צעדות המוות

צעדות המוותגרמנית: Todesmärsche) הוא הכינוי שניתן על ידי אסירי מחנות הריכוז וההשמדה להצעדה כפויה ממחנות ריכוז והשמדה ליעדים אחרים. הכינוי אומץ על ידי ההיסטוריונים וחוקרי השואה להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא-אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם, ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.

על אף שצעדות המוות ידועות בעיקר מתקופת חיסול מחנות הריכוז לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, הרי שהתופעה הייתה שכיחה למדי במשך כל שנות המלחמה.

Dachau-dm2
צעדת המוות של אסירי מחנה דכאו, גרמניה

צעדות המוות בראשית המלחמה 1943–1939

צעדת המוות הראשונה התקיימה בדצמבר 1939 בחלם שבפולין. כ-2,000 יהודים גורשו מהעיר ורובם נרצחו.[1]

צעדת מוות נוספת אורגנה על ידי האס אס בינואר 1940 בפולין הכבושה. במחנה השבויים ליפובה (Lipowa) שבלובלין נמצאו שבויי הצבא הפולני שנשבו בעת הפלישה הגרמנית לפולין. ביום ראשון, 14 בינואר, הופרדו כ-800 שבויי מלחמה יהודים מיתר השבויים, ובמשך מספר ימים הוצעדו בליווי פלוגת אס אס רכובה לביאלא פודולסק, מרחק של כ-100 ק"מ. לכל אורך הדרך נרצחו מאות מן השבויים, ובסופה שרדו עשרות אחדות של שבויים שהגיעו ביום האחרון לביאלא פודולסק.

ביוני 1941 החלה הפלישה הגרמנית לברית המועצות (מבצע ברברוסה) ומאות אלפי שבויים סובייטים הועברו על ידי הגרמנים ברחבי השטחים שנכבשו, כאשר רבים מהם נרצחים בדרכים או בגאיות ההריגה. בחודשים יולי-אוגוסט הועברו רבבות מיהודי בסרביה ובוקובינה בצעדות מוות לטרנסניסטריה, אלפים מהם נרצחו על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה הרומנים בדרכם לשם.

עם חיסול הגטאות במזרח אירופה (1942-1943), נערכו עשרות צעדות מוות, שבהן הוצעדו היהודים מגטאות קטנים לגטאות גדולים או לנקודות איסוף בדרכם למחנות המוות. רבים מהם נרצחו על ידי החיילים הגרמנים ומשתפי הפעולה המקומיים.

צעדות המוות באפריל-דצמבר 1944

ערך מורחב: צעדות מוות בודפשט-הדיאשהאלום (סתיו 1944)

באביב ובקיץ של 1944, בעת שבמזרח התנהלה המתקפה הגדולה של הצבא האדום (האופנסיבה הרוסית) ובמערב התבצעה הנחיתה הגדולה של בעלות הברית, פתחו הגרמנים בצעדים לפינוי מחנות ריכוז והשמדה שעמדו בסכנת נפילה בידי הצבא האדום. בשלב הראשון פונו המחנות בפולין ובארצות הבלטיות, כאשר הפינוי התבצע בעיקר על ידי רכבות או אוניות (בפינוי מחנה הריכוז קיזרולד), אך חלק מן האסירים פונו מן המחנות בצעידה רגלית. זמן קצר לאחר מכן, החל גל עצום של מסעות מוות בכל מרחבי הכיבוש הגרמניים.

מחנה ההשמדה הראשון שפונה היה מיידנק, הפינוי החל ב-1 באפריל 1944 ונמשך ברציפות עד לשחרורו ב-22 ביולי על ידי הצבא האדום. אלפי אסירים פונו לאושוויץ, שטוטהוף, בוכנוולד, גרוס-רוזן, זכסנהאוזן ומחנות קטנים נוספים במערב פולין. אחרוני המפונים, כ-1,000 אסירים, פונו מן המחנה בצעדה מבוהלת שעות ספורות לפני כניסת הצבא האדום. רובם נרצחו ונהרגו במהלך המסע ובסופו הגיעו לאושוויץ 451 אסירים מתוך ה-1,000 שיצאו. בשל נסיגתם החפוזה, לא הספיקו הגרמנים לחסל את רוב מסמכי המחנה ואת מתקני ההשמדה שפעלו בו. ביום השחרור היו במיידנק כ-2,500 אסירים - עדות חיה לזוועות שהתחוללו במחנה במשך שנות קיומו.

