קאטינה

קאטינה (Katina) הייתה אניית פחם, אשר ב-1939 הוסבה על ידי חניכי תנועת הנוער בית"ר, לאניית מעפילים והביאה לארץ ישראל, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, מעל ל-1,000 מעפילים.

קאטינה
ארגון חניכי תנועת הנוער בית"ר
קורות ההפלגה
נמל המוצא נמל קונסטנצה ברומניה
מספר מעפילים 778
יום היציאה 20 בינואר 1939
מקום ההגעה
יום ההגעה 6 בפברואר 1939 (נחיתה ראשונה)
נתפסה 14 באפריל 1939
דברי דר. זליק פאול מפקד אוניית המעפילים קאטינה ב-1949
מילותיו על נייר של ד"ר זליק פאול, מפקד "קאטינה", באירוע שנערך עשור לאחר ההפלגה. הנייר מוצג בתערוכת קבע "אף על פי" במכון ז'בוטינסקי בתל אביב

תולדותיה

הפלגה (ינואר 1939)

האנייה נרכשה מסוחר אניות יווני בשם דווריס. צוותה מנה כ-10 איש, רב חובל, מלחים ואנשי תחזוקה, כולם יוונים. מפקד האנייה היה אמור להיות נתן קאלפוס, שליח בית"ר, שיגיע מארץ ישראל, אולם הוא נעצר על ידי הבריטים שליטי הארץ דאז. זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר מינה את ד"ר ראובן זליק פאול, בן ה-27 מריגה, שהיה אמור להיות נוסע פשוט באוניה, למפקדה. הנוסעים היו יהודים מכל רחבי מזרח אירופה. הם התרכזו בברנו שבצ'כוסלובקיה ומשם הגיעו ברכבת, במסע בן יומיים, לקונסטנצה, עיר נמל רומנית.

האנייה הפליגה מנמל קונסטנצה ב-18 בינואר 1939, כשעל סיפונה 738 מעפילים, קצת יותר מפי שניים מקיבולתה המקסימלית. הגברים הושמו בחלקה האחורי, בעוד הנשים והילדים מלפנים. בווארנה הצטרפו 40 מעפילים נוספים. כ-300 מהמעפילים היו חניכי בית"ר ורוב השאר חניכי תנועות השומר הצעיר והחלוץ. שלטונות רומניה התנו את מתן ההיתר להפלגת האנייה, בכך, שהיא תיקח עימה גם קבוצת פושעים יהודים שהשלטונות רצו להיפטר מהם. כך נכללו בין 778 המעפילים גם כ-20 פושעים יהודים, שהובאו אליה ישירות מהכלא הרומני.

תנאי ההפלגה היו קשים ביותר: צפיפות, תנאים סניטריים ירודים ומחסור במזון. מיכל המים המתוקים נסדק וכך אבד חלק גדול ממי השתייה והמעפילים נאלצו להשתמש במי ים מלוחים לרחצה ולהכנת תה. דליפת המים גם הרטיבה חלק ממלאי המזון היבש וכתוצאה מכך גדל גם המחסור באוכל. כל התנאים הללו גם גרמו לכך שבקרב המעפילים שררה תחלואה רבה, שלשול, הקאות וכיוצא בזה, ואחדים מהמעפילים נפטרו מדלקת קרום המוח, מה שגרם לכל הנמלים בדרך למנוע את עצירת האנייה אצלם, להצטיידות.

נחיתה ראשונה בארץ ישראל (פברואר 1939)

"קאטינה" הגיעה לגבול המים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, ב-6 בפברואר 1939, כשבועיים וחצי אחרי יציאתה לדרך. היא פגשה שם, בדיוק לפי התוכנית המקורית את הספינה ארטמיזיה, שהייתה אמורה להביא את המעפילים לקרבת החוף ולהנחיתם באמצעות סירות חתירה. 244 מהמעפילים אכן הועברו ל"ארטמיזיה", מהם 227 הונחתו בהצלחה בחוף הרצליה בעוד 17 מעפילי סירת החתירה האחרונה נתפסו על ידי הכוחות הבריטים. "ארטמיזיה" הוחרמה ואילו קאטינה עם מרבית המעפילים, מעל ל-500 איש, נמלטה ללב ים.

קאטינה שהתה באזור קפריסין, אולם הקשר עמה נותק. ב-28 בפברואר, אניית מעפילים אחרת, שהייתה בדרך לארץ ישראל, "ג'יפו ב'", הופנתה לעברה משום שהייתה מצוידת בתרופות ומזון. דא עקא, ה"ג'יפו" עלתה על שרטון צפונית לכרתים וטבעה. תפקיד שתי הספינות התחלף כעת ו-710 המעפילים שהיו על "ג'יפו" וניצלו, הועלו אף הם על "קאטינה". בסך הכל שהו כעת על "קאטינה" 1,241 נפש.

