צלב קרס

צלב הקרס או סווסטיקהתו מחשב: 卐 או 卍) הוא צלב שווה-זרועות, שארבע זרועותיו מעוקלות בזוויות ישרות הפונות לכיוון השעון או נגדו. צלב הקרס מופיע כאשר הקו המרכזי בו אנך או כשהוא בזווית של 45 מעלות. הגרסה ההינדית של צלב הקרס מציגה נקודה בתוכו של כל רבעון.

פירוש המילה סווסטיקה בסנסקריט הוא: "להיות בר מזל" או "זהו דבר מה טוב", Swa - משמעו "טוב" ו-Asti משמעותו "להיות". למילה, ולסמל, יש משמעות חיובית מאוד ולרוב משתמשים בהקשר של "מבשר טובות".

ההיסטוריה של סווסטיקה מתחילה כבר בימים הקדומים של ההתיישבות האנושית באירופה ובאסיה. נמצאו ממצאי סווסטיקה בחפירות ארכאולוגיות בהאראפה אשר בעמק האינדוס בשכבות המתוארכות ל-2500 לפנה"ס. הסווסטיקה הוא סמל חשוב בבודהיזם ובהינדואיזם, ובין היתר היה בשימושם של ילידי אמריקה ואחרים לפני מלחמת העולם השנייה. בבודהיזם שימש הסווסטיקה כסמל לארבעת היסודות הבסיסיים (אוויר, מים, אש ואדמה). אחד הספרים הראשונים המוכרים מציג תמונה של הבודהה כשעל חזהו מצויר סווסטיקה. בתחילת המאה ה-20 היה הסווסטיקה מקובל בעולם כסמל למזל טוב ולהצלחה. הוא הופיע על גב ספרי רודיארד קיפלינג ושימש אף כסמל לתנועת הצופים מיסודו של רוברט באדן פאואל.

מאז עליית המפלגה הנאצית בגרמניה, הפך צלב הקרס לסמלם של הנאציזם, הגזענות, אימי מלחמת העולם השנייה והשואה. במערב, מהווה צלב הקרס בעיקר את סמלן של תנועות נאו נאציות. בגרמניה אסור להשתמש בסמל צלב הקרס מאז תום מלחמת העולם השנייה, וגם במדינות מערביות אחרות עלול שימוש בו בהקשרים מסוימים להיחשב עברה על החוק וכפגיעה ברגשות הציבור. במזרח הרחוק, לעומת זאת, עדיין נתפס צלב הקרס כסמל דתי בודהיסטי, ולפיכך השימוש בו נפוץ כסימון למקדשים ובהקשרים דתיים אחרים.

HinduSwastika
סווסטיקה על פי המסורת ההינדית
צלב-קרס
סווסטיקה כחלק ממערך העיטורים ברצפת הפסיפס בבית המרחץ הרומי בבית שאן

שמות אלטרנטיביים ואטימולוגיה

המילה המקובלת בשפות אירופיות לצלב הקרס היא "סווסטיקה" (Swastika), ומקורה בשפת הסנסקריט שם פירושה הוא "סמלון המביא מזל והצלחה". הכינוי "צלב קרס" מקובל אף הוא בשפות אירופיות שונות, לרבות הגרמנית ("Hakenkreuz"), ההולנדית, השוודית, הפינית, הנורווגית והאיטלקית. יש הקוראים לצלב טטרהגמא, מכיוון שכל אחת מארבע זרועותיו מזכירה את האות היוונית גמא (Γ). כך נקרא הצלב בשפה הספרדית - "Cruz gamada" ובצרפתית - "Croix gammée". שמות נוספים הם "גלגל החמה" (בגרמנית - "Sonnenrad"), פילפוט (Fylfot - ארבע רגלים), או אף "עכביש שחור".

סווסטיקה בדתות המזרח

הינדואיזם

הסווסטיקה נמצא במקדשי הינדו, ומשמש כקישוט לסמלים, מזבחים, תמונות ואיקונוגרפיה הינדית בהודו ובנפאל. הסמל נחשב לסמל השני בקדושתו לאחר סמל האום.

שני המצבים שבהם ניתן למצוא את הסווסטיקה (כשזרועותיו פונות עם כיוון השעון, וכנגד כיוון השעון) מסמלים את שני המצבים של האל ברהמה. עם כיוון השעון מסמל הסווסטיקה את תהליכי האיחוד של הברואים עם הבורא ומשמש כסמל לאל גנש, וכנגד כיוון השעון הוא מסמל את תהליכי הבריאה של הברואים על ידי הבורא ומהווה סמלה של קאלי. העובדה כי הסווסטיקה פונה לכל ארבעת הרוחות מסמלת את יציבות הבריאה. כסמל המסמל את השמש ניתן לראות בו ייצוג של סוריא, אל השמש ההינדי.