ב-28 ביולי 1944 פונה המחנה שהוקם על חורבות גטו ורשה (השתייך לרשת מחנות מיידנק והכיל אסירים יהודים בעיקר מיוון והונגריה) ו-3,600 מתוך 4,400 אסיריו הוצעדו לעבר קוטנו (Kutno), מרחק 130 ק"מ. הגרמנים לא סיפקו מזון לאסירים לכל אורך הדרך ואף לא איפשרו להם להתעכב על מנת לשתות מים, כל מי שכוחותיו לא עמדו לו ופיגר אחר האחרים נורה על ידי הגרמנים. כ-1,000 אסירים נרצחו במהלך המסע לקוטנו. עם הגיעם לקוטנו הועמסו האסירים על רכבות משא, כ-90 בקרון. מאות מן האסירים מתו במהלך הנסיעה וב-9 באוגוסט 1944 הגיעו למחנה הריכוז דכאו פחות מ-2,000 אסירים מכלל אלו שיצאו לדרך.

בספטמבר 1944, הוצאו 4,000 אסירים יהודים ממחנה בור שביוגוסלביה ובמשך שמונה ימים הוצעדו כמעט ללא אוכל לבלגרד ומשם להונגריה. רוב האסירים נרצחו בדרך ורק כמה מאות הגיעו להונגריה, שם הועלו על רכבת שהובילה אותם למחנה הריכוז אורניינבורג. בין הנרצחים בצעדה זו היה גם המשורר היהודי-הונגרי מיקלוש רדנוטי, ולאחר המלחמה נמצאה גופתו בקבר אחים של הרוגי הצעדה ובכיסיו נמצאו שיריו האחרונים אותם כתב באותה הצעדה, בין השירים היה גם השיר "מסע מזורז" שתורגם לעברית על ידי משה גנן.

ב-8 בנובמבר 1944 החלה בבודפשט אחת מצעדות המוות הגדולות ביותר שידעה המלחמה, כ-80,000 יהודים נשלחו במסע רגלי מערבה לכיוון הגבול ההונגרי - אוסטרי כשאנשי משמר, בעירק ז'נדרמים ואנשי צלב החץ ההונגרים מלווים אותם. אלפי יהודים נורו למוות באותה צעדה ואלפים אחרים מתו כתוצאה מהרעב, הקור והמחלות שתקפו אותם. עם זאת, אלפי יהודים ניצלו מהצעדה הודות לפעילותם הנמרצת של דיפלומטים זרים (ראול ולנברג השוודי, קרל לוץ השווייצרי ואחרים), שהוציאו יהודים משורות הצועדים, העניקו להם תעודות חסות וליוו אותם בחזרה לבודפשט. מגבול אוסטריה עשו השיירות את דרכן, תחת ליווי האס.אס. למפעלי תעשיה כעובדי כפייה ולמחנות הריכוז השונים (מרביתם לדכאו ומאוטהאוזן). צעדה גדולה זו מתוארת כאמור בערך מורחב: צעדות מוות בודפשט-הדיאשהאלום (סתיו 1944).

במהלך חודשיה האחרונים של שנת 1944 פונו עשרות תתי-מחנות קטנים מיושביהם והללו הועברו למחנות המרכזיים באותו האזור. במסגרת אותם פינויי מחנות ונוכח התקדמות הרוסים במזרח, פונו בדצמבר של אותה שנה גם כ-200 נשים יהודיות ממחנה המשנה שטיינורט למחנה המשנה לנשים פרושץ'-גדנסקי. על אותו פינוי סיפרה מינה לויפגרבן:

"התחלנו ללכת ברגל, היה זה סוף 1944, חורף ושלג וקור. לבשנו רק בגדי קיץ, סמרטוטים מרופטים, בלי גרביים ועם נעליים קרועות... בדרך מצאתי זוג נעלי עץ אשר נותרו מטרנספורט אחר. גם בגדים התגוללו בדרך הזאת אבל לא נגענו בהם. רק נעליים לקחנו. כל הדרך הייתה זרועה הרוגים, דם, בגדים מפוזרים... בלילות היו מכניסים אותנו לגורן. אוכל לא נתנו לנו בכלל"

(מתוך עדותה של מינה לויפגרבן (מיכלובסקי), א"מ, A.229)

צעדות המוות ב-1945

PikiWiki Israel 12490 the death march from dachau
אנדרטת צעדת המוות מדכאו ביד ושם בירושלים מעשי ידי הפסל הגרמני הוברטוס פון פילגרים

