צליבת ישו

לפי ארבע הבשורות בברית החדשה, צליבת ישו ומותו על הצלב, הם האירועים המסיימים את חייו הארציים לקראת קימתו לתחייה. הצליבה היא התרחשות מכוננת ובסיסית בתאולוגיה הנוצרית - מותו של ישו על הצלב מסיים את ייסוריו ("הפסיון"), ונחשב, יחד עם תחייתו, לשלב הכרחי בדרך לגאולת בני האדם. בשל חשיבותה העניקה הצליבה לנצרות את סמלה - הצלב.

הנצרות רואה נבואות רבות בברית הישנה כמכוונות לביאת ישו ולצליבה. אחת המוכרות שבהן היא בספר ישעיהו, והיא מפורשת בנצרות כמתייחסת לישו, בייחוד בדימויו כשה האלוהים הנושא את חטאת העולם:

"כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו... לָכֵן אֲחַלֶּק-לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת-עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת-פֹּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא-רַבִּים נָשָׂא, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ."

ישעיהו נ"ג ו'-ז, יב

לפי המסורת הנוצרית התרחשה הצליבה בגבעת הגולגולתא, ששכנה בתקופת בית שני מחוץ לחומות ירושלים. בדרך כלל מזוהה מיקומה של הגבעה בכנסיית הקבר שברובע הנוצרי, הנחשבת לאחת הכנסיות החשובות והקדושות ביותר בעולם.

באשר לאמיתותו ההיסטורית של האירוע נחלקות הדעות. צליבה הייתה שיטה מקובלת להוצאה להורג בעת העתיקה, וסביר שצליבת ישו, כמו עצם קיומו, היא עובדה היסטורית. התומכים בכך מציינים כי ברי שהנוצרים המוקדמים לא בדו את האירוע, שכן באימפריה הרומית נלוו בושה וקלון להוצאה להורג בדרך זו. בנוסף, הרומאים נהגו לצלוב מורדים, ואשמתו של ישו הייתה בכך שטען לכאורה לתואר "מלך היהודים". מאידך, יש הסוברים כי אין די במקורות התיאוריים המעטים על מנת לבסס את האירוע כאמת היסטורית. לצד זאת, צליבה הייתה אירוע נפוץ במאה ה-1, ובאותה עת לא היה ייחוד שהצדיק דווקא את הנצחת צליבתו של ישו. עוד טוענים המפקפקים בהתרחשותה של צליבת ישו, כי הצלב הופיע כסמל דתי עוד לפני הופעת הנצרות, וכן כי האירוע לא זכה להנצחה פלסטית, אמנותית או אחרת, עד המאה ה-5.

Giambattista Tiepolo - The Crucifixion
צליבת ישו, מעשה ידי ג'נבטיסטה טייפולו (1745-1750)
Asseenfromthecross-vi
הצליבה, מבט מן הצלב, מעשה ידי ג'יימס טיסו (18941896). פתחה של מערת הקבר נראה במרכז הציור

האירוע בברית החדשה

Christ Carrying the Cross 1580
נשיאת הצלב מאת אל גרקו 1580
Kors, Korsfästelsescen l en handskrift från 900-talets slut, Nordisk familjebok
דקירת ישו ברומח הקדוש והמריבה על בגדיו

הצליבה

ארבע הבשורות מתארות את האירוע בדרכים שונות, מוסיפות וגורעות פרטים, אך מכולן עולה סיפור דומה. בעקבות הסעודה האחרונה, שהתרחשה לפי המסורת ביום חמישי בערב, נעצר ישו בגת שמנים. הוא נחקר בפני הסנהדרין ולאחר מכן נשפט על ידי נציב יהודה, פונטיוס פילאטוס, באשמת התחזות למלך היהודים (מעין מרד) ונדון למוות בצליבה. הוא הוכה, עונה, הוכתר בכתר קוצים וצעד לאורך ויה דולורוזה, נתיב הייסורים, עד לגולגולתא.

ישו נצלב ביום שישי המונצח כיום שישי הטוב. לפי מתי ומרקוס, הוא נצלב בין שני "פריצים" ("שודדים"). בבשורה על פי לוקס נאמר כי השניים היו "אנשי בליעל" (פרק 23, 33), ואילו יוחנן כותב הבשורה נוקט בלשון "שני אנשים" (פרק 19, 18). אולם במהלך השנים זוהו כשני הגנבים. אף שהברית החדשה אינה נוקבת בשמותיהם, הם ידועים כדיסמס הקדוש, "הגנב הטוב" שהכיר בישו וחזר בתשובה, וקוסמס אשר לעג לו (אם כי לפי מתי, בתחילה לעגו לו שניהם). סיפור המעשה בשני הגנבים מקיים לפי המסורת את הכתוב בישעיהו, נ"ג, י"ב - "וְאֶת-פֹּשְׁעִים נִמְנָה".

שלב הצליבה מתואר ב"הבשורה על פי מתי" כדלקמן:

"ויבאו אל המקום הנקרא גלגלתא הוא מקום גלגלת׃ ויתנו לו לשתות חמץ מזוג במרורה ויטעם ולא אבה לשתות׃ ויהי כאשר צלבו אותו ויחלקו להם את בגדיו וגורל הפילו למלאת את אשר נאמר בפי הנביא יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל׃ וישבו שמה וישמרו אותו׃ וישימו את דבר אשמתו כתוב ממעל לראשו זה הוא ישוע מלך היהודים׃ ויצלבו אתו שני פריצים אחד לימינו ואחד לשמאלו." (הבשורה על פי מתי 27, 33-38)

הברית החדשה מייחסת את האמור בתהלים כ"ב כתיאור פרה-פיגורטיבי המתייחס למעמד הצליבה:

"יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם; וְעַל-לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל." (ספר תהלים, פרק כ"ב, פסוק י"ט)

דבר אשמתו של ישו שנכתב מעל ראשו - "ישוע הנצרי מלך היהודים" - מופיע בגרסאות שונות בכל ארבע הבשורות. לוקס ויוחנן מציינים כי הכיתוב הופיע בשלוש שפות - עברית, יוונית ולטינית - ויוחנן אף הוסיף שפילאטוס עצמו רשם את הכיתוב:

"ופילטוס כתב על-לוח וישם על-הצלב; וזה מכתבו: ישוע הנצרי מלך היהודים; ויהודים רבים קראו את-המכתב הזה, כי המקום אשר נצלב-שם ישוע היה קרוב אל-העיר והמכתב היה בלשון עבר, יון ורומי." (הבשורה על פי יוחנן 19, 19-20)

הנוסח הלטיני של הכיתוב - "IESVS•NAZARENVS•REX•IVDÆORVM" - מסומן בדרך כלל בראשי התיבות "INRI", והוא מוטיב רווח ביצירות אמנות רבות המתארות את האירוע.

שלוש הבשורות הסינופטיות מדגישות את לעגו של ההמון לישו בהיותו על הצלב. כך לדוגמה בבשורה על פי מתי:

"והעברים גדפו אותו ויניעו את ראשם׃ ויאמרו אתה ההרס את ההיכל ובנהו בשלשת ימים הושע לנפשך ואם בן האלהים אתה רדה מן הצלב׃ וכן הלעיגו גם ראשי הכהנים עם הסופרים והזקנים לאמר׃ את אחרים הושיע ולעצמו לא יוכל להושיע אם מלך ישראל הוא ירד נא עתה מן הצלב ונאמין בו." (הבשורה על פי מתי 27, 39-42)

לפי הברית החדשה, עולה גם תיאור זה בקנה אחד עם האמור בתהלים, במזמור כ"ב:

"כִּי סְבָבוּנִי, כְּלָבִים: עֲדַת מְרֵעִים, הִקִּיפוּנִי; כָּאֲרִי, יָדַי וְרַגְלָי. אֲסַפֵּר כָּל-עַצְמוֹתָי; הֵמָּה יַבִּיטוּ, יִרְאוּ-בִי." (ספר תהלים, פרק כ"ב, פסוקים י"ז-י"ח)
כאשר לפי תרגום השבעים, יש לקרוא:
"they pierced my hands and my feet" (The Septuagint in English (Brenton)), כלומר, חוררו ידיי ורגליי.

