צנזורה פנימית

בכלים השונים להפצת מידע, כגון אמצעי התקשורת, הוצאה לאור ותעשיית הקולנוע, צנזורה פנימית או צנזורה עצמית היא הטלה וולונטרית, על ידי המו"ל או המפיק, של הגבלות על פרסום מידע, כתוצאה מאינטרסים כלכליים, חברתיים או אחרים של המו"ל או המפיק, אינטרסים העומדים בסתירה לעיקרון של זכות הציבור לדעת. הצנזורה הפנימית שונה מסתם צנזורה, המוטלת על ידי השלטון.

במדינות בעלות משטר לא-דמוקרטי קיימת אפשרות כי יוצרים יגנזו חומרים מתוך חשש לשלומם. במדינות דמוקרטיות קיימות מספר סיבות לצנזורה עצמית: לעיתים נובעת הצנזורה הפנימית מלחצים שהופעלו על המו"ל, למשל על ידי לקוחותיו, המפרסמים וכו'.

לכל אמצעי תקשורת יש מדיניות עריכה גלויה וברורה, והפעלה של מדיניות זו איננה בגדר צנזורה פנימית. בהתאם לכך, החלטה של עיתון, היוצא לאור על ידי מפלגת שמאל, שלא לפרסם מאמר בעל אוריינטציה ימנית היא החלטה שבמסגרת מדיניות העריכה, ואיננה בגדר צנזורה פנימית. גם החלטה לפסול מאמר משום שלדעת העורך הוא באיכות ירודה ואינו ראוי לפרסום איננה בגדר צנזורה פנימית. צנזורה פנימית בעיתון היא החלטה לגנוז ידיעה, או לפרסמה בהצנעה לא-סבירה, כאשר ידיעה זו מנוגדת לאינטרסים של העיתון, אף שמבחינת טובת הקורא ראוי לפרסם ידיעה זו.

לעיתון עשויים להיות אינטרסים כלכליים, בדמות חברות הקשורות בו. לעיתים נוקטים העיתונים גילוי נאות, ומציינים, בידיעה העוסקת בגוף הקשור לעיתון, שמדובר בגוף כזה (כך שייתכן שיש בידיעה צנזורה פנימית).

בתעשיית הקולנוע בארצות הברית נהג משנות השלושים ועד אמצע שנות השישים קוד הייז, שהיווה צנזורה פנימית בתעשייה זו.

Motion Picture Production Code
חוברת ההוראות של קוד הייז, מערכת של הנחיות הנוגעות להפקת סרטי קולנוע, אשר אומצו מרצון על ידי אגודת מפיקי ומפיצי הקולנוע של אמריקה, והיווה מעין צנזורה פנימית של האולפנים הגדולים.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אלכסנדר פן

אלכסנדר פֶּן (נולד בשם אברהם פפליקר שטרן; 14 בפברואר 1906 – 19 באפריל 1972) היה משורר ישראלי, שנודע בתולדות חייו הסוערים שהתערבבו בהם מזגו החם ואהבה לחיי הבוהמה, משיכה לארץ ישראל ורעיונות קומוניסטיים. הוא כתב שירים רגשיים ויצריים וכן שירים אידאולוגיים-פוליטיים.

פן נחשב לאחד מראשוני הבוהמה התל אביבית. הוא היה נשוי פעמיים, ואב לשלוש בנות ובן אחד משלוש בנות זוג.

אני רואה אותה בדרך לגימנסיה

אני רואה אותה בדרך לגימנסיה הוא פזמון מאת יעקב רוטבליט שהלחין מיקי גבריאלוב, והתפרסם בביצועו של אריק איינשטיין, שכלל אותו בשנת 1971 באלבומו "בדשא אצל אביגדור". זהו משיריו הידועים של איינשטיין. גרסאות כיסוי לשיר בוצעו בידי להקת "סטלה מאריס" ויהלי סובול עם מיקי גבריאלוב.

