צנזורה

צֶנְזוּרָהלטינית: censere להעריך) היא פיקוח ושליטה על הפצת מידע, דעות וספרות; היא מוטלת לרוב על ידי גופי ממשל. לעיתים קרובות צנזורה מופעלת על ניסיונות תקשורת הפונה לציבור, תוך דיכוי של דעות. הדיון סביב הצנזורה, כולל לעיתים קרובות אמצעים פחות רשמיים של שליטה בתודעה, כגון הדרה של רעיונות מסוימים מאמצעי תקשורת ההמונים. המידע המצונזר נע בין מילים מסוימות למושגים ורעיונות שלמים.

הצנזורה הייתה נפוצה בתרבות העתיקה כחלק מהמשטר, שאסר להפיץ תכנים שעלולים לערער אותו או לפגוע בו. הדתות השונות ובמיוחד הנצרות בתקופת האינקויזיציה, עשו שימוש רב בכלי זה, על מנת לשלוט במאמיניהן. כיום יש חמישה סוגי צנזורה עיקריים:

  1. מוסרית (סרטים, מחזות), כשהנימוק הוא "מניעת תועבה" מהצופים.
  2. מדינית, בנוסף לסרטים ולמחזות גם ספרים, כתבי-עת, תוכניות טלוויזיה ורדיו, דיווחי חדשות ושאר אמצעי תקשורת, לשם מניעת ביקורת על המשטר.
  3. ביטחונית (צבאית), שמטרתה למנוע חשיפת סודות צבאיים וביטחוניים.
  4. משפטית, המתבטאת בצווי איסור פרסום (של שמות חשודים, מהות העבירה, או הגנה על פרטיותו של הקורבן).
  5. צנזורה כלכלית, המוטלת על ידי גופים מסחריים, במטרה לשרת אינטרסים כלכליים או עסקיים.

לעיתים מתקיימת צנזורה פנימית שאותה מטיל אמצעי התקשורת על עצמו, על-פי אינטרסים שלו, שעומדים בסתירה לעיקרון של זכות הציבור לדעת.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 הציע הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי תחת המילה צנזורה את המילים בּידוּק או בִּדֹּקֶת – ותחת צנזוֹר הציע בַּדָּק; תחת הפועל מצנזר חידש מְבַדֵּק, ותחת משרד הצנזוֹרים – מִבְדקה.[1] כיום משמשת המילה בידוק במיוחד במשמעות בידוק ביטחוני.

CensoredRhodesiaHerald
עיתון ה"רודזיה הראלד" מ-21 בספטמבר 1966, אשר צונזר על ידי הוועדה הרודזית לצנזורה

הגדרת הצנזורה וסמכויותיה

מקור השם צנזורה הוא במונח הלטיני censor, שמשמעו "בודק", דהינו פקיד הבודק פרסומים וגונז דברים האסורים על ידי השלטון. הצנזורה הייתה נפוצה בתרבות העתיקה כחלק מהמשטר, שאסר להפיץ תכנים שעלולים לערער אותו או לפגוע בו. הדתות השונות ובמיוחד הנצרות בתקופת האינקויזיציה, עשו שימוש רב בכלי זה, על מנת לשלוט במאמיניהן. ידועה השפעתה של הצנזורה הנוצרית על התלמוד, שבמסגרתה הושמטו קטעים שלמים ושונו משפטים שנתפסו כפוגעים בנצרות.

בזמנים המודרניים מתייחסת הצנזורה לבדיקה של ספרים, כתבי-עת, מחזות, סרטים, תוכניות טלוויזיה ורדיו, דיווחי חדשות ושאר אמצעי תקשורת, במטרה לשנות או להדחיק קטעים העשויים להיות פוגעים, לא נעימים, מעוררי התנגדות או חושפי סודות צבאיים וביטחוניים. החומר ה"לא נעים" נחשב לחומר לא מוסרי או גס, כופר או מנאץ, מסית או שעלול לפגוע בביטחון המדינה. כך, הנימוק לצנזורה הוא ההגנה על שלושה מוסדות חברתיים: המשפחה, הדתכנסייה) והמדינה.

באמצע המאה ה-19 נקבעו בבריטניה הוראות האוסרות הפצה של ספרות תועבה באמצעות הדואר. על פי הוראות אלה הוחרמו הספרים "סטיריקון", "פאני היל", "דקאמרון" ועוד. בשנת 1865 נחקק איסור דומה בארצות הברית, ובמסגרתו נאסרה אף הפצתם של ספרי הדרכה מינית.[2]

עד לאחרונה הייתה הצנזורה יציבה במוסדות שונים אפילו במדינות הדמוקרטיות המתקדמות ביותר המאופיינות בחופש הביטוי. באמצע המאה ה-20 החליש שינוי מהפכני בעמדת הציבור את כוחה של הצנזורה בדמוקרטיות רבות; למרות זאת, הצנזורה על צורותיה לא התפרקה באופן כלל-עולמי. כיום מתנגדים אנשים רבים, כולל אזרחים ליברלים, למתירנות החדשה[דרושה הבהרה] באמנות ובתקשורת; הם טוענים שהיא משחיתה כל חוש של צניעות ונימוס ואף חותרת תחת התרבות.