לעג ההמון נתפס כמבליט את צדיקותו של ישו ואת קורבנו למען בני האדם, מרצון חופשי, באופן מכוון ואף שאינם ראויים לכך. התיאור מתיישב היטב עם הגישה התאולוגית הנוצרית המערבית, הרואה בקורבנו של ישו דרגה עילאית של אהבת האדם, ומדגישה את עקרון התמורה:

"נצלב למעננו, סבל בימי פונטיוס פילאטוס, ונקבר." (מתוך תפילת אני מאמין הנוצרית)

חשכת הצליבה ומות ישו

מותו של ישו מתואר על ידי שלושת הסינופטים אגב מספר שינויים, הן מבחינת רצף ההתרחשויות והן מבחינת אמרותיו של הצלוב; ואילו יוחנן כותב הבשורה מוסר תיאור קצר בלבד של האירוע. בבשורה על פי מתי נכתב כדלקמן:

"ומשעה הששית היה חשך על כל הארץ עד השעה התשיעית׃ וכעת השעה התשיעית ויצעק ישוע בקול גדול אלי אלי למה שבקתני (Ἠλὶ ἠλὶ λεμὰ σαβαχθάνι) ותרגומו אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי׃ ויאמרו מקצת העמדים שם כשמעם את זאת לאמר אל אליהו הוא קורא׃ וימהר אחד מהם וירץ ויקח ספוג וימלא אתו חמץ וישימהו על קנה וישקהו׃ ושאר האנשים אמרו הניחו לו ונראה אם יבוא אליהו להושיעו׃ וישוע הוסיף לקרא בקול גדול ותצא רוחו." (הבשורה על פי מתי 27, 45-50)
Paolo Veronese 010
"גבעת גולגולתא" מאת פאולו ורונזה. העננים נראים מכסים על אור השמש (1580-1588)

החשיכה העל-טבעית שנמשכה שלוש שעות באמצע היום, נזכרת על ידי שלושת הסינופטים, ומכונה "ליקוי החמה של הצליבה" או "חשכת הצליבה". היא התרחשה בין השעה השישית (שעת הצהריים לפי השעון הרומאי) לשעה התשיעית (15:00). אוסביוס מקיסריה ציטט בספרו "ההיסטוריה הכנסייתית" את פלגון מטראלס, לפיו בשנה הרביעית של האולימפיאדה ה-202 (32-33 לספירה), אירע ליקוי חמה שטרם נראה כמוהו, ואשר לווה ברעידת אדמה בביתיניה. אוסביוס טען כי ליקוי חמה זה הקביל מבחינה כרונולוגית למעמד צליבתו של ישו. גם טרטוליאנוס אישר את האירוע, שמקורו על-טבעי:

"ואף באותה שעה, נסוג אור היום, בדיוק עת בערה השמש בחום הצהריים. אלה שלא ידעו כי כך צפוי לו לצלוב, ללא ספק חשבו זאת לליקוי חמה." (טרטוליאנוס, אפולוגטיקה, פרק 21, 19)

חשכת הצליבה נזכרה גם במספר כתבים חיצוניים, דוגמת מעשי פילאטוס, הבשורה על פי ברתולומאוס והבשורה על פי פטרוס. במכתב המתיימר להיות עבודתו של דיוניסוס הקדוש מאראופאגוס, טוען הכותב כי בהיותו בהליופוליס שבמצרים, הבחין בליקוי חמה בלתי צפוי[1]. עם זאת, לא נמצאו תימוכין היסטוריים להתרחשותו של ליקוי החמה המוזכר אצל הסינופטים, ונטען כנגדו שהיה ארוך במידה בלתי סבירה, וכי לא נזכר בכתבים חילוניים, דוגמת אלה של סנקה או של פליניוס הזקן, ואף לא בבשורה על פי יוחנן. אולם נראה כי הטיעון החזק ביותר כנגד התרחשותו של ליקוי חמה בעת הצליבה, הוא כי זו אירעה בפסח העברי, החל בעת שהירח במילואו. במועד זה חוצץ כדור הארץ בין הירח לבין השמש, ועל כן אין הירח יכול להסתיר את אור השמש.

קריאתו של ישו לאל בטרם מותו, כפי שהיא מופיעה בבשורה על פי מתי, מקושרת למזמור תהלים כ"ב:

"אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי; רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי." (ספר תהלים, פרק כ"ב, פסוק ב')

לפי לוקס היה נוסח דבריו של הצלוב:

"...אבי בידך אפקיד רוחי ובאמרו זאת נפח נפשו." (הבשורה על פי לוקס 23, 46 סיפא)

והוא הוטרם במזמור ל"א:

"בְּיָדְךָ, אַפְקִיד רוּחִי: פָּדִיתָ אוֹתִי ה'--אֵל אֱמֶת." (ספר תהלים, פרק ל"א, פסוק ו')

רגע מותו של ישו מופיע אצל יוחנן כותב הבשורה באופן לאקוני בהרבה:

"ויהי מאחרי-כן כאשר ידע ישוע כי עתה-זה כלה הכל, למען ימלא הכתוב כולו, אמר: צמאתי; ושם-כלי מלא חומץ, ויטבלו ספוג בחומץ וישימהו על-אזוב ויקריבהו אל-פיו; ויקח ישוע את-החמץ ויאמר: כלה[2], ויט את-ראשו ויפקד את-רוחו." (הבשורה על פי יוחנן 19, 28-30)

לאחר המוות

מתי מוסר את הגרסה המלאה ביותר אודות מספר אירועים על-טבעיים שהתרחשו ברגע מותו של ישו, והצטרפו לחשיכה שפקדה את הארץ:

"...ותצא רוחו; והנה נקרעה פרכת ההיכל מלמעלה למטה לשנים קרעים והארץ נרעשה והסלעים נבקעו; והקברים נפתחו ורבים מגופות הקדושים ישני אדמת עפר נעורו; ויצאו מן-הקברים אחרי הקיצו ויבואו אל-העיר הקדושה ויראו לרבים; ושר-המאה והאנשים אשר אתו השומרים את-ישוע, כראותם את-הרעש ואת-אשר נהייתה, נבהלו מאד ויאמרו: אכן זה היה בן-האלוהים." (הבשורה על פי מתי 27, 50-54)

לפי המסורת הנוצרית, אחד הסלעים שנבקעו בעת הצליבה הוא הסלע בכנסיית הקבר הקדוש שעליו ניצב הצלב. סלע זה אכן בקוע, והוא מכונה "סלע אדם הראשון", שכן לפי המסורת קבור זה מתחתיו. רעידת האדמה לה טוען מתי מתקשרת לדבריו הנ"ל של אוסביוס מקיסריה, אולם היא לא נזכרת באף אחת משלוש הבשורות האחרות. מרקוס מאזכר את קריעת הפרוכת ואת דברי שר המאה, לוקס עומד רק על דברי שר המאה ויוחנן שותק בעניין לחלוטין. לפי ספר שמות, תפקידה של הפרוכת היה כדלקמן:

"וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת, לָכֶם, בֵּין הַקֹּדֶשׁ, וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק ל"ג)

קריעת הפרוכת בברית החדשה היא סמל לנתיב חדש ולקשר בלתי אמצעי בין האל לבין כל בני האדם, ולא רק אל היהודים. שוב אין צורך בעבודת הקרבנות בבית המקדש, שכן היא הייתה רק סמל והכנה לקראת קרבנו העילאי של האל עצמו ועתה סרה תכליתה לגמרי.[3].

ההורדה מהצלב

El Descendimiento, by Rogier van der Weyden, from Prado in Google Earth
ההורדה מהצלב, מאת רוחיר ואן דר וויידן (1435-1438)
Pietro Perugino cat19
פייטה מאת פייטרו פרוג'ינו (1490). פצע דקירת הרומח הקדוש נראה בצדו הימני של הגוף

מעמד הצליבה הסתיים בהורדת גופתו של ישו מהצלב. תיאור רווח במיוחד של האירוע באמנות הפלסטית הנוצרית קרוי "פייטה" (באיטלקית - Pietà, "רחמים"). זהו שם כולל ליצירות אמנות שנושאן הוא הצגת מרים, אם ישו כשהיא חובקת את גופת ישו, לאחר ההורדה.