מקורות גרמניים מלמדים כי בראשית ינואר 1945 היו במחנות הריכוז בגרמניה ובפולין מעל לכ-700,000 אסירים (מרביתם גברים). אוסוולד פוהל, מי שעמד בראש WVHA (המשרד הראשי למשק ולמינהל של האס אס), העריך במשפטו כי כרבע מיליון מאותם אסירים הועסקו בתעשיות החימוש ומספר זהה של אסירים הועסקו בשיקום התשתיות (שניזוקו קשות כתוצאה מהפצצות בעלות הברית) ובעבודה בתוך המחנות עצמם.

תהליך קבלת ההחלטות ופינוי המחנות התנהל בשני שלבים:

  • ינואר-פברואר 1945 - פינוי מחנות הריכוז הגדולים במזרח (אושוויץ, שטוטהוף וגרוס-רוזן).
  • אפריל-מאי 1945 - פינוי מחנות הריכוז בגרמניה ובאוסטריה

ב-12 בינואר פתחו הכוחות הרוסים במתקפתם הסופית על גרמניה ומספר ימים לאחר מכן החל פינוים של יתר מחנות הריכוז שעוד נותרו בפולין.

פינוי רשת מחנות אושוויץ-בירקנאו

Maslul-cm
מסלול צעדת המוות ממחנות אושוויץ

פינוי מחנה אושוויץ היה הראשון בשורת הפינויים של סוף המלחמה. למעשה, העברת אסירים מאושוויץ החלה כמספר חודשים לפני פינויו בינואר 1945, החל מאוגוסט 1944 פונו כ-70,000 מאסירי אושוויץ ב-130 טרנספורטים ופוזרו כמעט בכל מחנות הריכוז בגרמניה. עם התגברות הלחץ בחזית המזרחית והמשך כיבושי הצבא האדום, הועברו האסירים גם למחנה הריכוז בגרוס-רוזן שהפך לתחנת מעבר מרכזית לאלפי אסירים בטרם ימשיכו בדרכם לעומק גרמניה.

ב-18 בינואר 1945, מספר ימים לאחר פתיחת המתקפה הרוסית, הוחל בפינוי מהיר של כ-66,000 אסירים (רובם המכריע יהודים) מאושוויץ ומהמחנות המסונפים לו. פינוי האסירים נעשה באנדרלמוסיה מוחלטת, ורבים מהאסירים יכלו לנצל זאת ולהסתתר בשטחי המחנה הנטושים על מנת שלא להצטרף לשיירות היוצאות. אולם רובם של האסירים העדיף להתפנות מן המחנה ולא לחכות בו עד לבוא הצבא האדום, כפי שהסביר זאת אחד האסירים:

"אחד מידידי הקרובים במחנה [...] בא אלי בליל הפינוי והציע מחבוא משותף. בדרך מן המחנה למפעל "אוניון" נמצא, לדבריו, מקלט עזוב, שיכוסה רק למחצה [...] כוונתו הייתה לצאת את המחנה עם אחת השיירות ואחר הספירה להתחמק בסמוך לשער, ובחשכת הלילה להגיע למקום המרוחק מעט מן המחנה [...] הפיתוי היה חזק מאוד. בכל זאת, אחרי ששקלתי והפכתי בדעתי, העדפתי לצאת עם חברי ולחלוק בכל את גורלם"

(ישראל גוטמן ׁׁׁ[עורך], אנשים ואפר: ספר אושוויץ-בירקנאו, מרחביה: ספרית הפועלים, 1957, עמ' 168)

האסירים הובלו במסע רגלי מזורז לוודז'יסלאב ומשם הועברו ברכבות משא למחנות שונים (גרוס-רוזן, בוכנוולד, דכאו ומאוטהאוזן). יותר מכ-15,000 אסירים נרצחו ונהרגו באותו המסע.

פינוי רשת מחנות אושוויץ-בירקנאו נמשך עד לשבוע האחרון של ינואר 1945. לאחר פינוי המחנות המרכזיים (אושוויץ, בירקנאו ואושוויץ-מונוביץ), נמשך פינוים של תתי-המחנות הרבים של אושוויץ הפזורים ברחבי שלזיה עילית. בכמה מן המקרים, במקומות עבודה קטנים שבהם היו רק כמה עשרות אסירים, נמלטו אנשי הצוות הגרמנים והשאירו את האסירים לנפשם. באחת היחידות החיצוניות של רשת המחנות הושארה קבוצה כזו שמנתה כ-100 אסירים, לרוע מזלם עברה במקום קבוצת אנשי אס אס שהייתה בדרכה לנוס מערבה ומשנתקלו באסירים רצחו אותם עד לאחרון שבהם.

