ציצית

ציצית היא מצוות עשה מהתורה לקשור לכל בגד בן ארבע פינות ('כנפות') ארבע קבוצות פתילים, אחת בכל פינה. כל קבוצת פתילים מכילה ארבעה פתילים, הקשורים וגדולים יחד. המצווה מהתורה מחייבת כל גבר יהודי בר-מצווה.

ישנה מחלוקת אם חובת המצווה היא רק בשעות היום, ולא בלילה, או שהחובה היא להטיל ציצית בבגד שמיועד ללבישה ביום, ולא לבגד לילה (פיג'מה). מאחר שכיום לא נהוג ללבוש בגדים בעלי ארבע כנפות כפי שנהגו בעבר, נוהגים לקיים את מצוות ציצית באמצעות 'טלית קטן' שלובשים תחת החולצה, ו'טלית גדול' שעוטים על הגוף בעת תפילת שחרית.

מצוות ציצית
(מקורות עיקריים)
Flickr - Israel Defense Forces - The Evacuation of Bedolach (27)
ציצית בפינות טלית גדול
מקרא במדבר, ט"ו, ל"ח-ל"ט דברים, כ"ב, י"ב
משנה תורה ספר אהבה, הלכות ציצית
שולחן ערוך אורח חיים, סימנים ח'-כ"ד
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה י"ד
ספר החינוך, מצווה שפ"ו
מקורות נוספים מסכתות קטנות מסכת ציצית.

מקור המצווה

Asiatic people in Book of Gates (rendering)
איור שבו נראות דמויות של כנענים לבושים בגדים שבשוליהם ציציות תכלת משולב באדום, מתוך ספר השערים המצרי.

מצוות ציצית מופיעה בספר במדבר, פרק ט"ו, פסוקים ל"ח-ל"ט:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:

פירוש המילה "ציצית" הוא קווצת חוטים המשתלשלים בקצה כלשהו. לדוגמה, צמה היא ציצית שיער הראש.

המצווה מופיעה בשנית בספר דברים (פרק כ"ב, פסוק י"ב): "גְּדִלִים, תַּעֲשֶׂה-לָּךְ, עַל-אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ, אֲשֶׁר תְּכַסֶּה-בָּהּ".

טעם המצווה

טעם המצווה מבואר בפסוק הבא: "והיה לכם לציצית וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה', ועשיתם אותם" (במדבר, ט"ו, ל"ט).

טעמה של מצווה זו כתוב בתוך ציוויה והוא חובת האדם להיזכר במצוות ולא לתור אחרי הלב והעיניים, כפי שעשו המרגלים ('התרים' בלשון המקרא) שתרו את הארץ אחר מראה עיניהם, דבר שגרם להם לזנות מאחרי ה'[1], ולא זכרו את מצוות ה'.

חז"ל אף אמרו שכשרואים את צבע התכלת שבציצית, מעורר הדבר במחשבתו של האדם מראה הים והשמים וכסא הכבוד של הקב"ה, ובצורה זאת שומר עליו מן החטא.

חז"ל הסבירו גם כי הציצית היא סמל לשייכותו של היהודי לעם ישראל, וכאשר הוא מתבונן בה הוא נזכר בקב"ה.

רש"י בפירושו לפסוק (במדבר, ט"ו, ל"ט), מסביר שתי משמעויות אפשריות למילה ציצית: 1. מלשון שערות - ככתוב ביחזקאל, ח', ג': "ויקחני בציצת ראשי" 2. מלשון הצצה - "ציצית על שם: וראיתם אותו כמו מציץ מן מהחרכים".

בנוסף, פעם עבדים היו נושאים סמל שייכות לאדונם וכך בני ישראל לובשים ציצית כסמל שייכות לה'.

מצוות הציצית בהלכה

חיוב בציצית

Tzitzith
ציצית ללא תכלת בקשירה אשכנזית וציצית עם תכלת בקשירה ספרדית.

בתורה שבעל פה נמסר, כי החיוב הוא לקשור ארבעה פתילים שזורים בארבע כנפות של בגד בעל ארבע כנפות זוויתיות או יותר. בגד בעל קצוות מעוגלות, או בעל פחות מארבע כנפות, פטור מציצית[2].