בחברות לא-דמוקרטיות כמו סין, קוריאה הצפונית ובורמה, הצנזורה דומיננטית מאוד, נמצאת בכל הדרגות האמנותיות, האינטלקטואליות, הדתיות, הפוליטיות והציבוריות של חיי הפרט. מעטים המעשים או הביטויים שאינם זוכים לפיקוח רשמי.

ההצהרה הבינלאומית לזכויות אדם, אשר אומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בשנת 1948, אינה מתייחסת לצנזורה ואינה מבטיחה חופש מצנזורה.

בישראל בוטלה הצנזורה על מחזות בשנת 1991, אך עדיין מופעלת צנזורה ביטחונית, המגבילה פרסומים הקשורים לביטחון המדינה.

גופי הצנזורה בישראל

  • המועצה לביקורת סרטים ומחזות: גוף ציבורי הפועל מטעם משרד הפנים ובסמכותו לפסול לצפייה סרטי קולנוע, בשלמותם או בחלקם, או להגבילם לצפייה לבני גילים מסוימים ומעלה, כשיש בהם חומר אלימות קיצונית, פורנוגרפיה או פגיעה ברגשות הציבור. בעבר חלו סמכויות המועצה גם על מחזות תיאטרון, אך מאז 1991 הן חלות על סרטי קולנוע בלבד. המועצה מספקת 3 דירוגים לכל סרט: מוגבל לצפייה מגיל 14ומעלה בלבד, מוגבל לצפייה מגיל 16 ומעלה בלבד, ומוגבל לצפייה מגיל 18 ומעלה בלבד.
  • המועצה לשידורי כבלים ולוויין: מועצה שתפקידה להסדיר את השידורים בערוצי התקשורת האלקטרוניים מבחינת הפקתם, תוכנם ומסריהם ובין היתר סמכויות להתיר או לפסול שידורים.
  • הצנזורה הצבאית: פועלת מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום) המנדטוריות בשילוב עם הסכם מרצון עם מועצת עורכי העיתונות בישראל. בראשה עומד הצנזור הצבאי הראשי. תפקידה למנוע פגיעה בביטחון המדינה וחשיפת סודות צבאיים, על ידי שמירה על חשאיותם של שירותי הביטחון והמודיעין ומניעת דליפת ידיעות על אמצעי לחימה ועל מבצעים ופעולות.
  • ועדת העורכים: ועדה המורכבת מעורכי העיתונים, הפועלת במסגרת הסדר עם הצנזורה, ומקבלת תדרוכים יזומים מגורמי הביטחון, עם בקשות להימנע מפרסום נושאים שאין לצנזורה אפשרות לאכוף את אי פרסומם.
  • בתי המשפט: בית משפט בישראל יכול להוציא לבקשת המשטרה צו איסור פרסום, זהו צו אשר אוסר פרסומו של מידע ספציפי, בנימוק שפרסום זה עלול לפגוע בחקירה שעורכת המשטרה. עיתונים מרבים להיאבק נגד צווים אלה, ופעמים רבות מסתיים מאבק כזה בהסרת הצו ובפרסום המידע.
  • גוף לא רשמי הוא העורכים בתחנות הרדיו, שאסרו לעיתים השמעתם של פזמונים, בנימוק של פגיעה ברגשות המאזינים ובנימוקים נוספים.[3]

בנוסף לכל אלה קובע סעיף 214 לחוק העונשין:

"(א) העושה אחת מאלה, דינו – מאסר שלוש שנים:
(1) מפרסם פרסום תועבה או מכינו לצורכי פרסום;
(2) מציג, מארגן או מפיק הצגת תועבה –
(א) במקום ציבורי;
(ב) במקום שאינו ציבורי – אלא אם כן הוא מקום המשמש למגורים או המשמש חבר בני אדם שהחברות בו היא למי שמלאו לו שמונה עשרה שנים ולתקופה רצופה."

