צרעת מרים

צרעת מרים. הסיפור על צרעת מרים מופיע בספר במדבר, פרק י"ב.

Tissot Miriam Shut Out from the Camp
וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים.
מרים מחוץ למחנה, ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו משנת 1896 לערך.

הסיפור המקראי

א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר. וַיִּשְׁמַע ה'. ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ד וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם: צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד. וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. ה וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ו וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם, ה' - בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. ז לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה? ט וַיִּחַר אַף ה' בָּם, וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. יא וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי, אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. יב אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. יג וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ. יד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף. טו וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם. טז וְאַחַר, נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר פָּארָן. (במדבר, י"ב, א'-ט"ז)

סיפור מקראי זה, עוסק בגדולת משה כנביא. בסיפור זה מדברים אהרן ומרים סרה על נישואיו של משה עם אשתו הכושית ועל ייחודיות נבואתו. משה אינו מגיב לטענותיהם ובפסוק ג', ה' מגיב על הטענה ואף מנמק זאת כי: הָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. טענת ה' מפורטת ובסופה ה' מעניש את מרים בצרעת. בסיפור זה ה' מבחין בין משה לבין כל נביא (פסוקים ו'-ז'). ה' מעניש את מרים בעונש נורא צרעת (פסוקים ט'-י'). אהרן מתוודה על חטאו וחטאה של אחותו, בפני משה ומבקש רחמים עליה (פסוקים י"א-י"ב). משה מתפלל לה' (פסוק י"ג) והוא מסביר לו שאילו אביה היה מענישה ביריקה בפנים היא הייתה מסתגרת מבושה שבעה ימים, ולכן עליה להיות מורחקת ממחנה ישראל לשבעה ימים. לאחר שבעת ימי ההסגר, חוזרת מרים למחנה ובני ישראל ממשיכים במסעם לארץ המובטחת.

הסיבות לעונש

Miriam and Aaron complain against Moses

אהרן ומרים דיברו סרה באישה הכושית שמשה נשא לאישה. מהכתוב לא ברור מיהי האישה הכושית, שלקח משה. לדעת ראב"ע, ועל פי התלמוד הבבלי, מדובר בציפורה. ולדעת רש"י הטענה הייתה על שגירש אותה. הרשב"ם, על פי דברי הימים של משה רבנו, מבאר כי הכוונה לאישה מכוש, שמשה נשא אותה (בלא לדעת שלא מימש את נישואים אלו). הכתוב אינו מסביר גם מדוע לא ראו מרים ואהרן בעין יפה את התקשרותו של משה לאישה הכושית, אך ברור כי התנגדותם קשורה לתפקידו של משה בהנהגת העם. הפועל "וַתְּדַבֵּר" מעיד על כך, שמרים היא יוזמת השיחה והיא המובילה אותה.[1]

חז"ל כורכים את הסיבות לעונש הצרעת בלשון הרע כך: אמר רבי חנינא: "אין הנגעים באים אלא על לשון הרע. אמרו חכמים: תדע לך שהנגעים על לשון הרע, הרי שמרים הצדקת על ידי שדיברה לשון הרע במשה אחיה דיברו בה הנגעים. סימן לכל בעלי לשון הרע. הווי: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם."[2] והרי דברים קל וחומר: מה מרים שלא דיברה אלא בפניו של משה ולהניתו של משה (שיחזיר את אשתו) ולשבחו של מקום ולבניינו של עולם, כך נענשה, כל במדבר בגנותו של חברו ברבים על אחת כמה וכמה."[3]

רש"י מסביר את העונש למרים ולא לאהרן בכך שדיברה ראשונה, על פי הכתוב וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה - היא פתחה בדיבור תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב תחילה. לשיטתו כל פעם שנוקט המקרא בלשון דיבר, כוונת הדברים ללשון קשה כאמור בבראשית מ"ב ל: "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ, אִתָּנוּ--קָשׁוֹת; וַיִּתֵּן אֹתָנוּ, כִּמְרַגְּלִים אֶת-הָאָרֶץ."