גדעון טיקוצקי

ד"ר גדעון טיקוצקי (נולד בשנת 1977) הוא חוקר ספרות, מרצה ועורך, זוכה פרס בהט לשנת 2014 ועורך ראשי בהוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים.

הצנזורה הצבאית

הצנזורה לעיתונות ולתקשורת המוכרת יותר בשם "הצנזורה הצבאית", היא יחידה השייכת לאגף המודיעין (אמ"ן) בצה"ל שמטרתה ביצוע צנזורה מוקדמת בנושאים הנוגעים לביטחון מדינת ישראל.

הצנזורה הצבאית, שמקום מושבה בקריה, פועלת מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, שפרסם המנדט הבריטי, ואשר אומצו לימים בספר החוקים של מדינת ישראל. הצנזורה הצבאית אחראית לכך שחומר כתוב או מודפס, המופץ בציבור או המגיע מידי אדם אחד לידי אחר, לא יכיל בתוכו ידיעות שהפצתן עלולה לפגוע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי. הצנזורה הצבאית בודקת שידורי טלוויזיה ורדיו, עיתונים וספרים, מוחקת בעצמה קטעים או מורה למחברים להשמיטם. בעבר, בדקה גם מכתבים (הן מכתבי חיילים והן מכתבי אזרחים לחו"ל), אך כבר אינה עושה זאת כיום.

בראש הצנזורה הצבאית עומד הצנזור הראשי לעיתונות ולתקשורת המוכר יותר בשם "הצנזור הצבאי הראשי" הואיל ולתפקיד ממונה באופן מסורתי קצין צה"ל, אף כי הדבר אינו הכרחי. על הצנזור הצבאי הראשי מוטלת החובה לאזן בין שני ערכים שמתנגשים לפעמים: האחד הוא "זכות הציבור לדעת" כחלק מהערך הדמוקרטי של חופש הביטוי, והשני הוא הערך הביטחוני המחייב פיקוח על חשיפת מידע שפרסומו יגרום לנזק ממשי לביטחון המדינה. בפסיקת בית המשפט העליון, נקבע כי אין הצנזור מוסמך לפסול ידיעה, אלא אם כן נראה, אובייקטיבית, כי יש בפרסום משום ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.

הצנזורית הצבאית הראשית הנוכחית היא תת-אלוף אריאלה בן אברהם, שמכהנת בתפקיד מ-2015.

ויקיפדיה

ויקיפדיה (באנגלית: Wikipedia) היא אנציקלופדיה מקוונת רב לשונית המבוססת על תוכן חופשי ומשתמשת בטכנולוגיית ויקי. ויקיפדיה היא האנציקלופדיה הכללית הגדולה ביותר והפופולרית ביותר באינטרנט, והיא אתר האינטרנט התשיעי הנצפה ביותר ברחבי העולם לפי דירוג אלכסה, נכון לאוקטובר 2019. מאחורי האתר עומדת קרן ויקימדיה, מוסד ללא כוונת רווח שמרכזו בארצות הברית. הקרן נותנת את שירותי המעטפת לקיום האתר, כגון תחזוקת שרתים, אך היא אינה מתערבת בניהול האתר ומאפשרת לקהילת הגולשים לקבל החלטות עצמאיות בנושאי התוכן. מוטו האתר הוא "ויקיפדיה - האנציקלופדיה החופשית", כאשר "חופשי" פירושו חופשי לעיון ללא כל מגבלה, חופשי לעריכה וחופשי להעתקה ולהפצה. תוכן האתר מוגש תחת הרישיון החופשי CC-BY-SA.

