קאראווג'ו

מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ואיטלקית: Michelangelo Merisi da Caravaggio;‏ 29 בספטמבר 1571 - 18 ביולי 1610), הקרוי לרוב בקיצור קאראווג'ו על שם עיירה במחוז ברגמו שבאיטליה, היה צייר איטלקי בתקופת הרנסאנס שהרבה לצייר ציורים ריאליסטיים של סצנות תנ"כיות וסיפורי קדושים נוצרים שצוירו בדמות אנשים יומיומיים (למורת רוחה של הכנסייה). הציורים שלו נודעו בשל המבט המפוכח והאפל שלהם על טבע האדם, תוך שימוש דרמטי בהצללה. הוא נחשב לחלוץ סגנון הבארוק, שהתפתח באירופה בתקופה שלאחר מותו, בעיקר בזכות שימושו במשחקי אור וצל (קיארוסקורו), וזכה עוד במהלך חייו להכרה כאחד מגדולי הציירים האיטלקיים.

קאראווג'ו
Michelangelo Merisi da Caravaggio
Bild-Ottavio Leoni, Caravaggio
דיוקן של קאראווג'יו מעשה ידי אוטביו לאוני משנת 1621
השפיע על פטר פאול רובנס
רמברנדט
חוסה דה ריברה
ג'ובאני לורנצו ברניני

קורות חייו

קאראווג'ו נולד במילאנו בשנת 1571. הוא עזב עם משפחתו את העיר בעקבות השתוללות מגפת הדבר, והם עברו לעיירה קאראווג'ו, שהצייר אימץ את שמה. למשפחה היו קשרים עם מספר משפחות אצולה באזור, בהן בית ספורצה ומשפחת קולונה. הקשרים הללו השפיעו באופן משמעותי על נסיבות חייו[1].

קאראווג'ו החל לשמש כשוליה לצייר המילנזי סימון פצראנו, שהצהיר כי היה תלמיד של הצייר טיציאן, בשנת 1584. באותה השנה נפטרה אמו. באותן השנים נחשף קארוואג'ו ליצירות של אמנים כמו ג'ורג'ונה וטיציאן, כמו גם ליצירתו הנודעת של לאונרדו דה וינצ'י, הסעודה האחרונה.

בשנת 1592 עבר לרומא לאחר הסתבכות עם החוק, שם החל לעבוד בבית המלאכה של הצייר ג'וזפה סזרי. באותה העת גבר הביקוש לציורים שיעטרו כנסיות וארמונות, ויצירותיו של קאראווג'ו הציעו מבע חדש של נטורליזם, ששילב התבוננות מקרוב והתחקות מדויקת אחר הפרטים הקטנים ביותר, יחד עם שימוש דרמטי באור והצללה (המכונה קיארוסקורו). בין יצירותיו המפורסמות מאותה העת ניתן למנות את נער עם סל פירות ואת בכחוס החולה.

קאראווג'ו עזב את סזרי לאחר שככל הנראה התגלעו בין השניים חילוקי דעות[2] ויצא לדרך עצמאית. בתקופה הזו קשר קשרים חשובים עם אמנים שונים, בהם מריו מיניטי הסיציליאני, ששימש מודל לציורים של קאראווג'ו ואף סייע לו בהמשך להשיג עבודה. בתקופה הזאת קארוואג'ו, שנודע בשל מזגו החם ונטייתו להשתתף בקטטות, החל להיות מעורב בקטטות רחוב ברומא.

בשנת 1594 צייר את הציור מגדת העתידות שקנה לו פרסום רב, ובו נערה צועניה הקוראת בכף ידו של בחור צעיר, ושנתיים לאחר מכן צייר עבור פטרונו, הקרדינל דל מונטה, את הציור בכחוס, המוצגת בגלריית אופיצי בפירנצה. כמו כן צייר באותה התקופה יצירות בעלות גוון דתי, עם תיאור דרמטי של סצינות הלקוחות מחיי היומיום.