מרקוס מוסר תיאור לקוני של האירוע:

"ויתמה פילטוס על אשר הוא כבר מת ויקרא אל שר המאה וישאלהו הגוע כבר׃ וידע מפי שר המאה כי כן ויתן את גופתו מתנה ליוסף׃ והוא קנה סדין ויורד אתו ויכרכהו בסדין וישימהו בקבר חצוב בסלע ויגל אבן על פתח הקבר." (הבשורה על פי מרקוס 15, 44-46)

לעומתו מוסר יוחנן גרסה עשירה יותר בפרטים באשר לעיתוי ההורדה והסיבה לכך:

"ולמען לא תשארנה הגויות על הצלב ביום השבת כי ערב שבת היה וגדול יום השבת ההוא שאלו היהודים מן פילטוס לשבר את שוקיהם ולהוריד אתם׃ ויבאו אנשי הצבא וישברו את שוקי הראשון והשני הנצלבים עמו׃ ויבאו אל ישוע ובראתם כי כבר מת לא שברו את שוקיו׃ אך אחד מאנשי הצבא דקר ברומח את צדו וכרגע יצא דם ומים׃ והראה זאת העיד ועדותו נאמנה והוא יודע כי האמת יגיד למען גם אתם תאמינו׃ כי כל זאת הייתה למלאת הכתוב ועצם לא תשברו בו; ועוד כתוב אחר אמר והביט אליו את אשר דקרו." (הבשורה על פי יוחנן 19, 31-37)

ההורדה מהצלב לאחר מעשה הצליבה לא הייתה אקט מיידי שהתרחש בהכרח בסמוך לאחר המוות. בצליבה בנוסח הרומי יכול היה הנידון למות לאחר מספר ימים, וגופתו הושארה על הצלב למאכל לעופות אוכלי נבלות. הצליבה לא הייתה רק אמצעי הוצאה להורג, אלא גם דרך להפגנת מעמדו החברתי הנמוך של הצלוב. להורדתו של ישו מהצלב בהקדם נודעת משמעות סמלית המבדילה אותו מנידונים אחרים. ישו אף נבדל משני הגנבים שנצלבו עמו בכך שלא שיברו את רגליו. דבר זה מתקשר לפי הברית החדשה לאמור בספר שמות:

"בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא-תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ-בוֹ." (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ"ו)

הדקירה ברומח, המכונה "הרומח הקדוש", מופיעה גם אצל מתי, אך שם היא קודמת למותו של ישו. אזכור הדקירה אצל יוחנן מקושר לפי המסורת אל הכתוב בספר זכריה:

"וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו, כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר." (ספר זכריה, פרק י"ב, פסוק י')

הזיקה בין פסוק זה לישו מתבטאת גם בהיותו נצר לבית דוד ובהיותו בן האלוהים. פצע דקירת הרומח הוא אחד מסימני הסטיגמטה (הפצעים שהיו על גופו של ישו בעת הצליבה), והוא מתואר באופן תדיר באמנות הפלסטית הדתית. החייל שדקר את ישו נודע לימים כלונגינוס הקדוש, ומקור שמו הוא ככל הנראה במילה היוונית "לוגכי" (λόγχη) שמשמעותה "רומח". לונגינוס חזר בתשובה לאחר המעשה ולימים מת בעצמו בשל אמונתו. דמותו התאחדה עם הזמן עם זו של שר המאה, שנחשב לעובד האלילים הראשון שהכיר באלוהותו של ישו.

הצליבה במקורות אחרים

העת העתיקה

הצליבה לא נזכרה במקורות רבים שאינם נוצריים. אחד המוקדמים שבמקורות הלא-נוצריים המאזכרים את האירוע, הוא העדות הפלוויאנית. זהו כינויה של פסקה קצרה בספר "קדמוניות היהודים" שבה מתייחס יוסף בן מתתיהו לישו באהדה, ומכיר בו כמשיח אשר חולל נסים. יוסף בן מתתיהו מציין כי ישו נצלב על ידי פונטיוס פילאטוס וקם לתחייה ביום השלישי, כפי שניבאו הנביאים[4]. העדות נכתבה על ידי כותב שאינו נוצרי כי אם יהודי, כשישים שנים בלבד לאחר הצליבה. בשל כך, ומאחר ש"קדמוניות היהודים" מקובל כספר היסטורי, חשיבותה של העדות לנצרות רבה, והיא רואה בה אימות חיצוני ובלתי תלוי לתפיסתה. היחס לעדות הפלוויאנית נע בין הענקת גושפנקא של אמינות לבין ראייתה כזיוף, העמדה המרכזית במחקר היום היא שמדובר בזיוף כאשר השאלה הנשאלת היא האם כל הקטע הוא זיוף או רק החלקים בו שנראה כאילו הכותב שלהם היה נוצרי מאמין שלא סביר שנכתבו על ידי יהודי שלא האמין בכך שישו הוא המשיח המובטח.

MII
טקסט האנלים של טקיטוס, פרק 15, 44

ישו נזכר גם באנלים של ההיסטוריון הרומי טקיטוס, אך בקצרה. בקטע שעוסק בשריפה הגדולה של רומא בתקופת נירון ציין טקיטוס כי ישו נענש בחומרה על ידי פונטיוס פילטוס[5]

אגפיוס, מחבר ערבי-נוצרי בן המאה ה-10, כלל בחיבורו את העדות, אך אגב התייחסות מתונה יותר לישו. כתביו, שהתגלו ב-1971, הביאו את החוקרים לאמץ גישת ביניים באשר לאמיתות העדות.

ביהדות

דמותו של ישו נזכרת במקורות יהודיים שונים, ואף פעם לא לטובה. התלמוד הבבלי, המדרשים ו"ספר תולדות ישו", התייחסו לדמות או למספר דמויות בשם זה (יש"ו, ישוע וכיוצא בזה). נראה כי הכוונה בחלק מהמקרים היא אכן לישו הנוצרי, אך בשל הבלבול שמאפיין את הטקסטים, מטילים החוקרים ספק באמיתות חלק מהם.

טקסט שנתפס על ידי רוב החוקרים ככזה שאכן עוסק בישו הנוצרי, מופיע במסכת סנהדרין בתלמוד בבלי (בגרסאות שלא עברו צנזורה)[6]:

"והתניא בערב הפסח תלאוהו ליש"ו הנוצרי והכרוז יוצא לפניו מ' יום קודם שהוא יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו ולא מצאו לו זכות ותלאוהו בערב הפסח... לא תחמול ולא תכסה עליו אלא (כי אמר) שאני יש"ו דקרוב למלכות הוה"[7][8].

מאחר שלפי הגמרא, הוצא ישו להורג בידי הסנהדרין, נראה שהשימוש במושג התלייה אינו מקרי, שכן הצליבה אינה עונש המוכר ביהדות. עם זאת, הפועל מופיע גם בברית החדשה במובן "תלוי על הצלב"[9].

"ספר תולדות ישו" הוא ספר עברי שנפוץ בימי הביניים. הוא מספר את קורותיו של ישו בצורה לעגנית, אם כי ההיסטוריונית אורה לימור טענה כי ייתכן שמדובר בפרודיה[10]. לפי הספר, נלכד ישו בידי הצדיק יהודה, המייצג את יהודה איש קריות. הוא נקשר והוכה בשוטים, וכתר קוצים הונח על ראשו. כשביקש מים, נתנו לו חומץ ולעגו לו. אחרי שפסקה הסנהדרין את דינו, נתלה על קלח כרוב, שכן כל העצים סירבו לקבלו.