בודהיזם

Buddhistswastika
סווסטיקה במקדש בודהיסטי

בבודהיזם מופיע הסווסטיקה על פסליו של בודהא לעיתים על סוליות נעלו. בשל הזיהוי עם הנאציזם של סווסטיקה הפונה לימין, בפסלים שלאחר אמצע המאה העשרים פונה הסווסטיקה הבודהיסטי לשמאל. כאשר מופיע סווסטיקה על עטיפות מזון בסין פירוש הדבר שהמדובר במזון צמחוני הניתן לאכילה על ידי בודיהסטים אדוקים. לעיתים נתפר הסמל על צוארוני חולצות ילדים על מנת להגן עליהם מעין הרע. בטיבט הסווסטיקה מהווה קמע וסמל למזל טוב.

באמנות הבודהיסטית נקרא הסווסטיקה "מאנג'י" ומסמל את דהרמת ההרמוניה האוניברסלית ואיזון ההפכים.

ג'ייניזם

בדתות הג'ייניסטיות הסווסטיקה משולב בדרך כלל בציור של יד. זהו סימנו של הג'יין (קדוש) השביעי, סופארסבה טירטהנקרה (Suparsva Tirthankara). זהו אחד מעשרים וארבעת הסימנים למזל ולהצלחה בדת זו.

דתות אחרות

ביפן קרוי סווסטיקה מאנג'י. כאשר הוא מופיע על מפה הוא מסמל את מיקומו של מנזר בודהיסטי. כן משתמשת בסמל הפאלון גונג, דבר שהוביל לבעיות כאשר נציגיה פעלו באירופה. פסיקה של בית משפט בגרמניה התירה את השימוש בסמל.

סווסטיקה ביהדות

צלב קרס בפסיפס מהשלב הראשון של בית הכנסת
סווסטיקה ברצפת הפסיפס מהשלב הקדום של בית הכנסת בעין גדי

סמל הסווסטיקה עיטר מבנים יהודיים בירושלים של תקופת הבית השני. בחפירות שערך הארכאולוג יובל ברוך מטעם רשות העתיקות מדרום להר הבית וליד שערי חולדה התגלו מספר שברים של כרכובים ועליהם עיטור של צלב קרס. ברוך משייך את הפריטים למבנה הסטיו המלכותי שבנה הורדוס על הר הבית.

במבני בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל מתקופת בית שני ואף מלפני כן נמצאו סווסטיקות, הן בצורתם הבסיסית והן במוטיבים שונים, כגון מיאנדר (רצף של צורות סימטריות המחוברות זו לזו בקווים גאומטריים).

בבית הכנסת העתיק בעין גדי ישנו פסיפס שעליו מצויר הסווסטיקה המפורסם ביותר שנמצא בבתי הכנסת. הפסיפס כוסה בבד בעקבות הקונוטציה השלילית של הסמל. בבתי כנסת אחרים ניתן למצוא סווסטיקות כעיטור בשערי הכניסה ובמקומות אחרים, למשל בבית הכנסת בכפר נחום שליד הכנרת.

על פי אחת ההשערות, אמצו יהודים את העיטור מתרבויות המזרח בתקופת גלות בבל כסמל למזל ולשפע.

היסטוריה

Swastikas in byzantine Church in Shavei-Zion, Israel
סווסטיקות ברצפת פסיפס של כנסייה ביזנטית בשבי ציון

הסווסטיקה מופיע באמנות ובעיצוב למן התקופה הפרה-היסטורית, בהקשרים שונים: מזל, השמש, גלגול נשמות, ברהמה. בימי קדם השתמשו בצלב הקרס בעיקר החיתים, הקלטים והיוונים, וכן רבים אחרים. הוא מופיע גם כקישוט לרצפות פסיפס בתקופה הרומית, ונמצא במספר עיצובים שונים בקטקומבות בווילה טורלוניה ובמקומות אחרים ברומא.

סווסטיקה ודוגמאות מעוטרות הכוללות בתוכן את הסמל נמצאו אף בחפירות ארכאולוגיות רבות בארץ ישראל, שבהן הידועה היא כנראה זו המופיעה על רצפת הפסיפס בבית הכנסת העתיק בעין גדי, שם מופיע סמל סווסטיקה גדול על רצפת הפסיפס העתיקה.

הסמל מופיע בתרבויות רבות בכל העולם, לעיתים כמוטיב גאומטרי ולעיתים כסמל דתי.

בשבי ציון נתגלתה כנסייה ביזנטית מהמאה השישית ובה רצפת פסיפס שבה משובצים סמלי סווסטיקות רבים, כנראה כמוטיב גאומטרי.

תפוצתו האוניברסלית של הסווסטיקה הוסברה בשלוש תאוריות עיקריות: התפתחות עצמאית, פיעפוע תרבותי ואירוע חיצוני. התאוריה הראשונה אומרת כי הסימטריה והפשטות של הסווסטיקה הובילו להתפתחותו העצמאית בתרבויות שונות, באופן דומה לתיאורית תת-המודע הקולקטיבי שפיתח קרל גוסטב יונג או סתם בשל פשטותו היתרה.