כמו כן, יש איסור מוחלט ללכת בבגד בן ארבע כנפות ללא ציצית, ומי שנפסלו ציציותיו צריך לפשוט מיד את הבגד, למעט במקרה שהדבר יגרום לביזיון גדול, כגון באמצע התפילה בבית הכנסת[2].

ציצית בלילה

בתלמוד נקבע ש"כסות לילה פטורה מציצית",[3] ובפרשנות הקביעה הזו נחלקו הראשונים. הרמב"ם כתב שחובת ציצית אינה נוהגת כלל בלילה, אך לדעת הרא"ש הכוונה היא דווקא לבגדים המיועדים ללבישה בלילה, כגון כתונת לילה, ולדעתו בגדים כאלו פטורים מציצית אפילו אם לובשים אותם ביום. בגלל המחלוקת בעניין, נפסק להלכה שיש להטיל ציצית בבגד יום שלובש אותו בלילה, אך הלובש ציצית בלילה לא יברך עליה[4]. ניתן לברך על הציצית בבוקר משעה שיוכל להבחין בין תכלת ללבן[5] שהוא בסביבות 50 דקות עד שעה לפני הנץ החמה, לפי עונות השנה. לדעת הרמ"א ניתן לברך עליה כבר מעלות השחר[6]. ואחרונים רבים הסתייגו מדבריו[7].

מאחר שכאמור מצוות ציצית קשורה ותלויה בזמן ספציפי (יום ולא לילה), הרי שנשים פטורות ממנה, כדין מצוות עשה שהזמן גרמן.

חיוב טלית שאינה מצמר או פשתים

בתלמוד ישנה מחלוקת איזה סוג בד חייב בציצית מדאורייתא. להלכה, פסקו הרי"ף והרמב"ם, שרק בגד העשוי מצמר או מפשתן מחויב בציצית מהתורה. אך לדעת רש"י ורבינו תם, המצווה מהתורה היא גם בבגד העשוי מכותנה או מכל בד אחר. גם בפסיקה המאוחרת נחלקו הפוסקים בעניין. כאשר דעת השולחן ערוך (פסיקת הספרדים) כדעת הרמב"ם, שרק בגד מצמר או מפשתן מחויב בציצית. ואילו דעת הרמ"א (פסיקת האשכנזים) כדעת רש"י ורבינו תם שכל סוגי הבדים מחויבים בציצית מהתורה.

מדרבנן כל סוגי הבדים חייבים בציצית. עם זאת, יש המהדרים ללבוש דווקא טלית מצמר, על מנת לקיים את המצווה מהתורה גם לדעת הרי"ף והרמב"ם. הטליתות בהן נהוג להתעטף בשעת התפילה עשויות תמיד מצמר, וההידור הוא שגם הטלית-קטן יהיה מצמר.

חוטי הציצית

Man wearing tallit katan
גבר עוטה "טלית קטן" עם ציצית מתחת לחולצתו.

בהלכה מובא כי יש להשחיל את ארבעת חוטי הציצית בחור שבכל כנף ולכופלו לשנים, כך שישנם שמונה חוטים (אחד מהם ארוך יותר מחבריו ומכונה "שָמָּש"), ולאחר מכן לקושרם בקשר כפול ומהודק. את השמש מלפפים לאחר מכן סביב החוטים האחרים, וקושרים קשרים נוספים.

מאז פסקו להטיל חוט תכלת בין חוטי הציצית, ישנם מנהגים שונים בליפופים ובקשירות, אך שלושת המקובלים שבהם הם: קשירת 'חוליות' לפי מנהג התימנים (לפי הרמב"ם המובא בהמשך), ושל ארבעה סדרים בני 13,11,8,7 ליפופים (לפי מנהג האשכנזים), או בני 5,6,5,10 ליפופים (לפי מנהג הספרדים. אך גם הספרדים נוהגים בדרך כלל כמו הדעה הראשונה אך בכל ליפוף ישנו קשר), וביניהם ובסופם קשרים, בסך הכול יש חמישה קשרים. לדעת הרמב"ם אין צורך לקשור קשרים כפולים כלל, אלא יש לכרוך בין 7 ל - 13 סדרים ("חוליות") של 3 כריכות וכל חוליה נקשרת בפני עצמה על ידי תחיבת השמש בכריכה. כמו כן יש להשאיר בין "חוליה" לחברתה רווח קטן. דעה זו רווחת בקרב יהודי תימן אלא שהם מוסיפים קשר כפול לפני הכריכות.