בשנת 1599 קאראווג'ו נשכר לצייר שני ציורים שיעטרו את קפלת קונטרלי בכנסיית סן לואיג'י דיי פראנצ'זי. הציורים "המרטיריות של מתי הקדוש" ו"הייעוד של מתי הקדוש" הוצגו לקהל הרחב ב-1600 והפכו לסנסציה במהרה, ומכאן ואילך לא היה צריך לדאוג ולהתאמץ להשיג עבודות ופטרונים. ציור מפורסם נוסף מאותה התקופה הוא מאסרו של ישו. הדעות בקרב האמנים בני תקופתו והקהל הרחב לגבי הצייר המפורסם היו חלוקות, ויש שטענו כי כי הריאליזם שלו גולש עד לכדי וולגריות, וכי יצירתו גובלת בחילול קודש.

בשנת 1606, בשיא הקריירה שלו ברומא, היה מעורב בקטטה שגרמה למותו של צעיר ממחוז אומבריה בשם רנוציו טומאסוני, כשנסיבות האירוע המדויקות אינן ברורות. כתוצאה מהקטטה הקטלנית נאלץ קאראווג'ו לעזוב את העיר וברח לעיר נאפולי, כשהוא נעזר בקשרי משפחתו עם משפחות האצולה כדי למצוא מחסה ולהשיג עבודות נוספות. לאחר מספר חודשים, על אף הצלחתו, עבר למלטה. הוא המשיך לצייר אך הסתבך שוב בקטטה אלימה בשנת 1608. הוא נאסר, אך הצליח לברוח[3].

משם המשיך קאראווג'ו לסיציליה, שם התאחד עם חברו הוותיק מאריו מיניטי והמשיך לקבל עבודות, כאשר סגנונו נעשה אפל יותר וציוריו כללו דמויות מעוררות רחמים בתוך שטחים גדולים של אפילה. כמו כן, לפי דיווחים מאותה תקופה, התנהגותו של הצייר נעשתה יותר ויותר מוזרה וקיצונית. בין היתר נטען כי נהג לישון חמוש בנשק, ושקרע את אחד מציוריו בחרב לאחר שקיבל עליו ביקורת.

בקיץ 1609 חזר קאראווג'ו לנאפולי לאחר שהסתבך עם מספר אנשים, ושב לחסותה של משפחת קולונה, בתקווה להשיג בשלב מאוחר יותר חנינה מהאפיפיור ולחזור לרומא, שם צייר מספר יצירות והסתבך במספר קטטות.

סיבת מותו של קאראוואג'ו ב-1610 היא נושא לוויכוח, כשיש הטוענים שמת ממחלה[4] ואחרים הטוענים כי נרצח בידי יריבים.

יצירתו

יצירתו של קאראווג'ו, חלוץ הבארוק, מאופיינת בריאליזם מפורט וחריף, בבחירת מודלים לא-שגרתיים, במשחקי אור וצל (קיארוסקורו) ובחוש מדויק לצבע והעמדה. קאראווג'ו בחר בקפידה אילו פרטים להדגיש באור, על מנת ליצור דרמטיות רבה בסצנה המצוירת. דוגמאות בולטות לכך ניתן לראות בציוריו "הקריאה למתי" ו"צליבת פטרוס הקדוש".

השפעה

אמנים רבים הושפעו ממנו, ובהם קבוצת ציירים קתולים מאוטרכט שבהולנד, שנסעה ללמוד ברומא בראשית המאה ה-17 והושפעה ממנו עד כדי כך שחבריה כונו "הקרוואג'יסטים של אוטרכט". בשנות העשרים של המאה ה-17 ציירים כהנדריק טר בריכן, חריט ואן הונתורסט ואנדריאס בות ציירו רבות בסגנונו של קאראווג'ו. השפעתו ניכרת גם בעבודותיהם של רובנס, ורמיר, רמברנדט, חוסה דה ריברה, ג'ובאני לורנצו ברניני וולסקס.

אף בזמנים המודרניים, ציירים כאוד נרדרום הנורווגי וטיבור סרנוס הרומני הודו כי הם מנסים לחקות את קאראווג'ו בלבוש עדכני. מעטים הם הציירים שהשפיעו על פני תקופה ארוכה כל כך של אמנות הציור כמו קאראווג'ו.

