קאנג'י

קַאנְגִ'ייפנית: 漢字, "סימנים מתקופת האן הסינית") הם סימנים סיניים אשר נעשה בהם שימוש בכתיבת השפה היפנית. קאנג'י הוא אחד מארבעה מערכי כתב הנמצאים בשימוש בכתב היפני המודרני (שלושת האחרים הם: היראגאנה, קאטאקאנה ורומאג'י).

Japanese word "Kanji" (Mincho typeface)
הסימנים לכתיבת המילה קאנג'י. מילולית: "סימנים מתקופת שושלת האן"

היסטוריה

אין הסכמה לגבי תחילת השימוש בסימנים הסיניים ביפן, אך מקובל להניח כי נזירים בודהיסטים הביאו עמם טקסטים סיניים ליפן במאה ה־5. במשך הזמן, התפתחה השיטה הנודעת כקאנבון (漢文), שיטה המשתמשת בסימנים סיניים בסיסיים ביותר עם סימני הגייה המאפשרים לקורא היפני לקרוא את הטקסט לפי ההגייה וחוקי הדקדוק היפניים.

באותה עת, לשפה היפנית לא הייתה צורת כתיבה עצמאית. לאחר זמן התפתחה צורת כתיבה שנקראה "מניוגאנה", אשר השתמשה במספר מוגבל של סימני קאנג'י תוך שימוש בצורת ההגייה שלהם בלבד וללא התייחסות למשמעות הלשונית שלהם. מניוגאנה, אשר נכתבה בסגנון מעוגל מאוד, הפכה במרוצת השנים להיראגאנה, צורת כתיבה שהייתה נגישה לנשים (מהן נשללה הזכות להשכלה גבוהה). רבות מעבודות הספרות בתקופת היאן שנכתבו על ידי נשים - נכתבו בהיראגאנה. צורת הכתיבה קאטאקאנה הגיעה לעולם בדרך מקבילה לזו של היראגאנה אחותה, כאשר פרחי כמורה במנזרים פישטו את צורת המניוגאנה לצורת כתיבה פשוטה. הקאטאקאנה וההיראגאנה מכונות שתיהן בשם הקיבוצי קאנה.

ככל שצורות הכתיבה היפניות התפתחו והתרחבו, החלה צורת הקאנג'י להיכנס לשימוש על מנת לציין מושגים, כגון שמות עצם, שמות תואר ופעלים, בעוד הקאנה שימשה לכתיבת סיומות פעלים, מילים יפניות מיוחדות ומילים זרות (אם כי השימוש בהן לצורך זה התפתח מאוחר יותר; במקור כל המילים הזרות נכתבו בצורה פונטית בעזרת קאנג'י).

סוגי קאנג'י

מרבית סימני הקאנג'י היפניים והסינים זהים בצורתם, או דומים זה לזה, אך קיימים סימנים ביפנית שאין להם מקבילה בשפה הסינית. קיימים סימנים בעלי משמעות זהה אשר נכתבים בצורה שונה, וסימנים זהים גרפית אשר מקבלים משמעות שונה ביפנית. ישנם גם סימנים ייחודיים ליפנית הנקראים "קוקוג'י" (Kokuji). ישנם מאות סימני קוקוג'י, ואף על פי שחלקם נדירים בשימוש יומיומי, רובם נעשו תוספת חשובה לשפה היפנית הכתובה. סימני קוקוג'י לדוגמה:

  • 峠 - טוגה (מעבר הררי)
  • 榊 - סאקאי (עץ סאקאי, סוג של קמליה)
  • 畑 - האטאקה (שדה יבול)
  • 辻 - צוג'י (רחוב, הצטלבות דרכים)
  • 働 - האטארה (עבודה)

בנוסף לקוקוג'י, ישנם קאנג'י אשר קיבלו ביפנית משמעויות שונות מהמקור הסיני. סימנים אלו אינם נחשבים כקוקוג'י אלא נקראים קוקון (国訓 kokkun)וכוללים סימנים כגון:

  • 沖 - אוקי (ליד החוף)
  • 椿 - טסובאקי (קמליה יפנית)

לעיתים ניתן לכתוב את אותו סימן קאנג'י בשתי דרכים שונות, המכונות 旧字体 (קיוּ־גִ'יטָאי, צורת סימן ישנה), ו־新字体 (שִׁין־גִ'יטָאי, צורת סימן חדשה). קיו־ג'יטאי היה בשימוש לפני סוף מלחמת העולם השנייה, אך לאחר המלחמה הציגה הממשלה היפנית את הסימנים המפושטים החדשים, שין־ג'יטאי. אף כי הסימנים החדשים דומים בחלקם לסימנים המפושטים בסין, למעשה שיטות הפישוט שונות מהותית.