צנזורה על ספרים עבריים

במשך תולדותיו של הספר העברי, צונזרו חיבורים שונים. ניתן לחלקם לשני סוגים מרכזיים: צנזורה חיצונית מטעם השלטון הלא-יהודי, וצנזורה פנימית יהודית - הן כזו שבה מצנזר המחבר עצמו את דבריו, והן המביא לדפוס, מפחד השלטון הנכרי. הבחנה חשובה אחרת היא בין צנזורה החלה על כתבי-יד, לבין הצנזורה הממוסדת יותר שהתמקדה באישורם או צינזורם של ספרים עבריים בעת הבאתם לדפוס.

מחקרים רבים נכתבו על הצנזורה והשפעותיה על פרסומי ספרים עבריים. כך למשל הופיעו מחקרים על היבטי הצנזורה בראשית הדפסתם של ספרים עבריים באיטליה במאות ה-15 וה-16, וכך גם לגבי הצנזורה של השלטון הצארי ברוסיה במאה ה-19.

צנזורים 'רשמיים' רבים של הספר העברי מטעם השלטונות הנוצריים, היו למעשה יהודים או יהודים-לשעבר. הסיבה המרכזית לכך הייתה בקיאותם בשפה העברית וברזי הספרות העברית. יהודים או יהודים-לשעבר אלו נצבו בין הפטיש השלטוני לבין הסדן היהודי לו עדיין היו נאמנים במידה זו או אחרת. ביהדות רוסיה במאה התשע עשרה ידועה במיוחד ה'גזירה' האוסרת הדפסתם של ספרים עבריים למעט בשתי ערים ספציפיות, וילנה וז'יטומיר.

צנזורה חרדית

גם בחברה החרדית קיימת צנזורה בלתי רשמית, אך נעשית על ידי בודדים ועל דעת עצמם בעקבות קונצנזוס בחברה זו על הסכם שבשתיקה.[4]
באופן גלוי יותר, ישנם רבנים רבים היוצאים כנגד הכנסת מקלט טלוויזיה לבית[5][6] ושימוש באינטרנט.[7][8] עם זאת, למחמירים פחות קיימים פתרונות בדמות ספקיות אינטרנט המספקות גישה לאינטרנט מסונן מתכנים שאינם עולים בקנה אחד עם ערכי הדת או עם ערכי הקהילה החרדית. אינטרנט זה מכונה "אינטרנט כשר".

צנזורה של אנימה

הרבה סדרות אנימה מכילות תוכן מיני או תוכן אלים במיוחד. מסיבה זו, סדרות רבות עוברות צנזורה כשהן מיובאות לארצות אחרות. החברה הידועה ביותר לצנזור אנימה נקראת 4KIDS.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • דוד רונן, דיני צנזורה - תקשורת, חופש הביטוי וביטחון המדינה, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 2011.
  • עוזי אלידע, "לידת הצנזורה הישראלית ב-1948", דן כספי ויחיאל לימור (ע.), תקשורת המון בישראל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 111–138.
  • חיים פאל, "זכות הציבור לא לדעת", הפרקליט ל"ט (תשמ"ט) 525.
  • משה כרמלי-וינברגר, ספר וסייף : חופש הביטוי והמחשבה אצל עם ישראל, הוצאת מכון סורא על ידי הישיבה אוניברסיטה, 1966.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יצחק אבינרי, יד הלשון, יזרעאל, 1964, עמ' 487
  2. ^ ניצה בן-ארי, דיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1980-1930, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמ' 27-24
  3. ^ צבי אלגת, מעצורים למנגינות, מעריב, 11 בפברואר 1966
    סמדר שירשירים פסולים, מעריב, 16 באוגוסט 1979
  4. ^ בפורום החרדי "בחדרי חרדים" הוקדש אשכול שלם לצנזורה החרדית בספרי קודש ובו דוגמאות רבות לספרים שצונזרו.
  5. ^ שאלה בדבר הסיבות לאיסור הכנסת טלוויזיה לבית, באתר הידברות
  6. ^ איסור טלוויזיה, מחשב, עיתון, הכל אסור?, באתר Rabanim.net
  7. ^ יוסי זילברמן, ‏חרדים מזהירים: הגימטריה קובעת כי האינטרנט מסרטן, באתר ‏mako‏‏, ‏15 ביולי 2009‏
  8. ^ פשקווילי אינטרנט: “אנטרנט=סרטן”, “האינטרנט הוא אבי אבות הטומאה” - גלריית פשקווילים שנתלו בירושלים ובני ברק, באתר חדר 404
.il

.il היא הסיומת הלאומית (ccTLDs - Country Code Top Level Domains) של שמות המתחם של אתרי אינטרנט הרשומים במדינת ישראל.

סיומת זו מנוהלת על ידי איגוד האינטרנט הישראלי (ISOC-IL).