ממצאים ארכאולוגיים

על אף שמקורות מהעת העתיקה מספרים על אלפי מקרים של צליבה בידי הרומאים, קיים רק גילוי אחד של גופת צלוב, וברי שאין עדות ארכאולוגית ישירה לצליבת ישו. מיעוט הממצאים מיוחס, לפחות בין היתר, לנוהג להפקיר את הגופה על הצלב לפגעי מזג האוויר ולעוף השמים. גופת אדם צלוב בשנות העשרים לחייו התגלתה ב-1 בספטמבר 1968 בגבעת המבתר בצפון-מזרח ירושלים. היא התגלתה בארון ועליו שמו של הצלוב - יהוחנן בן חגקול. מסמר בודד היה נעוץ בשתי עצמות העקב של הגופה, ורגליה שוברו. שרידי עץ זית בלתי מעובד שנמצאו על המסמר מרמזים כי כפי הנראה נצלבה הגופה על עץ זית. הגופה, המתוארכת לתקופת המרד הגדול, מספקת אישור לתיאור מנהגי הצליבה כפי שהם באים לידי ביטוי בברית החדשה.

המקום

Site de la tombe du Christ-heb
האתרים המרכזיים בחתך אורך של כנסיית הקבר בירושלים והמקום המיוחס לצלב
Jerusalem Holy Sepulchre BW 4
הסלע המזוהה בכנסיית הקבר כגולגולתא
Mathis Gothart Grünewald 025
שה האלוהים מאת יוהנס דר טויפר (1512-1516)

הכתבים הנוצריים מזהים את מקום צליבתו וקבורתו של ישו בגבעת הגולגולתא. זיהויה של גולגולתא בכנסיית הקבר ברובע הנוצרי בירושלים מיוחס לפאביה איולה הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס. היא ביקרה בעיר בשנת 326, ולפי המסורת הראה לה מורה דרך מקומי את מקום קברו של ישו ומספר שרידים מהצלב האמיתי. בעקבות כך קידשה הלנה את המקום, ולימים אף הקימה עם בנה במקום את כנסיית הקבר. זיהוי האתר כמקום הצליבה נתמך בארכאולוגיה ובמחקר ההיסטורי, שכן אזור זה שימש מחצבה נטושה בשלהי ימי הבית השני ושכן מחוץ לחומות העיר. גם זיהויו כאתר הקבורה מתקבל על הדעת, שכן "קברי כוכים" יהודיים החצובים בסלע מתקופה זו נראים עד היום במקום. לא כל הנוצרים מקבלים את הזיהוי, ורוב הפרוטסטנטים מזהים את גבעת הגולגולתא עם גן הקבר - מערת קבורה חצובה השוכנת כקילומטר צפונית לכנסיית הקבר, מחוץ לחומות העיר העתיקה של ירושלים.

המועד

רוב הניסיונות לתארך את יום הצליבה הניחו בדרך כלל שהאירוע אכן אירע ביום שישי בשבוע, וחל בחג הפסח (ט"ו בניסן) או בסמוך לו. עם זאת, היו שטענו כי "ערב שבת" הוא לאו דווקא ערב יום השבת אלא "ערב יום שבתון", דוגמת חג. נתון עליו מסכימים כל ספרי הבשורה הוא שישו קם לתחייה ביום ראשון בשבוע, והאמור אצל מתי, כי הוא שהה בקברו שלושה ימים ושלושה לילות (הבשורה על פי מתי 12, 40) הביא את החוקרים לבחון גם את יום רביעי ויום חמישי בשבוע כמועדים אפשריים (כיום מקובל ששלושת הימים נמנים מיום שישי הקדוש ועד יום ראשון של התחייה). מבחינה היסטורית מוסכם על טווח השנים שבין שנת 26 ושנת 36, תקופת משרתו של פונטיוס פילאטוס בארץ ישראל.

לפי יוחנן, הוציא פילטוס את ישו אל ההמון בצהרי ערב הפסח:

"ואז הייתה הכנת הפסח והשעה כשעה השישית." (הבשורה על פי יוחנן 19, 14)

לפי גרסה זו, התרחשה הצליבה בערב פסח י"ד בניסן, בין השעות 12:00 ל-15:00, דבר שחפף את שעת התרחשותה לשעת הקרבת קורבן הפסח. הנצרות אכן רואה את הצליבה כתחליף להקרבת הקורבנות, ואת הצלוב כ"שה האלוהים":

"...כי גם לנו פסחנו הנזבח בעדנו הוא המשיח." (הראשונה אל הקורינתים 5, 7 סיפא)

גם התלמוד, במסכת סנהדרין הנ"ל, אימץ את הגישה לפיה מועד מותו של ישו היה ב"ערב הפסח".

מאידך, תאריך זה לא מתאים לכאורה לגרסת הסינופטים, מהם משתמע שהסעודה האחרונה הייתה סעודת הפסח. לפי הסינופטים, נצלב ישו ביום החג עצמו ולא בערבו. מספר טענות הועלו בניסיון ליישב את הסתירה, ועיקרן הוא שהסעודה המדוברת לא הייתה סעודת החג כפי שאנו מכירים אותה כיום, אלא סעודה אחרת. נטען כי ייתכן שישו והשליחים סעדו מוקדם מהאחרים או שראו את תחילת החג, ועל כן גם את מועד סעודת הפסח, בשעה אחרת מזו המופיעה בברית הישנה. אולם הטיעון העיקרי הוא, כי באותה עת נהגו שתי סעודות פסח שונות - אחת בערב י"ד בניסן והשנייה בערב הפסח עצמו:

"Historically speaking, there is no denying the fact that there was a preliminary Passover meal eaten in the custom of the Jews in Palestine at the time of Christ"[11]

התומכים בגישה זו מציינים, כי לפי מתי ומרקוס[12] עצמם, החליטו הכוהנים הגדולים, הסופרים וזקני העם ללכוד את ישו:

"ויאמרו: אך לא בחג פן תהיה מהומה בעם." (הבשורה על פי מתי 26, 5)

נוסף על כך, אין בתיאור הסעודה האחרונה דבר ממנהגי הסדר. אדרבא, ישו ותלמידיו אכלו לחם ואין אזכור של אכילת קורבן הפסח.

כך או כך, ברי כי הגרסה לפיה נצלב ישו בצהרי חג הפסח, אחד משלוש רגלים ויום שבתון, אינה מתיישבת עם ההיגיון[13], ולכן:

"סביר שהסעודה האחרונה אומנם נערכה בלילה שלפני ליל הסדר, ליל בדיקת החמץ, כגרסת יוחנן"[14].

לפי חישוביו של אייזק ניוטון, אירעה הצליבה ביום 23 באפריל 34, אולם חישובים שנערכו בשנת 1990[15] ומאוחר יותר[16][17] קבעו את מועד האירוע ליום שישי, 3 באפריל 33.

צליבת ישו באמנות

צליבת ישו, על שלביה השונים, כמו הפסיון, ולמעשה כמו כל חייו, היא נושא בעל חשיבות מרכזית בתולדות האמנות הנוצרית והאמנות האירופית והמערבית בכלל. המעמד זכה לתיאור נרחב בכל האמצעים האמנותיים הוויזואליים כמו ציור ופיסול, וכן במוזיקה ובספרות. קיימים מספר נושאים פופולריים במיוחד ממעמד הצליבה, החל ב"נשיאת הצלב" דרך "קבוצת הצלב", וכלה ב"הורדה מהצלב" וב"פייטה". נוכחותה של הבתולה לרגלי הצלב, יחד עם מרים המגדלית ולעיתים גם עם מרים אחות יוסף, הוא נושא בו עסקו אמנים רבים, וכך גם שלב דקירתו של ישו ברומח הקדוש. העיסוק בנושא לאורך מאות שנים, הביא לכך, שמעבר לערך האמנותי של היצירות השונות, נודע להן ערך דוקומנטרי רב, שכן הן מאפשרות השוואה מעמיקה של התפתחות האמנות וסגנונותיה לאורך מאות שנים, ונותנות מושג אודות נורמות תרבותיות וחברתיות לאורך התקופות השונות.