בשנים האחרונות חקרו מבקרי אמנות ואנשי אקדמיה את מוטיב ההומוארוטיקה ביצירותיו של קאראווג'יו, ויש המשערים שקיים אורח חיים הומוסקסואלי.

מציוריו

Michelangelo Caravaggio 038

צליבתו של פטרוס הקדוש 1601

Calling-of-st-matthew

הקריאה למתי 1599

Caravaggio - Taking of Christ - Odessa

"מאסרו של ישו", קאראווג'ו, 1602. דמות החייל הרומי המשופם בקצה הימני היא דיוקן עצמי של קאראווג'ו.

The Sacrifice of Isaac by Caravaggio (Florence)-Uffizi Gallery

עקדת יצחק בגלריית אופיצי.

]]

לקריאה נוספת

  • יוסי מרק, "על רלוונטיות יצירתו של קרוואג'יו", בתוך מאזנים כרך ע"ו (3), יוני 2002, עמ' 53-55.
  • ד"ר דורית קדר, קרוואג'יו כמודרניסט: מודרניזם מהו?, הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • פיטר רובM: The Man Who Became Caravaggio, Henry Holt & Company,‏ 2000
  • הווארד היברד, 1983, Caravaggio, Westview Press

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Paris Art Studies, Caravaggio 1571 - 1610, parisartstudies.com, ‏2009
  2. ^ Hibbard, Howard (1983). Caravaggio. London: Thames and Hudson. pp. 85–86. ISBN 0500274916.
  3. ^ .Sammut,E, "Caravaggio in Malta", ‏1949
  4. ^ Laura Geggel, Renaissance Master Caravaggio Didn't Die of Syphillis, but of Sepsis, Live Science, ‏September 28, 2018
18 ביולי

18 ביולי הוא היום ה-199 בשנה (200 בשנה מעוברת), בשבוע ה-28 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 166 ימים.

29 בספטמבר

29 בספטמבר הוא היום ה-272 בשנה בלוח הגרגוריאני (273 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 93 ימים.

א' בטבת

א' בטבת הוא היום הראשון בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בא' טבת הוא ברב השנים פרשת ויגש. אבל אם בר המצוה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) פרשת בר המצוה היא פרשת מקץ. על פי הנוהג, ילדים שנולדו בתאריך עברי זה ואילך, יתחילו ללמוד בכיתה א', בתחילת חודש ספטמבר (במהלך חודש אלול) שיבוא לאחר מלאת להם שש שנים.

בארוק

בארוֹק הוא הסגנון האמנותי ששלט באירופה מסוף המאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-18. הבארוק היה המשך לסגנון המנייריזם שקדם לו והתאפיין בריאליזם רב, משופע ברגשניות, דינמיות ופאר. בניגוד לסגנון הרנסאנס שהתאפיין בסימטריה, איזון ורוגע זה פנה אל השכל והשכנוע, סגנון זה התאפיין במורכבות, מיזוג ניגודים, תנועה ודרמטיות, כאשר הוא פונה אל הרגש והדמיון, ומנסה לשבות ולהקסים את עין המתבונן.

מקורו של המונח "בארוק" כנראה במילה הפורטוגזית Baroco, שמשמעותה "פנינה בעלת צורה חריגה", ואשר שימשה את מבקרי האמנות של תחילת המאה ה-18 לתאר דבר לא מושלם, כיוון שאמנות המאה ה-17 נחשבה לאמנות אנטי-קלאסית ביחס לרנסאנס. אולם מאמצע המאה ה-19 הופסקה הביקורת על הסגנון המצועצע. המונח "בארוק" השתרש כתיאור של תקופה היסטורית שלמה, הכוללת מלבד הסגנון האמנותי, גם סגנון מוזיקלי אופייני, וכן סגנון ספרות ומדע.

בכחוס (קאראווג'ו)

בכחוס הוא ציור שמן של האמן האיטלקי קאראווג'ו משנת 1596 לערך. היצירה מוצגת בגלריה אופיצי בפירנצה.