הסיומת .il נרשמה כבר ב־24 באוקטובר 1985, והייתה הסיומת השלישית שנרשמה, לאחר שבאותה שנה נרשמו הסיומות .us ו־.uk

אמצעי תקשורת

אמצעי תקשורת הם ערוצים שונים המשמשים לתקשורת המונים, ובאמצעותם מועבר מידע לציבור הרחב. כינוי מקובל נוסף לאמצעי התקשורת הוא מדיה, כינוי שהגיע לשפה העברית מלטינית דרך האנגלית, צורת הרבים של מדיום.

אמצעי התקשורת כוללים את האמצעים הבאים:

עיתונות כתובה

רדיו

טלוויזיה

אינטרנט

טלפוניה

שלטי חוצות: משמשים לפרסומת.בהתייחסות לכל אחד מאמצעים אלה יש להבחין בין האמצעי, כלומר התשתית הטכנולוגית, ובין התוכן המועבר באמצעות האמצעי. תפעול התשתית הטכנולוגיה הוא עיסוק נפרד לחלוטין מיצירת התוכן, אם כי מובן שמתקיימת אינטראקציה בין השניים.

מודל היסטורי נפוץ להתפתחות של אמצעי תקשורת כולל ארבעה שלבים. בשלב הראשון, שלב הפריצה, מופיע מדיום חדש כמו למשל הקולנוע. בשלב השני, שלב ההתמסדות האופן בו הוא מאורגן הופך לקבוע ולחלק בלתי נפרד מחייו של הקהל. כפועל יוצא, החברה מפתחת תלות במדיום. בשלב השלישי, שלב ההתגוננות מופיע אמצעי תקשורת חדש, למשל, הטלוויזיה, המאיים על אמצעי התקשורת הממוסד. אמצעי חדש זה מפר את האיזון הקיים, ומושך אליו חלק מהקהל. בשלב הרביעי, שלב ההסתגלות, אמצעי התקשורת הוותיק משתנה, ומנסה לבסס חלוקת תפקידים בין השניים. כך, למשל, לאחר הופעת הטלוויזיה, תעשיית הקולנוע שיפרה את אולמות הקולנוע ובייחוד את ציוד ההקרנה והחלה להפיק ולהקרין סרטים בצבע כדי לייחד את חוויית הצפייה בסרטים מהצפייה בטלוויזיה בבית.

גלאסנוסט

גלאסנוסט (רוסית: Гласность, להאזנה (מידע • עזרה)) - "חופש הביטוי", "פתיחות", "חסר צנזורה", הייתה אחד מקווי המדיניות שהציג מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות בשנת 1985. מטרתו של גורבצ'וב במדיניות הגלאסנוסט הייתה בחלקה ללחוץ על השמרנים במפלגה שהתנגדו למדיניות ארגון הכלכלה מחדש (פרסטרויקה).

המועצה לביקורת סרטים ומחזות

המועצה לביקורת סרטים ומחזות הוא הגוף שעסק בצנזורה על סרטי קולנוע ומחזות בישראל, מאמצע שנות התשעים תפקידו הוא בעיקר מתן סיווג צפייה לסרטי קולנוע.

המועצה לביקורת סרטים ומחזות הוקמה מכוחם של שני חיקוקים מנדטוריים, פקודת סרטי הראינוע ופקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת), שנקבעו בשנת 1927.

במועצה חברים 14 נבחרי ציבור, והיא פועלת במסגרת משרד הפנים.

הצנזורה הצבאית

הצנזורה לעיתונות ולתקשורת המוכרת יותר בשם "הצנזורה הצבאית", היא יחידה השייכת לאגף המודיעין (אמ"ן) בצה"ל שמטרתה ביצוע צנזורה מוקדמת בנושאים הנוגעים לביטחון מדינת ישראל.

הצנזורה הצבאית, שמקום מושבה בקריה, פועלת מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, שפרסם המנדט הבריטי, ואשר אומצו לימים בספר החוקים של מדינת ישראל. הצנזורה הצבאית אחראית לכך שחומר כתוב או מודפס, המופץ בציבור או המגיע מידי אדם אחד לידי אחר, לא יכיל בתוכו ידיעות שהפצתן עלולה לפגוע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי. הצנזורה הצבאית בודקת שידורי טלוויזיה ורדיו, עיתונים וספרים, מוחקת בעצמה קטעים או מורה למחברים להשמיטם. בעבר, בדקה גם מכתבים (הן מכתבי חיילים והן מכתבי אזרחים לחו"ל), אך כבר אינה עושה זאת כיום.

