך זה משמש לייצור כלים וחפצי אמנות.

המילה חרס היא מילה עתיקה, היא מופיעה במקרא (בכתיב חרשׂ) וכן במשנה ובתלמוד, בעברית מודרנית היא משמשת לצידה של המילה קרמיקה. כלי החרס עשויים מחומר (טעות לשונית נפוצה: חימר).

חרסית

חרסית – מילה המתארת שני מונחים בגאולוגיה:

גרגרים המרכיבים סלע או קרקע שגודלם קטן מ-0.004 מ"מ.

קבוצת מינרלים מסוימת הקרויה מינרלי חרסית. מינרל חרסית הוא מינרל יציב מאוד המתפתח בתנאי בליה מתוצרי פרוק כימי של פלדספטים (פצלות השדה) ורוב המינרלים האחרים פרט לקוורץ. המינרל מאופיין בגביש זעיר הבנוי מסיליקה (SiO2) ואלומינה (Al2O3) ובנטייה לספוח מים. נוהגים להבדיל בין חרסית אלוכטונית, כלומר כזו שהוסעה על ידי נהרות לים, לבין חרסית אוטיגנית, שהיא חרסית שנוצרה בים.סלע חרסית שהוא סלע משקע וגם סלע יסוד מחבר בין שני המונחים שלעיל, שכן בהגדרתו הוא בנוי ברובו (מעל ל-75%) מגרגרים הקטנים מ-0.004 מ"מ, ורוב מינרליו (מעל ל-75%) הם מינרלי חרסית.

סלע החרסית מורכב מגרגירים זעירים מאוד.

טרקוטה

טרקוטה או טרה קוטה (באיטלקית: Terra Cotta - "אדמה אפויה") היא קרמיקה עשויה חרס המשמשת ליצירת כלים, ליצירת פסלים ולבנייה (יצירת לבנים ורעפים). המונח משמש גם כשמם של חפצים שנוצרו מחומר זה. לטרה קוטה יש בדרך כלל צבע חום-כתום.

טרה קוטה משמשת את האדם משחר ההיסטוריה. בזמנים קדומים פסלי חימר הונחו לייבוש לעין השמש, ולאחר מכן יובשו בתנור. כך, בעיר הקדומה מואנג'ודארו (העיר הוקמה במאה ה-26 לפנה"ס, כיום בשטח פקיסטן) נמצאו צלמיות אשה עשויות טרקוטה. גם במסופוטמיה העתיקה (1950 לפנה"ס) נמצאה לוחית טרקוטה, המכונה "לוחית בורנאי" ועליה תבליט בולט של דמות אלה מכונפת. אחד השימושים הבולטים בטרקוטה הוא צבא הטרקוטה, שנוצר בסין בשנים 210 - 209 לפנה"ס. שימוש נרחב בטרקוטה בעת החדשה נעשה אצל אדריכלי סגנון האר נובו והסתעפויותיו, במחצית השנייה של המאה ה-19.

לטרקוטה יתרון בפיסול, עקב זמינותה, הנוחות בפיסול (לעומת ברונזה או שיש) ומשקלה הנמוך יחסית. עם זאת, כאשר הפסל עתיד לעמוד ברשות הרבים, פיסול בטרקוטה עלול להוות בעיה, עקב החשיפה הממושכת לטמפרטורות משתנות והחשש להיווצרות סדקים בחומר.

כד

כד הוא כלי המיועד להכיל חומרים שונים, על פי רוב נוזלים המשמשים לשתייה כמו מים או יין.

הכד יכול גם לשמש לצורכי נוי.

אגרטל הוא כד המשמש להחזקת פרחים.

מדין

מִדְיָן היא ארץ ועם המוזכר במקרא ובקוראן. לפי המקרא המדיינים הם צאצאיהם של אדם שנקרא מדין, שהיה בנו השישי של אברהם מפילגשו קטורה.

