ציידים-לקטים

חברת ציידים-לַקָּטִים היא חברת נוודים שהמערכת הכלכלית שלה מבוססת על איסוף מזון מצמחי בר, וכן ציד של בעלי חיים, ואינה עוסקת בחקלאות או בגידול בעלי חיים מבויתים.

בחברת הציידים-לקטים, חלוקת העבודה על פי רוב מתחלקת בצורה מגדרית: הנשים עוסקות בליקוט של קטניות, פירות, ירקות ועוד (מאחר שזו פעולה שלא דרושה לה תשומת לב מלאה, וניתן להפסיקה ולחדשה בנקל, ולהתפנות לטיפול בילדים ולעיסוקים אחרים) ואילו הגברים עוסקים לרוב בציד בעלי חיים, ונעדרים לעיתים תקופות ארוכות מביתם.

ציידים-לקטים חיים בדרך כלל בקבוצות חברתיות קטנות ומבודדות יחסית, המונות לא יותר מכמה עשרות בני אדם.

ממצאים ארכאולוגיים מעידים על כך שעד לפני 12,000 שנה, כל בני האדם היו ציידים-לקטים. המהפכה הנאוליתית ("המהפכה החקלאית"), שהתרחשה בדרום-מערב אסיה בין האלף ה-8 ל-7 לפנה"ס, מסמלת את המעבר מחברות ציידים-לקטים לחברות חקלאיות נייחות יצרניות בתקופת האבן החדשה. הצעד המכריע במעבר לחיי קבע היה ביות צמחים ובעלי החיים. התפתחות זו הייתה איטית, והמעבר מתלות גמורה בצמחי בר לייצור ועיבוד מזון נמשך אלפי שנים.

גם כיום קיימים עדיין שבטים ציידים-לקטים, בעיקר באזורים מבודדים באפריקה ואוסטרליה.

Hadazbe returning from hunt
בני שבט ההדזה (צפון טנזניה) שבים מציד, אחד השרידים האחרונים כיום לאורח חיים של ציידים-לקטים

היסטוריה

על פי המחקרים בתחום, הציד והלקט היו, קרוב לוודאי, אסטרטגיית הקיום העיקרית של חברות אנושיות, החל מלפני כ-1.8 מיליון שנה בימיו של ההומו ארקטוס, וכן החל מהופעתו של ההומו ספייאנס לפני כ-200 אלף שנים. היא נותרה צורת הקיום העיקרית, ואולי אף היחידה, עד סוף התקופה המזוליתית לפני כ-10,000 שנה, ולאחר מכן נעלמה בהדרגה עם התפשטות המהפכה הנאוליתית.

החל מהמעבר בין התקופה הפלאוליתית התיכונה לעליונה, לפני כ-80,000 עד 70,000 שנה, החלו כמה תרבויות של ציידים-לקטים להתמחות ולהתרכז בציד של מבחר קטן יותר של בעלי חיים (לעיתים קרובות גדולים יותר) ולאסוף מבחר קטן יותר של מזון. התמחות זו באה לידי ביטוי גם ביצירת כלים מיוחדים כגון רשתות דיג, ווים, וצלצלי עצם. המעבר לתקופה הנאוליתית שלאחר מכן באה לידי ביטוי בעיקר על ידי התפתחות חסרת תקדים של שיטות החקלאיות המתהווה. החקלאות הלכה והתפשטה במקביל בכמה אזורים גאוגרפים שונים, כולל המזרח התיכון, אסיה, מסו-אמריקה, והאנדים החל מלפני כ-12,000 שנה.

באותה התקופה של תחילת המהפכה הנאוליתית, גינון יערות היה אף הוא בשימוש כשיטה לייצור מזון בחלקים שונים של העולם. השיטה ככל הנראה התפתחה בתקופות פרהיסטוריות באזורים טרופיים ובעלי מונסון. בתהליך הדרגתי של משפחות המשפרות את סביבתן המידית, זוהו מינים שימושיים של עצים וצמחים שימושיים, ששודרגו וגודלו בסביבה מוגנת יותר, ואילו מינים בלתי רצויים נדחקו החוצה מהשיטה. בסופו של דבר נבחרו המינים המתאימים ביותר ושולבו בגידולים חקלאיים.

קבוצות רבות המשיכו את דרך החיים של ציד ולקט, אם כי מספרם ירד בהתמדה, בין היתר כתוצאה מהשפעות של התפשטות החקלאות והתגברות התלות בהתיישבות במקום קבוע. בהדרגה, החברה האנושית הלכה והתפתחה מסביב לקבוצות הללו. שטחים שעמדו בעבר לרשות ציידים-לקטים הפכו בהדרגה לנחלתם הקבועה של החקלאים. בתחרות על השימוש בקרקע, חברות של ציידים-לקטים לרוב נאלצו לבחור בין אימוץ שיטות חקלאיות לבין נדידה לאזורים אחרים. החוקר ג'ארד דיימונד האשים במעבר החברה האנושית לחקלאות את הירידה בזמינות של מזון בר, בעיקר בעלי חיים המתאימים לאכילה; באמריקה הצפונית והדרומית, למשל, רוב המינים הגדולים של היונקים נכחדו בסוף הפּלֶיסטוֹקֵן, על פי ההיפותזה של דיימונד, בגלל ניצול יתר של בני אדם. ישנן מספר היפותזות נוספות לגורם להכחדה של היונקים הגדולים, כמו שינויי אקלים, התפשטות מחלות, או שילוב מספר גורמים יחד, אך כך או אחרת נראה שהיעלמותם של מיני היונקים הללו הייתה אחד הגורמים שיצרו את ההכרח של הציידים-לקטים לעבור בהדרגה להתיישבות חקלאית.

ככל שעלו מספרן וגודלן של החברות החקלאיות, הן התפשטו אל אדמות ששימשו עד אז ציידים-לקטים. תהליך זה של התרחבות משיקולי חקלאות הוביל לפיתוח צורות הממשל הראשונות במרכזים של התיישבות חקלאית, כמו הסהר הפורה, הודו העתיקה, סין העתיקה, אולמק, אפריקה שמדרום לסהרה ותרבות הצ'יקה הצפונית.

כיום, כתוצאה מההסתמכות האנושית הגלובלית על החקלאות, מעט התרבויות של הציידים-לקטים שעדיין קיימות בימינו מתגוררות בדרך כלל באזורים שאינם מתאימים לשימוש חקלאי. חוקרים שונים מצביעים על הבדלים בין תרבויות הציידים-לקטים של היום לבין אלו שחיו התקופה הפלאוליתית, למשל, מכיוון שלמרות אורך החיים שלהם מקביל לשל אבותיהם במאפיינים רבים, הרי שכבר היו להם קשרים שונים עם הציוויליזציה המודרנית והם אינם חיים בתנאים ה"טהורים" שהיו מנת חלקם של תרבויות שחיו בניתוק מוחלט.

כלכלת הציידים-לקטים

הציידים-לקטים מאופיינים בעיקר על סמך הכלכלה שלהם, המבוססת, על פי הדעה הרווחת, על צייד ולקט, אולם מספר חוקרים הצביעו על אפשרות שציידים-לקטים הזינו עצמם גם בדרכים נוספות.