רבי אברהם אבן עזרא מבין את הכתוב בכך שהיא הייתה הדוברת: ואהרן הסכים או החריש.[4]

עונש הצרעת

הצרעת פגעה בעור החיצוני, עורה של מרים הלבין כשלג וכך בפסוק: וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. הצרעת במקרא אינה המחלה הידועה בתקופה המודרנית כמחלת הנסן. סימניה של מחלה זו ברורים-התעבות העור המכונה: FACIES LEONTINA, פני אריה, אובדן כושר תחושתי ונשירת איברים. סימנים אלו אינם מופיעים במקרא. הסימנים המופיעים בספר ויקרא, פרק י"ג אינם מאפיינים את מחלת ההאנסן, אך בפסוק י"ב בפרק זה מצוי רמז להרס הרקמות הקיים בגופו של המצורע: וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. לזיהוי הצרעת הועלו מספר אפשרויות. בספרו הרפואה במקרא ובתלמוד מזהה ד"ר יצחק פרויס שלא מדובר בצרעת אלא מדובר בפסוריאזיס בהתחשב בעובדה כי מרים החלימה לאחר שבוע.[5] עונשה היה פתאומי והכתוב בפרק מבהיר זאת. הכתוב: וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת ממחיש את מורכבות המעמד.

מרים מורחקת מהקהילה לאחר שהיא נענשת. מכך אפשר להבין כי תגובת החברה היא מיידית והיא הרחקת החולים. תקופת ההרחקה נמשכת כל עוד החולה לא נרפא. המילה טומאה אינה מופיעה בפרק זה אך במופעיה במקרא היא באה לצד הביטוים: שִׁבְעַת יָמִים, המופיעים בספר ויקרא, פרק י"ג.[6] לדעת פרשנים, פסוק י"ב, מכוון בכתוב בפועל תְהִי למרים: אל נא תהיה מרים כמת, שכן המצורע בימי קדם משול למת, ועל כך רש"י: ששניהם מטמאים בביאה.לעומתו הפרשן רבי עובדיה ספורנו מסב את הפועל: תְהִי למשה: אל נא תהיה אתה כמת, שתניח חצי בשרך במדבר. מפסוק י"ד מובן כי פגע מרים בצרעת משול ליריקת אביה בפניה. היריקה נחשבת במקרא כעונש שיש עמו קלון, שלא ימחה במשך זמן רב ועל כך גם עומד בעל ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ט': וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו.[7]

תפילתו של משה והיענות ה'

סיפור על הנביא המתפלל בעד יחידים בתנ"ך קיימים בכמה סיפורים.[8] תפילתו של משה לה' כדי שירפא את מרים מצטיינת בקיצורה. בהשוואה לתפילות אחרות, ארוכות ומנומקות שנושא משה, תפילה זו היא בת מילה אחת רְפָא, שכן שאר המילים בפסוק הן מילות זירוז ופנייה. ייתכן כי קיצורה של פנייה זו היא, שמדובר בעיניין פנימי משפחתי ואילו תפילות למען העם הן ארוכות ומנומקות היטב. בתשובת ה' בפסוק י"ד, אפשר לראות, שסליחתו אינה שלמה.[9]

חזרתה של מרים

הפועל תֵּאָסֵף בפסוק י"ד מתאר תהליך קליטת אדם נטוש. קשר לשוני נמצא גם במלכים ב', ה', א'-י"א שם חוזרת המילה צרעת בזיקה למילה אסף ארבע פעמים. פועל זה מתאר מונח משפטי, שהוא ניגוד לפועל השלך. הפועל אסף בא לתאר קליטתו של אדם מחדש, של מי שהושלך. הקשר בין סיפורי המקרא בהם נעזבו מצורעים לפועל אסף אינו מקרי. המצורע נתפס כיצור נטוש, עזוב ונחשב למת בחברה המקראית. רפואתו ושובו של החולה בצרעת לחברה, נתפסים כלידה מחדש.[10]

צרעת במקרא

החולים במחלת הצרעת הורחקו מהקהילה, מחברת בני האדם. החולים במחלה היו משולים למתים, וחיו בבידוד ובנידוי.

מחלת הצרעת קיבלה משמעות דתית-פולחנית, והיא קשורה בדיני טהרה וטומאה, ככתוב בספר ויקרא, פרק י"ג-י"ד. המחלה נחשבה כעונש אלוהי על חטאים שונים: כמו מרים אשר נענשה בצרעת על שדיברה סרה במשה (במדבר, י"ב, י'); עוזיהו מלך יהודה היה מצורע, כאשר ניסה להקטיר על המזבח, וישב בבידוד בבית החופשית (דברי הימים ב', כ"ו, י"ט); צרעת נעמן דבקה בנערו של אלישע, גיחזי לאחר שאלישע מקלל אותו שצרעת נעמן תעבור אליו וזרעו. (מלכים ב', ה', כ'-כ"ז). בסיפור מצור שומרון, בספר מלכים ב', פרק ז', מסופר על מצורעים אשר חיו מחוץ לעיר שומרון, חייהם היו הפקר וכניסתם הייתה אסורה בימי שלום ומלחמה. ריפוי החולים בצרעת נחשב לנס, והריפוי נעשה בעזרת ה'.