לאחר הפינוי נותרו באושוויץ כ-2,000 אסירים (מרביתם חולים שלא יכלו לצאת עם השיירות) שלמרבה הפלא לא חוסלו על ידי הגרמנים על אף שאסירים אלו עתידים להיות הראשונים שימסרו לחוקרי הצבא האדום עדות על שהתרחש במחנה. אחד מהחולים שנותרו במחנה היה פרימו לוי, שתיאר את השבוע הקשה שעבר עליהם עד בואם של הרוסים:

"המחנה שזה עתה נפח את נפשו, כבר נראה בשלבי התפוררות מתקדמים. לא מים, לא חשמל. חלונות ודלתות שנעקרו ממקומם והתנפנפו וחרקו. בכל מקום נשמע שאונם של פחים מעוקמים שהועפו מן הגגות. ענני אפר מהמשרפות היתמרו רחוק וגבוה בשמים. על מה שעוללה ההפצצה נוספו מעשי בני-האדם: שלדים בבלואי סחבות על סף אפיסת כוחות - החולים שעדיין יכלו ללכת - הסתובבו כצבא רימה ותולעה על האדמה שהתקשתה מן הכפור. הפכו את הצריפים הריקים בחיפוש אחר מזון ואחר עצים. התנפלו בחימה שפוכה על החדרים גדושי הרהיטים של ראשי הבלוקים השנואים, שעד לפני ימים מעטים היה אסור להפטלינג הפשוטים להתקרב אליהם. מכיוון שלא יכלו לשלוט במערכת העיכול, טינפו בכל מקום את השלג שכעת היה המקור היחידי למים"

(פרימו לוי, הזהו אדם, תל אביב: עם עובד, תשל"ח, עמ' 172)

ב-27 בינואר 1945 שיחרר הצבא האדום את אושוויץ.

ממחנה הריכוז שטוטהוף ינואר 1945

התקדמות הרוסים במזרח המשיכה לתת את אותותיה, וב-22 בינואר 1945 הוציא מפקד מחנה הריכוז שטוטהוף, פאול ורנר הופה, פקודה הכוללת הוראות מפורטות לפינוי המחנה. על פי הפקודה, הפינוי היה עתיד להתחיל ב-25 בינואר בשעה 06:00. עוד נאמר כי במחנה יושארו החולים אשר אינם מסוגלים להתפנות בכוחות עצמם. הופה מינה את מפקד המשמר, תיאודור מאייר, למפקד הפינוי ולאחראי על ארגונו ולצדו מונו קצין נוסף ואחד מרופאי המחנה, ד"ר לאוב, שמילא תפקיד חשוב בארגון הפינוי בהתחשב בכך שהחולים שאינם יכולים להתפנות היו צריכים להישאר במחנה. הפקודה מפרטת גם את מסלול הפינוי שנקבע בכיוון כללי מערב, לכיוון העיירה למבורק (Lebork). בפקודה הובאו נתונים נוספים, כגון מספר טורי האסירים שייצאו את המחנה, מספר השומרים המלווים ודרכי ההצטיידות. הפקודה גם מבארת את הנוהל לטיפול בגופות האסירים שימותו במהלך הצעדה - יש להעבירן לקבורה בצורה מרוכזת ולדווח על כך למפקד הפינוי, מאייר.

ב-25 בינואר 1945 בשעה 04:00 לפנות בוקר הוצאו האסירים לרחבת המסדרים ועל פי פקודה מסודרת הוצעדו אל מחוץ למחנה בטורים שחולקו לפי ה"בלוקים" שבהם שכנו בזמן שהותם במחנה, כל אסיר קיבל לפני צאתו 500 גרם לחם ו-120 גרם מרגרינה.

