ציור

ציור הוא תחום באמנות המתאר את היצירה באופן גרפי על גבי משטח בעזרת צבע, היוצר קווים וכתמים. בעזרת טכניקות שונות, הצייר יכול ליצור אשליה של אור, תנועה, נפח ועומק; באמצעות הציור יכול האמן לבטא רגשות, דעות והשקפת עולם.

Alfred Sisley 001
ציור נוף בצבעי שמן, בסגנונו האימפרסיוניסטי של אלפרד סיסלי
Gouache
כלים המשמשים לציור
2010 Chile earthquake - Kids playing in Talcahuano
ילדות מציירות
Barabás Műteremben 1838
ציור של אישה מציירת משנת 1838

כללי

הציור נחשב לאחת מצורות האמנות הקלאסיות, עם תיעוד לאורך אלפי שנים של תרבות אנושית. בחלוקה קטגורית הנפוצה בימינו, ציור מצוי תחת אמנות פלסטית, בכפיפה אחת עם הדפס, פיסול, תבליט ועוד. בתפישה הציבורית כיום ציור נחשב לעיתים רבות כסמל לאמנות, אף על פי שלאורך השנים נתפש תפקידו של הצייר לעיתים כבעל מלאכה, מורה ואף איש דת.

בכל מחוזות התרבות האנושית קיים תיעוד של עבודות ציור, בסגנונות שונים שנובעים מסביבתו של כל אמן, השפעות דתיות וחברתיות וחומרים זמינים. הסגנונות התפתחו לאורך השנים כתוצר לוואי של כיבוש על ידי תרבויות שונות, התפתחות אזורי מחיה, שינויים דתיים (יוצא דופן בהקשר זה הוא האיקונוקלאזם, איסור פיסול וציור כלשהו, באזור טורקיה בימי הביניים) והתפתחויות טכנולוגיות של הצבע, כלי העבודה, ויכולות השימור של העבודות המוגמרות.

אסתטיקה

הציור כחיקוי מציאות

התפיסה המערבית כאילו תפקידו האסתטי של הציור הוא בחיקוי של המציאות ("מימזיס") היה קיים כבר בציור היווני של התקופה הקלאסית וההלניסטית (בידי ציירים כמו אפלס וזאוקסיס), והחלה להופיע מחדש בתקופת הרנסאנס באיטליה. בחיבור "על הציור" ("Della Pittua", 1435), שנכתב בידי לאונה בטיסטה אלברטי, טען המחבר כי תפקידו של הצייר הוא "לרשום באמצעות קווים ולצייר בצבעים על גבי משטח כל גוף נתון באופן כזה, שממרחק קבוע ומעמדה קבועה מראש של הקרן המרכזית, ייראה מה שהוא מייצג - כתבליט, וידמה בדיוק לאותם הגופים המיוצגים".[1]

היינריך ולפלין, תיאר את מהותו של הציור כעוסק באופן ראייה חזותי. לעומת הרישום, שגבולותיו הברורים סמלו עבורו את חוש המישוש. "הקפת גבולה של דמות בקו שווה וקבוע", טען ולפלין, "יש בה משהו מן האחיזה ביד גופנית. פעולה שהעין עושתה, משולה לפעולתה של יד שמהלכת וממששת לאורך הגוף".[2] בניגוד לכך, משווה ולפלין את פעולת הציור ואת התיאור הציורי לפעולת העין והוא אף מכוון אל הראייה. בכך יוצר האמן מעין "תמונת ראייה".

תרבויות נוספות

ראוי לציין שבמקביל היתפתח הציור במקומות ותרבויות אחרות. ביפן הציור מתמקד ביופיו של הטבע וכן תאורי מלחמות ודיקנאות של שליטים ומלכים. היפאנים שילבו פעמים רבות כתיב או שיר כחלק מהקומפוזיציה. בדרום אמריקה הציור אינו מנסה להיות דומה למציאות מסוימת. הוא יותר מתמקד בסמלים וצורות גאומטריות המתארים אלים, את עונות השנה ושאר סמלים הקשורים לעולם המושגים של השבטים האינדיאנים.

התפתחות הציור

Dolceacqua43 - Artista locale mentre dipinge un acquarello
צייר בעבודתו עם צבעי מים

הציורים הקדומים ביותר הידועים הם הציורים שהאדם הקדמון צייר על קירות המערות. הציורים הללו מעידים שהציירים הקדומים לא ידעו לצייר נפח או עומק באותה התקופה. מהות הציורים הייתה סמלית, והערכה מודרנית היא שמטרתם הייתה כפיית/בקשת מציאות עתידית - ציור של צייד הורג תאו אמור היה להבטיח ציד מוצלח.

במצרים העתיקה האמנות נותרה סמלית. הדמויות אשר הופיעו בה סיפרו על אירועים מסוימים, ובמקרים רבים שולבו בכתב מבוסס איקונות (כתב חרטומים - הירוגליפים).

ברומא וביוון העתיקה הופיעו לראשונה ציורים שנתנו אשליה תלת-ממדית. מטרתם המוצהרת הייתה פיתוח של תמונה ריאליסטית ונעימה לעין, כחיקוי המציאות. אולם, לאחר חורבן האימפריה הרומית ועליית הנצרות מחד, וההשתלטות האסלאם בים התיכון מאידך - חזר הציור להיות דו-ממדי, שמטרתו העיקרית היא לבאר ולהדגים עקרונות דתיים.

בימי הביניים התפתחה באירופה אמנות גותית, מתוך תקופות אמנותיות מוקדמות יותר כגון התקופה הקרולינגית. הציור היה סימבולי, ומטרתו הייתה לפאר את הכנסייה, ולתאר בצורה מוסכמת ומבוססת עקרונות דתיים, על פי עיקרון שנקרא היום "הכתיבה הקדושה". כתוצאה מהגבלה של האמנות לצורתה הפיזית של הכנסייה פותחו ציורים המתאימים לגומחות ארכיטקטוניות, ובנוסף נוצרה אמנות הוויטראז', וויטראז'ים רבים עִטרו חלונות של כנסיות. הנושאים בחלונות אלו היו מגוונים, וכללו תמונות מהנצרות בדומה לקירות, אך גם ייצוגים של חגים חקלאיים הרלוונטיים לעליה לרגל או למתן מעשר לכנסייה.

בפרס, הודו וטורקיה באותה תקופה הציור הוגבל מטעמי דת לאמנות העיטור והאיור של מבנים. התקופה הזו בתרבות המזרח הייתה ייחודית, ונקראת כיום במחקר התקופה איקונוקלאזם.

בתחילת תקופת הרנסאנס, סגנון הציור באירופה הפך ריאליסטי וטבעי יותר. אמנים רבים הפכו את הטבע לנושא ציוריהם ואף הירבו לפתח תאוריות על תפקיד הטבע. התפקיד של הכנסייה הצטמצם מעט, ונראו שוב דמויות מהמיתולוגיות המערביות טרם הנצרות. כפועל יוצא של החזרה לעבר, הוחזרו כללי הפרופורציה שרווחו ביוון העתיקה, וגוף האדם שב להיות נושא מרכזי באמנות. הציירים של תקופת הרנסאנס, כמו ציירי יוון, נהגו להציג את גוף האדם כמושלם.

Claude Monet - Water Lilies
"ברכת הנימפיאות" (1907) מאת הצייר האימפרסיוניסטי קלוד מונה

באמנות המזרח, בתזמון שונה מזה של תרבות המערב, נוצרה תרבות ציור שונה, בה שלטו בציור קווים ברורים. הציורים היו צבעוניים למדי וענו על כללים אסתטיים מדויקים, שכללו צבעוניות וקומפוזיציה מוגדרת מראש. הסינים ציירו נוף עוד לפני המערב, אך החלל נפרש לגובה ולא לעומק. את הציור הסיני והיפני אפיינו משיחות מכחול מועטות.

