צניעות (יהדות)

צניעות במשמעה הרחב מייצגת אופן התנהגות מוסרית שעיקרה הימנעות מהתנהגות מוחצנת האמורה להעיד על תכונותיו של האדם. במשמעות רחבה זו של מושג הצניעות כלולה גם הצניעות בתחום המיני. עם השנים, הפכה הצניעות בתחום המיני לחלק המרכזי במושג הצניעות ביהדות, הן בהלכה והן במחשבה היהודית.

PikiWiki Israel 47091 Mea Shearim
"אין אנו סובלים שברחובותינו תעבורנה בתלבושת בלתי צנועה". רחוב מאה שערים בשכונת מאה שערים, בסביבות 1960
Panneau mea shearim
שלט צניעות במאה שערים בירושלים. על פי השלט, המופנה לנשים, לבוש צנוע כולל חולצה סגורה עם שרוול ארוך וחצאית ארוכה, "ולא בלבוש צר".

מקורות המושג

מקרא

PikiWiki Israel 29728 Plaque on modest clothes in Bnei Brak
שלט על צניעות בשכונת רמת אלחנן בבני ברק

אף על פי שפרשנים מצאו במקרא רמזים רבים לצניעות, למעשה קיימים במקרא שני ביטויים בלבד הקשורים לשורש צנ"ע, ואין בהם זיקה מפורשת לצניעות בתחום המיני.

  • ביטוי מובהק למשמעות הרחבה של מושג הצניעות מצוי בדברי הנביא מיכה "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב; וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ"[1].
  • המופע השני של השורש צנ"ע במקרא מופיע בספר משלי: "בָּא-זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן; וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה"[2] וגם אותו מפרשים מפרשי הפשט בזיקה לענווה ('המסתתרים עצמם מרוב ענותנותם' – מצודת ציון), או בזיקה לריסון עצמי והקפדה מתודולוגית חמורה בחיפוש אחרי החכמה (פירוש הרלב"ג).

ספרות חז"ל

בספרות חז"ל ניתן כבר מקום רחב לשימוש במושג הצניעות במשמעות המינית, אף על פי שעדיין אין זו המשמעות הדומיננטית.

בתואר 'צנועים' זוכים אנשים שמדקדקים במצוות בהסתר ובענווה. בני אדם אלה קרויים "הצנועים"[3], "צנועי בית הלל"[4]. אף מי שמקפיד לעשות את צרכיו בהסתר נקרא צנוע. כך 'אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים: הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכיסא, וצנועין בדבר אחר' [= בתשמיש המיטה][5]. ונאמר גם: 'דתניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכיסא'[6].

נשים, לעומת זאת, כבר זוכות בתואר צנועות בדרך כלל בהקשר המיני. כך מציינת הגמרא לשבח את שרה, שהייתה באוהל בעת ביקור המלאכים אצל אברהם, "להודיע ששרה אמנו צנועה הייתה"[7], את רחל, שנאמר שבשכר צניעות שהייתה בה זכתה ויצא ממנה שאול[8], ועוד דוגמאות רבות.

ההסתרה הראויה של התחום המיני מטעמי צניעות נקשרה עם תחומים אחרים שהאזוטריקה יפה להם[9]: "אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". בכיוון ההפוך, הועמס לימים גם התחום המיני במשמעות מיסטית. בספרות הקבלה ובספרות המוסר הועצם משקלה וחשיבותה של הצניעות בתחום המיני, והיא אף הטביעה את חותמה על האתוס של החברה היהודית בקהילות מסוימות.

מושגים קשורים

משמעות דומה למושג צניעות מצויה גם במושג דרך ארץ בספרות חז"ל. גם המושג "דרך ארץ" מייצג הן התנהגות חברתית כללית ראויה והן הוראות והמלצות להתנהגות בתחום שבינו לבינה. אלא שבעוד שבמושג הצניעות הלכה וגברה המשמעות של צניעות בתחום המיני, הרי שבמושג דרך ארץ משמעות זו הלכה ונתמעטה.

התנהגות הפוכה ולא צנועה בתחום המיני קרויה בפי חז"ל קלות ראש. בלשון זה נוקטת הברייתא בבואה לתאר את הרקע ליוזמת ההפרדה בין גברים לנשים שננקטה בשמחת בית השואבה: "בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באין לידי קלות ראש התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה"[10].

התנהגות צנועה של הפרט ושל הציבור בתחום המיני נקשרת אצל חז"ל - ובעקבותיהם גם בספרות המוסר הכללית והקבלית - למושגי ה"קדושה" וה"טהרה", בעוד שהתנהגות לא צנועה קשורה למושג ה"טומאה". למשל, "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"[11], ורש"י שם מפרש בעקבות מדרש ויקרא רבה[12]: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה".

מקורות להלכות הצניעות בהקשר המיני

גדרי הצניעות והלכותיה בהקשר המיני נסמכו ברובן על"וְאֶל-אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ""[13]. חלקם נסמכו גם לפסוק: "כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה עַל-אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע"[14].

כמו כן, בדיון ההלכתי על אופנת הלבוש השתלבו גם דיונים על האיסור "לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה"[15].

מחלוקת בנושא "קרבה לעריות"

"קרבה לעריות", אם כן, כוללת את כל ההתנהגויות הכרוכות בגירויים ארוטיים, והיא המקור לגדרי הצניעות. על פי דעת חלק מחז"ל, הקרבה לעריות עצמה מקבלת מעמד של איסור מן התורה. ואולם ישנן דעות חלוקות, כגון האמורא רבי פדת, הסבור שכל גדרי הצניעות וההרחקה אינם אלא מדרבנן[16].