ישנם גם סימנים סינים אשר היפנית עושה שימוש רק בתעתיק הפונטי שלהם (נקראים 当て字 אָטֶג'י), בסינית ישנם עוד סימנים רבים אחרים אשר לא נכללים גם ביפנית.

קריאה

לסימן קאנג'י עשויות להיות מספר צורות הגייה אפשריות, (במקרים נדירים אף עשר ואפילו יותר) כתלות בהקשר, כוונה, שימוש במורכבות ומיקום הסימן במשפט. צורות הגייה או "קריאה" אלו, מסווגות בדרך כלל לשתי קטגוריות: אוֹנְ־יוֹמי או קוּנְ־יוֹמי.

אונ־יומי

תעתיק האונ־יומי (音読み) של הקאנג'י (נקרא גם קריאת "אוֹן" או קריאה "סינית") מבוסס על קירוב יפני של ההגייה הסינית של הסימן בזמן שבו אומץ הסימן לשפה היפנית. חלק מהסימנים "יובאו" ליפן מספר פעמים ממחוזות שונים בסין ובתקופות שונות ולכן יש להם מספר הגיות אונ־יומי (ולפעמים גם מספר משמעויות). ישנם גם סימני "וואסאי קאנג'י" שלהם אין כלל הגיית "און".

לדוגמה, סימן הקאנג'י ל"בהיר" או "הבא" (明) יכול להגות כ־מְיוֹ, בהשאלה מוקדמת יחסית (המאה ה-5) מאזור דרום סין. בצירופים אחרים, נהגה אותה הסימן כ־מֵיי, השאלה מאוחרת יותר (מהמאות ה־7-9) מצפון סין. לעומת זאת, הסימן 込 לא הושאל בשום שלב מהשפה הסינית ולכן אין לו הגיית "און".

הגיית אונ-יומי מאופיינת פונטית בנטייתה לקריאה חד הברתית מאחר שכל סימן מייצג הברה סינית בודדה. עם זאת, רוב ההברות הסיניות (בעיקר בצורת ההגייה הסינית מהאלף הראשון, בה עיצורים סופיים היו שכיחים יותר מאשר בניבים של ימינו) לא התאימו בצורת הגייתן לצורת התנועה (פונולוגיה)־עיצור של היפנית הקלאסית. עקב כך, רוב הגיות האונ־יומי מורכבות משתי הברות כאשר ההברה השנייה מאריכה את ההברה הראשונה (בדרך כלל להברה שנגמרת בצליל e יתווסף הצליל i, ולהברה הנגמרת בצליל u יתווסף הצליל o) או שההברה השנייה היא אחת מהצורות הבאות: קו, קי, צוּ, צ'י או ־ן, אשר נבחרו בשל קירובן לעיצור הסופי של הסינית העתיקה.

קונ־יומי

קריאת קונ־יומי (訓読み) של קאנג'י (נקראת גם קריאת "קון" או קריאה "יפנית") היא קריאה המבוססת על ההגייה של מילים יפניות מקוריות אשר תאמו במשמעותן את משמעות המילים הסיניות כאשר האחרונות "יובאו" ליפן. גם כאן, ישנה האפשרות שלקאנג'י מסוים תהיה יותר ממשמעות "קון" אחת, וישנה גם האפשרות שלא תהיה לו משמעות כזו כלל.

למשל, לקאנג'י למילה מזרח 東, קיימת הגיית "און": טוֹ (להשוואה, במנדרינית: דונְג). אולם בשפה היפנית הייתה קיימת כבר מילה לציון המילה מזרח - הִיגָאשִׁי - ולכן הקאנג'י 東 קיבל מאוחר יותר את ההגייה היפנית כהגיית קונ־יומי. לעומתו, לקאנג'י 寸, המציין יחידת מידה סינית, לא הייתה מקבילה יפנית מוקדמת ולכן הוא נהגה רק בצורת אונ־יומי: סוּן.