בשנות ה-70 העלה לואיס בינפורד את ההשערה כי בני אדם קדומים ניזונו מאכילת נבלות ולא מציד. על פי השערה זו, בני האדם הקדומים בהתקופה הפלאוליתית התחתונה חיו באזורים מיוערים, שאפשרו להם לאסוף מאכלי ים, ביצים, אגוזים ופירות, מלבד אכילת הנבלות. במקום להרוג בעלי חיים גדולים עבור בשר, לפי השקפה זו, ניזונו בני האדם הקדומים מפגרים של חיות שנהרגו על ידי טורפים או שמתו מסיבות טבעיות. נתונים ארכאולוגיים וגנטיים מצביעים על כך שאוכלוסיות של ציידים-לקטים פלאוליתיים שרדו ושגשגו בעיקר באזורים מיוערים בדלילות, תוך הימנעות מכסות יער צפופה.

על פי השערת סיבולת הריצה, הצורך להתמחות בריצה למרחקים ארוכים כמו בציד בהתשה - שיטה שעדיין מיושמת על ידי קבוצות ציידים-לקטים בעת המודרנית - היה ככל הנראה הכוח האבולוציוני המניע המוביל להתפתחות של מאפיינים אנושיים מסוימים. השערה זו אינה בהכרח סותרת את השערת אכילת הנבלות: שתי אסטרטגיות הקיום היו יכולות להיות בשימוש - ברצף, לסירוגין או אפילו בעת ובעונה אחת.

חוקרים בראשית המאה ה-21 הצביעו על מצבי ביניים בין כלכלה של ציד ולקט, לבין כלכלה חקלאית. החוקרים הציגו מקרים שונים בהיסטוריה שבהם התרחשה ההתפתחות התרבותית של מה שמכונה "כלכלות מעורבות" או "כלכלות כפולות", שמשמעותן שילוב של השגת מזון (לקט וציד) וייצור מזון, או מקרים בהם ציידים-לקטים מקיימים קשרי מסחר עם תרבות חקלאית.

מאפיינים

תרבות אוניברסלית

ניסיון לאפיין את תרבותם של כלל הציידים-הקלטים עלול ליפול בקלות להכללות גסות, מאחר שמדובר באינספור תרבויות מקומיות על פני אזורים רבים ושונים.

עם זאת, חוקרים אנתרופולוגים שונים מציעים שישנם מאפיינים הנפוצים בכל התרבויות האנושיות, הנמצאים יחד תחת מטרייה אחת המכונה תרבות אוניברסלית . פסיכולוגים אבולוציוניים סבורים כי התנהגויות או תכונות המשותפות לכלל התרבויות עשויות להצביע על היותן חיוניות מבחינה אבולוציוניות. אנתרופולוגים וסוציולוגים שונים טוענים בניגוד לכך, שאותם מאפיינים משותפים עשויים להיות גם תוצאה של חינוך ש"עבר בירושה" מדור לדור.

האנתרופולוג דונלד בראון פרסם ספר בנושא ובו כלל רשימה אפשרית של אותם המאפיינים של התרבות האוניברסלית, אשר ככל הנראה רלוונטיים לרוב מוחץ של התרבויות האנושיות בתקופתם של הציידים-לקטים.

דוגמאות למאפייני התרבות האוניברסלית מתוך רשימתו של דונלד בראון:

מבנה חברתי

אנתרופולוגים רבים מעריכים שלציידים-לקטים לרוב אין מנהיגים קבועים; במקום זאת, הפרטים נוטלים את היוזמה בכל עת בהתאם במשימה המתבצעת. בנוסף לשוויון היחסי במבנה החברתי והכלכלי בחברות ציידים-לקטים, התקיים לעיתים קרובות, גם אם לא תמיד, שוויון מגדרי.

בעבר, הייתה לציידים-לקטים תדמית שחייהם "בודדים, עניים, מגעילים, אכזריים וקצרים", אשר מזוהה עם תומאס הובס. בכנס "האדם הצייד" ב-1966 חלה תפנית בתדמית זו, כאשר האנתרופולוג מרשל סהלינס העלה נתונים אתנוגרפיים שהצביעו על כך שציידים-לקטים עבדו הרבה פחות שעות ונהנו מזמן פנאי רב יותר מאנשים החיים בחברה התעשייתית, ובמקביל הצליחו במקרים רבים לאכול תפריט מגוון ואיכותי למדי. סהלינס טען שניתן להגדיר את חייהם של הציידים-לקטים כ"חיי שפע", כאשר השפע שלהם בא מתוך כך שהם יכלו להיות שבעי רצון כאשר ברשותם מעט מאוד מבחינה חומרית. ב-1996, רוס סאקט ביצע שתי מטא-אנליזות שונות כדי לבחון באופן אמפירי את טענותיו של סהלינס, ובחן לשם כך למעלה מ-300 מחקרים. סאקט מצא כי בגירים בחברות שוחרות מזון והורטיקולטוריות עובדים בממוצע כ-6.5 שעות ביום, כאשר בגירים בחברות חקלאיות ותעשייתיות עובדים בממוצע 8.8 שעות ביום.

תחלופה הדדית ושיתוף של משאבים (למשל, בשר שנצבר מציד) היו חשובים במערכת הכלכלית של חברות הציידים-לקטים. לכן, ניתן לתאר את הכלכלה של חברות אלו כ"כלכלת מתנה".

מגורים

רוב הציידים-לקטים היו נוודים או נוודים-למחצה וחיים בהתנחלויות זמניות. קהילות ניידות לרוב דאגו לעצמם למחסה זמני באמצעות חומרי בנייה ארעיים, או השתמשו במחסים טבעיים אם אלו היו זמינים.

חלק מתרבויות הציידים-לקטים, כמו העמים הילידים של החוף הצפוני של האוקיינוס השקט, התגוררו בסביבה עשירה במיוחד במשאבים, שאיפשרה להן לנהל חיי קבע, או קבע-למחצה.

ציידים-לקטים לרוב נחלקו לקבוצות חברתיות בהתבסס על קשרי חברות או שייכות לאותו 'שבט' או 'להקה'. כשזוג מתוך החברה מקיים יחסי זוגיות ומביא יחד ילדים, נראה שנטו בחברות הציידים-הלקטים למגורים משותפים בקרבת סבתם של הילדים, לפחות בהתחלה. אמהות צעירות יכלו ליהנות כך מסיוע של אמהותיהן בגידול הילדים, ונטו להתגורר בסמוך באותו המחנה. שיטת השייכות החברתית לקבוצות או למשפחות שונות בקרב ציידים-לקטים אנושיים השתנתה בין קהילות שונות, אך יש ראיות לכך שהשייכות המשפחתית נוטה להיות תלוית-אם, כלומר, תפקידים שונים בחברה, רכוש או סמיכות-מגורים, נטו לעבור מאם לבתה בהמשכיות, להבדיל, למשל, משמות המשפחה בחברה המערבית שעוברים מאב לבן ונשארים איתו.

שוויון חברתי

לציידים-לקטים לרוב היה אתוס של שוויון חברתי, אף על פי שהציידים-לקטים שהיו תושבי קבע למחצה (למשל, אלו שהתגוררו בחוף הצפוני-מערבי של צפון אמריקה) היו יוצאי דופן לכלל זה. כמעט כל הציידים-לקטים האפריקאים חיו בשוויון חברתי יחסי, כשמעמדתן והשפעתן של הנשים הייתה שקולה לזו של הגברים. קרל מרקס הגדיר את המערכת החברתית-כלכלית הזאת כקומוניזם פרימיטיבי.