התכנון המקדים המדויק נועד להקל על המורכבות הלוגיסטית הכרוכה בפינוים של 46,331 אסירים (מהם כ-35,000 יהודים) מהמחנה הראשי ועוד 22,521 אסירים (מהם כ-18,000 יהודים) ממחנות המשנה. לאמיתו של דבר, התכנון המקדים לא הורגש במחנות המשנה מאחר שפקודתו של הופה התעלמה מהם לחלוטין. הדוגמה הקיצונית ביותר למנת חלקם של אסירי אותם מחנות הייתה ברשת מחנות המשנה שבאזור קניגסברג (Kenigsberg). בין 15 ל-20 בינואר פונו כ-7,000 אסירים, כולם יהודים, ממחנות האזור ורוכזו במחנה קניגסברג. התקדמות החזית, שסגרה בפניהם את נתיב הנסיגה בדרך היבשה, ואובדן הקשר עם המחנה הראשי, הם אלו שככל הנראה הובילו את פיקוד האס אס המקומי להחליט על הובלת האסירים למכרה נטוש בקרבת פלמניקן (Palmnicken) שלחוף הים הבלטי ושם לנסות ולחסלם על ידי שימוש בחומר נפץ או באמצעות הזרמת גז רעיל, החלטה שבסופו של דבר לא יצאה לפועל. יציאתם של האסירים מהמחנה, נתנה את האות לתחילתו של מסע רצח רצוף שהתנהל בשלג הכבד ובקור העז, האסירים נורו על ידי השומרים ללא הבחנה ובמשך עשרת ימי המסע נהרגו למעלה מ-700 אסירים. ב-31 בינואר הגיעו האסירים לפלמניקן, שם הריצו אנשי האס אס את האסירים הימה, וקצרו בהם במכונות ירייה. ידוע על 33 ניצולים בלבד מאותו טבח נורא.

ממחנה גרוס-רוזן פברואר 1945

שיכונם הזמני של אלפי האסירים שפונו מערבה במחנה גרוס-רוזן ושימושו כתחנת מעבר לאסירים שפונו מאושוויץ, גרמו לכך שהצפיפות ששררה במחנה בסוף ינואר ובתחילת פברואר 1945 הפכה לבלתי נתפסת: בצריפי המחנה, שבדרך כלל הכילו 100–200 אסירים, שוכנו כעת 300–400 אסירים, ובמספר צריפים נדחסו מעל ל-1,500 אסירים. רק ב-6 בפברואר התקבלו במפקדת המחנה הוראות באשר לפינוי האסירים, ובתוך כיומיים החל פינויו החפוז של המחנה. עשרות צעדות מוות יצאו את שערי המחנה במהלכו של פינוי הרה אסון זה, וכ-44,000 אסירים מצאו את מותם במהלכן. ב-13 בפברואר 1945, עם שיחרור המחנה על ידי הצבא האדום, נמצאו במקום כ-70 אסירים שהושארו על ידי הגרמנים על מנת למחוק את עקבות המחנה.

המצב במחנות במרץ 1945

במהלך מרץ 1945 התנהלו על ידי היינריך הימלר, מפקד האס אס ושר הפנים הגרמני, פעולות דיפלומטיות מסובכות וסותרות. הימלר, שחתר למניעת תבוסה גרמנית כפולה, קיים בצורה חשאית ובניגוד להוראותיו של אדולף היטלר מגעים ישירים ועקיפים עם דיפלומטים מארצות סקנדינביה ומשווייץ, כדי ולהסדיר כניעה גרמנית לצבאות המערב בלבד ובכך לעצור את הדהירה הסובייטית במזרח.

באותו הזמן, הצפיפות והמצוקה במחנות הריכוז על אדמת גרמניה הגיעו לשיאים חדשים וזאת עקב הגעתם של עשרות אלפי אסירים שפונו מן המחנות במזרח. ב-12 במרץ פקד הימלר על אוסוולד פוהל להורות אישית לכל אחד ממפקדי המחנות להפסיק את רצח היהודים ולהעניק להם טיפול הולם על מנת להשאירם בחיים. באמצע החודש יצא פוהל לסדרה של ביקורי בזק במספר מחנות ושלח את ריכרד גליקס (המפקח הכללי של מחנות הריכוז) למחנות. בפועל, נמשכו הפינויים של מחנות הריכוז השונים, ואלה נעשו תוך כדי מעשי רצח המוניים, ממש עד ליום האחרון של המלחמה באירופה, בתחילת מאי 1945.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הכיבוש הגרמני והקמת הגטו בחלם, באתר יד ושם
איגרת הבזק של היידריך

איגרת הבזק (בגרמנית: Schnellbrief) היא איגרת ששלח ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך ריינהרד היידריך אל ראשי האיינזצגרופן שהיו ממוקמים בפולין הכבושה. האיגרת נשלחה ב-21 בספטמבר 1939, שלושה שבועות לאחר כניסת הכוחות הגרמניים לפולין ופתיחתה של מלחמת העולם השנייה.