בתקופת הבארוק שבאה לאחר הרנסאנס, מטרת הציור חזרה לעודד את האנשים לאמונה ולדבקות בכנסייה. ציירים רבים ציירו מאורעות מכתבי הקודש. אופי הציור בתקופה זו היה דרמטי ביותר: הציורים היו מלאי תנועה, התרחשות ורגש; היה שימוש מאסיבי בצבעים עזים ומשחקים רבים של אור וצל על מנת ליצור אשליה של עומק, וכן להבליט את הדמויות המרכזיות.

במאה ה-18 סגנון זה פינה את מקומו לטובת סגנון מעודן יותר, שהציג את חיי המותרות של האצולה באירופה - זהו סגנון הרוקוקו. בתקופה זו הציורים היו בהירים ועדינים ביותר, שהציגו דמויות אלגנטיות, ללא התנועות המפותלות והשבירות הצורניות שאפיינו את הבארוק.

במאה ה-19 אירעה פריחה נוספת באמנות הציור, עם לידתו של הציור המודרני, שכלל זרמים רבים. הזרם הבולט ביותר באותה תקופה, שפופולרי עד היום, הוא האימפרסיוניזם.

בנוסף, הציור התפתח טכנולוגית בצורה משמעותית לאורך אלף השנים האחרונות, בצבעים הזמינים ובמצע הנפוץ: מעבודה קשה ותובענית בצבעי פרסקו, עירוב של צבען מינרלי עם גיר פעיל וסיד על גבי קירות אבן, התפתחו ציורים על בסיס בד מתוח על מסגרת שצוירו באמצעים נוחים יותר כגון טמפרת ביצים; לאחר הרנסאנס הומצא השימוש בצבעי שמן על בסיס שמנים צמחיים שונים, שהפכו את התהליך של הציור ליותר מדויק וזול; שימוש בצבעי מים התפתח תוך שילוב צבענים בשרף עצים (גומי ערבי בעיקר) ויצר אפשרות נוחה לציור על בדים ונייר; ובתחילת המאה ה-20 פותחו צבעי האקריליק, בהם הצבענים עורבבו בתוצר לוואי של זיקוק נפט (חומצה אקרילית וממנה רזין אקרילי), ויצרה צבעים במחיר וזמינות שווים לכל נפש. כך, מעבודה שהייתה חלקם של אמנים בודדים, דרשה שנים של התמחות ועבודה ועלתה הון עתק, כיום ציור הוא במקרים רבים תחביב להמונים.

טכניקות ציור

סוגי צבעים

טמפרה

Botticelli-primavera
"פרימוורה" (1482), ציור טמפרה על לוח עץ מאת סנדרו בוטיצ'לי.

טמפרה היא תערובת של פיגמנט עם חלמון ביצה מהול במים. טכניקה זו הייתה ידועה עוד מימי העת העתיקה. באמנות ימי הביניים שימשה הטמפרה כטכניקה עיקרית ליצירת איקונין ודימויים אחרים. החל מתקופת הרנסאנס ירדה קרנה של טכניקה זו לטובת טכניקת הציור בצבע שמן.

באופן מסורתי הציור בטמפרה נעשה על גבי לוחות עץ או על גבי נייר. הצייר מערבב את הפיגמנטים עם חלמון הביצה ומים, ומניח אותם על משטח הציור בעזרת מכחולים רכים. בשל זמן הייבוש המהיר של הצבע נהוג לעבוד בשכבות צבע דקות המונחות זו על גבה של זו. עם ייבושן, מקבל הציור מרקם שטוח ואחיד, אך בעל גוון דהוי של הפיגמנטים. על כן נהוג להשתמש בורנית (וורניש) כדי להעמיק את הגוונים.

פרסקו

Roman fresco Villa dei Misteri Pompeii 009
פרסקו מ"וילת המיסטריות" בפומפיי, המאה ה-1 לספירה.

פרסקו, (בעברית: תמשיח) הוא טכניקת ציור קיר. הציור נעשה ישירות על גבי שכבת טיח סיד לח. השם "פרסקו" מגיע מהביטוי האיטלקי "a fresco", שפירושו הוא "טרי" או "באופן טרי". בשונה מטכניקות ציור אחרות, בהן הצבע והמצע עליו הוא מצויר מהווים שכבות נפרדות, בטכניקה זו הצבע מתיבש ביחד עם הטיח והופך לחלק אינטגרלי ממנו ומן הקיר.

בציור פרסקו האמן מערבב פיגמנטים במים בלבד ומורח אותם על גבי הטיח. כאשר הטיח מתיבש נוצרת תגובה כימית בינו לבין הפחמן דו-חמצני שבאוויר היוצרת קרום מיקרוסקופי שקוף של קלציום קרבונט על גבי הטיח. קרום זה מכסה גם את הפיגמנט ומגן עליו לאורך זמן. לא ניתן להמשיך את הציור לאחר תחילת תהליך ההתיבשות והיווצרות הקרום, על כן על הצייר לסיים את מלאכתו באותו יום בו התחיל בה. לאחר הייבוש אין האמן יכול לשנות את הדימוי המצויר שבשכבת הטיח ויש לגרד את השכבה ולציירה מחדש.

אמנים שמיומנותם לא הספיקה לציור פרסקאות היו משתמשים בטכניקת הסקו או בטכניקת "מצו פרסקו" ("חצי פרסקו"). בטכניקות אלו האמן מצייר בפיגמנטים מעורבים בחלב סיד על הקיר היבש. בדומה לטכניקת הפרסקו, בעת התיבשות הצבע נוצר אותו קרום של קלציום קרבונט המגן על הצבע, אך בניגוד לטכניקת הפרסקו שכבת הצבע מהווה שכבה נפרדת מהקיר ועל כן פחות עמידה.

צבעי שמן

Giorgione, The tempest
"הסערה" (1508), ציור שמן מאת ג'ורג'ונה.

על פי מקורות מתקופת הרנסאנס, ובייחוד על פי ג'ורג'ו וזארי, מקורה של טכניקת הציור בצבע השמן הוא בצפון אירופה במהלך המאה ה-15. אמני הרנסאנס הצפוני, ובייחוד יאן ואן אייק, נחשבים כחלוצי השימוש בצבע על בסיס שמן לציור.

צבע השמן מיוצר על ידי ערבוב פיגמנטים עם מדיום על בסיס שמן. בדרך כלל נהוג להשתמש בשמן זרעי פשתן למטרה זו. כדי לדלל את הצבע משתמש הצייר בספירט או טרפנטין, אמצעי היכול גם לזרז את זמן הייבוש של צבעי השמן. העבודה בטכניקה זו נעשית בהדרגה ובשכבות צבע המונחות זו על גבה של זו. היכולת ליצור שכבה נוספת על גבי שכבת ציור קודמת מתאפשרת על ידי ריכוז גבוה יותר של שמן בצבע. אמצעי זה שומר באופן יחסי על שכבות הצבע מפני היווצרותם של סדקים בשכבות תחתונות של הציור, סדקים העלולים לגרום לקילוף הצבע ולהרס הציור.

השימוש בשמן מאפשר לצייר שהות זמן ארוכה עד לייבושו ועל כן הוא הפך למדיום מועדף על ציירים רבים, המנצלים זמן זה לשם יצירה ותיקון של פרטים ביצירה. בדרך כלל חולפים כשישה חודשים עד שציור בצבעי שמן יבש מספיק כדי שיהיה אפשר למרוח אותו בשכבת ורנית (ורניש). אולם, מומחי אמנות טוענים כי איחוי מוחלט של הציור יכול להסתיים כעבור כ-60 עד 80 שנה. מאפיין נוסף של צבע השמן היא נטייתו לקבל גוון צהבהב במהלך השנים, בהתאם לסוג השמן שנבחר לתערובת הצבע.