בראש הצנזורה הצבאית עומד הצנזור הראשי לעיתונות ולתקשורת המוכר יותר בשם "הצנזור הצבאי הראשי" הואיל ולתפקיד ממונה באופן מסורתי קצין צה"ל, אף כי הדבר אינו הכרחי. על הצנזור הצבאי הראשי מוטלת החובה לאזן בין שני ערכים שמתנגשים לפעמים: האחד הוא "זכות הציבור לדעת" כחלק מהערך הדמוקרטי של חופש הביטוי, והשני הוא הערך הביטחוני המחייב פיקוח על חשיפת מידע שפרסומו יגרום לנזק ממשי לביטחון המדינה. בפסיקת בית המשפט העליון, נקבע כי אין הצנזור מוסמך לפסול ידיעה, אלא אם כן נראה, אובייקטיבית, כי יש בפרסום משום ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.

הצנזורית הצבאית הראשית הנוכחית היא תת-אלוף אריאלה בן אברהם, שמכהנת בתפקיד מ-2015.

ויקיליקס

ויקיליקס (באנגלית: WikiLeaks, בתרגום חופשי: "ויקי-הדלפות") הוא אתר אינטרנט המציג ידיעות שהודלפו למערכת האתר בעילום שם למרות הגבלות צנזורה, סיווג ביטחוני או הגנת הפרטיות. בעלי האתר ומייסדיו שומרים לרוב על אנונימיות, ולפי הכתוב באתר מייסדיו הם מתנגדים למשטר הסיני, עיתונאים, מתמטיקאים ואנשי היי טק ממדינות שונות ברחבי העולם. האדם היחיד שהזדהה כדובר מטעם האתר הוא העיתונאי האוסטרלי ג'וליאן אסנג', שטען כי הוא חבר ב"וועדה המייעצת" לאתר. מאחורי האתר עומד הארגון ההתנדבותי Sun Shine Press. האתר סבל מעת לעת מבעיות מימון שגרמו מספר פעמים לסגירתו הזמנית, כמו גם מהחלטתן של חברות טכנולוגיה מובילות (אמאזון, PayPal) לא לאפשר לויקיליקס להשתמש בשירותן. בנוסף הועלה החשד שחלק מנפילות האתר הן תוצאה של מתקפה מצד האקרים אמריקאים. ב-11 באפריל 2019 נעצר מייסד ויקיליקס ג'וליאן אסאנג'.למרות שמו, אין זה אתר ויקי במובן המקובל של המילה. מאז שנת 2010, גולשים מזדמנים אינם יכולים לשנות את תוכנו. עם הקמתו בשנת 2007 עשה האתר שימוש בתוכנת מדיה-ויקי ואף איפשר עריכה מזדמנת. ב-2008 שינו יוצרי האתר את המדיניות ואיפשרו עריכה חופשית רק בדפי שיחה של מאמרים. ב-2010, כשהאתר הושק מחדש לאחר השבתה, הוסרה גם האפשרות להגיב על מאמרים.

חופש הביטוי

חופש הביטוי וההבעה הוא זכותו של כל אדם להביע את דעתו ולומר את שברצונו לומר, מבלי שיוטלו הגבלות שרירותיות על כך, בכל הדרכים המשמשות לכך: דיבור, כתיבה, צילום, הסרטה, וכל דרך תקשורת אחרת. "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי" (מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) עקרון חופש הביטוי הוא הרחבה של עקרון חופש הדיבור. חופש הביטוי נחשב למימוש של חופש הדעה והמצפון, שטעמם ניטל אם נשללת האפשרות לבטא אותם.

חופש הביטוי נחשב לאחת מזכויות האדם הבסיסיות, אך לעיתים הוא מוגבל באמצעות חקיקה. גבולותיו של חופש הביטוי נתונים בוויכוח מתמיד. דוגמה לכך היא הטענה כי חוקים האוסרים ביטויי גזענות או תאוריות היסטוריות כמו הכחשת השואה מגבילים את חופש הביטוי. דיני לשון הרע מגבילים את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, כדי לאפשר לנשוא הפרסום לשמור על שמו הטוב. גם פגיעה בזכות לפרטיות מגבילה את חופש הביטוי בחוק.

חופש העיתונות

חופש העיתונות נחשב בעיני רבים לאחד מערכי היסוד של מדינה דמוקרטית. לדעתם, כדי להבטיח את תפקוד השלטון יש להבטיח את אי־תלותה של העיתונות בשלטון ולהגן עליה מפני איומים מצדו. אי־תלות זו נתפשת בעיניהם כתמצית חופש העיתונות.