סיפורי המקרא מדגישים כי המחלה והרפואה הם בידי האל. המחלה נתפסה כעונש ואילו הריפוי מהמחלה הוא חסד שעשה האל עם האדם וזהו מסימני תפיסת הגמול במקרא.[11]

צרעת בספרות המסופוטמית

תפיסת הצרעת במקרא הייתה חלק בלתי נפרד מתפיסת המחלה במזרח הקדום. באיפוסים של המזרח הקדום נתפסה הצרעת כקללת האלים. המצורע נודה מהמחנה, סיפור עלילות גילגמש מבהיר זאת:[12]

הראית את האיש המצרע? ראיתי. מה מעשהו? לחמו יאכל לבדו, מימיו ישתה לבדו, פתותי לחם יאכל, נטפי מים ישתה, מחוץ לעיר ישב.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אילנה פרדס, הבריאה לפי חווה גישה ספרותית פמיניסטית למקרא, תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 13–16.
  • יעקב ליכט, פירוש על ספר במדבר יא-כא, ירושלים, מאגנס, תשנ"א.
  • נחום אברהם, אנשי שוליים במקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 2011.
  • רחל רייך, האישה אשר נתתה עמדי, נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא,הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 91–100.
  • שרה קמין, רש"י: פשוטו של מקרא ומדרשו של מקרא, ירושלים, מאגנס, תשס"ז, עמ' 217–222.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ על האישה הכושית בפירושו של רש"י ראו: שרה קמין, רש"י: פשוטו של מקרא ומדרשו של מקרא, ירושלים, 2007, עמ' 217–222.
  2. ^ ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ט'
  3. ^ דברים רבה ו'
  4. ^ יעקב מילגרום, אציקלופדיה עולם התנ"ך: במדבר, ירושלים, עתי דודיזון, 1993, עמ' 79.
  5. ^ יצחק (יוליוס) פרויס, הרפואה במקרא ובתלמוד, ירושלים: מאגנס, 2012, עמ' 500-490.
  6. ^ נחום אברהם, אנשי שוליים במקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, 2011, עמ' 72.
  7. ^ ראו גם ספר ישעיהו, פרק נ', פסוק ו'.
  8. ^ על הנביא ה"מתפלל בעד" ראו אצל: זאב ויסמן, מושיעים ונביאים: שני פניה של הכריזמה במקרא, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 144-138.
  9. ^ יצחק אבישור, אנציקלופדית עולם התנ"ך: במדבר, ירושלים: עתי דויזון, 1993, עמ' 81.
  10. ^ נחום אברהם, אנשי שוליים במקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, 2011, עמי 11–12, 74-73.
  11. ^ פנינה גלפז-פלר, יציאת מצרים: מציאות או דמיון, תל אביב, שוקן, 2002, עמ' 17.
  12. ^ ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תל אביב: עם עובד, 1996, עמ' 320.
במדבר

ספר במדבר הוא הספר הרביעי מבין חמשת חומשי התורה.

הספר נקרא גם "חומש הפיקודים" כיוון שיש בו שני מִפקדים של בני ישראל וכן מפקד נפרד ללויים. מכאן גם באו השמות הלועזיים Ἀριθμοί בתרגום השבעים ו-Numeri בוולגטה (כלומר - "ספירה").

ספר במדבר עוסק בנדידת בני ישראל במדבר, תקופה של כ-40 שנה, בין היציאה ממצרים עד לכניסה לארץ-ישראל, ולמעשה מתמקד רק בתחילת התקופה הזו ובסופה.

האישה הכושית

האישה הכושית הייתה אשתו של משה רבנו ומוזכרת פעם אחת בתורה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (ספר במדבר, פרק י"ב, פסוק א').

מרים מתלוננת באוזני אהרן על אודות האישה ה"כושית" אשר לקח משה, וכעונש על דבריה לוקה בצרעת. פרשנים חלוקים בדעותיהם אם הייתה זו צפורה או אשה נוספת שנשא משה.

המשכן

המשכן (או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד"), הוא מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. את המשכן בנו אמנים מומחים, ובראשם בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, על פי ציווי ה' המתואר בפרשיות תרומה ותצוה בספר שמות. הקמת המשכן מתוארת בסופו של הספר, בפרשיות ויקהל ופקודי, ודינים ופרטים נוספים אודותיו מתוארים גם בספרי ויקרא ובמדבר. על פי המתואר במקרא, אוהל זה שימש את ישראל לאורך כל תקופת המדבר, וכן לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, להקרבת קורבנות ולמטרות פולחניות נוספות, וכן לשם היוועדות האל עם משה, והשראת שכינתו בקרב עַם ישראל.