Hansilk2
"אטלס השביטים" העשוי ממשי מימי שושלת האן בסין

הסבר אחר הוצע על ידי המדען היהודי האמריקני קרל סייגן בספרו "כוכב שביט". סאגאן העתיק כתבי יד סיניים עתיקים אשר תיארו את זנבותיהם של שביטים, וחלקם מראה את גרעינו של השביט כשממנו יוצאות ארבע זרועות מעוקלות, בדומה לסווסטיקה. סאגאן מציע כי בעבר התקרב שביט מסוג זה אל כדור הארץ עד כדי כך שסילון הגאזים שפרץ ממנו, והתעקל עקב הכוחות הסיבוביים הפועלים על השביט, נראה ליושבי כדור הארץ, וכך אומץ הסמל בכל העולם.

תאוריות בדבר מוצאו של הסווסטיקה כסמל פרה היסטורי של תרבות אחת פרוטו-אינדו-אירופאית, מצביעות על כך שהשומרים במסופוטמיה בסביבות שנת 3500 לפנה"ס לא הכירו את הסווסטיקה, כמו גם הממלכה הקדומה במצרים אשר החלה בשנת 2630 לפנה"ס, דבר המראה שבזמן שהחל הסמל את תפוצתו היו תרבויות אלו כבר מושרשות היטב.

הסווסטיקה בעל נוכחות רבה בהינדואיזם, הנחשבת לדת האם של הבודהיזם והג'איניזם, דתות שתחילתן לערך במאה השישית לפני הספירה, ויחד עמן החל הסווסטיקה את תפוצתו. הבודהיזם נהנה מהצלחה גדולה בדרום מזרח אסיה, סין, קוריאה, ויפן בסוף האלף הראשון. השימוש בסווסטיקה הגיע לטיבט ולוייטנאם, וכן לפאלון גונג בסין, אשר שאלו אותו מן הבודהיזם.

הסווסטיקה כמסמל את השמש מוכר בתרבות אקאן בדרום-מערב אפריקה, וייתכן שהיה חלק מחילופי תרבויות לאורך מסלולי סחר העבדים בסביבות שנת 1500 לספירה.

קיומו של הסווסטיקה ביבשת אמריקה מהווה אתגר לתאוריית הפיעפוע. יש המסבירים זאת בכך שהסווסטיקה נדד באמצעות יורדי ים אירואסיאתים שהגיעו ליבשת בשלב כלשהו, אך סביר ביותר כי מדובר בהתפתחות מקבילה.

לאורך רובה של ההיסטוריה הייתה לצלב הקרס משמעות חיובית של מזל והצלחה.

אימוצו של הסווסטיקה במערב

Lotta Svärd badge
סמל הארגון הפיני Lotta Svärd

אימוצו של הסווטיקה במערב החל עם גילוי משפחת השפות ההודו-אירופיות במאה ה-19. מאמצים רבים נעשו על ידי ארכאולוגים על מנת לקשר את הפרה-היסטוריה של העמים האירופאים לזו של הארים הקדמונים. בעקבות גילויים של חפצים המסומנים בסווסטיקה בהריסות טרויה, התייעץ היינריך שלימן עם המלומדים המובילים בחקר הסנסקריט, והסיק כי המדובר בסמל ארי קדמון. רעיון זה הושאל על ידי כותבים פופולריים בזמן ההוא, והסווסטיקה החל להיות סמל פופולרי בתרבות המערב.

הארגון הפיני הצבאי למחצה, Lotta Svärd, אימץ את צלב הקרס כסמלו ב-1921. מ-1923 צלב הקרס היה גם לסמלן של מפלגות אנטישמיות ברומניה.

הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג נפגש עם הסמל בהודו והסמל הופיע על מספר עטיפות מוקדמות של ספריו. באופן דומה נפגש עם הסמל בהודו מייסד תנועת הצופים, סר רוברט באדן פאואל, והסמל שימש עיטור צופי עד לשנת 1934. הסמל שימש בתחילת המאה ה-20 במקומות רבים - על שטרי כסף של הממשלה הזמנית ברוסיה, כסמלן של חברות תעשייתית בשוודיה, תנועות פוליטיות וא-פוליטיות בפינלנד ובלטביה, וכן יחידות צבא בארצות אלו, ואף בארצות הברית, שם שימש הסמל לאחר שהיה נפוץ בקרב הילידים משבטי הנבאחו ושבטים אחרים. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הודיעו ראשי השבטים כי לא ישתמשו עוד בסמל.

המשמעויות החיוביות של הסמל עוותו על ידי הנאצים שאימצו אותו כסמלם. הנאצים זיהו את הארים הקדמונים עם הגרמנים המודרניים, וטענו כי בשל כך על גרמניה לשלוט בעולם. צלב הקרס שימש להדגיש קשר מיסטי זה בין עם האדונים הקדמון כביכול ובין צאצאיו ויורשיו בגרמניה של המאה ה-20. מאז שימוש זה בצלב הקרס קיבל צלב הקרס את המשמעות הגזענית המוכרת, דבר המוביל למבוכה כאשר נתקלים בסמל באמנות ובעיצוב במערב אשר קדם לתקופת הנאצים, או בתרבויות שאינן מערביות.