ביצירה ניתן לראות את האל בכחוס השוכב וסביבו ענבים ועלי גפן, ועל שולחן אבן מולו צלחת פירות וקנקן יין אדום. בידו השמאלית בכחוס מחזיק ולכאורה מציע לצופה גביע מוזהב של יין.

היצירה צויירה זמן קצר לאחר שקאראווג'ו עבר לביתו של הפטרון הראשון שלו - הקרדינל דל מונטה, ומשקפת את תחומי העניין של חברי הקרדינל - ההומניזם והמסורת היוונית העתיקה.

הציור מציג בפועל נער שיכור הלובש סדין, וזה בניגוד למקובל באותה עת, של ציור אלים יווניים בצורה "מושלמת" של אנשים בוגרים. יש סברה כי הנער בציור הוא חברו של קאראווג'ו - מריו מיניטי.

הקנקן זכה להתעניינות רבה בשל העובדה שלאחר ניקוי הציור ניתן לראות עליו את ההשתקפות של האמן מצייר את התמונה. הפירות מייצגים את הגישה הנהנתנית המכונה "קרפה דיים" (Carpe diem) - "חייה את היום", בניגוד לציורי הממנטו מורי (Memento mori) - "זכור את יום המוות!".

חלק מהמלומדים סבורים שמאחר והדוגמן לא יכול היה להחזיק את ידו מושטת זמן ארוך מספיק על מנת שהוא יצוייר, קאראווג'ו, בעת שצייר החזיק מולו מראה וצייר למעשה את ידו הימנית המשתקפת במראה (והיד השמאלית בתמונה היא למעשה יד ימנית).

בכחוס החולה

בכחוס החולה (באיטלקית: Bacchino Malato) הוא ציור שמן מסוג דיוקן עצמי של הצייר קאראווג'ו שצוייר בין השנים 1592–1593. הדיוקן מוצג כיום בגלריה בורגזה שברומא ומכונה גם דיוקן עצמי כבכחוס.

הציור צוייר על ידי קאראווג'ו בשנותיו הראשונות לאחר הגעתו לרומא ממילנו - בשנת 1592. באותה תקופה היה קאראווג'ו חולה מאד, והיה מאושפז למעלה מחצי שנה בבית החולים סנטה מריה דלה קונסולאציונה, שם צייר קאראווג'ו מספר ציורים שלא נשמרו.

הדוגמן בציור הוא ידידו הטוב של קאראווג'יו - מריו מיניטי.

יצירה זו הגיעה לאוסף של ג'וזפה צֶ'זרי ונרכשה על ידי אספן האמנות הקרדינל שיפיונה בורגזה בשנת 1607 יחד עם נער מקלף פרי ונער עם סל פירות.

ציור אוטוביוגרפי זה שימש את קאראווג'ו כפרסומת, המציגה את יכולתו לצייר הן טבע דומם, הן דיוקנאות והן ציורים של דמויות מיתולוגיות. זווית הראש של הדמות - 3/4 ממנה מופנה לצופה - אופיינית לציור מתקופת הרנסאנס, אולם ייחודה של התמונה בזווית הראש ובעווית בה היוצרת הרגשה של סבל.

ציור זה מושווה לרוב ל"נער עם סל פירות" בו מצבם של הפירות טוב יותר - דבר המעיד על מצבו הפיזי, הנפשי והכלכלי הטוב יותר של קאראווג'ו בעת ציירו את המאוחר מבין הציורים. ציור זה מזכיר גם את הנער ב"נער הננשך על ידי לטאה".

דוד עם ראשו של גוליית

דוד עם ראשו של גוליית (באיטלקית: Davide con testa di Golia) הוא ציור שמן של האמן האיטלקי קאראווג'ו, שצויר בין השנים 1605–1610 לערך. היצירה מוצגת בגלריה בורגזה שברומא. היצירה מנסה לתאר סצנה בסיפור התנ"כי "דוד וגוליית".