מחלוקת תלמודית זו על מעמדם של גדרי הצניעות נמשכה גם אל חכמי הראשונים, והיא באה לידי ביטוי במחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב מניין המצוות[17] הרמב"ם מונה במנין תרי"ג המצוות את גדרי הצניעות הכלולים בקרבה לעריות. וכלשונו:

שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות והוא אמרו באזהרה מזה "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה": כאילו יאמר לא תקרבו שום קירוב שיביא לגלות ערוה.

מצוה שנג

לעומתו סבור הרמב"ן כי "קרבה לעריות" היא הביאה עצמה ולדעתו אף החכמים בתלמוד מסכימים לזה[18].

חומרת הרהורי עבירה

הפסוק השני שעליו נסמכים חלק מגדרי הצניעות הוא, כאמור, הפסוק בדברים: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע". בדרשות שונות משמש פסוק זה אסמכתא כללית להתנהגות צנועה ומאופקת ובכללה המלצה על זהירות מפני גירויים ארוטיים. ההמלצה היא מקיפה וכוללת איסורים שונים כמו איסור הסתכלות באישה ואפילו לא בבגדי אישה, וגם לא על בעלי חיים בעת הזדווגותם[19]. חומרת הרהורי העבירה ועוצמת היצר הארוטי, הפכה למסורת נורמטיבית מכוננת בחיבורים הלכתיים ומוסריים רבים העוסקים בסוגיית הצניעות, עד לימינו.

אחת מהסיבות שבסיבתן האישה נדרשת לשמור על צניעותה, הוא כדי שלא להכשיל את הגבר בראיות והרהורי עבירה, כמו כל שאר העבירות, שעליהן צוו בתורה "לפני עוור לא תתן מכשול" שמכאן דרשו חז"ל שאסור לאדם להכשיל את חבירו בדבר עבירה ולהביאו לידי מכשול[20]. ראו, למשל, פירוש המשניות לרמב"ם בנושא עזרת נשים במקדש "...כי העם היו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים, ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים, כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים". גם ההנחיות למבנה עזרת הנשים בבתי הכנסת בנויים על הנחה זו, למנוע בעיקר הסתכלות של האנשים בנשים ולא להפך.

בנוסף, לפי תפיסת חז"ל, צניעות האשה היא דבר טבעי, ופגיעה בצניעות האשה היא פגיעה בכבודה. כך למשל קובעת המשנה[21] שמי ש"פרע ראש האשה בשוק – נותן ארבע מאות זוז", כתשלום על הבושת שגרם לה. לפי התלמוד הבבלי[22] שותפים בחצר אינם יכולים למנוע משכנתם לכבס בחצר משותפת (בניגוד לפעילויות אחרות שניתן לדרוש שלא יעשו בחצר משותפת), משום "שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה", ואם האשה לא תוכל לכבס בחצר, היא תאלץ לכבס בנהר, ובשעת הכביסה היא תאלץ להרים את השרוולים ולהתבזות. הדבר עולה גם מדברי התלמוד הירושלמי[23], שמביא דעה שבשעת הלוויה נשים הולכות מאחורה וגברים מקדימה,"מפני כבוד בנות ישראל, שלא יהו מביטין בנשים".

חז"ל מתייחסים גם לחשש "הרהור"[24] אך זה אינו הנימוק העיקרי לדיני צניעות. לעומת זאת, בשלבים מאוחרים יותר חדרה התפיסה שחובת הצניעות של האשה נובעת בעיקר מהחובה שלא להחטיא את הרואים. כך כותב רבנו יונה (המאה ה-13) ב"אגרת התשובה" (סימן קנ"ט): "וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנם, ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה".

כל כבודה בת מלך פנימה

הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה"[25], שיש הטוענים כי הוצא מהקשרו המקראי[26] שימש קוד מנחה להצנעת האישה מן הפרהסיה הציבורית בשורה רחבה של נושאים, עם שהוא מחמיא ל"כבודה" המגדרי של האישה ומשווה אותה ל"בת מלך". המשמעות המשתנה של מושג הכבוד הנשי שהיה מקובל בחברה היהודית בפועל עמדה במתח מתמיד עם הפרשנות המשתנה שגזרה מפסוק זה את הנורמות הראויות. כך למשל הוא משמש להגבלת יציאת הנשים אל מחוץ לבית, למניעת יציאתן לשווקים, ואף לא לבוא לבית הדין. בנימוק זה אף היו שמנעו מנשים לקרוא בציבור במגילת אסתר, אף לא בציבור של נשים. הרמב"ם כותב:

"אבל גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך: שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה"".

(משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק י"ג, הלכה י"ד)

"כל כבודה בת מלך פנימה" שימש הרבה בעת הוויכוח הציבורי הגדול בישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-20 סביב הענקת זכות בחירה לנשים. וגם לאחר ששאלה זו הוכרעה בפועל, עדיין בסוף המאה העשרים המשיך פסוק זה לשמש להגבלת נשים מפעילות פוליטית או מנשיאת תפקידים ציבוריים. לאחר קום המדינה נעשה שימוש בפסוק זה כדי לאסור גיוס נשים לצה"ל ואף לאסור עליהן להתנדב למסגרות של שירות לאומי.