פסטל

Wyspiański, Wisla pod Krakowem, 1905
ציור בפסטל רך, סטניסלב ויספנסקי, שנת 1905

ציור בפסטל הוא אחד מהציורים המוקדמים ביותר הידועים לאדם. השימוש במשחה מעורבת בצבען היה ככל הנראה כלי השימוש בציורי המערות, והתגלגל מאוחר יותר למגוון של שימושים תרבותיים ואמנותיים. הפסטל כפי שאנו מכירים אותו הוא גליל הבנוי מצבען וחומר מעבה, נוקשה למחצה, שניתן לאחוז בו ביד ללא שיתפרק, ולמרוח אותו על משטח מחוספס מאידך. צורה זו התפתחה עוד בימי הביניים והייתה בשימוש בציורים ידועים כבר ברנסאנס. הרכב הפסטל אז היה נוקשה יותר מזה המוכר לנו כיום.

הפסטל התפתח עם השנים, וכיום ניתן לחלקו לשלול קטגוריות השונות זו מזו באופן הציור: גירי פסטל, שהם הפסטל המקורי - יבש, נוקשה ובעל שליטה מרבית; פסטל רך, בו יש מידה פחותה של חומר מעבה ומידה רבה של פיגמנט, כמו גם מרככים כגון גומי ערבי; ופסטל שמן, תוצר של סוף המאה ה-19, בו הפסטל מכיל שמן לא מתייבש ומאפשר עבודה אקספרסיבית יותר, בשכבות בולטות וללא אבק.

הפסטל נמרח על משטח הציור באופן השונה ממכחול: לרוב הקווים מדויקים יותר, ומאפשרים טכניקות רישום מגוונות. עם זאת, באמצעות ממיסים שונים ניתן להשתמש בצבעי פסטל באופן דומה לצבעי מים או שמן.

צבע מים

A Young Hare, Albrect Durer
ארנבון צעיר, ציור בצבעי מים מאת אלברכט דירר

ציור בצבעי מים (אקוורל) היא טכניקת ציור בה הפיגמנטים מומסים במים ומונחים על גבי נייר בעזרת מכחול רך. בעת הציור בצבעים אלו יוצר האמן שכבות צבע דקות ושקופות המונחות זו על גבה של זו. הצטברות הפיגמנטים על גבי הנייר יוצרת גוונים בדרגות כהות שונה. השימוש במים לשם המסת פיגמנטים הוא עתיק וניתן למצוא עדויות לשימוש בו בציורי מערות פרה-היסטוריים, באמנות של מצרים העתיקה ועוד. השימוש בצבעי מים כטכניקה אמנותית נפרדת מתוארך לתקופת הרנסאנס.

אמנים בתקופה זו השתמשו בצבעי מים כאמצעי נוח לאמנות מדויקת, יחסית לצבעי טמפרה שהיו נפוצים אז. בצפון אירופה, אמנים כמו אלברכט דירר התמחו בצבעי מים ליצירת אמנות גבוהה. במרוצת השנים, צבעי השמן החליפו את צבעי המים כמדיום המועדף לעבודת חיקוי מציאות דקדקנית, וצבעי המים הפכו למדיום משני יותר.

במאה ה-19 וה-20 בלטו צבעי המים כאמצעי ציור עממי, הודות לנוחות השימוש ומיעוט חומרי העזר והמדללים הנדרשים. בנוסף נוצר להם בידול סגנוני מצבעי השמן, האקריליק והגואש, על ידי שימוש בשקיפויות אבסטרקטיות שהתאימו לעבודה בהם ("רטוב על רטוב") שהיו קשות להשגה במדיומים אחרים.

גואש

Vincent van Gogh - Corridor in the Asylum
"מסדרון בבית חולים לחולי נפש", ציור בגיר שחור וגואש, מאת וינסנט ואן גוך, משנת 1889

צבע מים אטום. בדרך כלל צבעי המים נספגים חלקית בנייר, אך צבעי הגואש מתייבשים כשכבת צבע על הנייר. צבעים אלו משתמשים בכמות גדולה של צבען וחומר מעבה, ובעלי מצב צבירה נוזלי וצמיג בדומה לצבעי שמן.

צבעי הגואש היו התחליף המועדף לצבעי שמן במשך מאות שנים, היות שניתן לדללם במים בלבד והם מתייבשים במהירות, ומאפשרים לעבוד עם שכבות רבות. עד היום, צבעי גואש פופולריים כצבעי לימוד והיכרות לאמנים המשתמשים לראשונה במכחול, הודות לנוחות השימוש הרבה והאפשרות לתקן טעויות בקלות.

עם זאת, צבעי גואש בעלי מספר מגרעות: הם מתייבשים לגוון בהיר משמעותית מזה שהונח רטוב (תופעת לוואי של צבען הגיר המוסף אליהם), ורגישים מאוד ללחות. כמו בצבעי מים, התזת נוזלים על הציור תגרום להמסתו מחדש ואף מחיקתו. מגרעות אלו גרמו לירידת קרנם של צבעי הגואש עם המצאת האקריליק, וכיום הם בשימוש פחות תכוף באמנות גבוהה, ומשמשים בעיקר לסקיצות צבעוניות ועבודות יד ותחביב. מספר אמנים עכשוויים משתמשים בגואש כמדיום עיקרי, כגון אלכס רוס.

צבעי גואש נחשבים כצבעים הידידותיים ביותר לילדים, וקיימים יצרנים רבים המייצרים צבעי גואש למטרה זו בלבד, עם שימוש בצבענים לא רעילים וצמיגות מופחתת. בפלח שוק זה, האפשרות למחוק את הציורים במטלית לחה משווק כיתרון, המגן על קירות ההורים מנזק.

רישום

Portrait of an old man by da Vinci
רישום דיוקן של איש זקן, לאונרדו דה וינצ'י, תקופת הרנסאנס.

שיטת ציור אשר התפתחה מציור סקיצות, כהכנה לציור בצבע. רישומים מבוצעים בעיקר בעפרונות או בדיו על דף נייר. מטרת הרישום היא לקלוט את הצורה של האובייקט המצויר, תוך שימוש רב בקווים במקום בכתמים. הצללות ומשחקי אור וצל מועברים לדף באמצעות עיבוי או ריבוי של הקווים, בעוד החלקים החשופים של הדף מייצגים את האור (או לחלופין את הצל, תלוי בגוון העפרון וגוון הדף).

בימי הביניים רישומים היו אמצעי תכנון גרידא טרם ביצוע יצירת אמנות מורכבת, כדי להתוות את הקווים הכלליים ולבסס את הרעיון, ורובם לא נחשבו ליצירות אמנות בפני עצמם ולא שרדו. אך כבר ברנסאנס אמנים כמו לאונרדו דה וינצ'י השתמשו ברישום כאמצעי אמנות גבוהה בפני עצמו, בשרטוטים לימודיים ותאורטיים. גם במזרח הרחוק אמנות הרישום התפתחה כחלק טבעי של הקליגרפיה ועבודה בחרט ודיו, עם סגנון ייחודי ושילוב עם משטחי צבע אחידים.

במערב התפתחו שתי אסכולות במרוצת השנים לרישומים של מודל ריאליסטי: האחת דגלה בציור קווי המתאר קודם ולאחר מכן הצללה של העצם, והאחרת בהצללה מקומית ובניה הדרגתית של העצם, כמעט ללא שימוש בקווי מתאר.

אף על פי שרישום קלאסי בוצע בצבע בודד, כיום ציורים רבים משתמשים בערבוב של טכניקות שונות, כגון ציורים בעפרון אקוורל שעשויים לשלב שיטות מצבעי מים ורישום בציור ללא מעבר מדיום. רישומים בעפרונות צבעוניים הרחיבו את שיטת הרישום לכלול משחקים של גוון, קומפוזיציה צבעונית ועוד.

אקריליק

PinkRosepainting
ורד, ציור בצבעי אקריליק על בד.

ציור בצבע אטום שמורכב מפיגמנט המושקע בתחליב פולימר אקרילי. צבעי אקריליק מסיסים במים בעודם רטובים ומשמשים חלופה לצבעי השמן והגואש. בעלי אפקט דומה לשני מדיומים אלו (תלוי בכמות המים) ומתייבשים מהר מאוד.