באיגרת כתב היידריך את ההוראות הראשונות בנושא יהודי פולין. צוין בה כי:

יש לשמור על האמצעים המתוכננים כסוד כמוס;

יש להבדיל בין: המטרה הסופית, Endziel, (שמחייבת זמן רב יותר) ובין: שלבים בביצוע המטרה הסופית (שיש להוציאם לפועל בפרקי זמן קצרים).

התוכניות מצריכות הכנה יסודית, טכנית וכלכלית.

אל נלך כצאן לטבח!

"אל נלך כצאן לטבח!" (במקור ביידיש: לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה) הוא כרוז שפורסם על ידי אבא קובנר בליל השנה החדשה 1942 (31 בדצמבר 1941 – 1 בינואר 1942) בגטו וילנה לקריאה למרד יהודי בשואה.

בור הריגה

בור הריגה (בגרמנית: Tötung Grube) הוא שיטת רצח המונים, שבוצעה על ידי כוחות גרמניה הנאצית, והייתה שכיחה בעיקר בשלב הראשון של מלחמת העולם השנייה ובשטחי מזרח אירופה, באזורים שנכבשו על ידי הנאצים בשטחי ברית המועצות (שכללו את מזרחה של פולין, המדינות הבלטיות וחלקים מרומניה). בין שאר אתרי בורות הירי ידועים באבי יאר, שבו נרצחו יהודי קייב והסביבה; פונאר, שבו נרצחו יהודי וילנה; והפורט התשיעי בקובנה. בתקופת השואה נרצחו כמיליון וחצי יהודים בשיטה זו.

ברגן-בלזן

בֶּרגֶן-בֶּלזֶן (בגרמנית: Bergen-Belsen (מידע • עזרה)), הנקרא לפעמים רק בלזן, היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסקסוניה תחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה .

הרטה בוטה

הרטה בוטה (בגרמנית: Hertha Bothe ; נולדה ב-3 בינואר 1921–2000) היא פושעת מלחמה נאצית ששירתה כשומרת במחנה הריכוז ברגן-בלזן ולקחה חלק בהובלת צעדות המוות.

ב-1939 בהיותה בת 18 הצטרפה בוטה למפלגה הנאצית. מספר חודשים לאחר מכן היא הצטרפה לאס אס.

ב-1942 הוצבה כשומרת במחנה הנשים ראוונסבריק וב-1945 הועברה למחנה הריכוז ברגן-בלזן שם הוצבה כשומרת וליוותה צעדות מוות בהן הוצעדו נשים יהודיות מפולין לכיוון גרמניה.

הייתה אחראית לחייהן של מאות נשים יהודיות והיא תוארה על ידי ניצולי המחנה וצעדות המוות כאישה אכזרית וחסרת רחמים.

הרטה בוטה נתפסה על ידי חיילי צבא ארצות הברית בסוף 1945. היא הועמדה לדין במשפט בלזן ונידונה ל-10 שנות מאסר בעקבות אי-ודאות בנוגע לתפקידה. שוחררה מהכלא ב-22 בדצמבר 1951.

חלומות (יצירת מחול)

חלומות היא יצירת מחול שבאה כתגובה של אנה סוקולוב לזוועות השואה, כפי שצפו ועלו במהלך משפט אייכמן. היצירה הועלתה לראשונה בניו יורק בשנת 1961, ומאוחר יותר הועלתה בישראל על ידי התיאטרון הלירי בביצוע להקת בת שבע ולהקת קול ודממה.ביצירה זו משתמשת סוקולוב באמצעים שונים, כגון: גבר שרץ מבלי לברוח; הושטת יד מבלי לגעת; משחק נטול רגש; זעקה ללא קול; 6-8 רקדנים לבושים בבגדים אפורים ופשוטים; רקדנית שמטפסת מעל ראשי הגברים הצועדים; בחורים קפואי מבט ורגש; בחורים שפוסעים מירכתי הבמה עד לקדמתה כשאישה צועדת מעליהם ודורכת על כתפיהם כחולמת להגיע רחוק; שלוש נערות שהגרמנים לקחו את גופן אבל לא את נשמתן, המסומלת באמצעות פרח קטן ואדום החבוי באגרופיהן הקמוצים; ילדה הלבושה בשמלה לבנה מאוד פשוטה שמרימה את ראשה מעלה ואת ידיה לצדדים ומתמוטטת אל זרועות האימה. בקטעים מסוימים נעשה שימוש גם במוזיקה מאת יוהאן סבסטיאן באך, אנטון וברן, תיאו מסרו.