כך לדוגמה כותב הרב יחיאל יעקב ויינברג:

"מ"מ הסכמנו כולנו, שבחירת הנשים היא נגד מנהג ישראל ונגד המוסר הישראלי בחיי הציבור, שהשתדלו תמיד לשמור על כבודה בת מלך פנימה, שהאשה הישראלית תשמור את ביתה ואת חינוך ילדי' ואל תהי' קולנית ויוצאנית, לפזר כוחה ולהרוס צניעותה, ולאבוד את חינה וטעמה על ידי ריב ומדנים פוליטיים וציבוריים"

(שו"ת שרידי אש חלק א סימן קנו, ע' תפו)

גדרי הצניעות

Orthobudapest
מודעה בבית הכנסת האורתודוקסי של בודפשט מ-1925 (בהונגרית ובגרמנית באותיות עבריות), המזהירה נשים כי הופעה בשרוולים קצרים תביא לסילוקן.

בפועל לא הייתה אחידות בין הפוסקים לאורך הדורות מה כלול בגדרי הצניעות, והייתה שונות ניכרת במוסכמות החברתיות בתחומים אלה, שהושפעו לא במעט מהבדלים חברתיים, כלכליים, וגאוגרפיים. לא בכל מקום ולא בכל זמן נשמרו בפועל גדרי הצניעות הללו במלואם. במקרים רבים הוכיחו את הציבור כדי שישנה את נהגיו בתחומים אלה, ובמקרים אחרים טרחו הפוסקים להצדיק אותם בדיעבד או אף לכתחילה. כך, לדוגמה, כלל החת"ם סופר את כיסוי ראש האישה כ"דת יהודית" משום ש"כבר קבלו עלייהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצו ישראל לאסור".

עמדה ברורה בנושא גדרי הצניעות נקט למשל הריטב"א, מגדולי חכמי ספרד, שכתב בסוף חידושיו למסכת קידושין (פא ע"ב):

דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור. […] ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש… אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן

הריטב"א מביע כאן מידת גמישות אינדיבידואלית בהקפדה על גדרי הצניעות, מדה שתלויה בכל אדם ואדם באופן אישי, אשר הוא יודע שאין יצרו מתגבר עליו אף פעם כלל. אחרים הציעו קריטריון ציבורי-כללי להגמשה אפשרית זו, והוא עקרון ה"רגילות". הרב יחיאל מיכל אפשטיין בספרו ערוך השולחן, התיר "להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות, [= של נשים נשואות] כיון שעתה רובן הולכות כך, והוה כמקומות המגולים בגופה" לאחר שהסתמך בזאת על הראבי"ה (הרב אליעזר בן יואל הלוי, 1140 – 1225, מגדולי חכמי אשכנז), וכן כתב הבן איש חי (בן איש חי שנה א בא יב).

כאמור, עמדה גמישה זו הייתה שנויה במחלוקת לאורך הדורות עד ימינו, ופוסקים אחרים עמדו על תוקפם הפורמלי המחייב של גדרי הצניעות שהוזכרו בחז"ל במלואם. רוב הפוסקים בימינו, כגון הרב עובדיה יוסף[דרוש מקור], הרב שלמה זלמן אוירבך[דרוש מקור] ואחרים, תומכים ב"עקרון הרגילות" הגמיש.

צניעות האישה - דת משה ודת יהודית

גדרי הצניעות המופנים לאישה כוללים כיסוי של גופה, וכן הוראות שנועדו להצניע את האישה ולהדיר אותה ממעורבות יתרה עם חברת הגברים. בספרות חז"ל ובפסיקת הראשונים קיימים גדרי צניעות המוגדרים כ"דת יהודית", שהם מנהגי צניעות שנהגו בנות ישראל, ואין הם מבוססים על הכתוב בתורה.

ואיזו היא דת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אף על פי ששערה מכוסה במטפחת או שהייתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחיה, כדרך שעושות הגויות הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם או שהייתה משחקת עם הבחורים או שהייתה תובעת התשמיש מבעלה בקול רם עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש או שהייתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה

משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק כ"ד, הלכה י"ב

הרמב"ם מסתמך על המשנה ממסכת כתובות[27]. בהמשך פוסק כך הרב יוסף קארו[28].

גם בהקשר לאופנת הלבוש, על הפסוק "לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה"[15], ניתן למצוא גישות שונות בפסיקה לגבי חלקה של האישה בפסוק. כבר במאה השבע עשרה היו שניסו לצמצם את האיסור רק למקרים של לבוש למטרות ניאוף ("אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה בימות החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים אין שם איסור"[29]), בעוד שאחרים התנגדו להגמשת האיסור. לדידם ההבדלים בין המינים הם מהותיים ונצחיים וטשטושם עלול לפגוע במוסר החברתי.

הרהורי עבירה

אחד התחומים הקשים ביותר להתמודדות המוטלים על האיש הוא הרהורי עבירה. תחום זה זכה לניסוחים חמורים, שתרמו ככל הנראה מבחינה פסיכולוגית להעצמת רגשות האשם ולהנכחת תודעת ה"יצר הרע" אצל גברים יהודים רבים. איסור זה הוא יוצא דופן מאיסורים אחרים החלים רק על מעשים ולא על מחשבות. חז"ל הכירו בקשיים אלה, ולמרות זאת לא מיתנו את חומרתם. הרהורי עבירה הן בין שלוש העבירות "שאין אדם ניצול מהן בכל יום"[30], "הרהורי עבירה קשין מן העבירה עצמה"[31] ועוד רבים.