סוגי קריאה נוספים

לחלק מסימני הקאנג'י ישנה קריאה נוספת, ידועה פחות, הנקראת נאנורי. הנאנורי נמצאת בשימוש בעיקר לציון שמות אנשים, והיא קרובה יחסית להגיית הקונ־יומי. שמות מקומות מצוינים גם הם לעיתים בקריאת נאנורי (או לעיתים בסוגי קריאה נדירים שלא מופיעים במקומות אחרים).

גיקון (義訓) היא דרך לקריאת צירופי קאנג'י אשר אין להם זיקה למשמעות הכתובה או המדוברת של צורת האונ־יומי או הקונ־יומי של כל סימן, אלא הם משמשים כביטוי עצמאי המורכב משתי מילים. לדוגמה, הצירוף 一寸 (איסּוּן) יכול להיות מתורגם כ"סוּן אחד" (סוּן - יחידת אורך), אך הוא שכיח יותר בקריאת הגיקון שלו: "צ'וֹטּוֹ" שמשמעותה: "קטן". בקריאת גיקון משתמשים ביפן גם לציון שמות משפחה יפניים.

לרבים מסימני האטג'י (קאנג'י הנמצאים בשימוש בשל ערכם הפונטי בלבד) נוצרה משמעות הנובעת מהשימוש שנעשה בהם. לדוגמה: מהמילה 亜細亜 - אה־ג'י־אה - אסיה - הושאל הסימן 亜 ועכשיו משמעותו היא "אסיה", כאשר הוא מופיעי בצירופים כגון 東亜 (טו־אה): מזרח אסיה, אף על פי שבעבר הוא שימש רק ליצירת הצליל אָה, מהמילה הפונטית 亜米利加 אמריקה (אה־מֶה־רי־קה, כאשר מה היא קריאה לא מקובלת של הסימן 米) נלקח הסימן השני ליצירת מטבע הלשון החצי־רשמי 米国 (בִּיי־קוֹקוּ, עם הקריאה היותר מקובלת של הסימן 米), שמשמעותו המילולית היא ארץ האורז אך למעשה הכוונה בו היא לארצות הברית.

ראו גם

קישורים חיצוניים

.jp

jp. היא סיומת אינטרנט של שמות התחום של יפן. תחת סיומת זו פעלו באמצע 2012 כ-1.3 מיליון שמות תחום שונים. הסיומת הוגדרה כשייכת ליפן בשנת 1986 על ידי ארגון ה-JPNIC. עם הגידול בפעילות והחשיבות של רישום שמות המתחם ביפן, הוחלט בשנת 2000 להקים ארגון ייעודי אשר ינהל את הפעילות. ארגון JPRS אשר הוקם תפס באופן מלא את האחריות ב-30 ביוני 2003. רישום שמות תחום יכול להיעשות רק עבור גורמים שיש להם כתובת פיזית ביפן. שמות המתחם (ללא מקטע הסיומת) יכול להתבצע באותיות לטיניות, או בתווי קאטאקאנה, היראגאנה, או קאנג'י.

אוקוריגאנה

אוֹקוּרִיגאנה (ביפנית: 送り仮名, מילולית: "אותיות מלוות") היא צורת שימוש מיוחדת באותיות היראגאנה בה מעניקים סימני ההיראגאנה משמעות מיוחדת לסימני קאנג'י במילים יפניות.

לרוב מצורפות אותיות ההיראגאנה לסימני קאנג'י המציינים פועל או שם תואר, ואשר מעניקים לו משמעות של זמן (עתיד, עבר או הווה) חיוביות או שליליות, נימוס דקדוקי ועוד.

שימוש נוסף באוקוריגאנה הוא העזרה בקריאת קאנג'י אשר לו יותר מצורת קריאה אחת. מאחר שלמרבית סימני הקאנג'י יש יותר ממשמעות אחת (אם כי לרוב המשמעויות זהות) וכן צורות אפשריות רבות ושונות לקריאה, סימני ההיראגאנה שמצורפים לקאנג'י מאפשרים לדעת מה היא צורת ההגייה הנכונה של הסימן.