השוויוניות האופיינית לציידים-לקטים האנושיים לעולם אינה מוחלטת, אך בולטת כאשר היא נתפסת בהקשר אבולוציוני. השימפנזים - אחד ממיני ההומיניניים הקרובים ביותר אל האנושות מבחינה אבולוציונית - הם בעלי חברה שאינה שוויונית בעליל, וחיים בהיררכיה שבה לרוב נשלטים רוב הפרטים על ידי זכר אלפא. כה גדול הוא הניגוד בין תרבות הציידים-לקטים האנושיים לבין תרבות השימפנזים, עד שפלאואנתרופולוגים רבים טוענים שההתנגדות האנושית לשליטה היא גורם מפתח שניתב את ההתפתחות האבולוציונית של האנושות לפיתוח התודעה האנושית, השפה, שארות והמבנה החברתי האנושי הקיים כיום.

אנתרופולוגים שונים העלו טענה שאחת הסיבות המרכזיות למבנה החברתי השוויוני של חברות הציידים-לקטים היא עצם היותם נוודים, שכן הניידות דורשת מזעור של נכסים חומריים בכל אוכלוסייה, ולכן, פרט בודד לא יכול לצבור עודף של משאבים, ולא יכול לנכס לעצמו שליטה קבועה בטריטוריה מסוימת.

ממצאים של חוקרים מאוניברסיטת הרווארד ששהו במשך שנים בקרב הציידים-לקטים הבושמנים העלו שאין בקרב קהילות הבושמנים היררכיה ברורה, אך כן ישנם פרטים ספציפיים אשר הופכים באופן טבעי להיות המנהיגים של החבורה, ואלו הם האנשים האינטליגנטים יותר, ולא, כמו שציפו החוקרים בתחילה, החזקים ביותר או המוכשרים יותר בצייד[1].

חלוקת עבודה מגדרית

מאפיין נפוץ נוסף של אורח חייהם של הציידים-לקטים הוא חלוקת העבודה בהתאם למגדר, כאשר נשים עושות את רוב הליקוט, בעוד הגברים מתרכזים בצייד בניסיון להשיג שלל גדול בתוך זמן קצר יחסית. הנשים והילדים המתינו בציפיה למנות הבשר שהובאו למחנה על ידי הגברים. נראה שהברירה הטבעית נטתה לטובת חברות עם אסטרטגיות רבייה גבריות המתמקדות בהשגת הזדווגויות, ואסטרטגיות נשיות המתמקדות בהשקעה ההורית. כתוצאה מכך, נשים נוטות לבצע משימות בסיכון נמוך של איסוף ירקות וצמחים תת-קרקעיים עשירים באנרגיה החיונית להן ולצאצאים. בשעה שנשים מספקות מקור קבוע ואמין של צריכת קלוריות, גברים מסוגלים להרשות לעצמם לקחת סיכונים גבוהים יותר של כישלון בצייד.

מחקר ארכאולוגי שנערך על ידי האנתרופולוג והארכאולוג סטיבן קון מאוניברסיטת אריזונה מעלה ממצאים שחלוקה מגדרית של מטלות לא התקיימה לפני התקופה הפלאוליתית העליונה (לפני כ-10,000 - 50,000 שנים) ומדובר בחדשנות ארגונית מאוחרת יחסית בהיסטוריה האנושית. חלוקה מגדרית של העבודה הייתה עשויה להתפתח כדי לאפשר לבני אדם להשיג מזון ומשאבים אחרים בצורה יעילה יותר. על פי מחקרים נוספים, ייתכן שחלוקת התפקידים המגדרית הייתה אחד הגורמים שהעניקו להומו סאפיינס את היתרון האבולוציוני על פני הניאנדרטלים, ואיפשרו לאבותינו לצאת מאפריקה ולהתפשט ברחבי העולם.

עד היום, ברוב החברות של ציידים-לקטים יש חלוקה מגדרית מסורתית בחלוקת התפקידים, כאשר ברוב המקרים הגברים צדים והנשים מלקטות. עם זאת, ישנם תיעודים של מקרים בהם נשים בחברות ציידים-לקטים משתתפות גם הן במשימות הצייד. לדוגמה, תועדו שבטים בנמיביה שבהם נשים מסייעות לגברים לעקוב אחר חיות הצייד, וחברות אבוריג'יניות באוסטרליה שבהן נשים צדות - בעיקר חיות קטנות כמו לטאות - כדי להאכיל את ילדיהן, וכחלק ממרקם יצירת הקשרים החברתיים של נשות השבט.

בריאות

בניגוד לדעה הרווחת כי תוחלת החיים של ציידים-לקטים בתקופה הפלאוליתית הייתה נמוכה, למעשה היא הייתה גבוהה יותר מתקופות רבות אחרות בהיסטוריה. בתרבות הפופולרית נהוג היה לנקוב לא פעם בגילאים 15–30 כגיל הממוצע של צייד-לקט, לפני שהחל הגיל לעלות עם המעבר לאורח חיים חקלאי. הדבר נובע מחישוב ממוצע גס הכולל גם את תמותת התינוקות והילדים שהייתה משמעותית בתקופה זו.

החוקרים גורבן וקפלן, שניסו להתחקות אחר גיל השיבה של הציידים-לקטים במחקר מקיף ב-2007[2], העריכו כי כ-57-67% מהציידים-לקטים הגיעו לגיל 15 ; מבין אלו שהגיעו לגיל 15, 61-64% המשיכו לחיות עד גיל 45 או לאחר מכן.

מחקרם הציב אמנם את תוחלת החיים הממוצעת של הציידים הלקטים בין 21 ל-37 שנים, אך עבור אדם שהגיע לבגרות, תוחלת החיים הצפויה הייתה 68–78.

גורבן וקפלן העריכו בנוסף ש-70% ממקרי המוות נגרמו ממחלות מסוגים שונים, ​​20% ממקרי המוות נגרמו כתוצאה מאלימות או מתאונות ו-10% נבעו ממחלות ניווניות. מגפות ווירוסים היו נדירים מאד מאחר שהם חיו בקבוצות קטנות כמעט ללא מגע עם בני אדם אחרים או חיות מבויתות.

הבריאות הטובה מהמצופה כנראה נבעה מהמגוון הרחב של האוכל, הפעילות הגופנית והחיים באזור נקי מזיהומים. למעשה תוחלת החיים והבריאות של הצייד-לקט הייתה טובה יותר - מבחינות מסוימות - מתוחלת החיים של תרבויות חקלאיות מתקדמות יותר שהתגוררו במגורי קבע[3].

התפריט כלל מגוון רב של צמחים, חרקים ובעלי חיים לפי עונות השנה ואזור הנדידה בו עברו השבטים. אפילו בתקופה המודרנית, בהשוואה, אוכלוסיות רבות ניזונות מתפריט המורכב בעיקרו מצמח אחד או ממספר מאד מצומצם של צמחים כגון, חיטה, אורז ותירס ולכן התפריט חסר ויטמינים רבים שמצויים בירקות ופירות אחרים, שזמינים רק לחברות שפע בעולם המערבי.