הרציונל העומד בבסיס התמיכה בעקרון זה בעיני הדוגלים בו הוא האינטרס של כל שלטון להמשיך ולשלוט. לצורך כך גורמי המפתח במנגנון השלטוני ירצו להימנע מכל צורה של פיקוח או ביקורת עליו. העיתונות מצד שני, עשויה לספק מידע על המתרחש במדינה ובעולם בכך היא ממלאת פונקציה של פיקוח על השלטון. בנוסף, העיתונות מספקת במה להעלאת דעות, רעיונות והצעות חלופיות לשלטון ולמדיניות ובכך היא ממלאת פונקציה של ביקורת. כדי שהעיתונות תוכל למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר יש להבטיח את עצמאותה. חופש עיתונות זה בא לידי ביטוי בשני אופנים עיקריים: היכולת לכתוב ביקורת על השלטון ללא חשש מצנזורה. ובחיסיון עיתונאי - שמירה על זהותו של מקור.

בשנת 1993 קבע האו"ם את ה־3 במאי כיום חופש העיתונות כדי להדגיש את הצורך בחשיבות הנושא.

חיבור אבוד

חיבור אבוד הוא יצירה ספרותית או עיונית שידוע כי התקיימה, אך לא שרדה עד ימינו. עדויות לקיומה של היצירה קיימות בזכות אזכורה ביצירות אחרות שכן שרדו, ולעיתים שרד רק חלק קטן מהיצירה, והוא מלמד על שאר חלקיה.

חיבורים יאבדו מכל מיני סיבות. לפעמים איבדו אותם במשבר או אסון היסטורי (כמו למשל שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה), לפעמים הם הושמדו בכוונה בגלל תוכנם (כסוג של צנזורה, למשל באמצעות שריפת ספרים) ולעיתים, כותבי החיבורים עצמם החליטו להשמידם, מסיבות שונות (אם כי לא תמיד הצליחו - הפואמה האפית אינאיס נשמרה על ידי אוגוסטוס, למרות שיוצרה, ורגיליוס, ציווה להשמידה, וכך גם יצירותיו של פרנץ קפקא פורסמו למרות בקשתו שיושמדו).

לעיתים, חלקים מהחיבורים האלה שורדים כציטוטים בחיבורים אחרים. למשל, האנציקלופדיה "תולדות הטבע", מאת פליניוס הזקן, מצטטת חיבורים קדומים יותר. בין היתר, התבססה האנציקלופדיה על כתביו של מרקוס טרנטיוס וארו - מלומד וסופר רומאי, שחי ופעל כ-100 שנים לפני פליניוס. מקור אחר הוא מרקוס ויפסניוס אגריפס, שעל מפותיו הסתמך פליניוס בחלק מהכרכים הגאוגרפיים. בערכים זואולוגיים הסתמך פליניוס על אריסטו, ובתחום הבוטני על תאופרסטוס.

כמו כן, לעיתים שורדים חיבורים אבודים כעתיקות, או כאשר הדפים עליהם הם נכתבו משמשים כמצע לכתבים מאוחרים יותר (פלימפססט). דוגמה לחיבור שנחשב כאבוד, אך נמצא לאחרונה, הוא הפלימפססט של ארכימדס, ששרד מתחת לטקסט של ספר תפילה.

רוב החיבורים האבודים החשובים ביותר נכתבו בעידן הקלאסי, מאחר שלפני המצאת הדפוס היו עותקים מעטים מכל כתב יד, אך ישנן דוגמאות מכל תקופות ההיסטוריה, למשל, גם במאה ה-20 אבדו סרטי ראינוע רבים (כ-80% מהם) מאחר שצולמו על חומר בלתי יציב הנוטה להתלקחות, שדרש טיפול מסור על מנת לשמרו.

יונייטד ארטיסטס

יונייטד ארטיסט (באנגלית: United Artists) הייתה חברת הפצה שהוקמה על ידי צ'ארלי צ'פלין, דאגלס פיירבנקס, מרי פיקפורד, וד. וו. גריפית, בשנת 1919. החברה הוקמה עקב תחושת הקיפוח והניצול הכלכלי של היוצרים והשחקנים בידי בעלי האולפנים וחברת הפטנטים של אדיסון.

האולפנים חסמו את ערוצי ההפצה של הסרטים של היוצרים העצמאיים והשתלטו על כל בתי הקולנוע, לכן היוצרים של "יונייטד ארטיסט" רצו לארגן מערך הפצה עצמאי שישווק את סרטיהם ללא התחשבות בשיקולים מסחריים, מניעת צנזורה על היצירות של היוצרים העצמאיים ושמירה על חופש היצירה.

החברה מדרגת סרטים לפי קהל היעד שלהם.

מייק אלדר

מיכאל "מייק" אלדר (נולד ב-26 במרץ 1946) הוא אלוף-משנה לשעבר בחיל הים, היסטוריון וסופר. ספריו, בהם גם ספרי ילדים, עוסקים בעיקר בחיל הים ובצה"ל.