בדוגמה שמובאת כאן, נעשה שימוש בפעלים שכיחים הכתובים בקאנג'י: "上" (מעלה) ו"下" (מטה), להם צורפו סימני היראגאנה כדי להראות את צורת קריאתם המשתנה. את הדוגמאות ביפנית יש לקרוא משמאל לימין.

上がる - אגארוּ (להגביה/להכין/להשלים). בצורת הקריאה הזו הסימן 上 נקרא כאַ.上る - נוֹבוֹרוּ (לטפס/לעלות). בצורת הקריאה הזו הסימן 上 נקרא כנוֹבוֹ.下さる - קוּדאסארוּ (לתת). בצורה זו הסימן 下 נקרא כקוּדַה.下りる - אוֹרירוּ (להנמיך/לרדת). בצורה זו הסימן 下 נקרא כאוֹ.כמו לרוב המערכות הדקדוקיות בשפה היפנית, גם לשימוש באוקוריגאנה מספר ורסיות, בעיקר בטקסטים ישנים. משרד החינוך היפני פרסם זה מכבר חוקים המאחדים את הצורות השונות וקובעים את צורת השימוש הנכונה והיחידה, אולם מילים רבות יוצאות דופן לשיטה זו.

אורתוגרפיה

אוֹרְתּוֹגְרַפְיָה (מיוונית, אורתו – "נכון" (ορθο), גרפוֹס – "שכותב" (γραφος)) היא מערכת הסימנים והכללים המשמשים לייצוג גרפי של שפה. האורתוגרפיה כוללת הן את הסימנים הגרפיים המשמשים לכתיבה (אותיות, לוגוגרמות, סימנים דיאקריטיים, סימני פיסוק, וכו'), והן את החוקים המתארים כיצד יש להשתמש בהם, כולל חוקי כתיב ופיסוק.

בחלק מהשפות מתייחסת המילה אורתוגרפיה לחוקי הכתיב בלבד. יש להבדיל בין אורתוגרפיה לטיפוגרפיה (אמנות סידור הדף המודפס והספר).

אורתוגרפיה של שפה כוללת גם את הכתב – האורתוגרפיה העברית היא אלפביתית, פונמית ומורפמית. דוגמאות לחוקים אורתוגרפיים הם חוקי הכתיב החסר והמלא.

באנגלית יש 26 אותיות המייצגות עיצורים ותנועות, אך אין סימני הטעמה. לעומת זאת כל אות אנגלית יכולה לייצג צלילים שונים וכל צליל (פונמה) יכול להיכתב במגוון אותיות. בנוסף, קיימים צירופי אותיות הנקראים דיגרפים כגון th, המייצגים צליל אחד. שפות שונות המשתמשות באלפבית אנגלי לא בהכרח חולקות אותם חוקים אורתוגרפים.

האורתוגרפיה היפנית נחשבת לאחת המסובכות בעולם. היא משלבת אלפי סימנים לוגוגרפיים (במקור סיניים) הנקראים "קאנג'י" ומייצגים מורפמות, עם מאה אותיות נוספות הנקראות "קאנה" (שכוללות את מערכי האותיות היראגאנה, קאטאקאנה, ומאניוגאנה ומייצגות הברות) וכן עם אותיות לטיניות הנקראות רומאג'י. כל המילים בשפה היפנית יכולות להיכתב בכל אחת מהשיטות היראגאנה, קאטאקאנה ורומאג'י ורובן גם בסימני קאנג'י. הבחירה באיזה כתב להשתמש מתבצעת לרוב על פי סטנדרטים נהוגים, קלות הקריאה ובחירה סגנונית. קיים ויכוח אם האורתוגרפיה הסינית היא לוגוגרפית או אידאוגרפית.