שימושם החל במאה ה-20, עם התקדמות של תזקיקי הנפט ופיתוח החומצה האקרילית בייצור מסחרי. עם הצגתם לשוק כצבעי אמנים, הם זכו לפופולריות מיידית והפכו לצבע הפופולרי ביותר לעבודות יד ואמנות, נוגסים משמעותית בנתח השוק של צבעי הגואש. צבעי האקריליק כיום מאפשרים לאמנים לצייר בסגנונות של צבעי שמן (עם מדיום ג'ל העשוי רזין אקרילי), צבעי מים (דילול יתר) ועוד, ולהגיע לרמה גדולה יותר של דיוק בגוון ושליטה במשיחות המכחול.

גוון הצבע לאחר ייבושו דומה לגוון הרטוב, אם כי נוטה להתכהות מעט עם איחוי שכבת הצבע. לאחר ייבושו (לעיתים די בחצי שעה), לא ניתן להרטיב ולמוסס את השכבה המצוירת, כמו בצבעי מים או גואש. אם כי אין צורך ממש בורנית (ניתן לנקות הציורים בשטיפה), עדיין נהוג לצפות ציורים בעלי ערך כדי לוודא שהגוונים לא יאפירו עם חשיפה לאבק.

צבעי אקריליק לרוב מגיעים בשפופרות או בצנצנות, בדומה לצבעי שמן. חברות מסוימות מוכרות מותגים של צבעים לאמנים בגרסאות אקריליק ושמן, תוך שימוש באותה הפצה ונקודת מכירה, עם הבדלים בודדים באריזה עצמה.

איור ממוחשב

נעשה באמצעות מחשב או מעובד בעזרתו. מחליף במקרים רבים את שימושי האיור המסורתי, בעיקר באינטרנט, בעיתונים ובמגזינים, בטלוויזיה, על אריזות מוצרי צריכה ועוד. האיור הממוחשב יכול להתווסף לאיור שנעשה באמצעים מסורתיים, לאחר שנסרק והפך לקובץ ספרתי.

קיימות תוכנות רבות המסייעות בידי האמן ליצור איור ממוחשב, בין אם וקטורי (המורכב מקווים ועקומות) ובין אם רסטרי (המורכב מאוסף פיקסלים בגוונים שונים). תוכנות מוכרות כיום (2007) הן פוטושופ, פיינטשופ פרו, פיינטר ועוד. באמצעות תוכנות אלו יכול האמן ליצור אפקטים של מרבית הצבעים שנמנו מעלה, ולשלבם באופן שלא ניתן לעשות באמצעים מסורתיים. התוצאה תהיה תמיד קובץ, ואיכותה תמיד תרד בהדפסה.

ניתן ליצור איור ממוחשב באמצעות עכבר ומקלדת בלבד, אך קיימים מוצרים המסייעים לאמן לצייר באופן הדומה לציור המסורתי. משטח רישום דיגיטלי עשוי להקל על אמנים להגיע לתוצאה אותה הם מחפשים, תוך שרטוט בעט דיגיטלי על משטח במקום בעכבר. בנוסף, לעוסקים בעיבוד תמונה קיימים מגוון עכברים חלופיים, המיועדים למטרה זו בדיוק.

סוגים נוספים

  • שעווה - ציור בשעווה הוא טכניקה עתיקה. הצבעים עורבבו בשעווה מותכת. השעווה הצבועה שימשה כצבע שנמרח על האבן או הטיח.
  • קזאין - מצוי בחלב מוחמץ. מדללים את צבעי הקזאין במים. היתרון בהם הוא שהם מתייבשים מהר. הגוונים שניתן ליצור בהם הם בהירים.

משטחים לציור

נייר

Coloured, textured craft card
נייר לאמנים, בצבעים שונים
Paris July 2011-4
ציור דיוקן על נייר

נייר הוא אחד מהמשטחים המוקדמים ביותר לציור וכתיבה, והיה בשימוש למטרות אלו כבר בעת העתיקה. כיום, מיוצרים סוגים רבים של נייר לאמנים למטרות שונות. רוב סוגי הנייר לאמנים הוא ברמת תקן "Archival", כלומר נייר שמובטח להשתמר בתנאי מוזיאון ללא הצהבה והתפוררות. נייר לרוב נמדד על פי פרמטרים של עמידות, מרקם, חומציות, משקל ליריעת גיליון (גודל תקני 100 על 70 ס"מ), גוון ועוד. לא כל סוג נייר מתאים לכל סוג צבע: כך למשל ניירות דקים, הרגישים יותר ללחות, עשויים להתעוות ולהיקרע מעבודה בצבעי מים.

קנווס

Francisque Eduard Bertier A stolen glimpse
ציור על קנווס

קנווס הוא שם כללי ליריעת בד ארוגה בשתי-וערב, לרוב בעלת מרקם מחוספס. מקור השם האנגלי Canvas היא מקנביס, צמח שממנו (בין השאר) הפיקו סיבים עמידים לחבלים ואריגים חזקים במיוחד. בדי הקנווס מתוחים על מסגרת עץ החלו מחליפים את לוחות העץ במשטח לציור במאה ה-15 (הציור המוקדם ביותר ששרד עד היום תוארך ל- 1410). במאה ה-16 הם הפכו למשטח המועדף על אמנים המציירים בצבעי שמן וטמפרה. מבין מובילי השינוי בלט אנדראה מנטניה (Andrea Mantegna) הוונציאני, שהוביל את האסכולה המקומית לציור על קנווס במקום הלוחות, משתמש בבדי המפרשים הזמינים במקום.

בדי הקנווס המקוריים היו עשויי פשתן, שנותרו עד היום הבד המועדף לקנווס אמנים. בדים אחרים שהופיעו מפעם לפעם כללו קנביס, דנים וכותנה ארוגה גסה. במאה ה-20 קנווס הכותנה (הארוג במכונה תעשייתית) הפך לפופולרי יותר, בהיותו תחליף זול וחסכוני יחסית לקנווס הפשתן. יתרונות הקנווס על משטחים אחרים היא גמישותו ושרידותו בשינויי אקלים. ציור על קירות בשיטת הפרסקו לא תמיד שרד את מבחן הזמן (ראו למשל הסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י) וציור על לוחות עץ נטה להיסדק ולהתקלף עם חשיפה ארוכת שנים להפרשי חום וקור. בדי הקנווס אפשרו גם להעביר בנוחות את הציור ממקום למקום, בהיותם קלים וגמישים. בציור במדיום לא קשיח (כמו למשל צבעי גואש או שמן) ניתן היה לגלגל את הבד ולהעבירו בקלות יחסית.

לוח

Fayum Portrait of a Boy (detail)
"הנער מפיום", ציור על לוח, המאה ה-2 לספירה

לוחות עץ שטוחים היו אמצעי פופולרי לציור החל מהעת העתיקה, בתקופת ימי הביניים ועד הרנסאנס. הלוחות היו גמישים יחסית, נגישים וזולים, היו קלים למשלוח ולהתקנה. ציורים על לוחות מהמאה ה-2 שרדו (אם כי לא תמיד היטב) עד היום, מציגים צבעים בולטים. מרבית הציורים מתקופת האימפריה הרומית שרדו על גבי לוחות שנשמרו במקום יבש (כמו למשל מצרים). מרבית העבודות צוירו בטמפרה.

לוחות העץ ירדו מגדולתם במאה ה-16, בעקבות שתי תנועות באמנות: המעבר מאמנות דתית לאמנות חילונית, והתפתחותו של קנווס כמשטח ציור. הכנתו של לוח עץ לציור הייתה תהליך ארוך ומפרך, כפי שתועד בספרו "ספר האמן" (Il libro dell' arte) של צ'נינו צ'ניני (Cennino Cennini) מ-1390. לוח עץ היה נחתך לרוחבו של גזע עץ (נתח עגול, בשונה מאוד מקורות ארוכות הנחתכות לאורכו של גזע). אזי הלוח היה נחתך לצורה המתאימה ומכוסה בשכבה של דבק חיות ובד פשתן דק. לאחר מכן היו מורחים מספר שכבות של ג'סו על הלוח ונותנים לו להתייבש. רק אז ניתן היה להתחיל לעבוד על הלוח. גם כיום תהליך הכנת לוח לציור ארוך יחסית, אם כי מספר שלבים הוסרו ממנו והחיתוך והשיוף הפכו מכניים.