ויקיפדיה נכתבת ומשופרת מִדֵּי יום בידי רבבות מתנדבים, ומסתמכת על רעיון חוכמת ההמונים. המתנדבים כותבים את הערכים, יוצרים את הגרפיקה המעטרת את האנציקלופדיה, וכן מסייעים בהגהה ובניטור התוכן מפני השחתות. ויקיפדיה נכתבת בכ-301 שפות, ובהן גם עברית. גרסאות ויקיפדיה בכל השפות מהוות המשך לתנועת התוכנה החופשית ולעיתים מתייחסים אליהן גם כחלק מתנועה הנקראת "תרבות חופשית".

ויקיפדיה הושקה ב-15 בינואר 2001 כמיזם מיקור המונים על ידי ג'ימי ויילס ולארי סנגר. סנגר בחר את שם האתר אשר הוא שילוב של המילה "ויקי" (אשר פירושה בהוואית "מהיר") ו"אנציקלופדיה". בעוד שבתחילת הדרך הייתה קיימת רק אנציקלופדיה בשפה האנגלית, לאורך השנים פותחו מהדורות בשפות רבות אחרות לוויקיפדיה. הוויקיפדיה האנגלית היא המהדורה הגדולה ביותר של ויקיפדיה מבין כל 301 המהדורות של ויקיפדיה. נכון לנובמבר 2018, יש בוויקיפדיה למעלה מ-49 מיליון ערכים אם מסכמים את הערכים בכל השפות בהן היא כתובה. למעלה מ-5.7 מיליון ערכים כתובים בוויקיפדיה האנגלית, ואלה מהווים כ-11.5% ממספר הערכים הכללי. כמות פעולות העריכה שנעשו בכל הדפים והערכים יחדיו עולה על 2.4 מיליארד. באתר רשומים למעלה מ-78.5 מיליון משתמשים ויש בו למעלה מ-2.5 מיליון תמונות חופשיות.

בשנת 2006 נכתב במגזין "טיים" כי המדיניות של ויקיפדיה שמאפשרת לכל אדם לערוך ערכים הפכה את ויקיפדיה לאנציקלופדיה הגדולה ביותר ואולי אף הטובה ביותר בעולם, והיא עדות לחזון של ג'ימי ויילס.

לאורך השנים ויקיפדיה ספגה ביקורת על כך שבמקרים מסוימים היא עשויה להיות מושפעת מהטיה מערכתית, ועל כך שהיא עשויה במקרים מסוימים להיות כפופה למניפולציה ולספינים בנושאים שנויים במחלוקת.

לאורך השנים הועלו ביקורות שונות על ויקיפדיה. רוב הביקורות מתייחסות לשתי טענות מרכזיות - העובדה שהאנציקלופדיה ניתנת לעריכה על ידי כל אחד (רבים טוענים שבשל כך ויקיפדיה לא יכולה להיות אנציקלופדיה אמינה, וכי הדבר מפחית את חשיבותה ואמינותה כמקור עליו אפשר להסתמך ולהפנות) וכי הדינמיקה בין עורכי האתר איננה מוצלחת, ומערערת על המטרות שבגינן האתר נוצר (האמור יוצר חשש להטיות מערכתיות, מגדריות וגזעניות בקרב קהילת העורכים, וכן שבמקרים מסוימים עלולה להיווצר קליקה בין עורכים באתר).

ועדת השלושה

"ועדת השלושה" היא מנגנון הערעורים של הסדר ועדת העורכים. בוועדה חברים שלושה אישים, נציג צה"ל, נציג ועדת העורכים ונציג הציבור אשר ממונה ליו"ר הוועדה. הוועדה מכריעה בדבר פרסומם או צנזורם של חומרים בעלי אופי ביטחוני.

הוועדה הפסיקה את פעילותה בספטמבר 2015, לאחר מות מי שעמד בראשה, השופט מישאל חשין.

חופש העיתונות

חופש העיתונות נחשב בעיני רבים לאחד מערכי היסוד של מדינה דמוקרטית. לדעתם, כדי להבטיח את תפקוד השלטון יש להבטיח את אי־תלותה של העיתונות בשלטון ולהגן עליה מפני איומים מצדו. אי־תלות זו נתפשת בעיניהם כתמצית חופש העיתונות.