בודאי

בוּדאי, פּוּטאי או הוׂטֵיי (סינית: 布袋, פין-יין: Bùdài, קאנג'י: 布袋, רומאג'י: Hotei, וייטנאמית: Bố Đại מילולית מסינית: שק בד), הוא שמה של דמות ספק היסטורית של נזיר בודהיסטי מפורסם הידוע גם בשם הבודהה הצוחק (笑佛). בודאי מקודש במסורות הזן והצ'אן הנפוצות בעיקר בצפון מזרח אסיה, בפרט בסין, יפן ווייטנאם. הוא פעל לכאורה במאה ה-10 בממלכת ווּיוּ שבסין. משמעות שמו היא "שק בד" על שם שק הנוודים שהוא נושא עימו. מיוחס לו אופי עליז וחוש הומור מפותח, דבר שמבדיל אותו מרוב היצוגים של נזירים שהגיעו להארה.

ג'וסיי

ג'וסיי (ביפנית: 女性漫画) הן תת-קבוצה של מנגות המיועדת לקהל נשי בוגר המסוגל לקרא קאנג'י בלי להעזר בפוריגנה (Furigana), בדרך כלל בגילאים 18 עד 45. ביפנית, המשמעות של המילה ג'וסיי היא "נשים". בניגוד למנגות מסוג שוג'ו, המיועדות לקהל יעד של נערות, הנוטות להכיל תוכן אירוטי, מנגות ג'וסיי אינן מכילות בהכרח תוכן מסוג זה.

עלילות מנגות מסוג ג'וסיי עוסקות לעתים קרובות בתיאור ריאליסטי של רומנטיקה, בניגוד למנגות מסוג שוג'ו שמציגות בעיקר רומנטיים אידיאליים. הן נוטות להציג מיניות בצורה יותר מפורשת והתוכן בהן מועבר בצורה בוגרת יותר מאשר במאנגות שוג'ו. דוגמאות מפורסמות למנגות ג'וסיי כוללות את Loveless מאת Yun Konga, כמו גם Paradise Kiss מאת Ai Yazawa, ועבודותיה זוכות הפרסים של Erica Sakurazawa.

בחלק ממנגות הג'וסיי היותר מפורסמות דמות הגיבור היא גבר, וכמעט כל הדמויות הראשיות הן גברים, כמו כן, דמויות הגברים בדרך כלל מראות חמלה לגברים אחרים. מנגות ג'וסיי שמקבלות טלוויזיוני (אנימה) מכילות לעתים קרובות מאפיינים ונושאים הומואירוטים.

המקבילה הגברית לז'אנר הזה הוא הז'נאר סיינן.

גו (משחק)

גוֹ (קאנג'י: 囲碁; רומאג'י: Igo; סינית: 圍棋; פין-יין: weiqi; קוריאנית: 바둑) הוא שמו היפני של משחק אסטרטגיה מופשט שמקורו בסין. גו נחשב למשחק הלוח העתיק ביותר בעולם שעדיין משחקים בו היום. במזרח נחשב גו למשחק המפתח את ההיגיון ואת יכולת ההפשטה ומשחקים בו עשרות מיליונים בכל רחבי העולם, רובם במזרח הרחוק. למרות פשטות חוקיו, גו הוא משחק מסובך עם מספר אפשרויות עצום.

ציוד גו מסורתי כולל לוח עץ מסורתי המורכב מ-19 על 19 קווים ברשת, 361 אבני משחק - 181 אבנים שחורות עשויות לווחה ו-180 אבנים לבנות עשויות צדפים וקערות עץ לאבנים.

היראגאנה

היראגאנה (ביפנית: 平仮名, מילולית: "קאנה חלקה") היא מערכת כתב הברות, אחת מארבע מערכות הנמצאות בשימוש ביפן (האחרות הן קאנג'י, קאטאקאנה ורומאג'י).

ין יפני

ין יפני (סמל: ¥; ביפנית: 円, נהגה "אֶן") הוא המטבע הרשמי של יפן. זהו המטבע השלישי הנסחר ביותר בשוק מטבע החוץ אחרי דולר אמריקני והאירו. הקיצור הבנקאי לשם המטבע לפי תקן ISO 4217 הוא JPY.

יפן

יפן (ביפנית: 日本 – הגייה: ניהוֹן, ובעבר הייתה מקובלת ההגייה: ניפּוֹן; משמעות המילה היא "מקור השמש") היא מדינת איים בצפון-מערב האוקיינוס השקט, הנמצאת ביבשת אסיה. למרות היותה מדינה בינונית מבחינת שטחה, יפן היא המדינה השישית בעולם מבחינה תעשייתית, והמדינה הרביעית מבחינת עוצמתה הכלכלית, בחישוב לפי תמ"ג. יפן מכונה גם בשם: "ארץ השמש העולה" או "ארץ שמונת האיים הגדולים".