ישנם שני מנהגים באשר לצורת החור בו מושחלים פתילי הציצית. המנהג הנפוץ הוא חור אחד קטן סמוך לזווית, בו מושחלים הפתילים ונכפלים לשנים. מנהג החסידים הוא לעשות שני חורים סמוכים לזווית ולהשחיל את החוטים ביניהם (ומנהג חב"ד שני חורים באלכסון).

בגדי הציצית

Tzitzit tchelet
תקריב של ציצית על טלית קטן, עם תכלת על פי שיטת הגר"א .

בימינו לא כל כך מצויים בגדים בעלי ארבע פינות, לכן נהגו ללבוש בגד מיוחד המכונה 'טלית קטן', אותו לובשים בדרך כלל תחת הבגדים, כדי שיוכלו לקיים את המצווה. בנוסף, נהגו להתעטף בשעת תפילת שחרית ב'טלית גדול'.

בשעת לבישת הטלית הגדולה מברכים "...וציוונו להתעטף בציצית".[8] בשעת לבישת הציצית הקטנה שתחת הבגדים לדעת הרב יוסף קארו מברכים אותה ברכה,[9] ולדעת הרמ"א,[10] מכיוון שלדעת חלק מהפוסקים צורת לבישתה איננה נחשבת "עטיפה", נוהגים לברך עליה "...וציוונו על מצוות ציצית", אלא שנוהגים שמי שמתעטף בטלית גדול אינו מברך על טלית קטן כלל, אלא מתכוון לפטור טלית קטן בשעה שמתעטף בטלית גדול.[11]

מנהגים שונים יש בלבישת ה"טלית קטן": הספרדים ובני עדות המזרח נהגו על פי האר"י ללובשה מתחת החולצה, וגם להכניס את פתילי הציצית בתוך בגדיהם. לעומתם נהגו הרבה האשכנזים במאה שנים האחרונות להוציא את פתילי הציצית שייראו כלפי חוץ. בקרב האשכנזים החסידים רבים נוהגים ללבוש גם את בגד ה"טלית קטן" עצמו מעל לבגדיהם.

מצוות תכלת

Karaite Tsitsit
ציצית עם פתיל תכלת בקשירה לפי מנהג עדת הקראים

בפסוק התבאר כי במסגרת "עשיית הציצית", יש חיוב שאחד מהפתילים יהיה בצבע תכלת.

לפי המסורת, צבע התכלת צריך להיות מופק מחילזון ימי ספציפי. בראשית התקופה המוסלמית בארץ ישראל פסקה לחלוטין הצביעה בתכלת. בהלכה נקבע כי "התכלת איננה מעכבת את הלבן", ולכן המשיכו ללבוש ציציות ללא חוטי תכלת.

במשך הדורות נשתכחה המסורת על זיהוי החילזון, ובדורות האחרונים נעשו מספר ניסיונות לגלותו מחדש. הדעה המקובלת במחקר היא כי התכלת הופקה מחילזון בשם ארגמון קהה קוצים. רוב פוסקי ההלכה אינם נוקטים עמדה בנושא, מאחר שאין מסורת ברורה, ולמעשה לא מטילים תכלת מחילזון זה. עמותת "פתיל תכלת" עוסקת משנת 1992 בהפקת הצבע ובהפצתו, וכיום ישנם רבים המטילים פתיל תכלת בציציותיהם.