הרהורי עבירה אמורים לעצב לא רק את התנהגותו של האיש היחיד אלא גם נורמות התנהגות חברתיות. כך נרשמו הוראות ואיסורים להתנהגות צנועה בחברה, כמו, למשל ההוראה ש"אין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה... בפני אחרים שלא יבא הרואה לידי הרהור" (קיצור שולחן ערוך סימן קנב סעיף יא).

בדומה לכך, בחברה מעורבת מצויים מן הסתם הרהורי עבירה, ולפיכך במסיבות נישואין שנערכות בחברה שבהן "נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם, לא ייתכן לברך שהשמחה במעונו"[32] אם כי דעת הרב מרדכי יפה להתיר מפני "עקרון הרגילות".[33]

היקפם וחומרתם של הרהורי עבירה תרמו לפיתוח הצעות רבות ושונות להתמודדות עמם. הרווחת ביותר היא ההצעה להרבות בלימוד תורה[34]. המלצה רווחת אחרת היא להקדים ככל האפשר את גיל הנישואין של האיש. ההמלצות נעות בין גיל 14 ל-20.[35]

בספרי מוסר קבליים וחסידיים רווחות גם הצעות אחרות, כגון אימוץ של תהליכים סובלימטיביים, כגון "אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה יחשוב במחשבתו מנין לה זה היופי הלא אם הייתה מתה לא היה לה עוד זה הפנים אם כן מנין לה זה ע"כ זה בא מכח אלהי המתפשט בה..."[36].

קול/שער באישה ערווה

גדרי צניעות נוספים, הקשורים גם הם למניעת הרהורי עבירה, הם קבוצת האיסורים הקשורים לשמיעת אישה שרה. בין פוסקי ההלכה יש מספר דרגות באשר לתנאי האיסור, בין היתר האם האיסור הוא רק בראייה פיזית של האישה השרה או גם שלא בראייה פיזית ובלבד שמראה הזמרת ידוע לשומע, האם רק בשמיעה ממשית או גם בשמיעת באמצעים דיגיטליים, וכדומה.

הסתכלות

גם איסור ההסתכלות בנשים נבנה על בסיס זה. איסור זה יסודו באמירה התלמודית "כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה"[37], וככל הנראה החזיק מעמד בעיקר בחברות שבהן נשים לא נכחו בדרך כלל בפרהסיה הציבורית[דרוש מקור]. בימינו, שלא ניתן למנוע את נוכחותן של נשים בפרהסיה, הוטל שוב עיקר איסור זה כלפי הנשים, שתקפדנה על כיסוי הולם לגופן. בחברה החרדית איסור זה שהועמק, הודגש והורחב בתחומי החיים השונים, משמש כאחד היסודות להפרדה מגדרית, והגיע אף לאיסור הצגת תמונות נשים מכל סוג שהוא בפרסומים החרדיים.

שיחה

האיסור המוטל על האיש, שלא להרבות בשיחה עם האישה[37], התפרש על ידי רוב הפוסקים רק לסיטואציות שעולה מהן חשש ברור להידרדרות לעבירה או להיבטלות מן התורה.

וכן כתב החזון איש באיגרת: "ומה שאמרו 'אל תרבה שיחה עם האשה', באינו צריך לריצוי מדבר, ולא בשנה הראשונה שצריך להשתדלות ההאחדות שזה כוונת היצירה "והיו לבשר אחד""

נגיעה

נגיעה כגון לחיצת יד לשלום, ואפילו חיבוק ונישוק שלא ב"דרך חיבה", שנויים במחלוקת של פוסקים אחרונים. רוב הפוסקים אוסרים, אך מספר פוסקים חשובים מתירים, כגון "אף הרמב"ם לא אסר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם"[38], וכן הרב משה פיינשטיין, שהתיר נסיעה ברכבת תחתית בניו יורק למרות "שקשה להיזהר מנגיעה ודחיפה בנשים", בנימוק ש"אין זה דרך תאווה וחיבה". עם זאת, הרב משה פיינשטיין אסר כל נגיעה, ואפילו שלא "בדרך חיבה", ובכלל זאת אף לחיצת יד לשלום.

ריקוד

בקהילות יהודיות שונות באירופה בימי הביניים נהגו לקיים ריקודים מעורבים, והם אף התמסדו בקהילות שונות באשכנז ואפילו נבנו מבנים ציבוריים מיוחדים למטרה זו (העדות הקדומה ביותר היא משנת 1290 בקהילת אוגסבורג).

הריקודים המעורבים גררו אחריהם פולמוסים חריפים לאורך הדורות, שכללו ניסיונות חוזרים של רבנים לבטלם משום שראו בהם הפרה של רוב גדרי הצניעות: הרהורי עבירה, הסתכלות, נגיעה, ושמיעת קול אישה. במחצית הראשונה של המאה העשרים היה נהוג גם בתנועות נוער ציוניות דתיות ובתנועת הקיבוץ הדתי לרקוד ריקודי מעגל מעורבים. במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים גברו הלכי הרוח האוסרים ריקודים אלו והם נתמעטו מאד.