השימוש על ידי הנאצים

הסמל היה מזוהה, כסמל נורדי עתיק, עם תאוריות גזעניות בדבר עליונות הגזע הארי, עוד במאה ה-19. לאחר מלחמת העולם הראשונה ותבוסת גרמניה במלחמה לחמו מיליציות ימניות קיצוניות שכונו פרייקור הן כנגד גורמי שמאל בתוך גרמניה, והן להגנת הגבולות המזרחיים שלה, באזור פולין והמדינות הבלטיות. אחת המיליציות אלו, מיליציית ארהארדט, אשר לחמה באזור הבלטי, בחרה את צלב הקרס כסמלה, והוא היה מצויר על קסדות חייליה. בתקופה זו נראה כי המדובר בעיטור בלבד, ללא המשמעות האנטישמית והנאצית שנוספה לו לאחר מכן. חיילי מיליציית ארהארדט השתתפו בשנת 1920 במרידה הכושלת נגד השלטון המרכזי בגרמניה, שכונתה "הפוטש של קאפ", והדבר קיבע בתודעה את הקישור בין צלב הקרס ובין אידאולוגיית הימין הקיצוני, עוד בטרם קבע אדולף היטלר את צלב הקרס כסמלה של תנועתו. גופי ימין קיצוני נוספים, כאגודת תולה שחלק מחבריה היוו את הבסיס למפלגה הנאצית בתחילתה, התהדרו בצלב קרס בשנים אלו.

בשנת 1920 אימצה המפלגה הנאצית את צלב הקרס כסמלה. הסמל נקבע על דגל המפלגה, תגיה ותג הזרוע שלה. בספרו מיין קאמפף כתב אדולף היטלר:

אני עצמי, לאחר מאמצים רבים, הענקתי לדגלנו צורה סופית: דגל שרקעו אדום, ובו עיגול לבן ובמרכזו צלב קרס שחור. לאחר מאמצים רבים מצאתי את הפרופורציה הנכונה בין גודל הדגל וגודל העיגול הלבן, וכן את צורתו ועוביו של צלב הקרס.

לא רק הנאצים אימצו את צלב הקרס, ב-4 במרץ 1923 באוניברסיטת יאשי, התקיים כנס ההקמה של ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית, מפלגה רומנית אנטישמית. הכנס נפתח בטקס דתי במטרופוליה המקומית ולאחר מכן נשא נשיא המפלגה, אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, נאום על הסכנה היהודית ועל "חוק הלאומים" שתכנן, שאמור היה לבטל את אזרחות היהודים. הכמרים קידשו 38 דגלים של התנועה, דגלים רומניים שהכילו במרכזם עיגול לבן ובתוכו צלב קרס[1]. הנוכחים נשבעו אמונים לכנסייה, למלך ולדגל החדש.

זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, ב-14 במרץ 1933, הונף הדגל לצד דגלה של גרמניה, וב-15 בספטמבר 1935 נקבע כדגלה היחיד של גרמניה.

צלב הקרס שימש כסמלה של המפלגה הנאצית, של ארגון ההיטלריוגנד, של יחידות צבא ושל ארגונים נאציים נוספים. בתקופה הנאצית נקבע צלב הקרס במרכזו של עיטור צלב הברזל.

צלב הקרס היה גם סמלן של התנועות הנאציונל-סוציאליסטיות והפשיסטיות בארצות הברית, בריטניה, הולנד ושווייץ.

הטאבו בדבר השימוש בצלב הקרס

Lauburu
צלב קרס באסקי

בשל השימוש בסמל על ידי הנאצים, ולאחר מכן על ידי הנאו-נאצים וקבוצות שנאה אחרות, רבים במערב סולדים מן השימוש בסמל בכל צורה שהיא. כך, מחוץ להקשרים היסטוריים, הפך הסמל לטאבו בארצות המערב. החוק בגרמניה, למשל, אוסר על הצגתו בפומבי, פרט לשימוש לצורכי למידה ומחקר.

השימוש בסמל הוא לרוב לצורכי תעמולה, בקריקטורות המשוות את מושא הקריקטורה עם הנאצים; עם זאת, נאו-נאצים עדיין משתמשים בו לעיתים באופן אידאולוגי.

הטאבו הוא כה חזק עד אשר מוצרים המגיעים מן המזרח ונושאים באופן תמים את צלב הקרס מסיבות תרבותיות שונות מורדים מן המדפים.

מספר אמני פּאנק השתמשו בצלבי הקרס ובסמלים נאציים נוספים - חלקם מתוך הזדהות עם הנאצים וחלקם כדי לגרום הלם או פרובוקציה.

בשנת 2005 צולם הנסיך הבריטי הארי כשהוא לובש מדים נאציים המעוטרים בצלב הקרס, כחלק ממסיבת תחפושות. הצילום גרם להלם ולתדהמה, והנסיך ננזף והתנצל.