נחיתה שנייה (מרץ 1939)

האוניה התקרבה לחוף נתניה והצליחה להנחית 700 מעפילים, אלא שאז שוב, זרקורי ספינות המשמר הבריטיות גילו אותה והניסו אותה חזרה ללב ים.

"קאטינה" חזרה לפיראוס.

נחיתה שלישית (אפריל 1939)

ב-14 באפריל הגיעה הספינה בישת המזל לחוף כפר ויתקין, בניסיון ההנחתה השלישי של מעפיליה. הפעם היא נעזרה בספינה קטנה בשם "פאנגיאה קוניסטריו", חלופתה של "ארטמיזיה" המוחרמת. המעפילים החלו לרדת בסיוע אנשי "ההגנה" ותוך כדי ההנחתה התברר כי נפלה טעות, אנשי ההגנה ציפו לאוניית מעפילים אחרת, "אסימי". ואכן, מהר מאוד הצטרפה גם האחרונה להנחתה. אלא שרק 365 מעפילים הספיקו לרדת משתי הספינות. הנחתת השאר נעצרה על ידי הבריטים, כאשר שתי הספינות המנחיתות, אסימי ופאנגיאה קוניסטריו, התגלו ונתפסו.

ב-23 באפריל הודיעו השלטונות הבריטים על גירוש "פאנגיאה קוניסטריו", יחד עם 176 המעפילים שעליה ויחד עם אסימי ומעפיליה. במחאה על הגירוש הצפוי של "פאנגיאה קוניסטריו" ושל אסימי ארגנו מועצת פועלי חיפה וההגנה שביתה כללית והפגנה רבת משתתפים בחיפה. במקרה של "פאנגיאה קוניסטריו", שהייתה במצב גרוע ובסכנת טביעה בים הפתוח ההפגנה עזרה והמעפילים שוחררו על חשבון מכסת הסרטיפיקטים. מעפילי אסימי גורשו.

ד"ר פאול מפקד הספינה חזר לאלמוניותו. הוא הפך עם השנים לפתולוג בבית החולים הדסה (תל אביב), שם גם הקים מחלקה לסטטיסטיקה רפואית. נפטר בהיותו בן 60, בשנת 1972.

ב-5 במאי 2019 התקיים בכפר הנוער דוד רזיאל כנס רב משתתפים לכבוד 80 שנה להגעת קאטינה לארץ ישראל. כ-400 מצאצאי מעפילי האניה היו בין משתתפי הכנס.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

1943 בקולנוע

ערך מורחב – 1943

1973 בקולנוע

ערך מורחב – 1973

אליהו גלעזר

אליהו גלעזר (30 בינואר 1912 - 14 במאי 1989) היה פעיל ציוני בתנועת בית"ר, ממארגני עליית ההצלה מהשמדה בארצות אירופה, פובליציסט, נואם מוערך.

אסימי (אוניית מעפילים)

אסימי הייתה אוניית מעפילים שארגנה ההגנה.

ההעפלה

ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948 (כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי מאורגן החלה מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי ואף קודם לכן, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934). היא כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית.

בהיסטוריוגרפיה מקובלת חלוקת תנועת ההעפלה מ-1934, לשלוש תקופות עיקריות:

תקופה ראשונה – בין השנים 1934–1939. ההעפלה התגברה בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתגברות האנטישמיות באירופה. הבריטים הגבילו את מספר רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) שניתנו, בעקבות כך החלה העלייה הבלתי-לגאלית. ההעפלה הייתה מצומצמת וחסרת ארגון מרכזי, והתנהלה בעיקר בשלושה נתיבים: תנועות הנוער היהודיות הציוניות, כגון "החלוץ" במזרח אירופה ואנשי ארגון "ההגנה" בארץ; "עליית אף על פי" בניהול אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וגורמים פרטיים.

תקופה שנייה - בין השנים 1939–1945. עקב התנערות הבריטים מהבטחותיהם למפעל הציוני, שינה דוד בן-גוריון את דעתו, מהתנגדות לעלייה בלתי-לגאלית לתמיכה בה והחליט, כחלק ממרד העלייה אותו יזם, לאמץ את "המוסד לעלייה ב'" שהוקם על ידי חברי קיבוצים מהקיבוץ המאוחד ולהעמיד בראשו את שאול אביגור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהפכה ההעפלה למבצע הצלה. בתחילת המלחמה ההעפלה גאתה, אך לאחר מכן צומצמה מאוד עקב הקשיים הרבים שהציבה המלחמה. היא התמקדה בארצות הבלקן ובעלייה יבשתית ממדינות המזרח.