הציצית בעדה הקראית

את מצוות "פתיל תכלת" מסבירים הקראים שתכלת הוא צבע בגוון כחול, ושאפשר לצבוע את פתיל התכלת בכל חומר. הם טוענים גם שיש עדיפות שלא להשתמש בצבע מחילזון, מאחר שהחילזון הוא חיה טמאה, ודורשים להשתמש בצבע ממקורות טהורים.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כלשון הפסוק: "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם" (ספר במדבר, פרק י"ד, פסוק ל"ג).
  2. ^ 2.0 2.1 תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ג, עמוד ב'.
  3. ^ מחלוקת חכמים ורבי שמעון: "תנו רבנן הכל חייבים בציצית כהנים לווים וישראלים גרים נשים ועבדים. ר' שמעון פוטר בנשים מצוות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. מאי טעמא דר' שמעון? דתניא 'וראיתם אותו' (במדבר, ט"ו, לט) פרט לכסות לילה... מרבה אני כסות סומא שישנה בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראיה אבל אחרים" (מסכת מנחות, דף מג עמוד א). כלומר מאחר שצריך לראות את הציצית, ובלילה אי אפשר לראות כלל, לכן בזמן הלילה יש פטור מחיוב ציצית, ובעקבות זאת נשים פטורות ממצווה זו, כמו שאר מצוות עשה שהזמן גרמא. ההלכה נפסקה כרבי שמעון.
  4. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן י"ח, סעיף א'.
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ציצית, פרק ג', הלכה ח', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן י"ח, סעיף ג'.
  6. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן י"ח, סעיף ג'.
  7. ^ ראו משנה ברורה סימן יח סעיף קטן י.
  8. ^ שולחן ערוך או"ח ח:ה.
  9. ^ שולחן ערוך או"ח ח:ו.
  10. ^ שולחן ערוך או"ח ח:ו.
  11. ^ משנה ברורה טז:א.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

בקר

בקר (שם מדעי: Bovini) הוא שבט בתת-משפחת פרים, שלו חשיבות גדולה ביותר לאדם מבחינה משקית.

סוגי הבקר הם הגדולים והמגושמים במשפחת פריים. ראשם אינו מתרומם מעל הכתפיים. שני הזוויגים נושאים קרניים המורכבות מציפוי קרטין על בסיס עצם מלאה. הזנב ארוך ובקצהו ציצית שיער. לנקבה יש עטין בעל ארבע פטמות והריונה נמשך תשעה חודשים.

גיבון מצויץ

גיבון מצויץ (שם מדעי: Nomascus) סוג במשפחת הגיבונים שתפוצתו בהינדו-סין בווייטנאם, לאוס, מזרח קמבודיה ודרום מערב סין. נקרא כך בשל כתר השיער המוארך אצל הזכרים המשווה צורה של ציצית נוצות.

דיונונים

הדּיוֹנוּנִים (שם מדעי: Sepiida, שם עממי: cuttlefish) הם סדרת בעלי חיים ימיים חסרי חוליות. הדיונונים שייכים למערכת הרכיכות, למחלקת סילוניות (Cephalopoda) הכוללת גם את התמנון ונחשבת למחלקה המפותחת ביותר מבחינה אבולוציונית של חסרי חוליות ימיים. ישנם מספר סדרות נוספות של יצורים הקרויים דיונונים ושייכים לתת-מחלקת הדיונונאים.

לדּיוֹנוּן יש שמונה משושים או "זרועות" רגילות ושתי זרועות ציד, והוא מפורסם ביכולתו לפלוט דיו כאשר הוא מאוים. הדיונון נע באמצעות קליטת מים ופליטתם בסילון דחוס. אורכם של רוב מיני הדיונונים אינו גדול מ-25 סנטימטר והם קטנים יחסית לדיונוני רחף.

לדיונון יש מחזור דם מפותח יחסית היות שהוא בעל שלושה לבבות. מערכת העצבים שלו ועיניו גם הן מפותחות.

הדיונון ניזון מדגים. הוא צד אותם באמצעות זרועותיו, ומשתמש ב"מקור" מיוחד על-מנת לקרוע את בשרם לחתיכות קטנות (זהו החלק הקשה היחידי בגופו).

מין מסוים של דיונון הידוע בשם "קלמארי" הוא מאכל פופולרי בארצות מסוימות, בעיקר סין ותאילנד. נהוג לאכול את ראשו או את זרועותיו.