הרציונל העומד בבסיס התמיכה בעקרון זה בעיני הדוגלים בו הוא האינטרס של כל שלטון להמשיך ולשלוט. לצורך כך גורמי המפתח במנגנון השלטוני ירצו להימנע מכל צורה של פיקוח או ביקורת עליו. העיתונות מצד שני, עשויה לספק מידע על המתרחש במדינה ובעולם בכך היא ממלאת פונקציה של פיקוח על השלטון. בנוסף, העיתונות מספקת במה להעלאת דעות, רעיונות והצעות חלופיות לשלטון ולמדיניות ובכך היא ממלאת פונקציה של ביקורת. כדי שהעיתונות תוכל למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר יש להבטיח את עצמאותה. חופש עיתונות זה בא לידי ביטוי בשני אופנים עיקריים: היכולת לכתוב ביקורת על השלטון ללא חשש מצנזורה. ובחיסיון עיתונאי - שמירה על זהותו של מקור.

בשנת 1993 קבע האו"ם את ה־3 במאי כיום חופש העיתונות כדי להדגיש את הצורך בחשיבות הנושא.

מירון רפופורט

מירון רפופורט (נולד ב-20 ביולי 1957) הוא עיתונאי, מתרגם, עורך ויו"ר תנועת השלום "שתי מדינות מולדת אחת". שימש כראש מערכת החדשות של "הארץ", תרגם ספרים רבים מאיטלקית, זכה במספר פרסים בתחום התרגום והעיתונות ומשמש כעורך תוכנית הטלוויזיה "עושים סדר" מבית הטלוויזיה החינוכית הישראלית. פיטוריו המתוקשרים ממערכת "ידיעות אחרונות" עוררו הדים בישראל והפכו לסמל למאבק בחופש העיתונות ובהתערבות פוליטיקאים ובעלי כוח בשיקולים עיתונאיים.

מרד החשמונאים

מרד החשמונאים היה מרד של יהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל, ובתומכיה המתייוונים, שהתחולל בין השנים 167 ל-160 לפנה"ס. לצד מאבק נגד הכיבוש, נגד גזירות אנטיוכוס ולמען עצמאות דתית ומדינית, היה המרד מאבק על דמותה של החברה היהודית בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל. מצד אחד מרבית העם, נאמני המסורת, ומהצד השני אליטה מתייוונת, שמטרתה הייתה להנהיג שינויים מרחיקי לכת באופייה של החברה היהודית, בחסות השלטון ההלניסטי.

המרד ידע עליות ומורדות בשדה הקרב ובזירה המדינית הבינלאומית. האימפריה הסלאוקית, אף שהצליחה לזמן קצר לשוב ולהשתלט צבאית על יהודה עד תבוסתו של בקכידס בידי יונתן הוופסי (157 לפנה"ס), נחלשה מאוד בעקבות כל האירועים שהתרחשו במקביל, וכתוצאה מהם לא מימשה את ריבונותה המלאה על יהודה. יתרה מכך, לאחר המרד החל תהליך איטי של ניתוק יהודה מהאימפריה הסלאוקית. בתחילה זכו היהודים באוטונומיה ולאחר מכן ביססו ממלכה עצמאית בארץ ישראל.

שם המרד נגזר משמה של משפחת החשמונאים שהנהיגה אותו וברבות הימים הצמיחה מתוכה שושלת ששלטה בארץ ישראל. לזכר הצלחת המרד תוך ניצחון המעטים מול הרבים, טיהור בית המקדש השני וחידוש הפולחן הדתי נקבע במסורת היהודית חג החנוכה.