תקופה שלישית – בין השנים 1945–1948. לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה בניהול "המוסד לעלייה ב" וכ-84,000 מעפילים, מהם מעל ל-70,000 באוניות בפיקוד ימאי הפלי"ם, הגיעו לחופי ארץ ישראל. הבריטים תפסו את רובם המוחלט של המעפילים, התירו את כניסת חלקם על חשבון הסרטיפיקטים שהוקצו על פי הספר הלבן, גירשו למעלה מ-52,000 מעפילים למחנות המעצר בקפריסין וגירשו את מעפילי "אקסודוס", חזרה למחנות העקורים בגרמניה. רבים מניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, והבריחו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. בקיץ 1947 הוחל גם בהברחת מעפילים מארצות המגרב בצפון אפריקה. בנוסף הגיעו לארץ כ-150 מעפילים במטוסים (מבצע כנף).כיום מקובל להתייחס במונח "העפלה" גם לעליה למדינת ישראל לאחר הקמתה, אשר מקורה ביציאת יהודים בניגוד לחוק המקומי במדינות שאסרו על יהודיהן לעלות לארץ. הדוגמה הבולטת לכך היא העלייה ממרוקו. כבר בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל נכנסו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, בעקבות מגבלות שהטיל השלטון העות'מאני החל משנת 1881.

יוסף קרמין

יוסף קרמין "נבון" "מרדכי" (27 בדצמבר 1910 - 7 במרץ 1993) היה מתנדב להגנת היישוב, איש בית"ר, לוחם מחתרת האצ"ל ומבכירי מפקדיה, פעיל עליה ב'.

מלחמת העבדים הראשונה

מלחמת העבדים הראשונה הייתה מרד העבדים הראשון שפרץ ברפובליקה הרומית בין השנים 132-135 לפנה"ס. הייתה זו המלחמה הראשונה מתוך שלוש מלחמות העבדים שכוונו כנגד האימפריה הרומית. המרידה החלה בעיר אֵנָּה שבסיציליה והתפשטה על פני כל האי. את הכוחות המורדים הובילו נביא בשם אֵאוּנוֹס ומצביא בשם קלֵאוֹן. ההסבר לפרוץ המרד נעוץ ביחס המזלזל של האדונים לעבדיהם באי סיציליה ששגשג באותה עת מבחינה כלכלית וגרם לכך שרבים מהאדונים חיו חיי מותרות והחלו להתנשא ולהתעלל בעבדים. המרד נגמר לאחר שהקונסול פּוּבּליוס רוּפּיליוס צר על העיר אנה וחיסל את ההתקוממות.

עליית אף על פי

עליית אף על פי הוא כינוי לתנועת ההעפלה הבלתי ליגאלית של התנועה הרוויזיוניסטית שאורגנה על ידי ברית הצה"ר, בית"ר ואצ"ל.

פול צונגס

פול אפתמיאוס צונגס (באנגלית: Paul Efthemios Tsongas‏; 14 בפברואר 1941 — 18 בינואר 1997) היה פוליטיקאי אמריקאי שייצג את מדינת מסצ'וסטס בשני בתי הקונגרס של ארצות הברית. תחילה היה חבר בית הנבחרים מטעם מחוז הקונגרס החמישי של מסצ'וסטס בשנים 1975–1979, ואחר כך כסנטור עד 1985. בבחירות המקדימות למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית ב-1992 ניצח שבעה מועמדים, אך בסוף גבר עליו ביל קלינטון.

יליד לוול שבמסצ'וסטס, צונגס למד בדארטמות' קולג', בבית הספר למשפטים בייל ובבית הספר לממשל ע"ש קנדי בהרווארד. לאחר שעבד עבור חיל השלום וכעוזרו הפרלמנטרי של חבר בית הנבחרים פרנק בראפורד מורס, נבחר לחבר מועצת עיריית לוול ולנציב מחוז מידלסקס. ב-1974 הוא זכה בבחירות לבית הנבחרים, וייצג את מחוז הקונגרס החמישי של מסצ'וסטס. בבחירות 1978 לקונגרס גבר על הסנאטור הרפובליקני המכהן אדוארד ברוק ונבחר לסנאט. בקונגרס, לצונגס יצא מוניטין כליברל חברתי ושמרן פיזיקלי.

ב-1983 אובחנה אצלו לימפומה שאינה הודג'קין ובעקבות זאת בחר שלא להתמודד לכהונה שנייה בסנאט לקראת בחירות 1984. הוא שב לפוליטיקה רק אחרי שצלח השתלת מח עצם. הוא זכה להצלחה ראשונית בפריימריז הדמוקרטים לנשיאות ארצות הברית ב-1992, וזכה בפריימריז בניו המפשייר, אך פרש מהמירוץ הנשיאותי במרץ 1992 והביע את תמיכתו בביל קלינטון. הוא נפטר ב-1997 כתוצאה מדלקת ריאות שהסתבכה ומלימפומה שאינה הודג'קין.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.