מבצע 1005

מבצע 1005 (בגרמנית: Sonderaktion 1005, בתעתיק עברי: זונדראקציון 1005) הוא שמו של מבצע שנערך על ידי גרמניה הנאצית בתחילת שנת 1943, בעקבות תבוסותיה, על מנת לנסות להסתיר את ממדי השמדת היהודים ולטשטש את עקבות רצח ההמונים.

לשם ביצוע המבצע הוקמה יחידה מיוחדת שנקראה "זונדרקומנדו 1005", בפיקודו של שטנדרטנפיהרר פאול בלובל. החל בסתיו 1943 החלה היחידה לפעול בשטחי מזרח אירופה, המקום בו אירעה עיקר ההשמדה. לצורך העבודה גויסו אסירים יהודים מהמחנות.

בלובל מסר בעדותו במשפטי נירנברג ביוני 1947 כי "ביוני 1942 הטיל עליי גרופנפיהרר היינריך מילר (מפקד הגסטפו) את התפקיד לטשטש את עקבות הפעולות של ההוצאה להורג בידי האיינזצגרופן במזרח"[דרוש מקור]. ההנחיה שהעביר היינריך מילר הייתה שאסור שייפלו בידי בעלות הברית איש מהאסירים ושום מסמך, פריט או רכוש גרמני.

מחנה השמדה

מחנה השמדה (בגרמנית: Vernichtungslager) היה מתקן שהוקם על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להשמיד יהודים וקבוצות אחרות, על פי החלטות הממשל הנאצי. השמדת היהודים, השואה, כונתה בפי הגרמנים "הפתרון הסופי" (בגרמנית: Endlösung). מחנה ההשמדה המצויד באמצעי הרג המוניים היה שלב מתקדם בהתפתחותה של מכונת ההשמדה הנאצית. לפניו נקטלו המונים בשיטת הירי לבורות. אך שיטה זו התגלתה כאיטית, לא יעילה, ופומבית מדי. בנוסף לכך, במקרים מסוימים, שיטה זו העיקה נפשית על חיילים גרמנים שהשתתפו בירי או שהיו עדים לו, ולכן נעשה מאמץ למצוא שיטה יעילה יותר. במחנות ההשמדה של הנאצים נרצחו בגז כ-3,500,000 יהודים, וכן עשרות אלפי צוענים, שבויי מלחמה סובייטים, ואחרים.

מחנה עבודה

מחנה עבודה (בגרמנית: Arbeitslager) הוא השם שנתנו הנאצים למתקן כליאה המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות, ואף לרצח המוני באמצעות עבודה.

מחנות עבודה שימשו את גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה כחלק מן הפתרון הסופי. מחנות העבודה שהקימו הנאצים ובני בריתם שימשו לייצור של כלי נשק, תפירת מדים ונעליים, חטיבת עצים, כריית מחצבים, סלילת כבישים וכו'.

מחנה ריכוז

מחנה ריכוז הוא מתקן כליאה רחב ידיים, שנועד לאסירים פוליטיים, קבוצות אתניות או קבוצות דתיות, הנכלאים ללא כל הליך משפטי. לעיתים משמש מחנה הריכוז גם לעבודות כפייה (מחנה עבודה), ובמקרים רבים - להשמדה של האסירים (מחנה השמדה). במיוחד נודעו לשמצה מחנות הריכוז שהקים המשטר הנאצי, בגרמניה ובמדינות שכבשה במלחמת העולם השנייה וגם מחנות הריכוז הרומניים בטרנסניסטריה.על־פי ההערכות הנאצים יצרו 42,500 מחנות וגטאות לריכוז והשמדת יהודים.

מנדל גרוסמן

מנדל גרוסמן (בפולנית: Mendel Grossman;‏ 27 ביוני 1913 בעיירה גוז'קוביצה שבפולין - 30 באפריל 1945) היה צלם גרפי אמנותי העובד במחלקה הסטטיסטית של גטו לודז'. במהלך מלחמת העולם השנייה, צילם גרוסמן את החיים בגטו לודז'. מנדל גרוסמן נורה למוות ב-30 באפריל 1945 על ידי חייל נאצי במהלך צעדות המוות.