בנוסף, סוגי הצמחים שנאכלו היו שונים, בעוד הציידים-לקטים נהגו לאכול אוכל בשל וטרי, שנקטף או ניצוד בימים האחרונים, תרבויות חקלאיות נהגו לאכול אוכל שדרש עיבוד ואינו מזין בצורתו הטבעית (כגון אורז, חיטה, תירס), ונהגו לשמר את האוכל בדרכים שונות, כדי לשמור על אספקה לימים קשים.

עדויות המאובנים מורות כי גופם של ציידים-לקטים בתקופה הפלאוליתית העליונה של אירופה (כ-40,000 - 11,000 שנים לפני זמננו) התפתח בצורה בריאה, וגובהם הממוצע של גברים היה 178 ס"מ[4], גבוה יותר מרוב התרבויות המאוחרות יותר. למעשה, רק בחברות המודרניות המשגשגות של ימינו ניתן לראות התפתחות דומה וממוצע גובה זהה.

אמונה רוחנית

המידע שיש בידינו[5] על אמונתם הרוחנית של הציידים-לקטים לוקה בחסר, ומתבסס בעיקר על דתות ציידים-לקטים ששרדו עד לעת המודרנית, ומהערכות שניתן להעלות בהתבסס על ממצאים ארכאולוגים.

מהמחקר עולה שאמונתם העיקרית של הציידים-לקטים היא אנימיזם: אמונה בכך שהסדר בעולם מושתת על יחסים חברתיים הדדיים בין מספר רב מאוד של ישויות פרסונאליות, הכוללות בעלי החיים, צמחים, דוממים, וכמו כן גם רוחות ואלמנטים מיסטיים. בניגוד להומניזם או אף למקרים רבים של תאיזם, באנימיזם פעמים רבות חשיבותם הקוסמית של בני האדם חלקית בלבד, ואין מדרג היררכי ברור בין האדם לבין הישויות האחרות, כך שאין הישויות האחרות קיימות רק כדי לספק את צורכי האדם, אך מצד שני, הישויות האחרות אינן עליונות לאדם ושולטות בגורלו.

על פי הערכות אלו, האמונה הנפוצה ביותר עם הציידים-לקטים, אין מחסום הרמטי בין בני אדם ליתר הישויות בעולם, ואפשר לתקשר עם ישויות אחרות: הם מסוגלים לתקשר אלו עם אלו באופן ישיר, באמצעות דיבור, שירה, ריקוד, טקסים וכדומה. נראה שהאמונה שניתן לתקשר עם רוחות המתים ועם חיות רווחת למדי.

באנימיזם ריבוי אדיר של אמונות, ולכן אין אנו יכולים להסיק מאמונה אחת על אחרת באופן משמעותי, ולכל היותר לקבל תמונה רחבה של עולמם הרוחני של הציידים-לקטים.

אלימות ומלחמה

War deaths caused by warfare
גרף מספרו של לורנס קילי "מלחמה לפני הציוויליזציה" מראה את אחוזי הגברים הנהרגים במלחמה בשמונה חברות שבטיות בהשוואה לאירופה וארצות הברית במאה ה-20 (עמודה תחתונה).

עמדות מנוגדות הוצגו על ידי חוקרים לגבי רמת האלימות והמלחמה המאפיינות חברות ציידים-לקטים בני-זמננו, ורמות האלימות העולות מעדויות ארכאולוגיות מחיי ציידים-לקטים פרהיסטוריים.

אנתרופולוגים כרות בנדיקט, פרנץ בועז ומרגרט מיד הדגישו את השיתופיות והשלום בחייהם, והציגו אותם כפראים אצילים, ומאידך חוקרים אחרים כנפוליאון שניון טענו שגברים בעיקר מעורבים באלימות נגד בני השבט שלהם ובמלחמה נגד שבטים וכפרים אחרים בתדירות גבוהה מזו של בני-אדם בחברות תעשייתיות מודרניות. בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, היסטוריונים צבאיים כעזר גת וארכאולוגים פרהיסטוריים כלורנס קילי בספרו War Before Civilization מצאו כי מרבית ההריגות במלחמות שבטיות, אינן מתרחשות בקרבות, אלא בפשיטות "בלתי הוגנות" המנצלות את אפקט ההפתעה. הפסיכולוג סטיבן פינקר בספרו על תולדות האלימות המלאכים הטובים של טבענו מצטט עדויות ראייה להתקפות פתע על כפרי הצד היריב וטבח נשים וילדים אצל שבט היאנוממי באמריקה הדרומית, אצל ילידים אוסטרלים ואצל האינואיט באלסקה. עדויות לקניבליות במלחמה קיימות גם משבטים מודרניים וגם משרידים ארכאולוגים מלפני 800 אלף שנה. אצי איש הקרח, מומיה טבעית מלפני כחמשת אלפי שנים שהשתמרה בהרי האלפים, מת מראש חץ שנמצא בגבו, וכן התגלו על כלי-נשקו וגופו כתמי דם מארבעה אנשים נוספים. ציידם-לקטים בחברות שבטיות עשויים להלחם להשגת רווח כמו טריטוריה או נשים, כמלחמת מנע, או כנקמה על פגיעת האויב בקרוביהם.

בספריהם של קילי ופינקר מרוכזות תוצאות מחקרים כי ב-27 חברות שבטיות של ציידים-לקטים וחקלאים פשוטים, רמת האלימות החציונית הייתה למעלה מ-500 הרוגים למאה אלף נפש לשנה, בהשוואה לכ-280 בחברות תעשייתיות באירופה בראשית המאה ה-20 בתקופת מלחמות העולם, ורק 1 לערך במדינות אירופה בתחילת המאה ה-21. ג'ארד דיימונד תיאר בספרו, "העולם עד אתמול - מה נוכל ללמוד מחברות מסורתיות?", את המלחמה בין כפרי הדאני בגינאה החדשה, וסבר שהאחוזים הגבוהים של הרוגים נבעו מכך שכמעט כל הגברים השתתפו בלחימה, ושגם האוכלוסייה הבלתי-לוחמת של נשים, ילדים וקשישים הייתה בסיכון גבוה ליפול קורבן לפשיטות. עם זאת, מלחמות כאלו היו נדירות, ולא התרחשו במשך רוב הזמן.

תרבויות ציידים-לקטים מודרניות

לקריאה נוספת

  • ג'ארד דיאמונד, העולם עד אתמול - מה נוכל ללמוד מחברות מסורתיות?, הוצאת עם עובד, 2015.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ פרופ' שלמה ברזניץ, עלייתו ונפילתו של העולם הפנימי - פרק 1, החל מ-1:06:55
  2. ^ Longevity AmongHunter-Gatherers:A Cross-CulturalExamination
  3. ^ Hunter-Gatherers Live Longer and are Healthier than Agriculturalists
  4. ^ Long and short of it - we're taller
  5. ^ מבוא להיסטוריה עולמית: חברות לקטים-ציידים, טקסטולוגיה
אגם אייסי

אגם אֶיָיסי (Eyasi) הוא אגם מלוח בצפון טנזניה. האגם הוא חלק מהבקע הסורי-אפריקני והוא שוכן דרומית למכתש נגורונגורו ולפארק הלאומי סרנגטי, ומערבית לארושה. לאגם, ששטחו כ-1,050 קמ"ר, צורה מלבנית - אורכו 72 ק"מ ורוחבו 16 ק"מ. גובהו 1,030 מטר מעל פני הים.