ההשראה הישירה ליצירתו של קרוואג'ו מגיעה מיצירה אחרת של אחד מחסידיו של ג'ורג'ונה. אולם קרוואג'ו נתפס כמי שלכד ביצירתו את הדרמה שבסיפור דוד וגוליית ביעילות רבה יותר, כשבידו של דוד ראשו המתנדנד ונוטף הדם של גוליית. על חרבו של דוד מופיע הכיתוב: H-AS OS, המשמש קיצור עבור משפט בלטינית: "Humilitas occidit superbiam", שפירושו "ענווה הורגת גאווה".

בציורו של קרוואג'ו נראה דוד מוטרד. בהבעת פניו יש עירוב של עצב וחמלה. ההחלטה לתאר אותו מהורהר ולא חוגג, יוצרת קשר פסיכולוגי יוצא דופן בינו לבין גוליית. קשר זה מסתבך עוד יותר לאור העובדה שקרוואג'ו תיאר את עצמו כגוליית, ואילו מי ששימש כמודל לדוד הוא "הקרוואג'ו הקטן שלו". ייתכן כי הוא מתכוון ל"סקו דל קרוואג'ו", שהיה עוזר הסטודיו של האמן ברומא מספר שנים קודם לכן. לא נמצאו דיוקנאות של סקו, מה שהופך את הזיהוי לבלתי אפשרי לאימות. אפשרות נוספת היא כי דוד מייצג את קראוואג'ו הצעיר המחזיק בערגה את קרוואג'ו המבוגר, שהתנהגותו הפרועה כצעיר, הרסה את חייו כאדם בוגר.

העניין הביוגרפי של הציור, שמוסיף שכבה נוספת של משמעות ליצירה המורכבת, הוא שדוד וגוליית משמשים דימוי לישו והשטן, לניצחון הטוב על הרע, כחלק מהאיקונוגרפיה הנוצרית-אורתודוקסית של אותה תקופה. קרוואג'ו מצייר את דוד כבעל רגשות אֵבֶל עמוקים על מותו של גוליית, ואין בו אכזריות או אדישות להרג שביצע, בהתאם להיותו מייצג הטוב וניצחונו.

הומוארוטיקה

הומוארוטיקה היא ביטויה של אהבה ושל תשוקה מינית ארוטית המכוונת כלפי בן אותו מין, כפי שהיא מופיעה בספרות ובאמנות.

המונח "הומוארוטיקה" נושא עמו את השפעת הנטייה המודרנית לתיוג ולקטלוג של החברה. עם זאת, ניתן למצוא ביטויים הומוארוטיים כבר בתקופות מוקדמות יותר. ביטויים של הומוארוטיקה יכולים להיות מפורשים, בעלי אופי מיני או אפילו פורנוגרפי, או מרומזים יותר.

אין בהכרח התאמה בין זהותו המגדרית של היוצר לבין ביטויים הומוארוטיים ביצירתו, כיוון שביטויים כאלה נמצאים גם בעבודותיהם של יוצרים שאינם הומוסקסואלים או לסביות.

הירונימוס הקדוש כותב (בורגזה)

ג'רולמו הקדוש (הירונימוס הקדוש) (באיטלקית: San Gerolamo) המכונה גם ג'רום הקדוש כותב הוא ציור שמן של האמן קאראווג'ו שצוייר בשנת 1605 לערך. היצירה מוצגת בגלריה בורגזה שברומא. גרסה מאוחרת יותר של יצירה זו – הירונימוס הקדוש כותב מוצגת בוולטה שבמלטה, וגרסה דומה הירונימוס הקדוש במדיטציה מוצגת במנזר מונטסראט שבספרד.

התקופה בה צייר קאראווג'ו את היצירה, הייתה זמן קצר לאחר שיא מאבק בין הפרוטסטנטיזם לכנסייה הקתולית. בעוד שהפרוטסטנטים תמכו בתרגום התנ"ך לשפות מקומיות, הקתולים תמכו בשימוש הוולגטה – הגרסה הלטינית של התנ"ך שתורגמה מיוונית על ידי הירונימוס הקדוש במאה הרביעית. מסיבה זו רכש שיפיונה בורגזה את היצירה מיד לאחר מינויו לחשמן על ידי דודו, האפיפיור פאולוס החמישי.