אבן

ציורים על אבן נחלקים לשניים: האחד הוא ליטוגרפיה, בו מריחת צבע על לוח אבן שטוח משמשת להדפס תשליל של התמונה (שימוש בצבע הידרופובי), והאחר הוא ציורי קיר. ציורים כגון אלו של הקפלה הסיסטינית בוצעו באופן שונה מציורי לוח שהיו נפוצים בקתדרלות וכנסיות אחרות. האבן הייתה מלאה שקערוריות, ומרבית השטחים כוסו ראשית בחומר מבודד על מנת למנוע ספיגה של הצבע באבן במרוצת הזמן. טכניקות שונות הותאמו במיוחד לציור על קירות אבן, כגון פרסקו, בו חומר הציור פיתח עם התייבשותו ציפוי גיר שקוף שהגן עליו מפגעי הזמן. ציור זה היה לרוב בקנה מידה גדול מזה של ציורי לוח, ועל כן היה מצויר מראש במשך ימים ואף שנים, חלק אחר חלק, החל משרטוט פחם, צביעה מהירת ייבוש ועוד.

כלי ציור

Cantarini Painting
כלי הציור כוללים פלטה ומכחולים

מכחול

Brushtypes
סוגי מכחולים לאמנים

מכחול הוא כלי בעל ידית, שבקצה אלומת סיבים בודדת. אורך ועובי הסיבים, כמו גם גמישותם ומידת הספיגה שלהם, משפיעים על איכות וייעוד המכחול. הסיבים יכולים להיות גזומים בזווית שטוחה, חדה או מעוגלת; צרורים זה לצד זה, פרושים למניפה או מרוכזים לחוד מדויק. הסיבים למכחולי אמנים היו בעבר עשויים פרווה (למשל מכחולי צובל, העשויים פרוות חמוס סיבירי) וכיום לרוב עשויים מסיבים סינתטיים שונים. הכלי הראשון במעלה לאמנים, ומאפשר מגוון רחב יותר של אפקטים באמנות מכל כלי אחר. מיועד לצבעים נוזליים בלבד.

לוח צבעים

פַּלֵטָה האי משטח קשיח שעליו האמן מסדר ומערבב צבעים. הפלטה בדרך כלל עשויה מעץ, פלסטיק, קרמיקה או חומר אינרטי אחר, קשה וחסר נקבוביות. פלטות צביעה מגיעות במגוון גדלים וצורות, אך הסוג המוכר ביותר עשוי מלוח עץ דק ומעוצב להיות מוחזק בידו של האמן ולהישען על זרועו.

מברשת

מברשת אמנים היא כלי בעל ידית, שבקצה מכל שטוח וממנו בוקעות אלומות של סיבים, המסודרות באורך שווה (מברשת שטוחה) או בזווית משתנה (מברשת זוויתית). מיועד למריחה רחבה של צבע או ורנית על משטח, לרוב על מנת לכסותו באופן אחיד. ניתן להשתמש במברשת ליצירת אפקטים מגוונים שקשה יותר ליצור במכחול. עם זאת, היא נחשבת ככלי פחות מדויק ורבגוני מהמכחול. מיועדת לצבעים נוזליים בלבד.

מרית

מרית ציירים (שפכטל) היא כלי בעל ידית נוחה ולהב שטוח ורחב, לעיתים בעל קצה מעוגל ולעיתים קטום. באמצעותה יכול האמן למרוח את הצבע על הבד במרקמים בולטים (יצירת אפקט אימפסטו) ולמלא בקלות ובמהירות שטחים גדולים. עבודה עם מרית ציירים אינה מדויקת ומשמשת לרוב כאמצעי אקספרסיבי. פרט להיותה כלי ציור, המרית משמשת להוצאת צבעים ומריחתם על הפלטה, למריחה אחידה של ג'סו על הבד ועוד. מיועדת לצבעים נוזליים או מוצקים למחצה.

תרסיס

PaascheAirbrush
מברשת אוויר

תרסיס, או מברשת אוויר (Airbrush) הוא כלי בעל ידית אחיזה ופיית התזה, דרכה ניתן לרסס את הצבע המורחף על משטח. ניתן לשלוט על רדיוס הרסס, כמות הצבע בו ועוד. באמצעות מברשת אוויר ניתן לצייר על משטחים לא סטנדרטיים כגון קירות ובניינים, ואפקט הריסוס מאפשר ערבוב מאוד עדין של הצבע ויצירת שכבת ציור דקיקה ונטולת משיחות מכחול. גרסה גסה יותר של מברשת האוויר היא בקבוקי תרסיס צבע, המשמשת לרוב לייצור גרפיטי, אך גם ציורים מורכבים יותר.

עפרון

Colouring pencils
עפרונות צבעוניים לציור

עפרון הוא כלי ציור בסיסי, המורכב ממוט צבען נוקשה (אך ניתן למריחה וסימון) המצופה במעטה נוקשה ונוח לאחיזה. בעפרונות רישום רבים המדיום הוא גרפיט, אך קיימים סוגים רבים של עפרונות פסטל בהם המדיום הוא ערבוב של גומי ערבי וצבען, עפרונות פחם ואף עפרונות המורכבים מצבעי שמן וצבעי מים (עפרונות אקוורל). לרוב ציורים בעפרונות יהיו מדויקים, נשענים יותר על קו מאשר כתם, ובנויים על הצללות וקווי מתאר. עם זאת ניתן ליצור בעפרונות מגוון סגנונות ציור, כולל כתמי כמו בצבעי מים.

זרמים באמנות הציור

Lucca Madonna by Jan Van Eyck - Städel - Frankfurt am Main - Germany 2017
מדונה וישו התינוק, ציור של יאן ואן אייק, מחלוצי השימוש בצבעי שמן בתקופת הרנסאנס

זרמים בציור במאה העשרים

August Macke 030
ציור של אוגוסט מקי מראשית המאה ה-20, חלק מעבודות האקספרסיוניזם הגרמני המוקדם. הוצג במסגרת הפרש הכחול
  • אמנות מופשטת - זרם באמנות שאינו מנסה לחקות את המציאות או כל רעיון מוחשי, אלא מציג כתמים וקוים על מנת להעביר רעיונות, רגשות ומושגים שאינם מוחשיים.
  • קוביזם - סגנון אוונגרדי באמנות אשר אינו צופה באובייקט מנקודת מבט אחת, אלא מפרק את האובייקט לגורמיו ומציג גורמים אלה מנקודות מבט שונות באופן סימולטני. האמנים שהקימו את הזרם היו פבלו פיקאסו ובראק.
  • אקספרסיוניזם - זרם באמנות המעמיד במרכז היצירה את היוצר ואת ראייתו הפנימית.
  • פוטוריזם - תנועה אמנותית שנוסדה באיטליה ואינה נוגעת רק לאמנות, ומאמינה בהפסקת הנאמנות העיוורת לעבר, אשר מנע מיוצרים ליצור אמנות מקורית וחדשה.
  • קונסטרוקטיביזם - תנועה אמנותית שנוצרה ברוסיה לפני המהפכה הבולשביקית. מטרתה הייתה להזניח את האמנות ה"טהורה" לטובת אמנות המביאה תועלת לאדם ולחברה.
  • סוריאליזם - ציור המציג מצבים בלתי הגיוניים, אובייקטים דמיוניים או דמויות חלום וכיוצא בזה. אמנים בולטים הם דאלי ורנה מגריט.
  • אקספרסיוניזם מופשט - תנועה אמנותית שהתפתחה בשנות ה-40 של המאה ה-20 בניו יורק. אין זה סגנון אחיד ומוגדר, מטרתו היא לשחרר את האמן מהערכים האסתטיים המסורתיים.
  • פוביזם - סגנון לא ריאליסטי, המורכב משימוש בצבעים עזים וטהורים ללא ערבוב ומשיחות מכחול נמרצות. בסגנון זה ניכרת בפשטות בצורות, בדמויות ובנופים. אמן מייצג לזרם זה הוא מאטיס.
  • פופ-ארט - סגנון שהתפתח באנגליה וארצות הברית בשנות השישים ובמסגרתו ציירו האמנים דימויים ויזואלים מן התקשורת, המדיה ומעולם הפרסום, וכן השתמשו בטכניקות של אותה מדיה.
  • אופ ארט - סגנון המשתמש בצורות גאומטריות ואבסטרקטיות על מנת ליצור אשליות אופטיות. היה פופולרי יחד עם סגנון הפופ-ארט.
  • נאו-גאו - סגנון שהתפתח בארצות הברית בשנות השמונים ובמסגרתו הושם דגש על ציור מופשט גאומטרי אשר ניתנו לו משמעויות נוספות כאובייקטים מזוהים. בין האמנים בזרם זה ניתן לציין את הצייר פיטר האלי.