מקור שמו של הדיונון בשפה העברית מאפיין את היכולת שלו לפלוט שובל של דיו במנוסתו מפני טורף ועל ידי כך להסתיר את כיוון בריחתו. בעבר שימש הדיו של דיונון לכתיבה, אך כיום משתמשים בדיו סינתטי. הדיונון הוא בעל יכולת מדהימה להחליף את צבעו תוך שברירי שנייה וגם את צורתו, זאת הוא עושה על ידי הרחבה וכיווץ של תאי פיגמנט המצויים על פני עורו. יכולת זאת מקנה לו צבע הסוואה בסביבות השונות בהן הוא חי: גוף המים או קרקע סלעית. ביכולת החלפת הצבעים הוא גם משתמש ברגע שהוא רוצה לבלבל את טרפו לפני שצד אותו. יש חוקרים המנסים לטעון שהחלפת צבעים זאת משמשת גם את הדיונונים כתקשורת בינם לבין עצמם. טענה זאת לא הוכחה עדיין, אם כי טקסי החיזור שלהם רווים חלופות צבעים. צבעם של דיונוני המעמקים בדרך כלל בצבע אדום כהה, צבע המאפיין רבים מבעלי-החיים בסביבה זאת. האדום הוא בעל אורך גל הארוך ביותר בספקטרום הנראה ואינו מיטיב לחדור אל עומק המים כמו הכחול, עובדה זו מאפשרת ליצורי המעמקים בעלי צבע אדום להיות בלתי נראים על ידי שכניהם.

המין דיונון הרוקחים (Sepia officinalis), חי בחופי ישראל ולדעת האדמו"ר מראדזין, הוא בעל החיים שממנו הפיקו את ציצית התכלת.

חובה אדומת ציצית

חובה אדומת ציצה (שם מדעי: Lophotis ruficrista) היא מין קטן ממשפחת החובתיים החי באפריקה שמדרום לסהרה. היא קיבלה את שמה עקב הציצה האדומה שבקצה ראשה.

חובה זו לא גדולה מאוד ואורכה 50 ס"מ בלבד ומשקלה עד 680 גרם. היא בעלת בטן וחזה שחורים ובולטים וכנפיים חומות. הראש והצוואר אפורים ובקצה הראש ישנה ציצה אדומה. המקור בצבע צהוב וכמותו הרגליים. הנקבות פחות בולטות מהזכרים.

חובה זו חיה בדרומה של אפריקה במדינות: אנגולה, בוצואנה, מוזמביק, נמיביה, דרום אפריקה, סווזילנד, זמביה וזימבבואה.

חובה צהובת ציצה

חובה צהובת ציצה (שם מדעי: Lophotis gindiana) היא מין של עוף מדברי ממשפחת החובתיים הנפוץ בערבות עשב ואזורי מדבר באפריקה שמדרום לסהרה.

חובה זו קטנה יחסית לקרוביה ואורכה הממוצע 50 ס"מ. היא קיבלה את שמה על שם הציצה הצהבהבה שלה. היא בעלת כנפיים חומות בולטות בעלות עיטורים שחורים בולטים וצוואר אפור עם פס לבן ושחור בחזית והבטן שחורה. כמו לרוב מיני החובות גם חובה זו בעלת רגליים ארוכות ודקות העוזרות לה לרוץ במהירות כדי להימלט מאויבים.

היא חיה במזרח אפריקה באזורים חמימים ומחפשת חרקים ויצורים קטנים נוספים למאכל. היא נפוצה במדינות: ג'יבוטי, אתיופיה, קניה, סומליה, דרום סודאן, טנזניה ואוגנדה.

חידוש מצוות התכלת

התכלת היא חלק מהותי בקיום מצוות ציצית אשר נזנח לאורך הדורות מסיבות היסטוריות. התורה מצווה על שימוש בפתיל צבוע בצבע התכלת בין חוטי הציצית הלבנים. צבע התכלת שימש גם לצביעת חלק מיריעות המשכן וכן כאחד המרכיבים של כמה מבגדי הכהונה.

השימוש בתכלת לצביעת חוטי הציצית פסק עוד בתקופת הגאונים, ועמו נעלמו חלק מהמסורות הקשורות בנושא. החל מסוף המאה ה-19 נעשו כמה ניסיונות לשחזר את צבע התכלת המקורי, ויחד עם ניסיונות אלו החל פולמוס בשאלות מהו חילזון התכלת, והאם ניתן לחדש בימינו את צביעת פתיל התכלת בציצית.