איקונוגרפיה

SabinaCrucify
סצנת הצליבה בבזיליקת סנטה סבינה ברומא

ההוצאה להורג בדרך של צליבה בוטלה באימפריה הרומית בידי קונסטנטינוס בשנת 315, והופיעה בתבליטים אומנותיים החל מהמאה ה-5[18]. ניתן לחלק את ייצוג המעמד למספר נושאים: ישו על הצלב לבדו, בין היתר בצורת קרוסיפיקס, ישו על הצלב ודמויות נוכחות נוספות, או קבוצת דמויות שבה נכללים בדרך כלל גם שני הגנבים, הבתולה ומריה מגדלנה, ולעיתים גם מרים אחות יוסף, חיילים רומים ועוד. פעמים רבות כוללים תיאורים אלה התייחסות גם לסביבה הגאוגרפית וכן לגרמי השמים, לעננים ולאיכות האור. כך או כך, ישו ניצב תמיד במרכז ההתרחשות, ודרך תיאורו התפתחה במשך למעלה מ-1,600 שנות אמנות.

על התיאורים הפלסטיים המוקדמים ביותר של המעמד עליהם ידוע, נמנים קופסת שנהב המתוארכת לעשור השלישי של המאה ה-5, אשר שמורה במוזיאון הבריטי בלונדון, ותבליט על דלת בבזיליקת סנטה סבינה ברומא. הדלת עשויה עץ ברוש ומתוארכת למועד בניית המבנה במאה ה-5[19]. בדלת 18 משטחים שהשתמרו מתוך 28 משטחים שהיו בה במקור, ואחד מהם מתאר את צליבת ישו באופן ייחודי. ישו ושני הגנבים ניצבים על הקרקע ורגליהם לא ממוסמרות. ישו ניצב במרכז והוא גדול בהרבה משני הגנבים שמשני צדדיו. עיניו פקוחות לרווחה, שיערו ארוך והוא עטור זקן. הבעת פניו ותנוחת גופו אינם מקרינים סבל. בניגוד למראה המקובל, ידיהם של כל הדמויות שמוטות מעט מתחת לגובה הכתפיים, בתנוחה קרובה יותר לתנוחת "אורנס" (Orans) מאשר לתנוחת צליבה. אולם הפרט הייחודי ביותר בתבליט הוא היעדרם של הצלבים. מרגרט רובין ג'נסין (Jensen), בפרשנותה על דימויי צליבת ישו המוקדמים, טוענת כי בתקופה מוקדמת זו מעידים התיאורים על חוסר מרכזיותם של דימויי הצליבה בתרבות הנוצרית המתפתחת. בהצגת ישו כסובל, מציינת ג'נסין, יש משום הפחתה בערכו של האל, או שדימוי זה היה טעון רגשות עזים מדי בעבור הנוצרים בני התקופה ולכן הושם דגש על ייצוג חלקי בלבד של הסיפור[20].

בימי הביניים החל הקרוסיפיקס, צלב שעליו דמותו של ישו בתנוחת צליבה, להופיע יותר ויותר. תחילתו בציור ישו על הצלב לבדו, ורק עם הזמן הוא הפך לעצם אמנותי ודתי בעל עומק תלת-ממדי. הקרוסיפיקס הפך בהדרגה לסמלה של הדת הנוצרית, לצדו של הצלב עצמו. בתחילה רווח תיאור האירוע תוך הצגת צדו האלוהי של ישו, תיאור המכונה "ישו המנצח" (Christus triumphans). בסגנון זה נראה ישו בוטח, מישיר מבט אל הצופה או נושא את עיניו אל השמים. עיניו פקוחות וגופו אינו מעוות. בשני קצות הצלב נוספו לעיתים תמונות של התרחשויות נוספות מהפסיון, והחל מאמצע המאה ה-13 הוקדשו אלה באופן מסורתי לדמויותיהם של הבתולה ושל יוחנן המטביל.

Kruis san damiano

ישו המנצח (המאה ה-12)

Meister der Schule von Nowgorod 002

ישו לאחר מותו (אסכולת נובגורוד)

Cimabue 027

ישו המתייסר - בשני הצדדים דמויותיהם של יוחנן המטביל והבתולה (צ'ימבואה, ארצו, המאה ה-13)

Giotto di Bondone 083

ג'וטו, סנטה מריה נובלה, פירנצה, העשור האחרון של המאה ה-13

באמנות הביזנטית היה מקובל באותה עת לתאר את הצלוב בעודו על הצלב, אך לאחר מותו (Christus patiens או Χριστος πασχον). פניו פונות לרוב הצדה או כלפי מטה, עיניו עצומות וגופו רפוי. צלב גרו בקתדרלת קלן מסוף המאה ה-10, הוא ככל הנראה היצירה העתיקה ביותר במערב המתארת את ישו בסגנון זה. הסגנון הפך מקובל במערב רק במאה ה-13, ויחד עם התפיסה הפרנציסקנית של האירוע, הביא להיווצרות סגנון "הצלוב המתייסר" (Christus dolens). סגנון זה שם דגש על הפן האנושי של ישו. ראשו שמוט אל כתפו, פניו רוויות סבל, עיניו עצומות, פיו מעוקם בצדדיו כלפי מטה, גפיו מדממות, וגופו מעונה ומעוות בכאב. שרירי גופו וצלעותיו מתוארים בהבלטה. פעמים רבות נוספה מעל הצלב תמונתו של ישו או של האב. ג'וטו היה זה שהמשיך ופיתח את הרעיון, ובסוף המאה ה-13 העניק למעמד נופך מציאותי, כאשר תיאר את גופו של הצלוב ככורע תחת משקלו שלו. הוא ריכך את העווית המוגזמת של הגוף, ועשה שימוש במסמר בודד לכל אחת משתי הרגליים.

מאז סוף ימי הביניים לא חלו שינויים גדולים בדרך תיאורו של ישו על הצלב. מקובל כי ידיו של הצלוב ישרות ופשוטות לצדדים, רגליו מונחות בדרך כלל זו על גבי זו ומסמר בודד מחבר אותן אל הצלב, וראשו מורכן בהבעת סבל. עם זאת, מעבר לנתונים קבועים אלה, קיימים שינויים בפרטי תיאור המעמד, ואלה מושפעים מהטכניקה האמנותית ומהרקע הדתי, והם משתנים בהתאם למקום ולתרבות.

Christus Kreuzigung Sandfigur

פיסול בחול

Flintholm Kirke Copenhagen window

ויטראז' בכנסיית פלינטהולם בקופנהגן

Bremen Center 64

פסיפס בקתדרלת פטרי הקדוש בברמן

Feldkreuz Hochtannbergpass 1

קרוסיפיקס באלפים האוסטרים

מוזיקה

החל בימי הביניים ולפחות במאה ה-8, התפתח תחום של מוזיקה דתית נוצרית העוסקת בפסיון. עיקרו בהלחנת מוזיקה לנוסח הכתוב של אחת הבשורות. כתבי היד המוקדמים ביותר שהעניקו הנחיות על דרך הביצוע הם מהמאה ה-9. בתחילת המאה ה-11 הופיע השימוש בקולות שונים ששרו את תפקידיהם של דמויות סיפור המעשה, והדבר נעשה למקובל במאה ה-15, כאשר החל נוהג ביצוע פוליפוני של היצירות. קיימות יצירות העושות שימוש בטקסטים מכל הבשורות, דוגמת הבאת כל הדברים שאמר הצלוב בהיותו על הצלב לפי כל הבשורות. יצירות אלה אינן אסורות, אך לא נעשה בהן שימוש כנסייתי.

במאה ה-17 החל מתפתח נוהג של כתיבת פסיונים בסגנון של אורטוריה. ייתכן שהפסיונים הידועים ביותר מסוג זה הם מעשה ידיו של יוהאן סבסטיאן באך, שהוביל את המגמה. באך כתב יצירה כנגד הנוסח הגרמני של כל אחת מהבשורות - "מתאוס פסיון" (הבשורה על פי מתי), "יוהנס פסיון" (הבשורה על פי יוחנן) וכן יצירות לבשורה על פי מרקוס ולבשורה על פי לוקאס. למעשה היו חמש יצירות (לפסיון על פי מתי נכתבו שתי יצירות שונות), ורק שלוש הגיעו לידינו (אחת מהן לא בשלמותה).