ייחוד

קבוצת הלכות מפרטת את התנאים בהם נאסר על האיש לשהות ביחידות עם אישה. בין סייגים אלו נדון גם האיסור לרווק ללמד ילדים כדי שלא תיווצר ההזדמנות להתייחד עם אמותיהם, ייחוד רופא עם חולה, מורֵה עם תלמידה ועוד.

הוצאת זרע לבטלה

הוצאת זרע לבטלה היא אוננות בכוונה תחילה, בניגוד לקרי לילה שהוא פליטת זרע שאינה רצונית. פעמים שבהלכה מתייחסים לאיסור זה כאל מעשה שנעשה בעת קיום יחסי מין בין גבר ואשתו, ובמסגרתו הגבר "דש מבפנים וזורה מבחוץ"; כלומר, מוציא את איבר מינו רגע לפני יציאת הזרע[39].

רמז ליחס השלילי למעשה זה ניתן למצוא כבר בפרשת וישב, שם רש"י מסביר שער ואונן מתו בגין חטא זה של הוצאת זרע לבטלה. האיסור התלמודי על שכבת זרע לבטלה (שז"ל) התעצם במהלך הדורות וקיבל ממדים מיתיים[40].

יותר מכל נושא אחר בתחום הארוס והדת, זכתה סוגיית שכבת הזרע לפיתוח מיסטי בדורות האחרונים[41], ובהשפעת הקבלה היחס לזה מלווה בתחושת חטא וברגשי אשמה. ביטוי מובהק להשפעה הקבלית נמצאת בשולחן ערוך חלק יורה דעה, שבו נכתב שהוצאת שכבת זרע לבטלה חמורה משאר עבירות שבתורה. דוגמה נוספת היא בקיצור שולחן ערוך, בפרק הלכות צניעות, בו נכתב: "ואלו שמנאפים ביד ומוציאים זרע לבטלה - לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי, ועליהם נאמר[42] 'ידיכם דמים מלאו', וכאלו הורג את הנפש". ומוסיף: "ולפעמים בעונש זה, חס ושלום, בניו מתים כשהם קטנים או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות".

בחסידות ברסלב מקובל לומר את התיקון הכללי שתיקן רבי נחמן מברסלב לתיקון חטא זה.

אכיפת הצניעות

Mea ShearimDSCN5276
פשקוויל ליד משחטת מאה שערים המזהיר שלא לעבור בשכונה בלבוש לא צנוע, חתומים 'תושבי השכונה'
TRI-LINGUAL NOTICE CONCERNING DECENTLY DRESSED WOMEN-VISITORS TO THE WAILING WALL IN THE OLD CITY OF JERUSALEM. שילוט בדבר לבוש צנוע לנשים בכותל המערבD11-067
שילוט בדבר לבוש צנוע לנשים בכותל המערבי, 1940

על אף שהצניעות היא התנהגות מוסרית הנדרשת מהפרט, יש ולעיתים רואה החברה בה הוא חי צורך לאכוף את אמות המידה המוסריות שלה עליו באמצעים שונים.

הדרישה לאכיפה זו אף מעוגנת בהלכה, כפי שנפסק בשולחן ערוך[43]:

"חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא יימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה"

לשם כך קיימים מספר ארגונים בחברה החרדית, כגון משמרת הצניעות, "משמרת הקודש והחינוך", "ועד הצניעות", "ועד טוהר מחננו", "האגודה למען טוהר המחנה", "ועדת נשים מתנדבות לשמירת הצניעות בכותל המערבי", ואחרים, שמטרתם אכיפת חוקי הצניעות. לרוב נעשית אכיפה זו בדרכים לא אלימות, אולם לעיתים עושים ארגונים או ועדות אד הוק שכאלו שימוש באלימות פיזית קשה, הכוללת שריפת רכוש, הכאה וגזיזת שיער ופאות. ארגונים אלו מהווים חיץ בין חלקים בחברה החרדית לבין רשויות אכיפת החוק במדינת ישראל, ובשם אכיפת הצניעות הם מונעים טיפול משטרתי במעשים חמורים ולעיתים אף פליליים.

מנגד, את אכיפת הצניעות באופן מילולי ניתן לראות בירושלים ובשכונותיה החרדיות של בית שמש. שם נתלים שלטים רבים המורים על מעבר בלבוש צנוע, לא אחת בחתימת רבני השכונות, מוסדות לימוד התורה ומוסדות גמילות החסדים, על מנת להעניק להם תוקף וסמכות. האכיפה המילולית לא תמיד מנומסת, ויש והכיתוב כולל אזהרה ואף איום מוסווה.[דרוש מקור] למשל, 'הבאה לבית דין' או הטלת קנס. במקרים כאלה אכן לא ברור מהו מקור הסמכות, וכן לא ברור אם האיומים הללו מתממשים בפועל.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • L.M. Epstein, Sex Laws and Customs in Judaism, New York, 1948.
  • David Biale, Eros and the Jews, From Biblical Israel to Contemporary America, New York, 1992