בתקופה שקדמה לרפורמציה נהגו לצייר את הירונימוס עם אריה כחיית מחמד וכובע של קרדינל (כגון ציוריהם של אלברכט דירר ואנטונלו דה מסינה המציגים את הירונימוס כקרדינל עשיר), אולם לאחר הרפורמציה שונתה הגישה ובפסלו של ברניני, כמו גם בציורו של קאראווג'ו מצויר הירונימוס כאדם רזה וזקן. קאראווג'ו השתמש באותו דוגמן בו השתמש בציירו את אברהם. הירונימוס יושב בתמונה ומתלבט בקוראו את התנ"ך בעוד ידו מורמת, מוכנה להמשיך לכתוב. על ספר נוסף הנמצא על השולחן מצויה גולגולת (המקשרת את הצופה לרזונו השלדי כמעט של הירונימוס), והמזכירה לצופה כי המוות יגיע לכל אדם (ממנטו מורי) בניגוד לתנ"ך שהוא נצחי.

המאה ה-17

המאה ה-17 היא התקופה שהחלה בשנת 1601 והסתיימה בשנת 1700.

בתקופה זו עלה כוחה של ממלכת אנגליה והפרובינציות המאוחדות (מה שהיום מכונה הולנד) וירד כוחן של ספרד ופורטוגל.

המדונה של עולי הרגל

המדונה של עולי הרגל (באיטלקית: Madonna dei Pellegrini) או המדונה של לורטו (Madonna di Loreto) היא ציור שמן משנת 1604–1606 לערך מעשה ידי הצייר האיטלקי קאראווג'ו. כיום היצירה מוצגת בכנסיית סנט'אגוסטינו הסמוכה לפיאצה נאבונה שברומא.

היצירה מתארת את המדונה והילד, כאשר מרים עומדת יחפה, ישו הילד בזרועותיה, ולרגליה משתחווים שני עולי רגל.

היצירה נוצרה בשנת 1603 לבקשת יורשיו של ארמט קאוואלרטי מקרווג'ו לעטר את קפלת המשפחה.

המוזיאונים הקפיטוליניים

המוזיאונים הקפיטוליניים (באיטלקית: Musei Capitolini) הם מכלול של מוזיאונים לאמנות וארכאולוגיה הממוקמים סביב כיכר שעיצב מיכלאנג'לו על גבעת הקפיטולין ברומא החל ב-1536. ההיסטוריה של האוסף המוצג במוזיאונים מתחילה ביוזמה של האפיפיור סיקסטוס הרביעי בראשית כהונתו, שתרם לעיר רומא פסלי ארד עתיקים. המוזיאונים, שגרעין האוסף שלהם הוצג לראשונה בשנת 1734, מכילים כמה מיצירות האמנות הידועות של האמנות האיטלקית. בין המוצגים: פסל מרקוס אורליוס, פסלו המונומנטלי של הקיסר קונסטנטינוס, פסל "הזאבה הקפיטולינית", וכן ציורים מאת קאראווג'ו, טיציאן ועוד. המוזיאונים מופעלים על ידי עיריית רומא. המוזיאונים הקפיטוליניים הם בין אוספי האמנות הראשונים הפתוחים לציבור הרחב.

ז'ורז' דה לה טור

ז'ורז' דה לה טור (בצרפתית: Georges de La Tour; ‏13 במרץ 1593 – 30 בינואר 1652) היה צייר צרפתי שחי את רוב חייו בדוכסות לורן. חלק גדול מציוריו צוירו בשיטת הקיארוסקורו, בהשראת קאראווג'ו. רוב ציוריו עוסקים בנושאי דת, אך חלקם — בסיטואציות.

מגדת העתידות (קאראווג'ו)

מגדת העתידות (באיטלקית: Buona ventura) הוא ציור שמן של האמן האיטלקי קאראווג'ו. הציור קיים בשתי גרסאות, שתיהן של קאראווג'ו. הראשונה משנת 1594 (מוצגת במוזיאון הקפיטוליני שברומא) והשנייה משנת 1595 (מוצגת במוזיאון הלובר בפריז).