שנים רבות שכן אוהל מועד, ומשכן האבן שהחליף אותו, בשילה. המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים נבנה כתחליף קבע למשכן, ועל אף הבדלים מסוימים בגודל ובמבנה הפנימי, קיימים קווי דמיון רבים בין השניים.

חצרות

חֲצֵרוֹת הוא אזור הנזכר במקרא. אחת מתחנותיהם של בני ישראל במהלך נדודיהם במדבר.

חצרות נזכרת בתנ"ך כתחנתם של בני ישראל לאחר שעזבו את קברות התאווה:

"וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת. וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה."בחצרות התרחש מעשה צרעת מרים, כאשר מרים הנביאה דיברה על משה בגלל האישה הכושית, ובשל כך נענשה בצרעת. בשל מחלתה של מרים, התעכבו בני ישראל בחצרות שבוע, ורק לאחר מכן המשיכו לרתמה.

זיהוי חצרות שנוי במחלוקת. כיוון שחצרות הייתה תחנתם השנייה של בני ישראל לאחר הר סיני, שאלת זיהויה תלויה בזיהויו של הר סיני. התומכים במיקומו בג'בל מוסא מוצאים אותו בעין חֻצְ'רַה שבדרך מההר אל עציון גבר. זיהוי זה נפסל על ידי חוקרים הטוענים כי באזור לא נמצאו ממצאים ארכאולוגיים מהתקופה המקובלת ליציאת מצרים. ג'רוויס, שזיהה את הר סיני עם ג'בל חלאל, מזהה את חצרות עם חַצ'ירַה המצויה בחלקו הדרומי של ההר. חצר בהקשר זה, היא יישוב קבע בניגוד למחנה נוודים, אך כזה שלא הגיע למעמד של עיר מוקפת חומה.

מרים הנביאה

מִרְיָם היא דמות מקראית, בת עמרם ויוכבד, משבט לוי, אחות אהרן ומשה. נמנית עם שבע הנביאות שקמו לישראל.

נגע הצרעת

נגע הצרעת ביהדות הוא כתם שמופיע על עור האדם, על קירות הבית או על בגדי עור, צמר או פשתים. הרמב"ם מונה שש מצוות השייכות לנגע הצרעת - כולל שילוח אדם הנגוע מן המחנה. לנגע זה אין משמעות רפואית, ויש להבחין בינו לבין מחלת הצרעת. בספרות חז"ל, הצרעת היא בעלת משמעות רוחנית וסיבותיה הן כשלים מוסריים של האדם, לדוגמה, לשון הרע (מרים) או רהבתנות (עוזיהו).

נדודי בני ישראל במדבר

נדודי בני ישראל במדבר, לפי המסופר בתורה, נמשכו ארבעים שנה, מתום יציאת מצרים ועד לכניסתם לארץ כנען. בלשון חז"ל מכונים אלו שנדדו ממצרים ולא זכו להיכנס לארץ המובטחת כבני "דור המדבר".

תחילתו של המסע ממצרים לארץ כנען במעמד הר סיני, שהתרחש שבעה שבועות לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, ובו התגלה אלוהים לבני ישראל בהר סיני, ונתן להם את התורה.

במהלך המסע אכלו בני ישראל מן שירד משמים, המן היה יורד פעם ביום במשך 6 ימי השבוע, בשבת לא קיבלו מן מאחר שבשישי ירד מנה כפולה.

פרשת בהעלותך

פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ היא פרשת השבוע השלישית בספר במדבר. היא מתחילה בפרק ח', פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ב, פסוק ט"ז.

בפרשת בהעלותך מסתיימות ההכנות של בני ישראל לקראת היציאה למסע במדבר סיני אל עבר ארץ ישראל. עם היציאה למסע מתגלות בעיות, קשיים וסכסוכים פנימיים בתוך המחנה, לרבות פגיעה במנהיגותו של משה רבנו.

צרעת

צרעת, הידועה גם בשם מחלת הנסן, היא מחלה זיהומית הנגרמת על ידי החיידק ממין Mycobacterium leprae ויכולה להוביל לעיוותים בגוף ועל העור. המחלה קרויה על שם החוקר הנורווגי גרהארד ארמור הנסן (Hansen), שבשנת 1873 זיהה את החיידק הגורם למחלה, המופיע בריכוזים גבוהים מאוד בפצעי הצרעת.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.