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר מיכה, פרק ו', פסוק ח'
  2. ^ ספר משלי, פרק י"א, פסוק ב'
  3. ^ משנה, מעשר שני פרק ה, משנה א
  4. ^ משנה, דמאי פרק ו, משנה ו
  5. ^ תלמוד בבלי, ברכות, ח ע"ב
  6. ^ ברכות, סב, א
  7. ^ בבלי, בבא מציעא, פז ע"א
  8. ^ בבלי, מגילה יג ע"ב
  9. ^ למשל משנת חגיגה פרק ב, משנה א
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"א, עמוד ב'
  11. ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ב'
  12. ^ ויקרא רבה פרשה כד
  13. ^ ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק י"ט
  14. ^ ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק י'
  15. ^ 15.0 15.1 ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק ה'
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ג, עמוד א'
  17. ^ ראו ספר המצוות, לאו שנ"ג
  18. ^ השגות הרמב"ן לספר המצוות מצות לא תעשה שנג
  19. ^ לדוגמה, תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ', עמוד א'
  20. ^ [1].
  21. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ח', משנה ו'
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ז, עמוד ב'.
  23. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ב', הלכה ד'.
  24. ^ ראו למשל תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ח', עמוד א'.
  25. ^ ספר תהילים, פרק מ"ה, פסוק י"ד
  26. ^ ראו: ד"ר צופיה מלר, מעמד האישה בהלכה היהודית, אתר "חופש".
  27. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ע"ב, עמוד ב'
  28. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קט"ו, סעיף ד'
  29. ^ ר' יואל סירקיש, "בית חדש" על הטור, יורה דעה סימן קפב
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קס"ד, עמוד ב'
  31. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ט, עמוד א'
  32. ^ ספר חסידים, סימן שצג
  33. ^ ספר הלבוש על אורח חיים בסופו אות לו. וראו פסיקת הרב עובדיה יוסף בנושא דומה שו"ת יביע אומר חלק ו' אורח חיים סימן י"ג.
  34. ^ למשל מסכת בבא בתרא, דף ט"ז, עמוד א' ועוד מקורות רבים
  35. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ב, עמוד ב'.
  36. ^ צוואת הריב"ש
  37. ^ 37.0 37.1 תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ', עמוד א'
  38. ^ שפתי כהן יו"ד קנז י
  39. ^ בראשית רבה, פרשת וישב, פה.
  40. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף י"ג, עמוד א'.
  41. ^ מאיר בניהו, מעמדות ומושבות; ספר זיכרון לרב יצחק נסים, ירושלים תשמ"ה.
  42. ^ ספר ישעיה, פרק א', פסוק ט"ו
  43. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקכ"ט, סעיף ד'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

איסור הסתכלות בערווה

איסור הסתכלות בערווה חל בהלכה היהודית על גברים ביחס לכל מראה שעלול לעורר מחשבות מיניות אסורות ('הרהור עבירה'). עיקר הביטוי לאיסור זה הוא איסור על הסתכלות בנשים שאסורות על הגבר (עריות), שנעשית על מנת ליהנות מיופיין או למטרת גירוי מיני. האיסור מכונה גם "הסתכלות אסורה", והשמירה העצמית של האדם מאיסור זה מכונה "שמירת עיניים" או "קדושת עיניים".

מקור האיסור בציווי "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" הלב והעיניים הם "סרסורי עבירה" כלשון חז"ל

ולכן עיקר האזהרה היא ללכת אחר תאוות הלב שהעיניים מסייעות לכך להתממש.

האגודה למען טוהר המחנה

האגודה למען טוהר המחנה (מכונה גם הועד למען טוהר המחנה וגם משמרת הצניעות) היא ארגון חרדי הפועל למען הצניעות בחברה החרדית. יו"ר הארגון הוא הרב יצחק מאיר ספרנוביץ, חסיד גור.

מטרתה של האגודה, כעולה מפרסומיה, היא "לנהל להקים ולהחזיק, וועד לשמירת טוהר המידות בישראל, למנוע כל מעשה כיעור והדומה לו. לנהל להקים ולהחזיק, מערכת רבנים שיפקחו ויעוררו חנויות ומפעלים, פרסומות ומוצרים שיהיו כפי רוח היהדות".

האגודה פועלת למען הקפדה על לבוש צנוע, הפרדה מגדרית והסרת תמונות נשים מהמרחב הציבורי, הסדרת חופי רחצה נפרדים ומניעת הופעות זמרים. כחלק ממאבק זה קוראת האגודה להחרים זמרים שמשתמשים בסמארטפונים.

בנוסף פועלת האגודה לעידוד השימוש במכשירים סלולריים כשרים. ומניעת השימוש בטלפונים סלולריים לא כשרים.

האגודה פועלת לאתר עברייני מין חרדים הפוגעים בילדים וילדות. האגודה פונה לרשויות ולארגונים המקיימים אירועים שאינם תואמים לדעתה, באמצעות מודעות ברחוב החרדי, החתמת רבנים על פעולות הארגון וחוברות הסברה.

איש האגודה, אלחנן בוזגלו, ריצה מאסר של שלוש שנים בשל עבירות אלימות שביצע במסגרת פעילותו. לדבריו, האגודה פונה למשטרה רק במקרים נדירים מאוד, משום שכאשר מדובר במגזר החרדי פנייה כזאת גוררת אחריה נזק רב, לא רק לתוקף אלא גם לקרבן ולשתי המשפחות. על כן פועלת האגודה בכוחות עצמה. עוד העיד שפעילות האגודה מתבצעת בשיתוף רבנים ואנשי מקצוע. אנשיה מקפידים להזהיר את העבריין ולעודדו לקבל טיפול פסיכיאטרי. אם הוא מסרב - נוקטים כלפיו בעונשים, הכוללים אלימות. מנגד אמר איש האגודה משה קויתי שהיא מטפלת במקרים שאינם פליליים, וכאשר מתברר לאנשי הארגון שיש עליהם חובת דיווח הם פונים למשטרה.