שני התאריכים משוערים ואינם ידועים בוודאות. בתקופה זו עזב קאראווג'ו את בית מלאכתו של ג'וזפה סזרי והחל למכור עבודותיו באמצעות הסחור קוסטנטינו.

היצירה היא מאותו ז'נאר כמו היצירה הקלפן שצוירה באותה עת.

היצירה מתארת בחור הלבוש בצורה ראוותנית (בגרסה המאוחרת - זהו מריו מיניטי, הצייר הסיציליאני, ידידו של קאראווג'ו), שאת עתידו קוראת מגדת עתידות צועניה. הבחור הראוותן מביט במגדת העתידות ואינו רואה כי היא גונבת את טבעתו.

הנערה הצועניה שבתמונה היא צועניה אמיתית שקאראווג'ו בחר מבין הצועניות ברחוב. הביוגרף שלו ג'ווני פטרו בלורי כתב כי קאראווג'ו העדיף לצייר אנשים אמיתיים אותם רואים ברחוב על העתקת תמונות קיימות או פסלים עתיקים.

התמונה שצוירה בשנת 1594 הביאה פרסום רב לקאראווג'ו הצעיר, אולם בשל עוניו נזקק קאראווג'ו למזומנים ומכר את הציור תמורת הסכום הנמוך של 8 סקודי. הציור נרכש על ידי הבנקאי והאספן המרקיז וינצ'נטה ג'וסטיניאני שהפך לפטרון של קאראווג'ו. ידידו של גוסטיניאני, הקרדינל פרנצ'סקו מריה דל מונטה רכש את הקלפן בשנת 1595, ואף הזמין העתק של היצירה - ועבורו צויירה הגרסה השנייה של מגדת העתידות.

הגרסה השנייה הועתקה מהראשונה במספר השינויים - הרקע הסתמי בגרסה הראשונה הפך לקיר עם חלון ווילונות, וכן בגדי הדמויות עשויים בדיוק רב יותר. כמו כן הבחור ממנו נגנבת הטבעת צעיר וילדותי יותר בגרסה השנייה מבראשונה.

מדוזה (קאראווג'ו)

מדוזה (באיטלקית Medusa) הוא שמם של שני ציורים של הצייר האיטלקי קאראווג'ו, הראשון, משנת 1596, ידוע גם כ-"Murtula" ונמצא בידיים פרטיות, והשני, כנראה משנת 1597, מוצג באופיצי, פירנצה. גודלו של הראשון הוא 48x55 סנטימטר וגודל השני הוא 60x55 ס"מ. הציור מתאר את רגע כריתת ראשה של המפלצת המיתולוגית מדוזה. על פי המיתוס, כל המביט בה מתאבן ולכן פרסאוס קרב אליה כשהוא לא מביט בה ישירות, אלא בהשתקפותה במגינו. טכניקת הציור והתאורה בו יוצרים תחושה שהציור הוא תלת ממדי ונראה שהדם פורץ מצווארה ונשפך אל הרצפה.

המדוזה הוצלה בשיטפון הגדול בפירנצה על ידי "מלאכי הבוץ".

מחווה (אמנות)

באמנות, מֶחְוָה (בלעז: הוֹמָאז') היא מתן הוקרה ליוצר, בדרך כלל באמצעות רמז ברור ליצירתו ביצירה של האמן המביע את המחווה. פעמים רבות המחווה היא בדרך של "ציטוט" רעיון המופיע ביצירה המקורית. מחווה מופיעה בציור, בקולנוע, בספרות, במוזיקה ועוד.

להבדיל מפלגיאט שבו ציטוט של רעיון של יוצר מסוים נעשה בהיחבא, ללא מתן קרדיט ליוצר המקורי, במחווה הציטוט נעשה בגלוי, תוך מתן קרדיט מפורש או משתמע ליוצר המקורי.

נער עם סל פירות (קאראווג'ו)

נער עם סל פירות (באיטלקית: Fanciullo con canestro di frutta) הוא ציור משנת 1593 לערך, של אמן הבארוק האיטלקי קאראווג'ו, המוצג כיום בגלריה בורגזה שברומא.