איסוף ציורים

בתרבות המערב כיום, ציורים לרוב מוצגים במוזיאונים המיועדים לצפיית קהל רחב, בין יצירות אמנות פלסטית אחרות. ציורים נאספים לעיתים על ידי אנשים פרטיים, ונסחרים בבתי מסחר ובמכירות פומביות המיועדות להם.

ציור של אמן ידוע עשוי להסחר במיליוני דולרים, כאשר השיא במחיר הציור היקר ביותר נשבר מדי כמה שנים. דוגמאות לציירים שליצירותיהם מחיר גבוה הם פיקאסו (שזכה לכך עוד בימי חייו) ווינסנט ואן גוך (שזכה לכך רק לאחר מותו).

ראו גם

לקריאה נוספת

  • הרברט ריד, תולדות הציור המודרני, הוצאת מסדה
  • גילה בלס, הצבע בציור המודרני - תאוריה ופרקטיקה, הוצאת רשפים
  • ונדי בקט, סיפורו של הציור, ספרית מעריב.
  • ציורי שמן ייחודי על קנבס - קטלוג Isracraft Shvilo
  • שלוה הדר-הוכשטט (2005) מבוא לאמנות מודרנית, מהניאו קלאסיציזם ועד לאימפרסיוניזם. תל אביב.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1989, עמ' 93.
  2. ^ ולפלין, היינריך, מושגי יסוד בתולדות האמנות, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003, עמ' 66.
איור

איור (בלועזית: אילוּסטרציה) הוא המחשה לא מילולית למושג, רעיון או טקסט. איור יכול להתבצע במדיות שונות ובאמצעים שונים: מוזיקה, שירה, סיפורת, צילום, קולאז', רישום, מגזרת נייר ובכל דרך שבה בוחר המאייר[דרוש מקור]. בניגוד לציור המשויך לשדה האמנות, איור תמיד מחויב לשרת את הטקסט עליו הוא 'נשען'. על כן, האיור חייב להיות תקשורתי ובעל מסר שניתן לפרשו. האיור מכיל בתוכו אלמנטים יצירתיים ואמנותיים על מנת להעביר את התוכן ואת הביקורת של המאייר בצורה מקורית, אותנטית ומעניינת.

במשמעות המקובלת יותר, מתייחס המונח "איור" לתוספת חזותית (ציור, רישום וכו') ליצירה טקסטואלית. עם זאת, בספרים רבים לא מופיעים כלל איורים - הספר מכיל טקסט בלבד.

אמנות מופשטת

אמנות מופשטת (או אומנות אבסטרקטית) היא אמנות בה אין אובייקטים או פיגורות מזוהות. אמנות זו מתרכזת בביטוי של ערכים אמנותיים כגון צבע, צורה, מרקם, קומפוזיציה וכדומה. יש וביטוי זה הוא הפשטה וצמצום של "שפת האמנות" לצורותיה הבסיסיות.

מקורה של האמנות המופשטת הוא בתחילת המאה ה-20, בעבודתו של הצייר ואסילי קנדינסקי אשר העמיד את ביטוי הרגש, בעזרת מחוות ציוריות, כערך העליון של האמנות. ציוריו שאבו מן הצורות בטבע והיוו מעין הפשטה ציורית שלו. את ציוריו השונים כינה קנדינסקי בשם 'קומפוזיציות'. בכך שאף להדגיש את הניסיון שלו לנתק את הציורים ממקור ההשפעה הוויזואלי שלהן ולהשאיר אותם כחיבור ויזואלי של מרכיבים שונים. בחיבורו הידוע - "על הרוחני באמנות" (1912), ניסה ליצור שיטה מתודית בה הערכים הציוריים מהווים סמלים אוניברסליים במסורת מסורת החשיבה הפנומנולוגית. כך לדוגמה, תיאר קנדינסקי את ההשפעה הפסיכולוגית שבראית צורות גאומטריות או צבעים. בכך הוא ניסה להעניק להם גם משמעות תוכנית. הצבע הכחול, לדוגמה, נתפש בעיניו כ'רוחני' ו'מתרחק' וצורת המשולש דינאמית יותר לעומת הריבוע.

סגנון אמנות מופשטת אחרת הוא 'מופשט גאומטרי', כלומר ציור הנבנה מצורות גאומטריות טהורות, סגנון המתבטא למשל בציורים של פיט מונדריאן ואחרים. הבדיל מן המופשט הגאומטרי, 'המופשט הלירי' מעמיד את הביטוי האקספרסיבי של האמן במרכז.

משמעות השם של האמנות המופשטת ניתן מכיוון שבציור והפיסול המופשט העיקר הוא הצבעים והם מתפשטים על כל הציור בדרך כלל.

גרפיטי

גרפיטי הוא כל כתובת אותיות הנעשית מתוך כוונה להביע רצון כלשהו, עמדה או ביטוי עצמי. גרפיטי עשוי להיות כתובת סתמית שמטרתה וונדליזם אך ישנה תנועה של ציור גרפיטי כאמנות המשתמשת בכתובות מעוטרות כדי לייצג את שם האמן. בדרך-כלל מדובר בציורים שנעשים ללא הסכמת בעלי הרכוש - ועל כן מדובר בעבירה על החוק ובוונדליזם, אך גרפיטי כשלעצמו ובהסכמה חוקי לחלוטין. עם הזמן השתנתה התפיסה לגבי הגרפיטי, שהפך לאמנות מקובלת במקומות רבים בעולם בדומה לציור קיר ואמנים הפעילים בו קיבלו הכרה וקהל עוקבים. בין אמני הגרפיטי המוכרים ניתן לציין את בנקסי, Dede ואחרים.

דוגמנות

דוגמנות היא מקצוע שהעוסקים והעוסקות בו מסייעים לשיווק מוצרים ולפרסומם, תוך ניצול מראה ייחודי של גופם או פניהם. ארבעת התחומים העיקריים של הדוגמנות הם דוגמנות מסלול, דוגמנות מגזינים, דוגמנות פרסום, ודוגמנות אמנותית.

דוגמני מסלול מופיעים בתצוגות אופנה ומציגים בגדים בעיצובים חדשים. הערים מילאנו שבאיטליה ופריז שבצרפת נחשבות למרכזי דוגמנות המסלול.

דוגמנות מגזינים היא צילום בסטילס למגזיני אופנה, לשם הצגת בגדים חדשים.

דוגמנות פרסום היא צילום לפרסומת בעיתונות, בטלוויזיה ובקולנוע. לעיתים מופיעים הדוגמנים או הדוגמניות כשלגופם רק בגדי ים או הלבשה תחתונה, ולעיתים אף בעירום חלקי או מלא. המוצרים המפורסמים אינם בהכרח בגדים - בפרסום משתמשים בדוגמנים ובדוגמניות לשיווק מגוון מוצרים נרחב, בהם בשמים, אביזרי אלקטרוניקה, מכוניות ומזון.