סעיף 28 לחוק הממשל המקומי 1988

סעיף 28 לחוק הממשל המקומי 1988 (באנגלית: Section 28 of the Local Government Act 1988 ידוע בקצרה כ-Section 28) היה סעיף תיקון לחוק הממשל המקומי 1986 (Local Government Act) בבריטניה שנחקק ב-24 במאי 1988 ובוטל ב-21 ביוני 2000 בסקוטלנד וב-21 ביוני 2003 בשאר בריטניה. הסעיף בוטל על ידי סעיף 22 לחוק הממשל המקומי 2003. הסעיף קבע כי הרשויות המקומיות של אזורי אנגליה לא "יקדמו במחשבה תחילה הומוסקסואליות או יפרסמו מידע ובו כוונה לקדם הומוסקסואליות" או "יקדמו קבלה של הומוסקסואליות בבתי ספר ממשלתיים כהעמדת פנים של יחסי משפחה". החוק הביא לפגיעה בקבוצות וארגונים רבים שנאלצו להפסיק את פעילותם או להגביל אותה לצד צנזורה עצמית. כך למשל נסגרו קבוצות תמיכה והתארגנויות חברתיות של סטודנטים באוניברסיטאות ושל תלמידים במכללות, מחשש שפעילותן תהווה הפרה של החוק.בזמן שנדון בפרלמנט של בריטניה במעמד של הצעת חוק, ניתנו לסעיף שמות שונים עד שלבסוף הוא נקרא "סעיף 28". בגלל שינויים פרוצדוריאלים שונים שנעשו בפרלמנט, שם רשמי נוסף של החוק הוא 2A.‏

צנזורה על ספרים עבריים

צנזורה על ספרים עבריים או זיקוק ספרים הייתה מנגנון צנזורה שאיפשר הדפסת ספרים עבריים ויהודיים, ובראשם התלמוד, בעולם הנוצרי תוך מחיקת קטעים, מילים ומשפטים מהם משתמעת פגיעה בנצרות, בישו ובחוקי המדינה. ראשית הצנזורה באיטליה של המאה ה־16, כחלופה לשריפת התלמוד, ומבצעיה היו ברובם מומרים, בקיאים בעברית, שעבדו בשירות בתי דפוס ובמנגנונים ממשלתיים.

קוד הייז

קוד הייז (או קוד ההפקה) היה מערכת של הנחיות הנוגעות להפקת סרטי קולנוע, אשר אומצו מרצון על ידי אגודת מפיקי ומפיצי הקולנוע של אמריקה (Motion Pictures Producers and Distributors Association‏ - MPPDA, שהפכה בשלב מאוחר יותר ל"אגודת הקולנוע של אמריקה" - Motion Picture Association of America‏ - MPAA), איגוד רב עוצמה הכולל בתוכו את נציגי אולפני הקולנוע הגדולים. בין השנים 1922 עד 1945 עמד בראש האגודה ויל הייז, עורך דין ששימש כאחראי על שירותי הדואר, וכמנהל מסע הבחירות של הנשיא וורן גמליאל הרדינג. הייז, השמרן בדעותיו, הוא שעיצב את הקוד, תכניו ומטרותיו, והקוד קרוי על שמו. הקוד היווה מעין צנזורה פנימית של האולפנים הגדולים, אומץ רשמית על ידי האגודה בשנת 1930, ואכיפתו החלה בשנת 1934. בשנת 1967 נפסקה אכיפת הקוד. הקוד קבע במפורש מה נחשב כמקובל מבחינה מוסרית בהפקת סרטי קולנוע בארצות הברית, ומה נחשב כבלתי מקובל, והיווה את אחד הגורמים המרכזיים בעיצוב הקולנוע ההוליוודי של שנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, כמו גם בעיצוב האינטראקציה בינו לבין קהל הצופים שלו.

שגריר

שגריר הוא דיפלומט אשר מייצג את מדינתו במדינה זרה ואחראי לטיפוח יחסי ממשלתו עם מדינה זו. דרגת השגריר היא מהדרגות הבכירות בשירות הדיפלומטי והוא מהווה למעשה את ראש המשלחת הדיפלומטית של מדינתו במדינת השירות.

מושבו של השגריר ושל כל צוות עוזריו נמצא בבניין השגרירות הנמצא לרוב בבירת המדינה הזרה.

כעקרון, מדינה שולחת שגרירים לכל המדינות אשר יש לה עימן יחסים דיפלומטיים, אולם קיימים מקרים ששגריר אחד מייצג את מדינתו בכמה מדינות שבדרך כלל סמוכות זו לזו (מסיבות של מחסור בכוח-אדם או רמת עדיפות נמוכה של האזור בשיקולים הדיפלומטיים ההדדיים). כמו כן נשלחים שגרירים למוסדות בינלאומיים כגון האומות המאוחדות והאיחוד האירופאי.