מקור המים העיקרי של האגם הוא נהר סיבּיטי, הנשפך אליו בדרום מערב, אך מפלס המים בו תלוי מאוד בכמות הגשמים שיורדים באזור, והוא משתנה תדיר. גם בעונות גשומות במיוחד, המים באגם רדודים.

האגם מהווה בית גידול לשקנאים, פלמינגואים וחסידות. בסמוך לאגם חיים בני ההדזה, שבט קטן של ציידים-לקטים.

גבקליטפה

גבּקליטפּה (או גבּקלי טפּה; בטורקית Göbeklitepe) הוא אתר ארכאולוגי-פרהיסטורי בן כ-11,500 שנים בדרום-מזרח טורקיה. האתר נבנה על ידי ציידים-לקטים בראשית התקופה הנאוליתית. התגלו בו מבני אבן מונומנטליים, מהעתיקים ביותר הידועים כיום (לצד המגדל העגול בתל יריחו), ועליהם חריטות בדמות בעלי חיים ועיטורים אחרים. חוקרי האתר מפרשים אותו כמצבור מקדשים ששימש כמרכז אזורי להתכנסות ופולחן, מהעתיקים ביותר של האנושות.

ב-2018 גבקליטפה הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

האלף ה-10 לפנה"ס

האלף ה-10 לפנה"ס הוא פרק הזמן שבין שנת 10,000 לפנה"ס עד סוף שנת 9,001 לפנה"ס (תחילת המאה ה-100 לפנה"ס עד סוף המאה ה-91 לפנה"ס).

אוכלוסיית העולם בתקופה זו נאמדה בכ-5 מיליון נפש, שרובם היו קהילות של ציידים-לקטים אשר חיו בכל היבשות, למעט אנטארקטיקה.

המהפכה הנאוליתית

המהפכה הנאוליתית (המוכרת גם בשם "המהפכה החקלאית") היא תהליך שאפיין את התקופה הנאוליתית (תקופת האבן החדשה): המעבר ההדרגתי של בני אדם מחברות נוודיות של ציידים-לקטים לחברות חקלאיות נייחות, החל כ-12,000 שנים לפני זמננו (היינו, כ-10000 לפני הספירה) באזור הסהר הפורה, ובתקופות שונות ומאוחרות יותר בשאר העולם. תהליך זה היה בין המהפכות החשובות באבולוציה של האדם והתרחש גם בהעברה תרבותית בין אזורים וגם בכמה מוקדים בלתי תלויים ברחבי העולם.

המונח "המהפכה הנאוליתית" הוצע בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי הארכאולוג האוסטרלי ויר גורדון צ'יילד, אשר גם טען כי המורכבות החברתית הצומחת הובילה למהפכה שנייה, המהפכה האורבאנית, במהלכה נבנו הערים.

מבחינה ארכאולוגית, המהפכה הנאוליתית מתבטאת בדרך כלל בהופעת כלי אבן ייעודיים לעבודת אדמה, כגון גרזנים, להבי מגל וכלי כתישה וטחינה, בהופעת עצמות בעלי חיים מבויתים ושרידים של צמחי תרבות, וכן ביישובים כפריים גדולים עם בתים, כלי חרס וחפצי אמנות.

הר חריף

הר חריף הוא הר בגובה של 1,012 מטר במערב הר הנגב, והוא השני בגובהו באזור לאחר הר רמון. ההר שוכן בגבולן של ישראל ומצרים ומאחר ונודעת לו חשיבות אסטרטגית, שוכן במקום מחנה של צה"ל.

במקום אתרים פרהיסטוריים מהתרבות החריפאית, תרבות של ציידים לקטים משלהי התקופה האפיפלאוליתית, שהתקיימה לפני כ-12,000 שנה. כ-5 ק"מ מזרחית להר חריף שוכנים בורות לוץ.

התקופה האפיפלאוליתית

התקופה האפיפלאוליתית (Epipaleolithic ביוונית: epi = אחרי; paleo = קדום; lithos = אבן או אחרי תקופת האבן הקדומה) היא תקופה פרהיסטורית מסוף תור הפליסטוקן העוקבת לתקופה הפלאוליתית וקדומה לתקופה הנאוליתית, ומהווה למעשה תקופת מעבר בין חברות הציידים-לקטים של הראשונה והחברות החקלאיות של האחרונה. התקופה האפיפלאוליתית מוגדרת בעיקר באגן הים התיכון, לפי עדויות ארכאולוגיות לחברות מורכבות יחסית של ציידים-לקטים, אשר ייצרו מיקרוליתים (להבוני צור מסותתים) בצורות אחידות (למשל סהרון, טרפז ומשולש). בסוף התקופה קיימות עדויות לישיבת קבע וככל הנראה גם לניצני ביות הצמחים, המבשרים את המעבר לאורח חיים חקלאי.

המונח מקביל מכמה בחינות לתקופה המזוליתית, המאוחרת יותר, של צפון אירופה. המונח מזוליתית כלל בעבר גם את התרבויות שהיום מוגדרות כאפיפלאוליתיות. לראשונה ניתן שם התקופה לשורה של תעשיות כלי צור במגרב של צפון אפריקה, על ידי חוקרים צרפתים, משום שהממצא לא תאם את ההגדרות האירופיות לתקופה המזוליתית. בסופו של דבר נעשה המונח מקובל מאד מחוץ לאירופה גם במזרח התיכון, באנטוליה ובקפריסין.

בארץ ישראל החלה התקופה האפיפלאוליתית לפני כ-23 אלף שנה והסתיימה לפני כ 11,700 שנה. התקופה כוללת מספר תרבויות ארכאולוגיות המתאפיינות בעיקר במיקרוליתים מסותתים לצורות מסוימות, כגון התרבות הכבארית, התרבות הכבארית הגאומטרית, התרבות הרמונית, התרבות המושאבית והתרבות הנאטופית. לפחות האחרונה כבר משקפת שינויים מרחיקי לכת במבנה הכלכלי-חברתי של אוכלוסיות פרהיסטוריות, לפי העדויות לישיבה בכפרי קבע.כיום מקובל לחלק את התקופה האפיפלאוליתית לשלוש תקופות:

התקופה האפיפלאוליתית המוקדמת בין השנים 23,000 ועד 18,000.

התקופה האפיפלאוליתית התיכונה בין השנים 18,000 ועד 14,500.

התקופה האפיפלאוליתית המאוחרת בין השנים 14,500 ועד 11,500.

התקופה המזוליתית

התקופה המזוליתית (מ-Mesolithic - ביוונית: μέσος - מזוס (אמצע), λίθος - ליתוס (אבן), דהיינו תקופת האבן התיכונה), היא מושג המשמש באירופה להגדרת התקופה הארכאולוגית שבין התקופה הפלאוליתית והתקופה הנאוליתית. כלומר, זו תקופת המעבר מאורח חיים של ציידים-לקטים נוודים לאורח חיים של חקלאים, היושבים בכפרי קבע. תחילת התקופה משתנה ממקום למקום אך מקובל ליחסה לתחילת תור ההולוקן, לפני כ-11,000 שנים.