משאית גז

משאיות גז (בגרמנית: Gaswagen) היוו אחד מאמצעי ההשמדה של היהודים על ידי הנאצים במסגרת "הפתרון הסופי".

צעדות מוות בודפשט-הדיישהאלום (סתיו 1944)

ארגון וביצוע צעדות המוות הרגליות בסתיו 1944 (בהונגרית: Gyalogmenetek Hegyeshalomba 1944 ősz) מבודפשט לעיר הדיישהאלום (על גבול הונגריה-אוסטריה) היו חלק מתוכנית כוללת של ממשלת הונגריה החדשה שהוקמה עם כניסת הצבא הגרמני למדינה במרץ 1944 (הונגריה במלחמת העולם השנייה), בין השאר כדי לענות על צורכי כוח העבודה בכפייה עבור מכונת המלחמה של גרמניה הנאצית, אך לא פחות חשוב היה מצד ההונגרים להגיע לגירוש מוחלט של שארית יהודי הונגריה במהלך שואת יהודי הונגריה. הצעדות נערכו ברובן בנובמבר 1944.

בסדרת מבצעים זו אספו הרשויות ההונגריות כ־80,000 יהודים מאזורים שונים במדינה, רובם מבודפשט, ליוו אותם ליווי מזוין בקבוצות של אלפים כל קבוצה בצעידה רגלית של כשבוע עד לגבול הונגריה-אוסטריה (מרחק של כ-170 ק"מ) ומסרו את אלה שנותרו בחיים לידי יחידות האס אס. שהמתינו על הגבול. שם, המגורשים אולצו לבנות ולבצר בעיקר את קו ההגנה נגד הצבא האדום על גבול הרייך (באזור הגבול ההונגרי-אוסטרי הנוכחי) ואלה ששרדו את הסבל, המצוקה, המחסור, המחלות והאומללות גורשו באביב 1945 למחנות הריכוז.

קאפו

קאפו (בלעז: Kapo) הוא אסיר בתקופת השלטון הנאצי שהיה ממונה מטעם הנאצים לפקח על אסירים אחרים במחנה ריכוז.

ראוונסבריק

מחנה ראוונסבריק (גרמנית: Ravensbrück) היה בתקופת הרייך השלישי מחנה ריכוז בחבל טמפלין שבמדינת ברנדנבורג בגרמניה, בקרבת העיירה פירסטנברג על נהר האפל , כמאה קילומטר מצפון לברלין. הוא נחשב למחנה הריכוז (שמאוחר יותר אף הפך למחנה השמדה) לנשים הגדול ביותר בגרמניה.

לפי הערכה בריטית ראשונית משנת 1946, הושמדו במחנה כ-91,000 נשים, אלא שהערכה זו התבררה כגבוהה מדי. לפי מחקרים חדשים יותר, שגם הם נתונים במחלוקת, המדובר ב-25,000 עד 40,000 קורבנות במחנה. מספר זה אינו כולל את אסירי צעדות המוות.[דרוש מקור]

ריכרד בר

ריכרד בֵּר (בגרמנית: Richard Baer;‏ 9 בספטמבר 1911 – 17 ביוני 1963) היה קצין נאצי בשורות האס אס שהגיע לדרגת אס אס שטורמבאנפיהרר (הדרגה המקבילה לרב-סרן), והיה מפקדו של מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ החל ממאי 1944 עד לשחרור המחנה ב-27 בינואר 1945.

שואת יהודי צרפת

שואת יהודי צרפת היא ריכוזם של עשרות אלפי יהודים צרפתיים במחנות ריכוז בצרפת וגירושם על ידי שלטונות צרפת ואנשי אס אס גרמניים למחנות השמדה במזרח אירופה כחלק מהשואה שהתרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה.

תא גזים

תא גזים הוא מבנה או מתקן אטום אשר אליו מחובר מנגנון להזרמת גזים רעילים לצורך המתה של בני אדם או בעלי חיים.

השואה
מושגים מרכזיים
מונחון • כרונולוגיה של השואה • אנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספים • הפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎ • צעדות המוות • ניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספים • נשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקוב • מורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניה • בלגיה • ברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏ • סלובקיה • פולין‏ • צ'כיה • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואה • חסידי אומות העולם • מברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספים • אנדרטאות להנצחת השואה • מצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשו • חוקרי שואה נוספים
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.