כתיבת פסיונים נמשכת גם במאה ה-20. דוגמאות לכך יש ב"פסיון לוקס הקדוש" של קשישטוף פנדרצקי או ב"פסיון יוחנן הקדוש" מאת ארוו פרט (1982). ביצירות אחרות העוסקות בחיי ישו, כמו ביצירתו של אנדרו לויד ובר, "ישו כוכב עליון", יש יסודות של תיאור הפסיון.

יצירה מוזיקלית דתית נוספת היא ה"סטאבט מאטר", הלחנה של מזמור קתולי מהמאה ה-13, המתאר את סבלה של הבתולה בעת הצליבה. מקור שם המזמור בשורתו הראשונה - "Stabat mater Dolorosa" ("עומדת האם מיוסרת"). המזמור הולחן על ידי מלחינים קלאסיים רבים, בהם ז'וסקן דה פרה, אורלנדו די לאסו, אנטוניו ויולדי, ג'ובאני פרגולזי, ג'ואקינו רוסיני, אמנואלה ד'אסטורגה, אנטונין דבוז'אק, קרול שימנובסקי, פרנסיס פולנק וג'וזפה ורדי.

קולנוע וספרות

הסרט "הפסיון של ישו" מאת הבמאי מל גיבסון הופק בשנת 2004 ומתאר את הפסיון כולו. הסרט גדוש בסצנות אלימות רוויות דם והוא נצמד במידה רבה לאמור בבשורה.

סרט המשקיף על חייו של ישו מנקודת מבט הומוריסטית הוא "בריאן כוכב עליון" של קבוצת מונטי פייתון, משנת 1979. הסרט מסתיים במעמד הצליבה, עת ישו ושני הגנבים, בהיותם על הצלב, שרים את השיר האופטימי "Always look on the bright side of life" ("הסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה").

ב-1988 יצא הסרט "הפיתוי האחרון של ישו" של הבמאי מרטין סקורסזה. בסרט, לאחר שישו נצלב, מוריד אותו השטן מהצלב כשהוא מחופש לילדה, ומבשר לו כי אינו בן האלוהים-המשיח. הוא זוכה בחיים רגילים ומקים משפחה, אך מגלה את האמת לפני מותו. ישו מגיע למקום הצליבה, מתחנן בפני האל למות כבנו ולמלא את ייעודו כמציל האנושות. הוא מושב מיד אל הצלב ונופח את נשמתו. הסרט מבוסס על ספר יווני בשם זהה מ-1951 (Ο Τελευταίος Πειρασμός) שנכתב בידי ניקוס קאזאנצאקיס, ומתאר את חייו של ישו מנקודת מבטו הוא, כאשר הוא נאלץ להתמודד עם הפיתויים הניצבים בפני בני האדם. הן הסרט והן הספר זכו לביקורת נוקבת.

ספר ידוע נוסף, גם הוא שנוי במחלוקת, הוא "הבשורה על פי ישו" (O Evangelho Segundo Jesus Cristo) מאת ז'וזה סאראמאגו. לפי הספר, מסרב ישו למות כמשיח ומנסה לסכל את תוכניתו של אלוהים, שמבקש לייסד דת חדשה ולהפוך לאלוהי כל העמים ולא רק של עם קטן. לפי הספר, בדבריו האחרונים של ישו, כשהוא על הצלב, הוא מבקש את האדם לסלוח לאל שאינו יודע את שהוא עושה (כהיפוך לדבריו של ישו בברית החדשה בהם ביקש את האל לסלוח להמון).

תיאור פיוטי של הצליבה ניתן בספר "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב. המדובר בתיאור שהוא סיפור בתוך סיפור, והוא ניתן, לכאורה, על ידי האמן, המדוכא על ידי המשטר הסובייטי האתאיסטי, הכולא אותו בבית חולים פסיכיאטרי. עם זאת, התיאור משתלב בספר כאילו היה חלק מעלילתו, והגיבורים, כמו גם הקורא, חשים כאילו היה זה חלק מהעלילה, וכאילו הם עצמם נכחו באירועים. כמו כן, מציג הספר את סיפור משפטו ומותו של ישו, וכל רובדי הרומן השונים מתאחדים לכלל סיפור אחד. פילטוס מוצג בספר כאדם מר נפש וציני, שאנושיותו של ישו פותחת את לבו, אך חולשתו ופחדנותו מביאים לבסוף למעשה הצליבה, עליו הוא מצטער כל חייו, וגם לאחר מותו.

תיאור חייו של ישו וצליבתו מנקודת ראות יהודית מביא א. א. קבק בספרו "במשעול הצר" (מוסד ביאליק, 1936).

ראו גם

The crucifixion thomas eakins
הצליבה. תומאס אקינס (1880)

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Letter VII. To Polycarp—Hierarch(הקישור אינו פעיל, 20.2.2019)
  2. ^ במשמעות "זה הכול", "הכול נגמר".
  3. ^ ראו גם האיגרת אל העברים 9, 8.
  4. ^ קדמוניות היהודים XVIII,‏ 3, 8-10
  5. ^ טקיטוס, האנלים, פרק 15, 44
  6. ^ Goldstein, Morris (1950). Jesus in the Jewish Tradition. New York: Macmillan Co
  7. ^ ביאור: בערב הפסח תלו את ישו הנוצרי, וארבעים יום לפני כן הכריז הכרוז: "ישו יוצא להיסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל לעבודה זרה. כל מי שיכול ללמד עליו זכות יבוא וילמד עליו". מכיוון שאף אחד לא בא ללמד עליו זכות, תלוהו בערב הפסח. למה בכלל ניסו ללמד עליו זכות, והרי כתוב "לא תחמול עליו ולא תכסה עליו"? אלא שונה ישו, שקרוב למלכות הרומאים היה.
  8. ^ סנהדרין דף מ"ג, ע"א בגרסאות ישנות יותר של הגמרא, חלק זה צונזר ואינו מופיע
  9. ^ הבשורה על פי לוקס 23, 39 (בהתייחס לקוסמס, הגנב "הרע").
  10. ^ אורה לימור, "הדימוי המנוגד: ספר תולדות ישו", בתוך "בין יהודים לנוצרים", כרך ד', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
  11. ^ Christ our Passover, p.10-11
  12. ^ הבשורה על פי מרקוס 14, 1-2.
  13. ^ Christ our Passover, p.21
  14. ^ אהרון לירון, הנצרות וארץ הקודש, 1997, עמ' 54.
  15. ^ Lunar Visibility and the Crucifixion, Schaefer, B. E
  16. ^ Astronomers date crucifixion and resurrection(הקישור אינו פעיל, 20.2.2019)
  17. ^ Date of Christ's Death Pinpointed
  18. ^ אהרון לירון, הנצרות וארץ הקודש, 1997, עמ' 85.
  19. ^ Schug-Wille, Christa, Art of the Bizantine World, Abrams, New York, 1969, p. 80
  20. ^ Jensen, Robin Margaret, Understanding Early Christian Art, Routledge, London, 2002, pp. 130-133
ערך מומלץ
3 באפריל

3 באפריל הוא היום ה-93 בשנה (94 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 272 ימים.

אקלזיה וסינגוגה

אקלזיה וסינגוגה (לטינית: Ecclesia et Synagoga, "כנסייה ובית כנסת") היה מוטיב חזותי באמנות ימי הביניים הכנסייתית. היהדות והנצרות תוארו בצורת שני פסלים או ציורים של נשים שהן בו-בזמן יריבות ואחיות. אקלזיה מסמלת את ניצחון הנצרות, המחזיקה באמת האלוהית, וכניגוד לה מוצגת סינגוגה כדמות מובסת.

התיאור מייצג את ההשקפה הנוצרית לפיה בחירת עם ישראל היא עתה בחזקתה הבלעדית של הכנסייה, והנצרות מהווה את עם ישראל האמיתי והיחיד, בעוד היהודים, שלא קיבלו את ישו, איבדו את מעמדם לפני האל.