בראשית 2017 הוציאה האגודה תקנון לאינטרנט קפה במגזר החרדי, שיעמדו תחת פיקוחה ויקבלו את אישורה לפעולתם, תחת מחלקה בשם חות"ם.

בפברואר 2017 נעצר פעיל האגודה משה קויתי, בחשד שהיה מעורב בהטמנת סמים במזוודה של זוג חרדי ששהו באוקראינה. החשד התברר כשגוי, וכנובע משקרים של עד מדינה באותה פרשה, אולם בחיפוש במשרדו של קויתי נמצאו פנקסים שהכילו מידע בדבר חשדות לעברייני מין מהמגזר החרדי, שטופלו על ידי אנשי האגודה וחלקם בלא לערב את משטרת ישראל והרשויות. על בסיס תוכן הפנקסים נעצרו בשלהי מרץ 2017 כ־20 חרדים בחשד לעבירות מין, אך רובם שוחררו. ביחס לחלק התברר כי מדובר במי שסיפקו מידע לאגודה או שהם קרבנות עבירה.

הוצאת זרע לבטלה

הוצאת שכבת זרע לבטלה (בראשי תיבות: שז"ל) הוא מונח הלכתי המתייחס לשפיכת נוזל זרע שלא במסגרת יחסי מין עם אישה (ביאה). המשנה והתלמוד מדריכים להימנע ממצבים העלולים לגרום להוצאת זרע לבטלה, בין על ידי אוננות ובין בקרי לילה. ספר הזוהר מחמיר מאוד ביחסו להוצאת זרע לבטלה.

בשיח ההלכתי מכונה הוצאת זרע לבטלה גם בשם "פגם הברית", והדרכים להימנע מחטא זה קרויות "שמירת הברית". חזרה בתשובה מחטא זה קרויה "תיקון הברית".

כל כבודה בת מלך פנימה

כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה הוא עיקרון המופיע בתלמוד, שמשמעותו היא שכבודה של האישה הוא בכך שהיא יושבת בתוך ביתה, ואין זה מכבודה מחמת חשיבותה להתרועע בחוץ, כפי שאין מדרך בת המלך להלך ברחובות כאחד האדם.

בתלמוד בספרות חז"ל ובראשונים נגזרים מעיקרון זה דינים שונים.

מעמד האישה ביהדות

מעמד האישה ביהדות עבר תמורות ושינויים במהלך הדורות, והושפע הן מתהליכים פנימיים ביהדות והן מתהליכים חיצוניים. נשים מעטות מוזכרות כדמויות משמעותיות בסיפור המקראי. תלותה של האישה ביחסים עם גבר (לרוב אב או בעל) אשר במסגרתם ייקבעו חובותיה וזכויותיה, אופיינית למעמד רוב הנשים בעולם בתקופת המקרא. עם התפתחות הממסד הרבני, חלו שינויים במעמדה המשפחתי של האישה, בהם חרם דרבנו גרשום, שאסר על גברים לגרש את נשותיהן בעל כורחן, או לשאת יותר מאישה אחת.

עד העידן המודרני, רוב הנשים לא נהגו ללמוד תורה ולא התמודדו על מילוי תפקידים ציבוריים. בתחום זה חלו שינויים משמעותיים ברוב הזרמים ביהדות במהלך המאה העשרים, בעיקר בזרמים הלא-אורתודוקסיים.

מעמד האישה בישראל

מעמד האשה בישראל כולל את תפיסתה של האישה בחברה הישראלית, אצל נשים ואצל גברים, מקומן של נשים ויכולת ההשפעה שלהן, בשלבי התמקצעות ובמסגרות התעסוקה, ביצירה הספרותית והמדעית בישראל, ובציבוריות ובפוליטיקה הישראלית. מכלול התפיסות ועמדות הכוח של נשים בישראל, עברו תמורות רבות מאז ראשית היישוב החדש בשלהי המאה ה-19, והשתתפותן הגוברת של נשים במרחב הציבורי, בממשל ובצבא מאז ראשית המנדט הבריטי ובמדינת ישראל. השינויים הרבים הושפעו באופן ניכר מגורמים מסורתיים, חברתיים, פוליטיים, דתיים וצבאיים, הקשורים להתפתחותה של החברה הישראלית בכללה, במשך המאה ה-20, עד ראשית המאה ה-21. למעמדן של הנשים בישראל יש התייחסות גם באמצעות חקיקה בכנסת (למשל: חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה), אך תופעת האפליה עודנה קיימת במקומות מסוימים ונתונה במחלוקת.

בתחומים רבים נטען שמעמדה של האישה בישראל ירוד לעומת הגבר. בין השאר בסוגיות תעסוקתיות כגון מניעת שירות נשים בתפקידים מסוימים בצה"ל, פערי שכר בין נשים לגברים, אפליה בקבלה לעבודה וקיומה של "תקרת זכוכית" לכאורה, המונעת קידום נשים לתפקידים בכירים. כמו כן בסוגיות הנוגעות למיקומה של האישה במרחב הציבורי כגון מניעת הצבתם או השחתתם של שלטי חוצות ופרסומות עם תמונות נשים בטענה שהן פוגעות בגדרי הצניעות והדרת נשים על רקע דתי־הלכתי, כולל אלימות מילולית ופיזית בניסיון לאכוף הדרה זו.

מאידך, נשים בישראל זכאיות להטבות והעדפה מתקנת מתוקף חוקים הנוגעים לתחומי העבודה, הביטחון הסוציאלי והשירות הצבאי.