הסווסטיקה מסמלת הרבה יותר ממה שהנאצים תכננו. הסווסטיקה הייתה קיימת כסמל של מזל טוב במשך אלפי שנים לפני שהנאצים היו קיימים. הסמל הזה לגבי תרבויות רבות הוא סמל חשוב המסמל את ההיסטוריה והאמונות שלהם. הנאצים, על ידי לקיחת הסווסטיקה, מחקו את חשיבותו של הסמל העתיק. כיום, הסווסטיקה מהווה לגבי אנשים רבים סמל של רוע, סמל של מוות, וסמל של הרס. מעציב מאוד לגלות שעל אף שהסווסטיקה היא סמל של חיים וסמל של שמחה היא קיבלה משמעות של רוע, משמעות שאנשי העולם העתיק לעולם לא התכוונו לתת לה.

מאת צ'יראג בדלאני

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דוקטור ז'אן אנצ'ל מציין בספרו שקוזה ומפלגתו לא היו תחת השפעת המפלגה הנאצית הגרמנית ואת סמל צלב הקרס בחר ב-1910, כסמל נוצרי קדום המקשר את העם הרומני לעבר הרחוק
15 בספטמבר

15 בספטמבר הוא היום ה-258 בשנה (259 בשנה מעוברת), בשבוע ה-37 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 107 ימים.

1935 בגרמניה

1935 בגרמניה הייתה השנה בה ציינה 64 שנות לאום.

אידאולוגיה

אִידֵאוֹלוֹגְיָה (מיוונית: Ιδεολογία) היא אסופה של רעיונות ותפיסות חיים ערכיות, המהווים יחדיו משנה רעיונית בתחום מסוים.

בדם ליבי

"בדם ליבי" הוא שמו של מיצב מאת האמן הישראלי משה גרשוני. המיצב נתפש בהיסטוריה של תולדות האמנות כנקודת מפנה ביחס של האמנות הישראלית אל השואה.

ב-1977 הוצגה גרסה ראשונית של המיצב בבית האמנים בתל אביב. בין ה-3 במאי ועד ה-17 במאי 1980 הוצג המיצב במוזיאון תל אביב לאמנות, באצירתה של שרה ברייטברג-סמל. באותה שנה הוצג המיצב במתכונת מצומצמת יותר בתערוכה "מפגש אמנות בת זמננו" בתל חי. במסגרת המיצב הוצב במרכזו של אולם כן ציור ועליו לוח זכוכית שקוף ועליו הופיע טקסט בשפה הגרמנית: "Mein Purpur ist teures Blut" (בעברית: "הארגמן שלי הוא דמו היקר"). טקסט זה הופיע כבר בעבודות קודמות של גרשוני משנת 1979 ומ-1980. הטקסט לקוח מן הלברית של קנטטה מס' 175 ("Die Elenden sollen essen") מאת יוהאן סבסטיאן באך. בראיון מאוחר קשר גרשוני בין התפארת וההדר הנוצרית, שמקורה בהקרבתו של ישו, לבין מעשה האמנות "שהיופי, התפארת, זה בעצם הדם של האחרים, שלנו, של כולנו, שלי". גרשוני טען כי הושפע בהכנת העבודה גם מציור "מזבח אייזנהיים" מאת מתיאס גרינוואלד ומן המחזה "ממלא המקום" (1963) מאת רולף הוכהוט.באולם שני ואפלולי הוצבו על הרצפה 150 צלחות פורצלן לבנות המוכתמות בכתמי צבע אדום-בוהק ובדרגות כהות שונות. הצלחות סודרו בצורה המזכירה צלב קרס. השימוש בצבע אדום הופיע בסדרה של ניירות שיצר גרשוני בשנות השבעים של המאה ה-20. על ניירות אלו יצר גרשוני ממילוי או "הכתמה" של ריבועים שיצרו טקסטים כגון "יד ענוגה" "בדם ליבי" (1977) ואחרים.

"הצבע האדום, המכתים צלחות שתפקידן היומיומי הוא להכיל מזון", תיארה את העבודה אירית סגולי, "מסמן עימות חזיתי בין החיים לבין האמנות. האמן [...] מופיע בתערוכה בשתי עמדות קיצוניות: האני של האמן כמקור הדימום והפאתוס ("בדם ליבי"), והאמן כחקיין וכזייפן, שאמנותו היא סוג של טפילות המחקה ממשות ("האדום שלי...").

דגל האי מאן

דגל האי מאן מורכב מטריסקל - שלוש הרגלים של סמל האי מאן, במרכזו של דגל אדום. הרגלים מחוברות בירך ומכופפות בברך. כדי שהאצבעות יצביעו לכיוון השעון בשני צידי הדגל, משתמשים בסמל דו-צדדי. הטריסקל הוא גרסה של סמל שמש או צלב קרס ששימש תרבויות עתיקות.

הדגל דומה בצורתו לדגל סיציליה.

הצלב הגרמני

הצלב הגרמני (בגרמנית: Deutsches Kreuz, "דוייטשס קרויץ") היה עיטור שנהגה על ידי מנהיג גרמניה הנאצית, אדולף היטלר ב-28 בספטמבר 1941. העיטור חולק לשתי קבוצות: הצלב הגרמני בזהב ניתן בגין מעשי גבורה או הישגים יוצאי דופן בשדה הקרב. הצלב הגרמני בכסף ניתן בגין שירות יוצא דופן שלא במסגרת לחימה. הצלב הגרמני בזהב נחשב לעיטור גבוה יותר מצלב הברזל מדרגה ראשונה אך נמוך מצלב האבירים של צלב הברזל.