יפן היא ארכיפלג של 6,852 איים. האיים הראשיים הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו מהווים 97% משטחה היבשתי של יפן. כחברת ארגון המדינות המתועשות (G7), מונה אוכלוסייתה של יפן למעלה מ-127 מיליון איש, והיא המדינה העשירית בגודלה מבחינת אוכלוסייה. על פי האו"ם וארגון הבריאות העולמי, יפן היא המדינה שתוחלת החיים בה היא הגבוהה בעולם. מטרופולין טוקיו רבתי, בירת יפן, הוא אזור המטרופולין הגדול בעולם ובו למעלה מ-30 מיליון תושבים.

יפן בתקופת הכיבוש האמריקאי

הכיבוש האמריקאי של יפן הוא תקופה בהיסטוריה של יפן שנמשכה מכניעתה לאחר מלחמת העולם השנייה ב-1945 ועד לשנת 1951.

יפנית

יפנית (קאנג'י: 日本語; ביפן קרויה השפה: ,"Nihongo" "נִיהוֹנְגּוֹ", Nihon: יפן, Go: שפה) היא השפה המדוברת בפי 130 מיליון איש ביפן, ובקהילות מהגרים יפניות. יפנית שייכת למשפחת השפות הג'פוניות. קשרים עם שפות אחרות הוצעו במהלך השנים על ידי בלשנים, אולם אף אחד מהם לא התקבל גלובלית. על פי התפיסה הפילוסופית היפנית הידועה בשם ניהונג'ינרון, בשל בידודם של האיים, לשפה היפנית יש מבנה דקדוקי ותחבירי ייחודי, הגורם ליפנים לחשוב לפי תבניות מחשבה מסוימות, השונות מכל מקבילותיהן בעולם.

היפנית שפה צירופית, הניכרת במערכת של תוארי כבוד סבוכים המשקפת את הטבע ההיררכי של החברה היפנית. כל זאת בעזרת תבניות פעלים ואוצר מילים מסוים המציין את הסטטוס החברתי היחסי של הדובר, המאזין, והאדם המוזכר בשיחה.

באופן יחסי, בשפה יש מבחר צלילים קטן, ומערכת עלרוד לקסיקאלית משמעותית.

השפה היפנית נכתבת בשילוב של שלוש מערכות כתב: אותיות (סימניות) סיניות מותאמות הנקראות ביפנית קאנג'י (kanji - 漢字), ושני כתבים פונטיים שנוצרו מאותיות סיניות מותאמות. הם נקראים היראגאנה (hiragana - 平仮名) וקאטאקאנה (katakana - 片仮名).

בהיראגאנה נעשה שימוש נרחב ביותר בכתיבת השפה למטרות שונות, ביניהן הטיית פעלים, כתיבת מילות קישור ויחס, והוראת יפנית לילדים.

בקאטאקאנה משתמשים בעיקר בשביל לכתוב מילים או שמות שמקורם אינו בשפה היפנית.

ביפנית המודרנית נעשה שימוש לעיתים קרובות גם באלפבית הלטיני רומאג'י (rōmaji - ローマ字), בעיקר לשמות של חברות, לוגואים, פרסומות והקלדת טקסט יפני אל תוך המחשב.

ספרות מערביות בדרך כלל משמשות כספרות, אך גם ספרות יפניות הנכתבות בקאנג'י הן שגרתיות.

אוצר המילים של היפנית מושפע מאוד ממילים משפות אחרות. מספר רחב של מילים נשאל מהשפה הסינית, או נוצר מתבניות סיניות, במשך תקופה של לפחות 1500 שנים.

מאז המאה ה-19 המאוחרת, היפנית שאלה מספר נכבד של מילים משפות הודו-אירופיות, בעיקר מאנגלית.

כתוצאה מיחסי המסחר המיוחדים בין יפן לפורטוגל המוקדמת, במאה ה-16, ולאחר מכן עם הולנד במאה ה-17, פורטוגזית והולנדית גם הן הפכו לגורם משפיע.