סיווג צפייה

סיווג צפייה הוא סיווג הניתן לסרטי קולנוע ולתוכניות טלוויזיה, על מנת להתריע על רמות שונות של אי התאמת התוכן המוצג בהם לצפייה של ילדים ונוער, ולסייע להורים להחליט האם סרט או תוכנית מסוימים מתאימים לילדיהם. סיווגי הצפייה השונים מתייחסים בדרך כלל לתכנים המכילים מין, אלימות או שפה בוטה.

צנזורה

צֶנְזוּרָה (מלטינית: censere להעריך) היא פיקוח ושליטה על הפצת מידע, דעות וספרות; היא מוטלת לרוב על ידי גופי ממשל. לעיתים קרובות צנזורה מופעלת על ניסיונות תקשורת הפונה לציבור, תוך דיכוי של דעות. הדיון סביב הצנזורה, כולל לעיתים קרובות אמצעים פחות רשמיים של שליטה בתודעה, כגון הדרה של רעיונות מסוימים מאמצעי תקשורת ההמונים. המידע המצונזר נע בין מילים מסוימות למושגים ורעיונות שלמים.

הצנזורה הייתה נפוצה בתרבות העתיקה כחלק מהמשטר, שאסר להפיץ תכנים שעלולים לערער אותו או לפגוע בו. הדתות השונות ובמיוחד הנצרות בתקופת האינקויזיציה, עשו שימוש רב בכלי זה, על מנת לשלוט במאמיניהן.

כיום יש חמישה סוגי צנזורה עיקריים:

מוסרית (סרטים, מחזות), כשהנימוק הוא "מניעת תועבה" מהצופים.

מדינית, בנוסף לסרטים ולמחזות גם ספרים, כתבי-עת, תוכניות טלוויזיה ורדיו, דיווחי חדשות ושאר אמצעי תקשורת, לשם מניעת ביקורת על המשטר.

ביטחונית (צבאית), שמטרתה למנוע חשיפת סודות צבאיים וביטחוניים.

משפטית, המתבטאת בצווי איסור פרסום (של שמות חשודים, מהות העבירה, או הגנה על פרטיותו של הקורבן).

צנזורה כלכלית, המוטלת על ידי גופים מסחריים, במטרה לשרת אינטרסים כלכליים או עסקיים.לעיתים מתקיימת צנזורה פנימית שאותה מטיל אמצעי התקשורת על עצמו, על-פי אינטרסים שלו, שעומדים בסתירה לעיקרון של זכות הציבור לדעת.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 הציע הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי תחת המילה צנזורה את המילים בּידוּק או בִּדֹּקֶת – ותחת צנזוֹר הציע בַּדָּק; תחת הפועל מצנזר חידש מְבַדֵּק, ותחת משרד הצנזוֹרים – מִבְדקה. כיום משמשת המילה בידוק במיוחד במשמעות בידוק ביטחוני.

קוד הייז

קוד הייז (או קוד ההפקה) היה מערכת של הנחיות הנוגעות להפקת סרטי קולנוע, אשר אומצו מרצון על ידי אגודת מפיקי ומפיצי הקולנוע של אמריקה (Motion Pictures Producers and Distributors Association‏ - MPPDA, שהפכה בשלב מאוחר יותר ל"אגודת הקולנוע של אמריקה" - Motion Picture Association of America‏ - MPAA), איגוד רב עוצמה הכולל בתוכו את נציגי אולפני הקולנוע הגדולים. בין השנים 1922 עד 1945 עמד בראש האגודה ויל הייז, עורך דין ששימש כאחראי על שירותי הדואר, וכמנהל מסע הבחירות של הנשיא וורן גמליאל הרדינג. הייז, השמרן בדעותיו, הוא שעיצב את הקוד, תכניו ומטרותיו, והקוד קרוי על שמו. הקוד היווה מעין צנזורה פנימית של האולפנים הגדולים, אומץ רשמית על ידי האגודה בשנת 1930, ואכיפתו החלה בשנת 1934. בשנת 1967 נפסקה אכיפת הקוד. הקוד קבע במפורש מה נחשב כמקובל מבחינה מוסרית בהפקת סרטי קולנוע בארצות הברית, ומה נחשב כבלתי מקובל, והיווה את אחד הגורמים המרכזיים בעיצוב הקולנוע ההוליוודי של שנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, כמו גם בעיצוב האינטראקציה בינו לבין קהל הצופים שלו.