זהו מושג מקביל מבחינות מסוימות למונח התקופה האפיפלאוליתית (התקופה שאחרי הפלאולית) בלבנט ובארץ ישראל, ובמקומות נוספים באגן הים התיכון. עם זאת, התקופה האפיפלאוליתית התחילה כ-10,000 שנים מוקדם יותר, עדיין בתור הפליסטוקן, והמעבר לכפרי קבע קדם-חקלאיים היה מודגש יותר (למשל התרבות הנאטופית של סוף התקופה האפיפלאוליתית בארץ ישראל).

השינוי האקלימי באירופה של המעבר מהפליסטוקן להולוקן הביא לשינוי בהרגלי התזונה: בתקופה זו התפתח הדיג כדי לספק את הצרכים הגדלים של האוכלוסייה ושינוי בכמות הצייד. במקביל לגיוון המזון בצייד חלה התפתחות משמעותית בהסתמכות על מזון מן הצומח. לקראת סוף התקופה הזו החל האדם מביית מיני צמחים.

במרבית האזורים, התקופה המזוליתית מאופיינת בכלי צור מורכבים קטנים. ציוד דיג, קרדומי אבן, וחפצי עץ כגון סירות קאנו וקשתות נמצאו בכמה אתרים. החל ייצור כלים מורכבים בעלי ידית שבה משובצים להבוני צור מסותתים - מיקרוליתים. המיקרוליתים שולבו בכלי ציד ודיג, וכלי צור אחרים דוגמת מרצעים ומגרדים שנוצלו לעיבוד החיות שניצודו או יצירת כלים אחרים.

התקופה הפלאוליתית

בארכאולוגיה, התקופה הפלאוליתית (תקופת האבן הקדומה) (מקור השם מיוונית; παλαιός פלאיוס = ישן, λίθος ליתוס = אבן) היא תקופה פרהיסטורית, החלק הראשון והארוך ביותר של תקופת האבן. תחילת התקופה הפלאוליתית (והארכאולוגיה בכלל) מוגדרת מתחילת ייצור כלי אבן על ידי הומינידים באפריקה לפני כ-2,600,000 שנה. שלבי המשנה של התקופה הפלאוליתית מוגדרים על פי סגנונות ושיטות שונים לסיתות כלי אבן, שהם השריד העמיד והנפוץ ביותר באתרים הארכאולוגיים. התקופה מכסה בקירוב את התור הגאולוגי פליסטוקן ומסתיימת במעבר לתור ההולוקן, או מעט לפניו, לפני כ-20,000 עד 11,000 שנים.

האבולוציה של האדם התרחשה ברובה בתקופה הפלאוליתית, ובמהלכה ידועים מספר מינים בסוג אדם, כגון הומו ארקטוס, הומו היידלברגנסיס, האדם הניאנדרטלי והאדם המודרני. אוכלוסיות האדם בתקופה הפלאוליתית עברו תמורות משמעותיות ביותר, כגון התפתחות השפה, השליטה באש, היציאות מאפריקה והתפשטות האדם לכל חלקי העולם הישן, והתפתחות האדם המודרני. המכנה המשותף לאנשים שחיו בתקופה זאת הוא אורח חיים של ציידים לקטים נוודים, ברוב המקרים.

התקופה הפלאוליתית מחולקת למספר תת-תקופות: התקופה הפלאוליתית התחתונה, התיכונה והעליונה. בכל תת-תקופה רווח סגנון אחר של סיתות כלי אבן. התקופה הפלאוליתית התחתונה היא זמנם של טיפוסי אדם קדם-מודרניים, כהומו ארקטוס והומו היידלברגנסיס. האדם המודרני הופיע (באפריקה) בתקופה הפלאוליתית התיכונה (במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה) ואוכלוסיותיו התפשטו לכל העולם במהלך התקופה הפלאוליתית העליונה.

התקופה הפלאוליתית הסתיימה עם המעבר לאורח חיים חדש, כאשר קבוצות הולכות וגדלות של ציידים-לקטים החלו להתיישב בכפרי קבע ולייצר מזון. במזרח התיכון ובאגן הים התיכון המעבר לחיי קבע ולחקלאות החל בתקופה האפיפלאוליתית וביתר שאת בתקופה הנאוליתית. בארכאולוגיה של צפון אירופה מקובל לקבוע את סוף התקופה הפלאוליתית לסוף הפליסטוקן, שאחריו החלה התקופה המזוליתית.

התרבות החריפאית

התרבות החריפאית היא תרבות ארכאולוגית פרהיסטורית של ציידים לקטים נוודים, שהתקיימה באזור הר הנגב, הנגב המערבי וצפון סיני בסוף התקופה האפיפלאוליתית, בערך בשנים 12,800 - 11,700 לפני זמננו, לפי גילי פחמן-14 מכוילים. התרבות הוגדרה לראשונה באתר הארכאולוגי אבו סאלם שבהר חריף, ומכאן שמה. התרבות החריפאית מקבילה מבחינת זמנה ומאפייניה לשלב המאוחר של התרבות הנאטופית. היא נחשבת כהתאמה של ציידים-לקטים לתנאי המדבר של השלב המאוחר ביותר בתור הפליסטוקן.

התרבות החריפאית התגלתה והוגדרה בשנות ה-70 של המאה ה-20 בסקר ארכאולוגי שערך הארכאולוג אנטוני מרקס בהר הנגב. כתרבויות פרהיסטוריות אחרות, היא מוגדרת לפי סוגי כלי אבן מסותתים הייחודיים לה. המאפיין הבולט של תרבות זאת הוא ראש חץ בצורת מעוין הנקרא "חוד חריף", המהווה שיכלול בעיצוב ראש החץ, יחסית למיקרוליתים הנאטופיים. האחרונים עדיין נפוצים מאוד באתרים החריפאיים.

אתרי התרבות החריפאית, כעשרים במספר, ממוקמים בהר חריף ובסביבתו, וגם באזור חולות שונרא בנגב המערבי, באזור מכתש רמון ובג'בל מע'רה בצפון סיני. האתרים הגדולים ביותר נמצאים בהר חריף: אבו סאלם ורמת חריף. באתרים אלה השתמרו שרידי מבנים חפורים-למחצה באדמה במתאר מעוגל או סגלגל, מכתשים, שרידי מדורות, כלים מאבן ועצם, וכן קונכיות ימיות שיובאו מים סוף ומהים התיכון. נמצאו עדויות רבות לציד, לפי עצמות בעלי חיים, בעיקר צבאים ויעלים. באזורים אחרים בדרך כלל אין מבנים ושרידי התרבות החומרית דלים בהרבה. בשל כך הוצע כי המחנות הגדולים באזור הגבוה (כאתרי הר חריף) מייצגים התכנסות של קבוצה גדולה יותר במהלך חודשי הקיץ, והמחנות הקטנים והארעיים יותר באזורים הנמוכים מייצגים התפזרות של קבוצות קטנות בעונת החורף.

התרבות המוסטרית

התרבות המוּסטֶרית (Mousterian) היא תרבות פרהיסטורית של ציידים-לקטים, החשובה ביותר בתקופה הפלאוליתית התיכונה, מ-250,000 שנים לפני זמננו לערך, ועד לכ-40,000 שנים לפני זמננו. אתרי התרבות נפוצים במחצית המערבית של אסיה, באירופה ובצפון אפריקה. התרבות מוגדרת על ידי סגנון ייחודי של הכנת כלי צור. ההומינידים המשויכים לתרבות זו הם האדם הניאנדרטלי והאדם המודרני (הומו ספיינס). התרבות הוגדרה לראשונה בעקבות החפירות במחסה הסלע לֶה מוּסטִיֶיה (Le Moustier) שבעמק דורדון בצרפת, ומכאן שמה.