משמרת הצניעות

משמרת הצניעות הוא שם גנרי לארגונים הפועלים בקהילות חרדיות להגברת נושא צניעות, כגון בהפצת חומר על חשיבותה, בהסדרת מחיצות בין גברים לנשים במקומות הקדושים ועוד. חלק ממשמרות הצניעות מקיימות פעילויות מחתרתיות, לעיתים באמצעים אלימים, למיגור תופעות של חוסר צניעות.

מקור השם הוא מארגון שפעל בירושלים עד שנות ה-90 של המאה ה-20.

נשות השאלים

נשות השָאלִים (מכונות גם כת השאלים וכן בכנוי הגנאי נשות הטליבאן) הם כינויים לקבוצות נשים חרדיות בישראל, המתאפיינות בהתכסות ב"שאל", בגד עליון שמסווה את צורת הגוף, בעת יציאה מביתן. הן נוהגות לכסות בשאל גם את בנותיהן. לטענתן, זהו לבוש יהודי נשי קדום, שלבישתו מעוגנת במקורות הלכתיים. חלק מנשות הקבוצה אף עוטות רעלה. קבוצה אחת של נשים המתלבשות כך נמצאת בירושלים (מכונה "כתר מלכות"). קבוצה שנייה, שמרכזה בבית שמש, התפרסמה עקב מעשי התעללות בילדים של אחת ממנהיגות הקבוצה, ברוריה קרן (כונתה בתקשורת "אמא טאליבן"). חלק מנשות הקבוצה פוסעות ברחוב כשגם עיניהן מכוסות וילדיהן מוליכים אותן. הן מונות כמה מאות..

צניעות

צניעות היא הפנמתם ואי היראותם של תכונות, מעשים טובים, רכוש וכדומה, כדי שלא להתבלט בסביבה, כפי האפשר. מֵמד נוסף של הצניעות הוא נטייה להסתפק במועט ובמה שנחשב זול ו"פשוט" בחברה. הצניעות כוללת סדרה של ערכים קבועים, תרבותיים או דתיים, הקשורים להצגה והיראות בפני אחרים.

היא יכולה לכלול:

מתינות בפעולותיו של אדם או בהופעתו החיצונית, כאשר הוא לא רוצה למשוך תשומת לב מופרזת.

הסתפקות בצרכים מינימליים ובסיסים יותר. באכילה, בלבוש או ברכוש.

הכרת האדם בערך עצמו, ללא גאווה והתנשאות על האחר (ענווה).

צניעות שקרית או מזויפת, צורה של התרברבות דרך השמצה עצמית מוגזמת, הצטנעות.

צניעות בקשר למיניות ולהצגה של הגוף, ניתן לציין במיוחד טאבו כנגד עירום בתרבויות רבות.למושג צניעות חשיבות רבה לאנשים רבים, והוא עורר הדים רבים במשך מאות רבות, וממשיך להעסיק אנשים רבים גם בימינו אנו.

קו מהדרין

קו מהדרין הוא קו אוטובוס שבו נהוגים כללי תרבות חרדיים, שבמרכזם הפרדה מגדרית לפיה הגברים יושבים במחציתו הקדמית של האוטובוס והנשים במחציתו האחורית. ברוב המקרים שבהם נהוגה הפרדה, הנשים עולות ויורדות מהאוטובוס דרך הדלת האחורית והגברים - דרך הדלת הקדמית. בינואר 2011 קבע בג"ץ שהפרדה מגדרית באוטובוס מותרת רק כאשר היא נעשית ברצון כל הנוסעים.

הפרדה בעלת אופי דומה לזו שבישראל מתבצעת גם בקו אוטובוס הנוסע בברוקלין, בין ריכוזי החרדים בוויליאמסבורג ובבורו פארק. קו האוטובוס פועל בזיכיון מטעם העירייה, ועניין ציבורי בו בשנת 2011 הוביל לביקורת שמתח על הפעלת הקו במתכונת זו ראש העירייה, מייקל בלומברג.

קש"ת

קש"ת היה ארגון חרדי מחתרתי קיצוני שפעל בישראל בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 באמצעים אלימים, כדי להילחם בעיקר בחילול השבת, נתוחי מתים וחילול קברים עתיקים במסגרת חפירות ארכאולוגיות.

שמירת נגיעה

שמירת נגיעה הוא מונח פופולרי בן זמננו המתאר את שמירת האיסור, המכונה גם בשם איסור נגיעה, הקיים בהלכה היהודית על מגע תאוותני בין גבר ואישה האסורה עליו באיסור עריות. איסורי הערווה השכיחים הם איסור אשת איש - האסורה לכל הגברים שאינם בעלה, האיסור לכל גבר יהודי של נידה - אישה יהודייה שנטמאה בדימום מהרחם (כגון במחזור החודשי) וטרם נטהרה ממנו באמצעות טבילה[דרוש מקור], וגויה - שאסורה נגיעתה בכל גבר יהודי בגזירת חכמים. בדרך כלל השימוש במונח נעשה כדי לתאר אדם מסוים כ"שומר נגיעה", במשקל "שומר שבת" ו"שומר כשרות".

על אף שההלכה בנושא עתיקה, המונח "שמירת נגיעה" התפתח בדורות האחרונים עקב תופעת החילון שגררה את הצורך להסביר לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות את ההלכה האוסרת מגע הבא לבטא חיבה או קירבה בין גבר ואישה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.