השואה באמנות

השואה, הייתה אירוע תקדימי שהשפיע ישירות על חייהם של עשרות מיליוני בני אדם, ובשל היותה אחד האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית, הן מבחינת היקפה והן מבחינת מידת האכזריות של הפשעים שנעשו במסגרתה, היא נושא ליצירותיהם של אמנים רבים ברחבי העולם. רבים מהאמנים הם יהודים וישראלים, חלק מהם ניצולי השואה. ראשיתה של האמנות לנוכח השואה בעצומה של מלחמת העולם השנייה.

יער צלב הקרס

יער צלב הקרס הוא קבוצה של כמאה עצי ארזית שנשתלו ביער כדי ליצור צלב קרס ענק בתוכו. העצים מכסים כ-55 מטרים מרובעים, ביער אורנים ליד זרניקוב שבגרמניה. סיבת שתילתם של העצים אינה ברורה. קיימת השערה לפיה העצים נשתלו על ידי תושבי המקום בשנת 1937 כדי להראות את תמיכתם בשלטון הנאצי לאחר שאיש עסקים מקומי נלקח למחנה ריכוז אחרי שנתפס כשהוא מקשיב ל-BBC. תאוריה אחרת אומרת שהיערות נשתלו על ידי קבוצה של ילדי הנוער ההיטלראי כדי לחגוג את יום הולדתו של היטלר.

במשך מספר שבועות באביב, צבעם של עלי הארזית משתנה לצהוב, ועומד בניגוד לירוק של עצי האורן. היער נראה בבירור רק מהאוויר, והתופעה נמשכת רק זמן קצר. מסיבה זו, ועקב היעדר טיסות מטוסים באזור, התופעה לא הורגשה במהלך כל התקופה שבה נשלטה גרמניה המזרחית על ידי ברית המועצות. ב-1992 הורתה ממשלת גרמניה המאוחדת על סריקה אווירית של כל המזרח, ומיד זוהה העיצוב.

ממשלת האזור, שחששה מתדמית האזור ומאנשים ימנים קיצוניים שעלולים לרצות לשמר אותו, ניסתה להרוס את העיצוב על ידי כריתת 43 מתוך 100 העצים ב-1995. הצורה נשארה מטושטשת עם 57 העצים שנותרו, אך מובחנת. בשנת 2000, לאחר שצהובונים גרמניים פרסמו תמונות אוויריות של היער, אף על פי שהבעלות על השטח כבר התחלקה לשניים, הסכימו כל המעורבים בדבר לכרות 25 עצים נוספים. ב-1 בדצמבר 2000 נכרתו העצים והצורה נהפכה לבלתי ניתנת לזיהוי.

ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית

ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית (ברומנית: Liga Apărării Național-Creștine ובראשי תיבות: LANC) הייתה מפלגה לאומנית אנטישמית ברומניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

כנס ההקמה של המפלגה היה ב-4 במרץ 1923 באוניברסיטת יאשי וכנשיא נבחר הפרופסור אלכסנדרו קונסטנטין קוזה. הכנס נפתח בטקס דתי במטרופוליה המקומית ולאחר מכן נשא קוזה נאום על הסכנה היהודית ועל "חוק הלאומים" שתכנן, שאמור היה לבטל את אזרחות היהודים. הכמרים קידשו 38 דגלים של התנועה, דגלים רומניים שהכילו במרכזם עיגול לבן ובתוכו צלב קרס. הנוכחים נשבעו אמונים לכנסייה, למלך ולדגל החדש.

מפלגה זו הובילה לשנאה על בסיס דתי נגד היהודים בטענה שהיהודים פועלים בצורה אינסטינקטיבית להשתלטות על רומניה, כמו רובוט שתוכנת על ידי אלוהי היהודים והם המיעוט היחיד שאינו יכול להתבולל בתוך העם הרומני.

על קורנליו זליה קודריאנו הוטל לארגן את המפלגה ברחבי רומניה. עיקר מצע המפלגה הייתה התנגדות למתן אזרחות ליהודי רומניה, אך ב-26 במרץ הפרלמנט הרומני אישר את השינוי בחוקה הרומנית, שינוי שהשלים הענקת זכויות שוות ליהודי רומניה. ליגת ההגנה לאומית-נוצרית ארגנה הפגנות ברחבי רומניה נגד האקט הזה.

ב-1926 היו למפלגה 10 נציגים בפרלמנט הרומני, אך ב-1927 פרש ממנה קודריאנו תוך פיצול המפלגה והקים את התנועה הלגיונרית. ב-14 ביולי 1935, ביאשי, הליגה התאחדה עם המפלגה הלאומית-חקלאית, שהונהגה על ידי אוקטביאן גוגה ויחד יצרו את המפלגה הלאומית-נוצרית.

הליגה הקימה תנועה צבאית למחצה בשם לנצ'יירי.