אם נפסקים היחסים הדיפלומטיים בין שתי מדינות מסיבה כלשהי, חדלים השגרירים לייצג את מדינתם והם מוחזרים אליה. החזרות שגרירים ("להתייעצויות") יכולות להתרחש גם כשהשגריר עצמו, עקב עבירה פלילית או התנהגות בלתי הולמת למעמדו, נחשב לאישיות בלתי רצויה במדינת השירות; כצעד הבא לאיים בניתוק יחסים או כמחאה על צעד בזירה הבינלאומית. במצב כזה מנהל את הנציגות לעיתים נציג זוטר יותר הנקרא Chargé d'affaires - "ממונה על העניינים".

מוסד השגריר היושב קבע בארץ זרה התחיל באיטליה במהלך המאה ה-15, על ידי הרפובליקה של ונציה.

החוקים הבינלאומיים שמגדירים את זכויותיו וחובותיו של השגריר נוסחו בהסכמים שנעשו בין מדינות אירופה במשך המאה ה-19 ומאז לא השתנו חוקים אלה בהרבה. בשנת 1815 נקבעה במהלך קונגרס וינה מערכת בינלאומית של דרגות דיפלומטיות כאשר הדרגה הדיפלומטית הגבוהה ביותר היא שגריר. השגריר נהנה, כמו כל הדיפלומטים, מחסינות דיפלומטית.

כאשר מגיע שגריר חדש למדינה זרה, הוא מביא עמו את כתב האמנה מאת שליט או נשיא מדינתו ומציג כתב זה לפני שליט המדינה שאליה הוא נשלח. זהו אישור רשמי כי נתמנה לתפקיד רם זה וכי הוא רשאי לייצג את ענייני מדינתו במדינה הזרה. הזכויות והחובות החלות על השגריר מוגדרות באמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים.

השגריר מדווח לממשלתו על המתרחש במדינה שאליה נשלח ממדינתו, למטרה זו הוא נעזר בדואר דיפלומטי או בקווי טלפון מאובטחים שדרכם הוא יכול להעביר הודעות ללא חשש מפני צנזורה או ריגול.

שריפת התלמוד

שריפת התלמוד היא אוסף מאורעות שהתרחשו באירופה בתקופת ימי הביניים והעת החדשה, של שריפת כרכים של התלמוד בידי אנשי כמורה נוצריים, לרוב בטקס פומבי תוך שלהוב ההמונים. העילה לאותם מאורעות הייתה ההאשמה שהתלמוד מלא דברי גנאי כנגד הנצרות ולפיכך ניתן לראות בהם אירועי עלילת דם.

מעשי שריפת התלמוד היוו חידוש בדרכי הרדיפות של הנצרות כלפי היהדות, שכן הייתה זו רדיפה דתית באמצעות פגיעה לא בגופם של היהודים, כי אם באוצרותיהם הרוחניים, בספרי הקודש שלהם. בעקבות שריפת התלמוד התקיימה גם צנזורה על ספרים עבריים, אשר הוותה לימים כחלופה לשריפה.

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה.

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

תקינות פוליטית

תקינות פוליטית או פוליטיקלי קורקט (באנגלית: Political correct, ידוע גם בקיצור: PC) היא עגה, מדיניות או אמצעים שנועדו למנוע עלבון או עמדת נחיתות מחברי קבוצות מסוימות בחברה. גישה זו שוללת ביטויים בהם יש אפליה, סקסיזם, אנטישמיות, אסלאמופוביה, גזענות, הומופוביה, טרנספוביה וכו'.

תרבות הצריכה

תרבות הצריכה או צרכנות (באנגלית: Consumerism) היא מערכת חברתית וכלכלית המעודדת צריכה של מוצרים ושירותים כערך מרכזי. המונח תרבות הצריכה משמש מבקרים חברתיים שונים לתיאור התנהגות צרכנית אופיינית, בעיקר בעולם המערבי. תרבות הצריכה אינה רק תיאור של תרבות צריכה במקום מסוים אלא מושג ביקורתי המשלב בתוכו ביקורת על האידאולוגיה והפרקטיקה של הקפיטליזם ועל התנהגות הסקטור התאגידי. טענה זו היא חלק מניתוח חברתי המצביע על כך שתרבות הצריכה של ימינו מנותבת על ידי תאגידים גדולים לצריכה אישית מוגזמת ועיוורת. כמו כן, הביקורת מצביעה על כך שהכלי העיקרי בידי אותם תאגידים לשינוי התודעה הצרכנית הוא פרסום המביא ליצירת ביקוש מלאכותי.

כדי לצמצם את תרבות הצריכה אפשר גם להפחית במקור את הצריכה של המוצרים, וכן להשתמש בהם שימוש חוזר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.