אחד ממאפייני התרבות המוסטרית הוא שימוש נרחב בטכניקת לוולואה לסיתות כלי צור. טיפוסי כלים אופייניים הם חוד, מקרצף, סכין ומשונן. אבני היד נדירות או לא מצויות כלל. לעיתים סותתו להבים רבים, אם כי ברוב המכלולים המוסטריים הם אינם נפוצים. הכלים דקים וצורתם מוקפדת.

בתרבות המוסטרית התחוללו מספר שינויים חשובים המבדילים אותה מקודמותיה. מנהג הקבורה החל אז, כפי שמעידים ממצאי קברים נקודתיים. שני טיפוסי האדם בתקופה זאת נהגו לקבור את מתיהם לעיתים. במזרח התיכון, כולל בארץ ישראל, נמצאו קברי ניאנדרטלים והומו ספיינס, ובאירופה נמצאו קברים רבים של ניאנדרטלים. הארכאולוגיה של האתרים המוסטריים מעידה על שימוש האדם הקדמון באש ועל יכולות ציד מפותחות.

טוחן

טוחן (או טוחנת) הוא מקצוע, המציין אדם אשר מפעיל טחנת קמח, לטחינת דגנים לקמח; או מטחנה לתבלינים, קפה, מספוא לבעלי חיים וכדומה. לעיתים נקרא אדם "טוחן" גם כאשר המטחנה אינה פועלת יותר בייעודה המקורי. בשפות מסוימות, המונח המציין "טוחן" (מילר) הוא גם שם משפחה נפוץ מאוד: Müller בגרמנית או Miller באנגלית.

הפעלת מטחנות הוא מקצוע עתיק ביותר, שקיים כבר בחברות ציידים-לקטים וטוחנים מילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה של החקלאות.

טוחנים עובדים בדרך כלל עם מוצרי מזון גולמיים ובייחוד עם דגנים. תהליך הטחינה מסייע לעיכול קל יותר של מרכיביו התזונתיים ושומר על שלמות השיניים.

כיום, כמעט ולא קיימים טוחנים במובן הקלאסי של המילה בחברות מתועשות, וטחינה נעשית בטחנות קמח או במפעלי מזון גדולים.

מלקטת

מַלְקֶטֶת (או מַלְקֵט, או פינצטה, מגרמנית) היא כלי העשוי משתי רצועות מתכת דקות המחוברות מצד אחד, ומשמשת לאחיזה בעצמים קטנים.

שימושים נפוצים של המלקטת הם בתחום הקוסמטיקה, שם היא משמשת לתלישת שיער, שענים משתמשים במלקטות לטיפול בגלגלי שיניים זעירים ואספני בולים משתמשים בהן כדי לטפל בבולים.

מערת הנחל

מערת הנחל (תרגום שמה הערבי המודרני, מע'רת אל-ואד; ידועה במחקר בשם מערת אל-ואד) היא אתר ארכאולוגי-פרהיסטורי במערב הכרמל. האתר כולל מערה גדולה וטרסה טבעית בפתחה, ויחד עם שלוש המערות שנחקרו בקרבתה: מערת תנור, מערת גמל ומערת הגדי, הוא חלק מהאתר הפרהיסטורי נחל מערות. מערת הנחל ידועה בעיקר בזכות שכבות היישוב העשירות מן התרבות הנאטופית (כ-15,000 עד 11,700 שנים לפני זמננו, תיארוך פחמן 14 מכויל) שהיא תרבות המעבר מאורח חיים נוודי של ציידים-לקטים בתקופה הפלאוליתית לקהילות החקלאיות בתקופה הנאוליתית. במערה התגלו גם שכבות ארכאולוגיות קדומות יותר, מהתקופה הפלאוליתית התיכונה והעליונה.

מערת הנחל היא האתר הנאטופי הראשון שנחפר בהיקף נרחב, החל משנת 1928, ומחקרו נמשך עד היום. הממצא הארכאולוגי העשיר מתרבות זו באתר כולל בנייה נרחבת של בתים מאבן, בתי קברות מובחנים, תרבות חומרית עשירה וניצול אינטנסיבי של משאבי הסביבה. הגדרת התרבות הנאטופית כחברה ייחודית ומורכבת של ציידים-לקטים יושבי קבע שנמצאת על סף המעבר לאורח חיים חקלאי, התבססה בעיקרה על תוצאות החפירות במערת הנחל.

ב-29 ביוני 2012 הוכרזה המערה, יחד עם נחל המערות, כאתר מורשת עולמית.

מקצוע

מקצוע או פְּרוֹפֶסְיָה הוא תחום פעילות שאדם מתמחה בו ועוסק בו לפרנסתו. גישה מצמצמת מבדילה בין מקצוע/פרופסיה לבין עיסוק, כאשר מקצוע דורש הכשרה מקצועית נרחבת, ועיסוק הוא פעילות של אדם לפרנסתו, גם כזו שאינה דורשת הכשרה מקצועית.

מקצועות מוגדרים היטב החלו להיווצר עם המעבר מציד ולקט לחקלאות. בחברות של ציידים לקטים, מוגדר תפקידו של כל אדם על פי מינו וגילו, ובדרך כלל יודע כל אדם לבצע מגוון של תפקידים. עם התפתחות החקלאות, החלה התמקצעות בתחומים מסוימים, שהלכה וגברה עם הזמן. החקלאות אפשרה למספר קטן יותר של אנשים בכל קהילה לעסוק בייצור מזון, וכן אפשרה יצירת מאגרי מזון שנשמרים לאורך זמן. בתנאים כאלה, התפנו בני אדם לפתח מקצועות שאינם מייצרים מזון באופן ישיר. ככל שהחברה מתקדמת יותר, כך גדל בה שיעור ההתמקצעות. הדחיפה הגדולה ביותר להתמקצעות התרחשה בתהליך העיור.

מקצוע שנלמד באורח פורמלי במערכת החינוך או באקדמיה מכונה דיסציפלינה.

שכרו של עובד שיש לו מקצוע (במשמעות המצומצמת של המושג) גדול במידה ניכרת מזה של אדם שאין לו מקצוע. הבדל נוסף ברמות השכר במקצועות השונים נקבע לפי שיקולי היצע וביקוש בשוק העבודה.

נווה דוד (אתר ארכאולוגי)

נווה דוד הוא אתר ארכאולוגי-פרהיסטורי במערב הכרמל, בתוך העיר חיפה. האתר ידוע בשל הממצאים העשירים מהתרבות הכבארית הגאומטרית, שנוצרו כ-18,000 – 15,000 שנים לפני זמננו. ציידים לקטים בני מיננו (האדם הנבון) ישבו במחנה בתקופה זו, שלהי עידן הקרח האחרון, והותירו אחריהם קבורות, כלי אבן ועצמות מאובנות של בעלי חיים.

חשיבותו של האתר כפולה: זהו אחד האתרים העשירים ביותר בישראל מהתרבות הכבארית הגאומטרית. בנוסף, חקירתו מתעדת את אחד המחנות הארעיים האחרונים לפני הופעת יישובי הקבע שחלה מיד לאחר מכן, בשלב התרבות הנאטופית באותו אזור.