כתב סיני

הכתב הסיני (漢字/汉字) הוא כתב המשמש לכתיבת שפות סיניות. הכתב התפתח כבר לפני למעלה מ-3,000 שנה. התיעודים המוקדמים ביותר של כתב סיני מתוארכים לכ-1200 לפני הספירה בעת שגשוג שושלת שאנג. השפה הכתובה מהווה גורם מאחד, שכן גם אם ישנו דמיון בין השפות הסיניות השונות, הן אינן מובנות הדדית בדיבור. הוא נמצא בשימוש גם ביפנית וברמה מוגבלת גם בקוריאנית. בעבר שימש אף לכתיבת וייטנאמית.

באופן מסורתי, הכתב הסיני נכתב בעמודות הנקראות מלמעלה למטה מימין לשמאל, אך כיום נכתב הכתב הסיני בעיקר בשורות אופקיות משמאל לימין, אם כי לעיתים הוא נכתב עדיין מלמעלה למטה, ולעיתים אף מימין לשמאל. כל תו מייצג צליל ולרוב אף מילה או רעיון (מורפמה); מכיוון שהסימנים משמשים בשפות שונות, הרי שהם נהגים בצורות שונות בהתאם לשפה או לניב. עם זאת, כאשר הם משמשים בסינית (או בקוריאנית), הם תמיד חד-הברתיים. לכל סימן בכתב הסיני יכולות להיות משמעויות רבות ומגוונות, ולסימנים רבים יש אף יותר מצורת הגייה אחת בהתאם למשמעות שלהם.

ספר הכרית

ספר הכרית (רומאג'י: Makura no Sōshi, קאנג'י: 枕草子) הוא ספר מחשבות והרהורים יפני, שנכתב על ידי סיי שונאגון בזמן היותה אשת-חצר של הקיסרית סדאקו, במהלך תקופת הייאן ביפן. הספר הושלם בשנת 1002.

בספר מתארת הסופרת רשימות למיניהן, מחשבות אישיות, אירועים מעניינים בחצר, שירה וגם דעות על אנשים בני זמנה. למרות היותה עבודה אישית, כישורי הכתיבה וכישוריה הפואטיים של המחברת הופכים עבודה זו לעבודה אומנותית מעניינת, והיא מוערכת כמסמך היסטורי חשוב. חלק מהספר נחשף בפני חצר הקיסרות במהלך ימי חייה של שונאגון. הספר תורגם לאנגלית על ידי איבן מוריס.

ישנו סרט הנושא שם זה של הבמאי פיטר גרינוויי, המתרחש בהונג קונג המודרנית, אך מתייחס לספר.

קאטאקאנה

קאטאקאנה (片仮名, בתרגום מילולי: "קאנה קטועה") היא מערכת הברות יפנית, אחת מארבע מערכות כתיבה יפניות (האחרות הן היראגאנה, קאנג'י ורומאג'י).

אותיות הקאטאקאנה מאופיינות בקווים מרובעים והן הפשוטות ביותר לכתיבה מבין הכתבים היפניים.

בקאטאקאנה נעשה שימוש עבור:

כתיבת מילים שמקורן אינו בשפה היפנית או הסינית, כגון: שמות של חפצים שמקורם במערב, שמות של מדינות זרות, שמות של אנשים ששמם אינו יפני.

אונומטופיה, לדוגמה hii ヒー שפירושו "אנחה".

שמות של מיני חיות וצמחים.

תעתיק של מילים בשפות זרות שאינן סינית (נקראות גאיראיגו). לדוגמה, "טלוויזיה" נכתבת terebi テレビ. צירופים זרים מתועתקים בדרך כלל עם נקודה אמצעית המפרידה בין המילים.

הדגשה. יכול גם להתפרש כ"מלים הנאמרות על ידי זר", או "עם מבטא זר".

כפוריגאנה, כמו ניקוד בעברית. מראה את ההגייה של מילה הכתובה באותיות רומיות, או של מילה זרה הנכתבת בקנג'י למען המשמעות, אך מיועדת להיות מבוטאת כמקור.