דוגמנות אמנותית (מודל) היא ציור, צילום או פיסול של דוגמנית או דוגמן לצורכי אמנות או לימוד אמנות. בתחום זה מקובל גם ציור, צילום ופיסול של מודל עירום, בו הדוגמנית או הדוגמן מופיעים בעירום חלקי או מלא.עבודתם של דוגמנים ודוגמניות נעשית בדרך כלל באמצעות סוכנות המתווכת ביניהם ובין הנזקקים לשירותיהם. להמחשת כישוריו של דוגמן, ובפרט להמחשת כישוריו של מי שטרם עסק במקצוע זה ורוצה לחדור אליו, משמש הבּוּק - אוסף צילומי דוגמנות אישיים.

נשים וגברים עוסקים במקצוע, אך נשים דומיננטיות בו יותר, בפרט בדוגמנות מסלול ובדוגמנות מגזיני אופנה. דוגמניות על משתכרות יותר מדוגמנים בסטטוס דומה, ככל הנראה עקב הנחה שיכולת המשיכה שלהן כלפי לקוחות גברים גדולה מיכולת המשיכה של דוגמנים גברים כלפי הנשים הלקוחות.

בנוסף לדוגמנים ודוגמניות העוסקים במקצוע זה כעיסוק בלעדי או עיקרי, עוסקים בו גם שחקנים, זמרים, ספורטאים ומפורסמים אחרים. דוגמה לכך הוא העיתונאי ומגיש הטלוויזיה יאיר לפיד, שהעניק בשנת 2004 שירותי דוגמנות לפרסומות של בנק הפועלים, או הכדורגלן הבריטי דייוויד בקהאם. אלה קרויים לעיתים "פרזנטורים".

העיסוק בדוגמנות מהווה לעיתים קרש קפיצה לעולם הבידור, ודוגמניות הופכות לשחקניות פופולריות או למגישות של תוכניות טלוויזיה (לדוגמה: יעל בר-זוהר ומירי בוהדנה). לעיתים המסלול הוא הפוך. לדוגמה, בקי גריפין הפכה מכתבת ספורט לדוגמנית, והזמרת רוני סופרסטאר דיגמנה בגדי ים. הפרסום והזוהר הנלווים למקצוע הדוגמנות הפכו עיסוק זה למשאת נפשם של צעירים וצעירות רבים.

לעיתים מלווה העבודה בדוגמנות בתופעות כגון אנורקסיה, שימוש בסמים ואף ניצול מיני. בגלל תופעות אלו נמתחה ביקורת על תעשייה זו, בייחוד מצד חוגים פמיניסטיים. עמדה פמיניסטית נוספת המבקרת את הדוגמנות גורסת כי עצם קיום המקצוע נובע מיחס מחפיץ כלפי גופן של נשים המשמר את דיכויין במסגרת של "מודל יופי" קבוע, שאינו מכיל את מראיהן של מרבית הנשים (בגלל פרמטרים כגיל ומשקל). חוגים דתיים רואים בתצלומי דוגמניות חריגה מגדר הצניעות, בפרט כאשר מדובר בדוגמניות בבגדי ים. במיוחד מופנית מחאתם כנגד תצלומי דוגמניות המופיעים בשלטי חוצות.

ביטויי זלזול בעבודתן של דוגמניות משתקפים בכינוי "קולבית" לדוגמנית מסלול, ובכינוי "דוגמגישה" לדוגמנית שהפכה למגישת תוכניות טלוויזיה.

בשנת 2012 נחקק בישראל חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע”ב-2012‏ האוסר הפקה והצגה של פרסומת שבה מופיע דוגמן בתת-משקל, בהתאם לחישוב מדד מסת גוף. בנוסף, אם נעשה שימוש בעריכה גרפית לשם הצרת היקפי הגוף של אדם המוצג בפרסומת, יש לכלול בפרסומת הבהרה המציינת זאת. החוק נכנס לתוקף ב-1 בינואר 2013.

דיוקן

דיוקן או פורטרט הוא ציור, צילום או כל ייצוג אמנותי אחר של אדם. דיוקנאות מציגים לרוב את פלג הגוף העליון ובדרך כלל אינם מקושטים מאוד. מטרתם היא להציג את החזות הכללית של האדם, ולעיתים להוסיף לו תובנה אמנותית לגבי אישיותו.

הדיוקן המפורסם ביותר בעולם הוא פרי מכחולו של לאונרדו דה וינצ'י, המכונה ה"מונה ליזה".

כאשר אדם יוצר דיוקן של עצמו, מכונה היצירה דיוקן עצמי. רבות מיצירותיו המפורסמות של רמברנדט הם הדיוקנאות העצמיים שלו.

הדפס

הדפס הוא יצירת אמנות שנוצרה על ידי צייר או גרפיקאי באמצעות טכניקת דפוס.

ישנם סוגים שונים של הדפס המובחנים באופן שבו מוטבע הדימוי על גבי הנייר:

דפוס בלט (Relief prints) - בו הדימוי בולט כתבליט על פני לוח ההדפסה, כגון חיתוך עץ.

דפוס שקע (Intaglio) בו הדימוי נחרץ אל תוך לוח ההדפסה, כגון טכניקות תחריט, תצריב.

דפוס שטח (Planographic) בו הדימוי מוטבע על גבי לוח הדפסה באופן ישיר, כגון הדפס משי, הדפס אבן.בדרך כלל נהוג להדפיס על-גבי נייר, אולם יש ובאמנות העכשווית מדפיסים על חומרים שונים, כגון פלסטיק, קירות מבנים ועוד. ייחודו של ההדפס, לעומת ציור או רישום, הוא באפשרות לשכפל את יצירת האמנות במאות עותקים ובאיכות אמנותית זהה, ובכך לאפשר את הפצתה במחיר נמוך יחסית לזה של יצירה כדוגמת ציור שמן, הנוצר כעותק יחיד.

הדפס מיוצר בדרך כלל במהדורה מוגבלת. נהוג למספר את ההדפסים במספר סידורי המכיל את מספר העותקים הכולל ואת מספרו של ההדפס מתוך כל העותקים. סימון "20/100", לדוגמה, פירושו שהדפס זה הוא העותק ה-20 מתוך 100 עותקים שנוצרו. האמן חותם על כל אחד מהעותקים של ההדפס, כהוכחה למקוריותו, אולם לעיתים נוצר ההדפס לאחר מותו של האמן, ללא חתימתו האישית.

בישראל פועלות מספר סדנאות הדפס, המארחות אמנים ישראלים ומחו"ל. שתי סדנאות ההדפס המרכזיות והמשוכללות ביותר נמצאות בירושלים ובקיבוץ כברי.

הסעודה האחרונה (ציור)

הסעודה האחרונה של ישו, שהייתה הפעם האחרונה בה סעדו יחדיו ישו ותלמידיו, היא נושאם של ציורים רבים של ציירים שונים.

אחת התמונות המפורסמות ביותר של הסעודה האחרונה היא של לאונרדו דה וינצ'י, המתארת את הסעודה האחרונה עצמה. התמונה צוירה על קיר הרפקטוריום במנזר הדומיניקני בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה במילאנו. סעודה זו בה נכח ישו הייתה ככל הנראה סדר פסח.

בציור מתוארים ישו ושנים עשר שליחיו בסעודה שבה אמר ישו לתלמידיו כי יש ביניהם בוגד וכי הוא עצמו ימות. בסעודה זו גם אמר ישו לתלמידיו לאכול מלחם הקודש ולשתות מהגביע הקדוש כי הלחם הוא גופו והיין הוא דמו, אך בציורו של לאונרדו לא נמצא גביע.

הכנסייה והמנזר הדומיניקני של סנטה מריה דלה גרציה הוכרזו בשנת 1980 כאתר מורשת עולמית וההכרזה כללה התייחסות מפורשת לציור.

ינואר

ינואר (מלטינית Ianuarius, ההגייה העברית נגזרת מהשפה הגרמנית) הוא החודש הראשון בלוח השנה הגרגוריאני.

חודש זה נקרא על שם האל הרומאי יאנוס, שהוא אל השערים, ההתחלות והסיומים, הוא מתואר כבעל שני פנים, שאחד מהם מביט לעבר העבר והאחר צופה אל העתיד ולכן על שמו של אל זה נקרא החודש שבו השנה הקודמת מסתיימת והשנה החדשה נפתחת ומתחילה, חודש זה הוא חודש ינואר.