נוביה

נוביה (באנגלית: Nubia, בערבית: النوبة) הוא חבל ארץ היסטורי בצפון אפריקה, לאורך עמק נהר הנילוס מאסואן, שבמצרים בצפון עד לחרטום שבסודאן בדרום. החבל הוא רצועה צרה המשתרעת לאורך של כ-500 קילומטרים. מקור השם נוביה ככל הנראה נובע מהמילה המצרית "נוב" שמשמעותה זהב, שכן המצרים כרו את רוב הזהב באזור זה.

מאז המאה ה-20 נמצא אזור נוביה תחת שליטתן של סודאן ומצרים. שפות נוביאניות מדוברות בסודאן ודרום מצרים וכן בהרי נובה שבדרום סודאן ובדרפור. הנובייאנים פיתחו זהות משותפת, אשר הוללה בשירה, רומנים, מוזיקה וסיפורת. לאחר בניית סכר אסואן במחצית השנייה של המאה ה-20, כוסה חלק ניכר מהחבל במי אגם נאצר.

סטודיו

סטודיו הוא חדר עבודה של אמן, אומן או עובד. מקור המושג בלטינית, משורש שמשמעותו ללמוד, התגלגל לאיטלקית במשמעות חדר לימודים, ומאיטלקית לשפות אחרות במשמעותו הנוכחית.

מושג מקביל, אָטֶליֶיה (atelier) מקורו בצרפתית ומשמעותו סדנה. במקור, סדנת נגר. כיום המושג אטלייה מקובל לתיאור סטודיו של אמנים ושל מעצבי אופנה. בעבר אטלייה קושר גם עם סדנאות של אלכימאים ושל מכשפים.

במושג "סטודיו" משתמשים גם כשם עצם קיבוצי לתיאור מעביד וכלל העובדים עמו באותו סטודיו. שימוש כזה מקובל בתחומים רבים: אדריכלות, ציור, קדרות, פיסול, צילום, עיצוב גרפי, סקרפבוקינג, קולנוע, אנימציה, רדיו, טלוויזיה, אולפני הקלטות, מחול.

צ'ארלס דיקנס

צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס (באנגלית: Charles John Huffam Dickens; ‏7 בפברואר 1812 – 9 ביוני 1870) היה סופר, עיתונאי ושחקן תיאטרון אנגלי בתקופה הוויקטוריאנית.

קדרות יוון העתיקה

קדרות יוון העתיקה היו אחד האלמנטים המוחשיים והאיקוניים באמנות היוונית העתיקה. הכדים ושאר כלי־החרס הצבעוניים של היוונים הקדומים שרדו בכמויות גדולות, וכיום משמשים כפריט אספנים יקר.

קרמיקה פלשתית

הקרמיקה הפלשתית היא סוג של קדרות כנענית, המיוחסת לפלשתים.

הקרמיקה הפלשתית ומבנהּ מעידים על עליונותה התרבותית של החברה הפלשתית על שאר עמי כנען, במיוחד בעת הפלישה הפלשתית לכנען.

הפלשתים יצרו מהטיט מינים רבים של כלים שנמצאו בתלים רבים ברחבי ארץ ישראל (תל קסילה, עקרון, אשדוד וכיוצא בכך), אולם ניתן לחלקם לשתי קבוצות עיקריות על סמך צורתם.

לקבוצה הראשונה נמנים הכלים שבחזותם ניכרות תכונות של תרבויות אגן הים האגאי, ובעיקר אלו של התרבות המיקנית, כדים אלו היו הכדים הקדומים יותר שייצרו הפלשתים. בעוד שלקבוצה השנייה משתייכות דוגמאות קרמיקה בהן ניכרת השפעת המאפיינים הכנעניים.

ראשוני הכדים הפלשתיים בארץ ישראל היו כדי ה"מונוכרום הפלשתי" (ראו בהמשך) (mycIIIc), צבעיהם היו מאופקים בהרבה, ומבנם משוכלל פחות מה"ביכרום הפלשתי". עם השנים, בעבור הזמן מהפלישה הפלשתית ארצה, החלו להתפתח ביישובים הפלשתיים כדי הביכרום, לראשונה היו בשימוש יחד עם המונוכרום, אולם לימים החליפו אותם.