היצירה צוירה זמן קצר לאחר הגעתו של קאראווג'ו לרומא ממילנו. הדוגמן שדיגמן עבורו היה ידידו הטוב, הצייר הסיציליאני מריו מיניטי, שהיה באותה עת בן 16. ציור זה, שהיה חלק מאוספו של ג'וזפה צ'זרי, נרכש על ידי הקרדינל שיפיונה בורגזה בשנת 1607.

המועד המדויק של ציור התמונה אינו ידוע, אולם המומחים סבורים שהיצירה קדמה לציורים נוספים בהם מופיע מיניטי, כגון "מגיד העתידות", ו"המרמים במשחק הקלפים". אלה האחרונים צוירו בשנת 1594.

היצירה היא יצירה גנרית, שנועדה להראות את יכולתו של האמן להציג מרקמים וצבעים שונים - החל מעורו של הנער וקליפת האפרסק, דרך בדי הגלימה ועד לנצרי הסלסלה.

הצל ברקע התמונה הוא כנראה צלו של קאראווג'ו עצמו, ושל בד הציור. הפירות צוירו בצורה יוצאת דופן באיכותה, ובסלסלה סוגי פירות רבים על מנת להראות את יכולות האמן. ניתן לראות בסל אפרסק בשל, ארבעה אשכולות ענבים (שנים שחורים, אחד אדום, ואחד "לבן"), רימון פרוס, ארבע תאנים - שתים שחורות ושתים ירוקות, שלושה תפוחים בשלים - שנים אדומים ואחד צהוב, ושני ענפים עם אגסים.

עלי הפירות מעידים על מחלות שונות של עצי פרי - והדבר מדגים את יכולתו של קאראווג'ו לצייר בצורה ריאליסטית את האובייקט מולו, מבלי לייפות אותו ולהפכו לאידיאלי.

היצירה ייחודית גם במיניות המופגנת של מיניטי - כתפיו החשופות ותנוחת הצוואר מאפיינים ציורים נשיים בתקופת הבארוק ולא ציורים של גברים.

סנטה מריה דל פופולו

בזיליקת סנטה מריה דל פופולו (איטלקית Basilica di Santa Maria del Popolo) היא בזיליקה אוגוסטינית ברומא, השוכנת בחלקה הצפוני של פיאצה דל פופולו, בין שער פלאמיניה, שהוא אחד השערים בחומת אורליאנוס, לבין פארק פינקיו.

משמעות שמה של הכנסייה הוא "מרים הקדושה של העם", אך משמעותה המקורית של המילה "פופולו" הייתה "עצי צפצפה". פיאצה דל פופולו קרויה על שם הכנסייה.

האפיפיור פסקליס השני בנה במקום קפלה בשנת 1099. בשנת 1227, בתקופת גרגוריוס התשיעי, הפכה הקפלה לכנסייה וניתנה למסדר האוגוסטיני במחצית הראשונה של המאה ה-13. בשנים 1472-1477 עברה הכנסייה שיפוץ, ובשנים 1655-60 עיצב ברניני את חזיתה בסגנון הבארוק, לפי בקשת האפיפיור אלכסנדר השביעי.

בכנסייה אחת עשרה קאפלות. הבולטות שבהן הן קאפלת צ'רסי, ובה יצירות של קאראווג'ו ( "צליבת פטרוס הקדוש", ו"ההתגלות בדרך לדמשק") ושל אניבאלה קאראצ'י, וקאפלת קיגי, שעוצבה בידי רפאל, ובה פסלו של ברניני "חבקוק והמלאך". בקאפלת קיגי קבורים כמה מבני משפחת הבנקאים קיגי (בהם אגוסטינו קיגי).

הכיפה מעוטרת בפסיפס "בריאת העולם" מעשה ידי רפאל.

שון בין

שון מארק בין (באנגלית: Sean Mark Bean; נולד ב-17 באפריל 1959) הוא שחקן קולנוע ותיאטרון אנגלי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.