חיטה

חיטה (שם מדעי: Triticum) היא סוג במשפחת הדגניים, הכולל מינים תרבותיים חשובים ביותר כמקור מזון לאדם.

החיטה היא צמח עשבוני חד שנתי עם ציצית שורשים.

חיטה הוא הגידול השני הנפוץ ביותר בעולם אחרי תירס ולפני אורז. היא גדלה בכל חלקי העולם מלבד האזורים הטרופיים.

מינים תרבותיים של חיטה הם מרכיב המזון העיקרי בתרבויות רבות, במיוחד באזור הים התיכון, והיא נמנית בין חמשת מיני דגן; החיטה היא גם אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

טלית

טלית היא בגד בצורה מלבנית, אשר בארבע פינותיו שזורים חוטי הציצית. את הטלית לובשים יהודים בזמן התפילה בבית הכנסת (בדרך כלל בתפילת שחרית ומוסף), וטלית הנקראת טלית קטן נלבשת באופן קבוע מעל או מתחת לבגדים הרגילים, כדי לקיים את מצוות ציצית בכל שעות היום. מבחינת מעמדה ההלכתי, הטלית היא תשמיש מצווה. משמעות המונח היא "בגד" בשפה הארמית, ולכן יהודים נהגו בעבר להתייחס לכל בגד בשם זה.

הטלית נעשית בדרך כלל מצמר מכיוון שעל פי השולחן ערוך, רק בגד מצמר או פשתן חייב בציצית מן התורה, בעוד חיוב הטלת הציצית בבגדים מבד אחר יש דעות שהוא דרבנן (דעה זו היא בניגוד לדעת הרמ"א שסובר שכל בגד חייב בציצית מן התורה). עם זאת, יש העושים טליתות ממשי או מחומרים אחרים.

יהודה בן בנימין ענו

ר' יהודה בן בנימין ענו (ידוע גם בראשי התיבות ריבב"ן ומכונה לפעמים ר' יעלה; רומא, בערך 1215 - 1280), מראשוני איטליה. כתב פירוש ידוע על הרי"ף, וכן פירוש על מסכת שקלים שבמשנה ועל השאילתות. כן כתב ספר הלכות שחיטה וטרפות. עוד מצויים בידינו פירושים שכתב על מסכתות שבת, עירובין, פסחים, מועד קטן, מגילה וחולין, ועל מסכתות קטנות - מסכת ספר תורה, מסכת מזוזה, מסכת תפלין, מסכת ציצית, וכן על הלכות טומאה.

מתלמידיו ניתן למנות את בן דודו ר' צדקיה בן אברהם בעל שיבולי הלקט שהביא פסקים רבים שלו בספרו, וכן את אחיינו ר' יחיאל בן יקותיאל מי שמקובל שחיבר את ספר תניא רבתי.

מצוות עשה

מִצְווֹת עֲשֵׂה היא הגדרה למכלול המצוות בתורה שציוויין 'קום ועשה'. אדם שעבר על מצוות עשה אינו לוקה. מניין מצוות 'עשה' מתוך תרי"ג (613) המצוות הוא רמ"ח (248).

מרדכי בן הלל

רבי מרדכי בן הלל הכהן (ידוע בכינויו 'המרדכי') (ה'י', 1250 – כ"ב באב ה'נ"ח, 8 באוגוסט 1298) היה מחשובי הפוסקים באשכנז בדור שאחרי בעלי התוספות, תלמיד רבי מאיר בן ברוך מרוטנברג ומחבר ספר 'המרדכי', ספר פסיקה מרכזי ביהדות אשכנז. נרצח במהלך פרעות רינדפלייש.

עטרה (צרטופסיים)

בדינוזאורים ממשפחת הצרטופסיים ישנה בליטה גרמית גדולה דמוית מניפה בחלק האחורי של הגולגולת הנקראת frill ובעברית גם עטרה, עטרת, צווארון, מניפת עצם, קולר עצם או ציצית.

פרשת שלח לך

פָּרָשַׁת שְׁלַח לְךָ (או שלח) היא פרשת השבוע הרביעית בספר במדבר. היא מתחילה בפרק י"ג, פסוק א' ומסתיימת בפרק ט"ו, פסוק מ"א.