סגנון הקדרות הפלשתית רבגוני למדי. צבעי כדים פלשתיים בסיסיים היו אדום ושחור (ה"ביכרום הפלשתי" - הכדים הדו-גווניים), בדומה לכלי בית ירח העתיקים, אל הכלים נוספו מיני עיטורים צבעוניים, איורי בעלי חיים מפותחים (במיוחד ציפורים ודגים), צורות גאומטריות קוויות, נקודות, ועיגולים למיניהם. האזורים המעוטרים היו לרוב גוף ומצח הכלי. מכלול הכלים כולל גם כלים המצביעים על כך שהפלשתים הרבו לשתות משקאות אלכוהוליים, בהם בקבוקים וקנקני שתייה הדורים. ששימוש כנראה במשתאות ובחגיגות.

מרבית העיטורים הפלשתיים שאובים מחיי היום-יום של תרבויות רבות במזרח התיכון הקדום. הפלשתים כנראה שלא "ייבאו" את מיני הכלים המיקניים ארצה, היות שצורתם חוקתה בידי קדרים מקומיים עוד מימי תקופת הברונזה המאוחרת. לעיתים ניתן להבחין בדוגמאות כנעניות של קדרות פלשתית בטרם הגיעה ארצה, עם הפולשים מכרתים, אבל עיטור הדוגמאות הפלשתיות עילאי לזה של הכדים הכנעניים, שלקו בעיצובם.

ישנה חשיבות רבה לקדרות הפלשתית בזיהוי ותיארוך תקופות שלטון פלשתיות בתלים ארכאולוגיים בארץ ישראל, וקביעת תקופת הברזל המוקדמת באתרים דוגמת תל גזר. אם כי בשנים האחרונות, בעיקר ברוח מחבר הספר "ראשית ישראל", ישראל פינקלשטיין, התפתח דיון בדבר תיארוך הקדרות.

לטענת פינקלשטיין, יש בהיעדר כדי המונוכרום במעוזים מצריים מובהקים דוגמת לכיש, בשנים 1175–1150 לפנה"ס כדי להעיד על אי המצאות הפלשתים באזור, ואי בואה של תקופת הברזל. פינקלשטיין גרס כי יש להנמיך את התיארוך המקובל ל-1135–1100 לפנה"ס או מאוחר יותר כתאריך הנכון לבוא הפלשתים ותקופת הברזל, ונסיגת השושלת ה-20 המצרית.

האסכולה הנגדית, ובראשה ארכאולוגים דוגמת עמיחי מזר, טוענת כי משמעות העדר החרסים היא שהפלשתים היו גרים בלתי מקובלים ודחויים בידי חברות כנעניות ומצריות כאחד, ולכן חרסיהם לא הגיעו לשטחי כנען שנשלטו בידי מצרים, ללא כל קשר לתאריך הגירתם.

תקופת ג'ומון

תקופת ג'ומון (縄文時代, Jōmon-jidai?) היא מונח המתייחס לתקופה בפרה-היסטוריה היפנית שבין שנת 14,000 לפני הספירה לבין שנת 400 לפנה"ס. בתקופה זאת יפן הייתה מאוכלסת בשבטים לקטים-ציידים.

השם "מסומן בחוט" ניתן בתחילה לכדים אשר התגלו בשנת 1877, ומאוחר יותר תורגם שם זה ליפנית כ"ג'ומון". סגנון עיצוב הכדים בתקופת ג'ומון אופיין בלחיצת חוטים לפני השטח של החמר הרטוב. צורת קדרות זאת אשר מתוארכת לכ 16,000 לפנה"ס, היא אולי שיטת הקדרות העתיקה ביותר בעולם (כדים עתיקים בערך באותה מידה נמצאו בסין, מזרח רוסיה וקוריאה. התקופה הייתה שופעת בכלים ותכשיטים העשויים עצם, אבן וקרן אייל; צלמיות חימר ועצים מצופי לכה. לעיתים קרובות משווים את התרבות של תקופת ג'מון לתרבות השבטים בצפון אמריקה הלפני קולמביאנית, בעקבות השימוש בצידות לקטות, וחסר השימוש בחקלאות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.