קשר שתיקה

קשר שתיקה הוא מונח המתאר תופעה תרבותית, במסגרתה קבוצה של אנשים, בעלי אופי דומה (בין בשל מקום מגוריהם, מקצועם, דתם או לאומם), במסגרת מוסכמה תרבותית, אינם מזכירים או דנים בנושא מסוים.

קשר השתיקה נוצר בעקבות המוסכמה, ולא בעקבות החלטה מפורשת של אותה קבוצה; או מחשש לחרם חברתי, רדיפה פוליטית או חרם דתי. קשר השתיקה הוא לרוב תוצאה של לחץ חברתי. הוא שונה מטאבו, מכיוון שהוא נוצר בהקשרים חברתיים ופוליטיים צרים יותר, והם בדרך כלל אינם חלים על התרבות או החברה כולה. השימוש במונח מצביע על חוסר יושרה, פחדנות, או העדפת קבוצה חברתית אחת על אחרת.

דוגמה לקשר שתיקה הוא האומרטה בקרב הפשע המאורגן (המאפיה) בדרום איטליה.

תיאוריו של מוחמד

תיאוריו של מוחמד הוא נושא שנוי במחלוקת באסלאם. הצגת דיוקנו של מוחמד, נביא האסלאם, נחשבת לאיסור חמור בעיני רוב המוסלמים. מותר לתאר אותו בעל פה ובכתב, אבל קיימת מחלוקת על תיאור חזותי. הקוראן לא אוסר תיאור פיזי של מוחמד, אבל יש כמה הלכות מוסלמיות (חדית') האוסרות על כך.

על פי ת'ומס ווקר ארנולד, היסטוריון לאמנות מוסלמית, "האסלאם מעולם לא השתמש באמנות הציור על מנת לקרב אנשים לדת, כפי שנעשה בבודהיזם ובנצרות. מסגדים מעולם לא עוטרו בתמונות דתיות, וגם לא נעשה שימוש באמנות גרפית ככלי לחינוכם של המאמינים או לחיזוק אמונתם. בהשוואת לנצרות, מעולם לא הייתה קיימת מסורת של ציורים דתיים באסלאם. אין התפתחות אמנותית, אין אסכולות של ציירים או של נושאים דתיים, ובעיקר אין שום הנחיה או עידוד מצד מנהיגי הדת, בניגוד לנעשה בכנסייה הנוצרית."

דיוקנו של מוחמד תואר פעמים רבות לפני המאה ה-16. תיאורים חזותיים מאותה תקופה מראים את מוחמד עם פניו רעולות, או מייצגים אותו באופן סמלי כלהבה. מדי פעם נראות פניו הגלויות. ציורים אלה הופיעו בדרך כלל בספרי היסטוריה או ספרי שירה דתית. ספרים אלה היו נפוצים בעיקר בקרב המוסלמים באיראן, ונדירים יחסית בשאר העולם המוסלמי.

דימויים חזותיים של מוחמד בתרבות המערבית גרמו לתגובות עזות. בימי הביניים דיוקנו ליווה את שירתו של דנטה אליגיירי, שם הוא תואר באור שלילי. בתקופת הרנסאנס והאמנות המודרנית המוקדמת, מוחמד צוייר בדרך כלל באור נייטרלי או הרואי יותר. גם תיאורים אלה נתקלו במחאותיהם של מוסלמים. במאה ה-21 קרו מספר מקרים שבהם הוצג דיוקנו של מוחמד, ועקב כך פרצו מחאות אלימות ברחבי העולם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.