קודומו

קוֹדוֹמוֹ (יפנית: 子供) הוא מילה יפנית שמשמעותה "ילד". אף על פי כן, בעיני רבים מקוראי המאנגה והאנימה, המילה מתייחסת לז'אנר ספציפי שתוכנו מיועד בעיקר לילדים.

קודומו לעיתים משתמש באנימציה פשוטה יותר בהשוואה לז'אנרים אחרים של אנימה, ואף ישנו שימוש תכוף בכתוביות פוריגאנה (כתב-עזר לילדים המופיע ליד סמלי קאנג'י) למען הבנה קלה יותר של שכבות הגיל הצעירות שעדיין לא התמחו ברזי השפה היפנית.

עלילת הקודומו עוסקת בעיקר בנושאים אשר ידידותיים יותר לילדים/משפחה.

קליגרפיה

קָלִיגְרָפְיָה (בעברית: כְּתִיבָה תַּמָּה), היא אמנות הכתיבה הקישוטית. היא נעשית באמצעות עט או מכחול ייעודי. מקור המילה ביוונית - קאלוס (καλλος) "יופי", גראפוס (γραφος) "כתיבה".

יש להבדיל בין קליגרפיה לבין טיפוגרפיה (העוסקת בגופני דפוס ולא בכתב יד), ולבין אפיגרפיה (חקר תחריטי סימנים ואותיות במתכת או אבן) או פלאוגרפיה (חקר כתבי יד עתיקים).

רומאג'י

רומאג'י (קאטאקאנה: ローマ字, רומאג'י: rōmaji) הוא שיטת תעתיק של השפה היפנית לכתב לטיני (ליטון של יפנית). הרומאג'י כמעט ואינה משמשת בכתיבה יומיומית של יפנית, מלבד קיצורים למיניהם (לדוגמה - CDを買います - אני קונה תקליטור) וביאור של שמות לועזיים.

באנגלית, משמשת צורת כתיבה זו לכתיבת מילים שנכתבות בדרך כלל בקאטאקאנה, היראגאנה או קאנג'י, על מנת לבאר את המילה לאנשים שאינם קוראים יפנית, כגון מבקרים, לשם כתיבת שמות במסמכים בינלאומיים שאינם ביפנית ולתמיכה בזרים הלומדים יפנית.

ישנן מספר שיטות של רומאג'י. שלוש העיקריות הן הפבורן (Hepburn), קונריי-שיקי (Kunrei-Shiki, ISO 3602) וניפון-שיקי (Nippon-Shiki, ISO 3602 Strict).

שוטוקאן

שוטוקאן (松涛館, Shotokan) הוא זרם בקראטה שפיתח גיצ'ין פוּנאקוֹשי (1868-1957). שם העט של פונאקושי איתו חתם על שיריו היה "שוטו" שפרושו "גלי אורן" (התנועה של מחטי עץ האורן ברוח), בעוד משמעות המילה "קאן" היא "בית", השם "שוטוקאן" נכתב בידי תלמידיו על שלט מעל הכניסה למקום בו פונאקושי אימן את תלמידיו. פונאקושי הביא 'רשמית' את הקראטה מאוקינאווה ליפן עצמה, למרות שהיו מאמנים מאוקינאווה שלימדו קראטה ביפן לפניו.

סמל השוטוקאן, טיגריס חסום במעגל, מסמל את העצמה האדירה והפראית בה מחזיק הלוחם (טיגריס), עצמה המרוסנת ונמצאת בשליטה (מעגל), ומשוחררת אך ורק בעתות צרה.

תקופת הייאן

תקופת הייאן (ביפנית: 平安時代) היא החלק האחרון של התקופה הקלאסית בהיסטוריה של יפן, ונמשכה מ-794 עד 1185. התקופה נקראת על שמה של עיר הבירה בתקופה זו הייאן-קיו, קיוטו כיום. בתקופה זו היו הבודהיזם, הטאואיזם ושאר ההשפעות הסיניות בשיאם, ובה הגיעה החצר הקיסרית לשיא השפעתה. התקופה ידועה אף בשל התפתחות האמנות היפנית, בעיקר בשירה ובספרות.

פירוש המילה הייאן ביפנית הוא "שלום ושלווה."

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.