ברנבא

יוסף המכונה ברנבא (או בר-נבא; יוונית: Βαρνάβας) הוא דמות המוזכרת בברית החדשה, שם הוא מתואר כאחד ממפיצי הנצרות הראשונים אשר הצטרף אל שנים עשר השליחים לאחר צליבת ישו.

גבעת הגולגולתא

גולגולתא (בארמית "גולגולת"; ביוונית Γολγοθάς) הוא שם המקום הכולל את הגבעה והסלע, עליהם התרחשה לפי המסורת הנוצרית צליבת ישו.

המקום שכן במשך רוב תקופת בית שני מחוץ לחומות ירושלים, עד ימי המלך אגריפס ה-1, ושימש בין היתר כאזור קבורה. המקום המזוהה על ידי רוב הזרמים הנוצרים כגולגולתא נמצא כיום בין כותלי כנסיית הקבר הקדוש. הפרוטסטנטים וזרמים הקשורים אליהם מזהים את אתר הגולגולתא בגן הקבר.

המאה ה-1

המאה ה-1 היא התקופה שהחלה בשנת 1 לספירה, והסתיימה בשנת 100.

ט"ז בניסן

ט"ז בניסן הוא היום השישה עשר בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש הראשון

למניין החודשים מניסן.

יהודה איש קריות

יהודה איש קריות הוא אחד משנים-עשר השליחים המוזכרים בברית החדשה. לפי הכתבים הנוצריים, איש קריות מואשם בכך שבגד בישו, ומסר אותו לידי השלטונות הרומאיים.

יום שישי הטוב

יום שישי הטוב הוא חג נוצרי המציין את צליבת ישו, ביום שישי האחרון בשבוע הקדוש שלפני חג הפסחא. החג נמנה עם מכלול אירועי הפסחא נחוג יום לאחר יום חמישי הקדוש (שבו נערכה הסעודה האחרונה) ויום לפני שבת האור. חג הפסחא הוא מן החגים העיקריים בשנה הליטורגית הנוצרית.

באנגלית עתיקה המילה "טוב" משמעותה גם "קדוש", וזה פירוש שמו של היום. לפי המסורת הנוצרית, ביום זה נצלב ישו בגבעת הגולגולתא שבירושלים, לאחר מסע בויה דולורוזה ("דרך הייסורים"). צליבתו של ישו ומותו על הצלב, הוא האירוע הבסיסי והמכונן בתאולוגיה הנוצרית.

יוסף הרמתי

יוסף הרמתי מוזכר בברית החדשה כבעל חלקת הקבר בו נקבר ישו לאחר צליבתו. יוסף היה תושב רמתיים ועל פי המסופר בבשורה על פי מתי כ"ז 57, היה עשיר ונעשה לתלמיד של ישו. על פי הבשורה על פי לוקאס הוא האמין בישו, ועל פי הבשורה על פי מרקוס היה יוסף הרמתי חבר הסנהדרין (מרקוס ט"ז 42), הלך לפונטיוס פילאטוס וביקש את גופתו של ישו. יוסף רכש את התכריכים (על פי מרקוס ט"ז 46) והוריד את גופת ישו מהצלב בגולגותא, ואז בסיועו של ניקודמוס קבר את ישו בקבר שנכרה עבור יוסף, בנוכחות מרים המיגדלית, מרים, אם ישו ומספר נשים נוספות (לוקאס כ"ג 53- 55).

על פי האמונה הנוצרית מעשיו נובאו על פי האמור בספר ישעיהו בפרק נ"ג המתאר בפסוק ט', על פי האמונה הנוצרית את צליבת ישו בין שני רשעים ואת קבורתו בקבר אדם עשיר: "ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במתיו על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו".

על שמו ועל שם ניקודמוס הקדוש קרוי מנזר ניקודמוס הקדוש בעיר רמלה, והקפלה המערבית ביותר בכנסיית הקבר מוקדשת לו.

ישו הצהוב

ישו הצהוב (בצרפתית: Le Christ jaune) הוא ציור שמן מעשה ידי הצייר הצרפתי פול גוגן משנת 1889.

ביחד עם הציור ישו הירוק (1889), נחשבת יצירה זו כאחת מיצירות המפתח של הסימבוליזם בציור. את שני הציורים צייר גוגן בפונט אוון, בעת ששהה שם למשך תקופה קצרה.

"ישו הצהוב" מתאר מצב היפותטי בו מתרחשת צליבת ישו בסוף המאה ה-19, בברטאן שבצפון צרפת, בעת ששלוש נשים חסודות מתאספות לתפילה. הוא נעזר בקווים חזקים ועבים וכמעט ללא הצללה על מנת לתאר את הנשים. בציור נעשה שימוש בצבעי הסתיו, כאשר הצבע הדומיננטי, שהוא גם צבעו של ישו, הוא הצהוב.

שלוש הנשים המלוות את ישו הן שינוי מהנוסח הקבוע בציורי הברית החדשה, בה מוזכרות שתי נשים שליווהו, אימו מריה ומריה מגדלנה. הנשים עוטות לבוש השובר את השגרה הצהובה: אחת עוטה חלוק שחלקו כחול (שמימיות), ואלו השנייה עוטה חלוק שחלקו אדום (קורבן). בעוד שהכחול והאדום הם צבעים שניתן לקשרם לישו, הרי הצבע הצהוב החזק הוא צבע שאינו מקושר לישו כלל. זהו צבע כובש ומוחצן, המשפיע על כלל היצירה והופך אותה לשונה באופן משמעותי מציורי ישו הקלאסיים. הצבע הצהוב הופך את הסצנה למסתורית וללא טבעית. הצלב עצמו נראה שקוף ודהוי, וכמעט מרחף.

ציוריו הדתיים של גוגן, שצויירו לפני עזיבתו את צרפת ויציאתו לטאהיטי, מתארים מאבק בין האמונה הדתית הנוצרית לבין הצד הפרימיטיבי, הגופני והנהנתן. פניו של ישו שבציור הן פניו של גוגן עצמו, דבר העשוי להעיד על חוייתו כאדם הקרוע בין רצונותיו השונים ונמצא בין שניהם.

כנסיית שנים-עשר השליחים

כנסיית שנים-עשר השליחים היא כנסייה יוונית-אורתודוקסית בכפר נחום שעל חופה הצפוני של הכנרת. הכנסייה הוקמה בשנת 1931 והיא שוכנת במזרחו של כפר נחום, כ-150 מטרים ממזרח לכנסיית בית פטרוס הקתולית-פרנציסקנית. במקום מנזר קטן ובו נזירים בודדים.

היישוב הראשון שידוע כי התקיים במקום, קם בשנת 749, כאשר כפר נחום המערבית נהרסה עד היסוד ברעידת אדמה. בראשית המאה ה-20 פעל במקום מנזר קטן, והפטריארך היווני של ירושלים אף נהג לשהות בו בימי החורף. הכנסייה נבנתה בין השנים 1927 -1931, אך בעקבות מלחמת העצמאות נותרה בשטח מפורז בין ישראל לסוריה, ובמקום התגוררה משפחה דרוזית שהפכה את הכנסייה לרפת. ב-1969 הגיע נזיר יווני למקום והחל בשיפוצו יחד עם אימו. מאז חודש האתר באופן קבוע, ובשנים האחרונות החל נוהג בו מנהג טבילה במי הכנרת בחג ההתגלות האורתודוקסי החל ב-18 בינואר (אירוע זהה נערך בנהר הירדן בקאסר אל יהוד).