החלק המרכזי בפרשה הוא תיאור חטא המרגלים ותוצאותיו.

הפרשה מתארת אירועים שהתרחשו בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. זו הפרשה האחרונה שבה שנת ההתרחשות מפורשת בתורה, עד לפרשת חקת המגוללת אירועים בשנת הארבעים ליציאת מצרים.

קקדו

קקדו (שם מדעי: Cacatua) הוא עוף ממשפחת הקקדואיים. הסוג קקדו מונה 11 מינים שונים. הידועים שבהם: קקדו צהוב-ציצית, קקדו אמברלה וקקדו גאלה (ורוד חזה). מוצאם של הקקדו באוסטרליה ומשקלם מגיע לחצי קילוגרם ואף יותר. מזונם העיקרי הוא פירות וגרעינים למיניהם בשבי, רצוי להאכילם בכופתיות מיוחדות לתוכים גדולים. (ראו קקדו לבן).

תוכי רועש במיוחד וידוע באינטליגנציה גבוהה מהרגיל.

רב קטינא

רב קטינא היה אמורא בדור השני לאמוראי בבל. מוסרים בשמו רבה בר רב הונא ורב חסדא.

רחם (עוף)

רָחָם (שם מדעי: Neophron percnopterus) הוא סוג של עוף דורס ממשפחת הנציים בו מין יחיד - רחם מדברי או רחם מצוי. צבעו שחור ולבן תפוצתו של הרחם רחבה למדי והוא מצוי בהודו, דרום מערב אסיה, חצי האי האיברי ומרכז וצפון אפריקה.

שעורה תרבותית

שעורה תרבותית (שם מדעי: Hordeum vulgare), המכונה בקיצור שעורה, היא מין תרבותי בסוג שעורה שבמשפחת הדגניים. השעורה היא צמח עשבוני חד שנתי או רב שנתי ויש לה ציצית שורשים. התפרחת של השעורה היא שיבולת והפרי הוא גרגר.

השעורה מהווה, יחד עם החיטה, מקור ראשוני לפחמימות. שני הדגנים האלה היו בין היבולים המבויתים הראשונים של האדם, במהלך התקופה הנאוליתית בסהר הפורה, כבר לפני יותר מ-10,000 שנים.

בהשוואה לחיטה ערכם הכלכלי של גרגרי השעורה נמוך בהרבה. בהתאם לכך, קמח שעורה כונה "לחם עוני", מזונם של עניים, ושל בהמות הבית. השעורה משמשת גם כחומר גלם לייצור בירה.

השעורה יכולה לצמוח גם באזורי בצורת, דלים בגשם, שהחיטה אינה יכולה לצמוח בהם. היא נפוצה מאוד מן הקוטב הצפוני ועד לאזורים הטרופיים שבדרום. בהתאם לכך השעורה נחשבת גידול המזון החמישי בחשיבותו בעולם.

ישנם כ־30 מינים של שעורה, שישה מהם גדלים בר בישראל.

תכלת

צבע תכלת (או תכול) הוא צבע הנגזר מהצבע הכחול. הצבע נוצר מערבוב של הצבעים כחול ולבן והוא מתקשר אסוציאטיבית עם שלווה. צבע זה נפוץ וקיים באופן טבעי במידה רבה, למשל כצבעם של השמים ושל הים.

צבע התכלת היה אחד הצבעים ששימשו בעת העתיקה, ונחשב עם הארגמן לצבע מלכותי ויקר ערך.

תשמיש קדושה ותשמיש מצווה

תשמיש מצווה הוא חפץ המשמש ביהדות לשם קיום מצווה. תשמיש קדושה הוא תשמיש מצווה המכיל את השם המפורש ולכן טעון גניזה, כולל כל אביזריו. לעיתים קרובות נעשה שימוש בשם "תשמיש קדושה" כדי לתאר את שני הסוגים. בין תשמישי הקדושה כאלה שנועדו לשימוש אישי (כגון תפילין, שהאדם מניח אותן), ומהם שמשמשים את הציבור (כגון ספר תורה ותשמישי קדושה הנלווים לו).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.