פרהיסטוריה

פרהיסטוריה (יש הכותבים פרה-היסטוריה) מלטינית præ (לפני) ומיוונית Iστορία (היסטוריה), היא התקופה בתולדות האנושות שקדמה להיסטוריה, דהיינו התקופה שלפני המצאת הכתב. התקופה הפרהיסטורית מתחילה עם הופעת הסוג אדם באפריקה, לפני כשניים וחצי מיליוני שנים, ומסתיימת לפני כמה אלפי עד מאות שנים (תלוי היכן), כאשר החל השימוש בכתב. לפיכך, התקופה הפרהיסטורית מכסה את הרוב המכריע של תולדות האנושות, ממנו אין כל תיעוד כתוב. מקור המידע החשוב ביותר על התקופה הוא ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כלים, שרידי מבנים ואשפת מזון של האדם, וכן שרידי שלד מאובנים של האדם עצמו.

האבולוציה הביולוגית והתרבותית של האדם אירעה רובה ככולה בתקופה זו: תחילת סיתות כלי אבן, שימוש האדם הקדמון באש, התפתחות הציד של בעלי חיים גדולים, נדידת האדם הקדמון מחוץ לאפריקה ואכלוס העולם הישן ולאחר מכן אוסטרליה ואמריקה, הופעת המין האנושי המודרני מבחינה אנטומית ומבחינה התנהגותית, התיישבות הקבע ויצירת כפרים, ביות הצמחים ובעלי החיים, והופעת חרושת המתכת.

פרת' (סקוטלנד)

פרת' (באנגלית: Perth, בגאלית סקוטית: Peairt) היא עיר במרכז סקוטלנד השוכנת על גדות הנהר טאי העיר היא המרכז המנהלי של מחוז פרת' וקינרוס ושל המחוז ההיסטורי פרת'שייר. פרת' ידועה בכינוי The Fair City ("העיר ההגונה"), בעקבות פרסום סיפורו של הסופר הסקוטי, סר וולטר סקוט, "העלמה ההגונה מפרת'" (The Fair Maid of Perth) ב-1828. במהלך ימי הביניים המאוחרים העיר נקראה "סנט ג'ון טון (St. John's Toun או Saint Johnstoun) על ידי תושביה בהקשר לכנסייה הראשית שלה שהוקדשה ליוחנן המטביל. שם זה השתמר בשמה של קבוצת הכדורגל המקומית, סט. ג'ונסטון.

מקורו של השם פרת' מהמילה בשפתם של הפיקטים, שמשמעותה "עץ" או "חורשה". המקום היה מיושב מאז התקופות הפרהיסטוריות ושכן על תל שהתרומם מעל מישור ההצפה של הנהר טאי, במקום בו ניתן היה לחצות את הנהר כאשר מימיו ירדו לשפל. האזור המקיף את העיר המודרנית ידוע כאזור שיושב על ידי ציידים-לקטים מהתקופה המזוליתית שהגיעו לכאן לפני יותר מ-8,000 שנה. בקרבת מקום ניצבים אבנים ומעגלי אבנים מהתקופה הנאוליתית המתוארכים כבני 6,000 שנה לערך, לתקופה בה החלה החקלאות באזור.

מנזר סקון (Scone Abbey), שבה ניצבה אבן סקון, שהייתה אבן ההכתרה של מלכי סקוטלנד, הגדילה את חשיבותה של העיר עוד בימים קדומים. פרת' הייתה ידועה כבירת סקוטלנד, עקב היותה מקום המגורים התדיר של חצר המלכות הסקוטית. בראשית המאה ה-12 הוענק לה מעמד של "עיר מלכותית" (Royal burgh) על ידי ויליאם הראשון, מלך סקוטלנד. העיר הייתה לאחת העשירות בסקוטלנד שקווי המסחר שלה הגיעו לצרפת, לארצות השפלה ולמדינות הבלטיות והיא סחרה במוצרים כמו משי ספרדי ויין צרפתי. חלק חשוב באירועי הרפורמציה הסקוטית התרחשו בפרת'. לאחר חקיקתו של חוק ההסדר 1701 התרחשו כאן המרידות היעקוביטיות. העיר נכבשה על ידי תומכי היעקוביטים בשלושה מקרים (1689, 1715 ו-1745). הקמתה של אקדמיית פרת' ב-1760 סייעה להבאתם של ענפי ייצור חשובים לעיר, כמו בדי פשתן, עור, מלבינים וויסקי. עקב מיקומה, הפכה פרת' לצומת דרכים חשוב לרשת מסילות הברזל ותחנת הרכבת הראשונה שלה נפתחה ב-1848.

כיום משמשת פרת' כמרכז לסחר קמעונאי לסביבתה. לאחר ירידת היקף יצור הויסקי בפרת', עברה כלכלת העיר למגוון עיסוקים כמו ביטוח ובנקאות. עקב מיקומה, מכונה העיר "השער להיילנדס". על שמה של פרת' קרויה העיר האוסטרלית, פרת'.

צנובר

צנובר הוא זרע אכיל של עץ האורן. באצטרובל, הצנובר מכוסה בקליפה קשה. החלק האכיל אינו פרי מבחינה בוטנית אלא זרע (לא אוכלים את הציפה). לצנוברים מקולפים חיי מדף ארוכים אם הם נשמרים בקירור וביובש. צנוברים בקליפתם (או צנוברים מקולפים בתנאי רטיבות) מתעפשים תוך שבועות ספורים.

יש כ-20 מיני אורנים שזרעיהם גדולים דיים להצדיק איסוף למזון. צנוברים מעצי בר לוקטו באירופה ובאסיה מאז התקופה הפלאוליתית. לאירופה הגיע אורן הסלע (Pinus pinea) שמקורו במזרח הים התיכון במהלך ההולוקן כנראה עקב פעילות אנושית. באמריקה הצפונית התפשט תחום הצמיחה של אורנים מניבי צנוברים עם אוכלוסיית האדם ושרידי צנוברים מצפון לגבול התפוצה הטבעית של העץ שתוארכו ל-7400 שנים לפני זמננו מעידים על איסוף צנוברים בידי ציידים לקטים.

מוסיפים צנוברים למאכלי בשר, דגים ומנות צמחוניות. רוטב הפסטו האיטלקי מבוסס על צנוברים טחונים. צנוברים הם גם תוספת לקינוחים דוגמת בקלאווה.

שמם הירושלמי של הצנוברים הוא פיניונס (מספרדית: piñones).

תקופת האבן

תקופת האבן היא פרק זמן פרהיסטורי הקרוי כך מכיוון שהשרידים הנפוצים ביותר שנותרו מתרבות האדם הם כלי אבן. סלעים הניתנים לסיתות, בעיקר צור לסוגיו, אובסידיאן, בזלת וגיר, עוצבו לשימוש ככלי עבודה, חיתוך ועיבוד וככלי נשק. חומרים אחרים, כעץ ועצם, היו גם בשימוש, אולם הראשון משתמר לעיתים נדירות בממצא הארכאולוגי, ואילו האחרון היה נפוץ פחות מכלי האבן. בתקופה זאת התרחשה האבולוציה של האדם ותרבותו, החל בציידים-לקטים הקדם-מודרניים בסוואנה האפריקאית וכלה בחברות החקלאים והרועים שהניחו את התשתית לערים ולמדינות ההיסטוריות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.