הכנסייה הקטנה נושאת 12 כיפות אדומות, וקבועים בה חלונות צבעוניים המכתיבים את איכות האור בחלל המבנה. בפנים המבנה איקונוסטזיס משיש אדום, וכמעט כל קירותיה מקושטים בציורי קיר עשירים. לשם הציורים האלו הובאו ציירים-אמנים מיוון, והעבודה מתבצעת באתר עצמו או ביוון על גבי בד קנבס, שמובא לאחר מכן לכפר נחום ומודבק על הקירות. בגג הכנסייה שתי כיפות גדולות - באחת נראה ישו המלך וסביבו נביאי הברית הישנה אשר לפי המסורת צפו את בואו, ובכיפה השנייה נראה ישו כאיש מבוגר עטור זקן, וסביבו הקדושים שקדמו למשה. נושאים נוספים המתוארים בכנסייה הם המדונה והילד, צליבת ישו, קומו לתחייה ויום הדין האחרון.

ליטורגיה

לִיטוּרְגִּיָה (מיוונית: λειτουργία, הלחם של Λαός (עָם) + ἔργο (עבודה, פולחן) כלומר פולחן ציבורי) היא מערכת טקסים המבוצעים באופן פולחני וקבוע על ידי קבוצה דתית מסוימת, על פי האמונות, המנהגים והמסורות שלה.

סנטה סבינה

הבזיליקה של סנטה סבינה (באיטלקית: Santa Sabina all'Aventino) היא כנסייה ברומא המשמשת כמרכז מסדר הדומיניקנים. הכנסייה נבנתה במאה ה-5, בסביבות שנת 430 לספירה, בארכיטקטורה של בזיליקה טיפוסית. בכך משמשת הכנסייה עדות להתפתחות אדריכלות ביזנטית מתוך מסורת האדריכלות הרומית. חשיבות מיוחדת נודעה לדלתות עץ ועליהן תבליטים המתארים סיפורים מהברית הישנה והחדשה ומהווים עדות לאמנות הפיסול של התקופה הביזנטית המוקדמת.

פונטיוס פילאטוס

פונטיוס פילאטוס (בלטינית: Pontius Pilatus; ביוונית: Πόντιος Πιλᾶτος) היה נציב יהודה, לפחות בין השנים 26 עד 36 לספירה. מוצאו היה סאמניטי (שבט שאיתו הרומאים נלחמו באדמות איטליה). בתקופה זו היה תוארם של שליטי הארץ "פרפקט" ("נציב") בעוד שבתקופה מאוחרת יותר נקראו "פרוקורטור" (משגיח). על פי הברית החדשה השגיח פילאטוס על משפטו של ישו, ונתן את ההוראה לצליבתו. מעט מאוד ידוע על חייו לפני ואחרי כהונתו ביהודה, אך אגדות נוצריות מספקות מספר פרטים, ביניהם שמה של אשתו - פרוקולה, אשר הוכרזה כקדושה על ידי הנצרות האורתודוקסית.

צום

צום הוא הימנעות רצונית מאכילה ומשתייה למשך פרק זמן מסוים.

צליבה

צליבה היא שיטה עתיקה להוצאה להורג בה נקשר או ממוסמר המוצא להורג לצלב עשוי מעץ, ומושאר בתנוחה זו עד מותו. שיטה זו להוצאה להורג הייתה מקובלת בין המאה השישית לפני הספירה למאה הרביעית לספירה, בקרב הפרסים, המצרים, בני קרתגו ובעיקר הרומאים. הצליבה קיבלה משמעות תרבותית חשובה בעקבות עליית הנצרות, שכן צליבת ישו היא אירוע מכונן בדת הנוצרית. הצלב הפך בעקבות אירוע זה לסמל הנוצרי העיקרי.

קתדרלת פואטייה

קתדרלת פואטייה המוקדשת לסן פייר (Cathédrale Saint Pierre de Poitiers) היא קתדרלה קתולית בפואטייה, צרפת.

בנייתה החלה ב-1162 על ידי הנרי השני, מלך אנגליה ואלינור מאקוויטניה. הקתדרלה נבנתה על חורבות בזיליקה רומית, והושלמה ברובה עד סוף המאה ה-12. עבודות על החזית נמשכו גם למאה ה-13 והמאה ה-14. הקתדרלה נחנכה רק ב-1379. הקתדרלה היא המונומנט הגדול ביותר מימי הביניים בעיר פואטייה.

הקתדרלה בנויה בשילוב סגנונות בין אדריכלות רומנסקית לאדריכלות גותית מוקדמת, כאשר הסגנון האחרון הוא השולט. היא מורכבת מספינה ראשית בת שלושה אגפים, כמעט שוויי גובה (כנסיית אולם) ורוחב. הספינות מנמיכות את גובהן בחלקן המערבי, דבר המגביר את הפרספקטיבה. אורכה הוא 94 מטר, וגובה האבן הראשה בקמרון המצלב הוא 27 מטר. לקתדרלה אין אפסיס והופעתן של חזיתות המבנה כבדה. החזית המערבית רחבה יחסית לגובהה, כוללת שני מגדלים שלא הושלמו בגובה 32 ו-33.5 מטר וכן חלון רוזטה בסגנון גותי קורן מהמאה ה-14. רוב חלונות בית המקהלה ובית הרוחב משמרים את זכוכית הצבעונין מהמאות ה-12 וה-13. חלון הוויטראז' המזרחי הוא העתיק ביותר ומכיל את דמויותיהם של הנרי השני ואלינור (שכנראה גם תרמו את החלון) לצד צליבת ישו וסיפורי המרטיריות של פטרוס (סן פייר) ופאולוס. ספסלי המקהלה, שגולפו בשנים 1235–1257 הם מבין העתיקים בצרפת.

תולדות הכנסייה (אוסביוס)

תולדות הכנסייה או היסטוריה כנסייתית (ביוונית: Ἐκκλησιαστικὴ ἱστορία; בלטינית: Historia Ecclesiastica או Historia Ecclesiae) הוא חיבור כרונולוגי שחיבר אוסביוס, בישוף קיסריה במאה ה-4. מטרת החיבור, שהיה החשוב מסוגו בתקופתו, לספר באופן סדור ומאורגן את תולדות הנצרות הקדומה מאז צליבת ישו ועד זמנו של המחבר ולגבש על ידי כך את הנרטיב של הזרם המרכזי של הכנסייה. במהלך הרצאת דבריו מותח אוסביוס ביקורת על המינים (הגנוסיס, סיעתו של מרקיון, כת האביונים, המונטניזם ועוד) וכן על השומרונים ועל היהודים שלא הסכימו לקבל על עצמם את הנצרות, אולם דרך דברי הגינוי הללו הגיע לידינו תיעוד היסטורי מפורט ורב-ערך של קבוצות אלה. לדברי אברהם קופסקי במבוא לתרגום הספר לעברית, אחרי הברית החדשה אין אף מסמך היסטורי התורם כה רבות לידיעתנו את הנצרות הקדומה (ואת תקופת שלוש המאות הראשונות לספירה בכלל) כמו ספר זה שזיכה את מחברו בכינוי "אבי ההיסטוריה הכנסייתית". הספר נכתב בקוינה (יוונית עתיקה מן התקופה ההלניסטית, הלינגואה פרנקה של מדינות הים התיכון), ושרד גם בתרגומים שנערכו עוד בעת העתיקה לסורית ולארמנית.

תחיית ישו

תחיית ישו (באנגלית: Resurrection of Jesus) הוא רכיב מהותי באמונה ובתאולוגיה הנוצרית. על פי המתואר בברית החדשה, לאחר שהרומאים צלבו את ישו, הוא נקבר בקבר חדש אך קם מהמתים והופיע לעיני אנשים רבים במהלך ארבעים יום, ולאחריהם חזר השמיימה.

הנוצרים חוגגים את תחיית ישו ביום ראשון של פסחא, היום השלישי לאחר יום שישי הטוב, המסמן את מועד הצליבה (פסחא נחגג בסביבות פסח).

בכמה מהבשורות הקנוניות ישו חוזה את מותו ואת תחייתו ומציין כי יתרחשו לפי תוכניתו של האל האב. הנוצרים רואים בתחיית ישו חלק מהתוכנית לגאולה.

חוקרי דתות חלוקים לגבי מקורם של הנרטיבים של התחייה. ישנם חוקרים בני תקופתנו הסבורים כי תחיית ישו נגזרה מחוויות תלמידיו ומאלו של השליח פאולוס.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.