מאיר פיינשטיין

מאיר פיינשטיין (5 באוקטובר 1927, ט' בתשרי ה'תרפ"ח - 21 באפריל 1947, ב' באייר ה'תש"ז), מעולי הגרדום, היה לוחם במחתרת האצ"ל שנתפס על ידי הבריטים והתאבד בצינוק לפני שעמד להיות מוצא להורג.

מסדר הדם

מסדר הדם (בגרמנית: Blutorden), או בשמו הרשמי "האות לזכר ה-9 בנובמבר 1923", יום ניסיון הפוטש במרתף הבירה, היה מהעיטורים הרמים ביותר של המפלגה הנאצית. בחודש מרץ 1934, היטלר הורה ואישר את חלוקת האות לזכר הפוטש הכושל עבור חברי המפלגה הנאצית. מדליית המסדר כסופה ועל צידה הקדמי מופיעה בליטה של נשר האוחז בכתר מעלים. בתוך הכתר מופיע הכיתוב 9 בנובמבר, ומחוץ לו הכיתוב 1923-1933 מינכן. על צידו השני של המדליה ניתן לראות את הפלדהרנהלה (המקום בו הפוטש דוכא והסתיים) ומעליו מתנוסס צלב קרס שממנו יוצאות קרני שמש. מעל הסמלים מופיע הכיתוב "UND IHR HABT DOCH GESIEGT" שפירושו "וניצחת למרות הכל".

נאציזם

נאציזם (קיצור של נאציונל-סוציאליזם, בגרמנית: Nationalsozialismus או בקיצור Nazismus) הוא שמה של אידאולוגיה גזענית-לאומנית טוטליטרית שפיתחה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (הנאצית) בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. האידאולוגיה הנאצית דגלה במשטר טוטליטרי-לאומני. היא כללה השקפה גזענית בדבר עליונותם של "גזעים" אנושיים מסוימים על פני אחרים, ודגלה בדיכוי והשמדה של בני אדם המשתייכים ל"גזעים נחותים" (במיוחד יהודים וצוענים), לעומת שמירת ה"טוהר" של "הגזעים העליונים". לצורך הגשמת מטרה זאת, הוצעה תוכנית T4 - אותנסיה. ההשקפה הייתה כי יש לחסל בני אדם בעלי לקות, שכן אלו נחשבו ל"חלשים", לצד חיסולם של גברים בעלי נטייה הומוסקסואלית, ודיכוי אידאולוגיות אחרות, כגון קומוניזם, ואת הדוגלים בהן. בהנהגתו של אדולף היטלר, החלה המפלגה הנאצית ליישם את עקרונותיה זמן קצר לאחר עלייתה לשלטון בגרמניה הנאצית בשנת 1933, במהלך השואה ובאמצעות תוכנית "הפתרון הסופי". הנאציזם נותר האידאולוגיה השולטת בגרמניה עד כניעת השלטון הנאצי ב-1945 בתום מלחמת העולם השנייה.

הנאציזם הוכרז כבלתי-חוקי בגרמניה לאחר נפילת המשטר הנאצי, והפך לטאבו בחברה הגרמנית. כך, יש איסור בחוק הגרמני להשתמש בסמלים נאציים ולהקים ארגונים התומכים בנאציזם. רבים בחברה הגרמנית סולדים מרעיונות המזכירים את האידאולוגיה הנאצית. עם זאת, קבוצות של תומכי האידאולוגיה הנאצית עדיין קיימות בגרמניה ומחוצה לה. אנשי הקבוצות האלה ידועים בכינוי "נאו-נאצים" ("נאצים חדשים").

סבארוג

סְבַארוֹג או סְבַארוּג (בקירילית: Сварог; בפולנית: Swaróg; בסורבית: Schwayxtix) הוא אל השמש הסלאבי ורוח האש במיתולוגיה הסלאבית. פירוש שמו הוא ככל הנראה "בהיר וצלול". ייתכן כי השם קשור לשם הסנסקריטי סבארגה (स्वर्ग) שבהינדואיזם משמעה מערך של עולמות שמימיים הממוקמים מתחת ועל הר מרו, ולמילה הפרסית "חוואר", שפירושה זהה – מה שמצביע על קרבה אטימולוגית הודו-אירופית.

בפולקלור הוא מתואר כנחש-אש, או כמעין דרקון מכונף הנושף אש. מיתוסים אחרים מתארים אותו כאל נפח, המזוהה עם הכוח היוצר והמיני של האש. במיתוסים אלה נלחם סבארוג בנחש הענק (ולעיתים: דרקון מרובה ראשים), זְמֵיי, הקוטל אנשים ללא הבחנה. סבארוג לוכד אותו בעזרת מלקחי-נפחים, ומשתמש בו לגרירת מחרשה. בכמה מן המיתוסים נאלץ זמיי להשתמש בפיו כדי לחפור את השוחות, ובכך להפריד את ארץ החיים (יאב) מארץ המתים (נאב) ולהשליט סדר (פראב). בחלק מן המיתוסים הופכת השוחה החפורה לנהר סמוֹרוֹדינה, וזמיי נעשה לשומר גשר קַלינוב.

מקורן של האגדות הנסובות סביב סבארוג הוא ככל הנראה מסביבות המאה ה-8 לפנה"ס עד המאה ה-6 לפנה"ס, כאשר החלו השבטים הסלאביים לעסוק בחקלאות.

הסמל המוקדש לסבארוג הוא סמל דמוי צלב קרס, הקרוי קוֹלוֹבְרַאט (Kolovrat; מילולית, ככל הנראה: גלגל מסתובב). החיות המקודשות לו הן שור מוזהב, חזיר בר, סוס ובז ששמו וַרַגנָה (Varagna).

סימטריה

סִימֶטְרִיָּה (מיוונית: συμμετρεῖν - למדוד ביחד) היא תחושה עמומה של הרמוניה ושיווי משקל, או מושג מתמטי מדויק, המתאפיין בדמיון עצמי, שניתנת לו הגדרה במסגרת החוקים של מערכות פורמליות, כגון גאומטריה ופיזיקה. מכיוון שיש קשר בין שתי המשמעויות, הן נדונות יחד בערך זה. ההפך של סימטריה הוא אסימטריה.

סמל גרמניה

סמל גרמניה או הסמל הפדרלי (בגרמנית: Bundeswappen) הוא סמלה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. הסמל הוא מגן בצבע זהב המוטען במרכזו בעיט. העיט מיוחס כבר שנים רבות לשבטים הגרמאנים, משום שזוהי הציפור של האל אודין. עוד בשנת 1200 הוכר העיט כסמלו של קרל הגדול.

לאחר מספר שינויים והחלפות של צורת העיט בהתאם לשינויים בשלטון, נקבעה הצורה הרשמית, עיט הרייך, והיא המוצגת על כל המסמכים הרשמיים של המדינה, וכן על הדגל במקרים מסוימים.

העיט מעטר גם את אולם המליאה בבונדסטאג ואת מטבעות גרמניה.

הסמל עוטה את צבעי דגל גרמניה.

עדלאידע

עדלאידע (עדלידע) היא תהלוכה היתולית הנערכת בחג פורים או בחג שושן פורים. עריכת העדלאידע היא מסורת שראשיתה בראשית ימיה של תל אביב, ב-1912. היא הייתה לאירוע המוני בתקופת היישוב וחודשה בימי המדינה.

פוטומונטז'

בתחום הצילום, פוֹטוֹמוֹנְטָז' (מצרפתית: Photomontage, בתרגום לעברית: פוטו - תמונה, מונטאז' - הרכבה/השמה) משמעותה הרכבת מספר תצלומים שונים לתצלום אחד, פעמים רבות תוך יצירת הרושם שהתצלום שנוצר הוא תצלום מציאותי, שנלכד בצורתו זו בעדשת המצלמה. לעיתים משמש הפוטומונטז' להונאה, ולעיתים להעברת מסר אמנותי או פוליטי, תוך ידיעה של המתבונן שמדובר בפוטומונטז' ולא בתצלום מקורי.

בעידן המחשב, יצירת פוטומונטז' מתבצעת באמצעות תוכנות לעיבוד תמונה כגון פוטושופ, והפכה לפעולת פשוטה יותר ומדויקת יותר.

אם בעבר, תהליך שילוב התמונות היה באמצעים ידניים, דבר שהגביל מאוד את האפשרויות והיה נחלת ידם של מקצוענים בלבד, הרי כיום כמעט כל אחד יכול לבצע פוטומונטז' בעזרת אמצעים פשוטים ובאיכות גבוהה. הטכנולוגיה החדשה גרמה בתחומים רבים לחששות מפני השימוש בה לצורך מניפולציה (תכסוס) של תמונות או מסמכים.

צלב

צלב הוא צורה המורכבת משני קווים המאונכים זה לזה, וחוצים זה את זה. צלב משני קווים אלכסוניים נקרא סאלטייר.

הצלב הוא אחד מהסמלים העתיקים ביותר באנושות, ומשמש בדתות רבות, המרכזית בהן היא הנצרות, שאימצה את הצלב כסמלה הרשמי ונתנה לו פירוש איקונוגרפי כסמל לייסוריו של ישו. הצלב מייצג לעיתים קרובות את חלוקת העולם לארבעת היסודות או ארבעת כיווני הרוח. לחלופין ניתן לומר כי הוא מייצג את איחוד התפישות ה"שמימית" וה"ארצית" (קוך, 1955).

בהרלדיקה, הצלב בצורותיו השונות מופיע בשלטי האצולה.

עקב המשמעות הדתית-נוצרית של הצלב, הוא מכונה במקורות יהודיים רבים בלשון נקייה "שתי וערב".

צלב הברזל

צלב הברזל (בגרמנית: Eisernes Kreuz) הוא עיטור גרמני שהוענק על גבורה. העיטור המקורי הוענק בשנת 1813 במלחמות נפולאון על ידי פרוסיה, העיטור הוחיה והוענק שוב בשנת 1870 במלחמת פרוסיה-צרפת, בשנת 1914 במלחמת העולם הראשונה ולבסוף בשנת 1939 במלחמת העולם השנייה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.