כיום החודשים ינואר ופברואר הם החודשים הראשונים בשנה, אולם למעשה הם חידוש מאוחר ונוספו על ידי נומה פומפיליוס, מלכה השני של רומא העתיקה, במאה השביעית לפני הספירה. ביסודו, היה לוח השנה הרומי בן עשרה חודשים בלבד. השנה הרומית החלה במולד הירח הראשון שאחרי יום השוויון האביבי, והסתיימה בחורף. השנה לא כללה את חודשי החורף, מכיוון שלא התבצעה בהם פעילות חקלאית. כך שהחודש הראשון של השנה הרומית היה מרץ.

בכל שנה, חודש ינואר מתחיל בדיוק באותו היום בשבוע שבו התחיל חודש מאי בשנה הקודמת. בשנים שאינן מעוברות, חודש ינואר מתחיל בדיוק באותו היום בשבוע שבו יתחיל חודש אוקטובר; ואילו בשנים המעוברות, חודש זה מתחיל גם בדיוק באותו יום בשבוע שבו יתחילו החודשים אפריל ויולי.

באזור של חצי הכדור הצפוני, ינואר הוא חודש חורפי ואילו באזור חצי הכדור הדרומי, ינואר הוא חודש קיצי.

בחודש ינואר יש 31 ימים.

בישראל חודש ינואר הוא שיא החורף ובו חלה תקופת הפריחה של צמחים רבים, חלקם התחילו לפרוח בדצמבר (כגון סביונים, חמציצים ונרקיסים) וחלקם רק בינואר (כגון כלנית מצויה, רקפת מצויה, אירוס ארצישראלי ומרגנית השדה).

כוריאוגרפיה

כוריאוגרפיה היא היצירה של התנועה. פעולת "חיבור" מחול, כאשר השפה התנועתית היא חופשית ואינה מוגבלת. הכוריאוגרף (יוֹצֵר מְחוֹלוֹת על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית) לא חייב להיות רקדן במקצועו. היצירה של התנועות נעשית אצל כל כוריאוגרף בדרכו שלו כאשר ברוב המקרים ישנו סגנון אישי שמנחה אותו. את תחום הכוריאוגרפיה אפשר להשוות לבימוי, הלחנה, כתיבה, ציור וכל יצירה חופשית שאדם יוצר בכל תחום שהוא. בכוריאוגרפיה חומר היצירה הוא הרקדנים והחלל והכוריאוגרף הוא האחראי להוות את השפה תנועתית שהיצירה במלואה שמורכבת מגורמים שונים. תחום הכוריאוגרפיה התפתח במהלך השנים מאז התקופה של התמקצעות המחול ועד התקופה הזו וממשיך להתפתח. כיום לכל כוריאוגרף יש שפה תנועתית שהוא מסגל לעצמו במהלך חייו ובמהלך הניסיון שלו ככוריאוגרף.

במקור, שימש מונח זה בתחום המחול אך כיום משתמשים בו בתחומים רבים ושונים כגון:

קרבות מבויימים - בקולנוע, בתיאטרון, מופעים ועוד

התעמלות אמנותית והתעמלות קרקע

החלקה אמנותית על הקרח

מצעדים

מופעי רחוב

מופעי ראווה

סינמטוגרפיה

בלט

משחק (תיאטרון או קולנוע)

כלי נגינה

כלי נגינה הם חפצים המשמשים להפקת מוזיקה. כל כלי שניתן להפיק באמצעותו צלילים יכול להחשב כלי נגינה, אבל המונח מתייחס רק לחפצים אשר זוהי מטרתם העיקרית.

המקצוע האקדמי אשר עוסק בחקר כלי הנגינה נקרא אורגנולוגיה.

כרזה

כְּרָזָה או פּוֹסְטֶר היא כל דימוי חזותי המיועד להצגתו לראווה, ולרוב מודפס על נייר גדול התלוי על קיר או משטח דומה לזה. זהו כלי שכיח עבור פרסומאים, תעמולנים, מפגינים וקבוצות אחרות המנסות להעביר מסר כלשהו. ניתן למצוא כרזות ככלי לפרסום, להעברת מסרים (בהפגנות למשל) וכאמצעי לביטוי אמנותי. בנוסף, משמשות כרזות שונות כאמצעי זול לקישוט קירות כפי שניתן למצוא בעיקר אצל אנשים צעירים.

עיצוב כרזות הוא לא פעם הפריט המזהה מעצב גרפי יותר מאשר תוצרים אחרים בעולם העיצוב. לדוגמה, המעצב יוסי למל מוכר בעולם בעיקר בגלל הכרזות הפוליטיות שלו, ופחות על פי סמלילים או עיצובים אחרים.

לכרזות שבהן מילים בלבד היסטוריה ארוכה: החל מימיו של שייקספיר עדכנו את האזרחים על הצהרות ממשלתיות במשך מאות שנים.

המהפכה הגדולה בתחום הכרזות היה פיתוח צבע של הדפסת-אבן (ליתוגרפיה) אשר אפשר הדפסה זולה של כרזות מאוירות בצבעים מלאי חיים. הרעיון פותח לראשונה בצרפת אך עד שנות ה-90 של המאה ה-19 הוא התפשט בכל אירופה. ישנם מספר אמנים מפורסמים אשר יצרו כרזות בתקופה זו והידועים מביניהם היו אנרי דה טולוז-לוטרק (צייר וחרט צרפתי) וז'ול שרט (צייר וליתוגרף צרפתי).

כרזות רבות, בהן כרזות המפרסמות ירידים בינלאומיים ותערוכות עם נושאים שונים, היו בעלות ערך אמנותי גבוה והפכו פריטי אספנים. בזמן מלחמת העולם הראשונה והשנייה נעשו כרזות גיוס לדבר נפוץ וחלקן אף חדרו לתודעה הלאומית. דוגמה טיפוסית לכך היא הכרזה האמריקנית – "הדוד סם רוצה אותך" – לגיוס צעירים לצבא ארצות הברית או "שפתיים חופשיות מטביעות ספינות" לאזהרה ממרגלים זרים.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 הפציעו תנועת הפופ ארט ותנועות מחאה במערב, שהשתמשו רבות בכרזות. הכרזות הנחשבות לטובות במיוחד עוצבו כנראה על ידי סטודנטים צרפתיים בהתקוממות הגדולה במאי 1968.

ביהדות החרדית נפוץ הפשקוויל, כרזה הכתובה בדרך כלל בשחור-לבן, המשמשת כאמצעי תקשורת, בדרך כלל לשם הודעה על בעיות או מחאה כנגד גורמים שונים.

המונח פוסטר משמש כיום גם לתיאור תצלום ענק על נייר, בדרך כלל של מוזיקאים (כגון כוכב רוק), ספורטאים (בפרט כוכבי כדורגל וכדורסל) ומכונות (בדרך כלל מטוסים ומכוניות על), שנועד לתלייה על הקיר. באמצעות איסוף הפוסטרים ותלייתם מבטא העוסק בכך את הערצתו לאובייקט שבפוסטר.

נובמבר

נובמבר (מלטינית November, ההגייה העברית נגזרת מהשפה הגרמנית) הוא החודש האחד עשר בלוח השנה הגרגוריאני.

שם החודש נובע מהמילה הלטינית novem, נובֶם, שפירושה "תשע", מאחר שהחודש הזה היה החודש התשיעי בלוח השנה הרומי המקורי, שנפתח בחודש מרץ ושהיו בו רק עשרה חודשים (החודשים ינואר ופברואר נוספו רק מאוחר יותר).

בכל שנה, חודש נובמבר מתחיל בדיוק באותו יום בשבוע שבו מתחיל חודש מרץ, ובכל שנה, למעט בשנים מעוברות, חודש נובמבר מתחיל גם בדיוק באותו יום בשבוע שבו מתחיל חודש פברואר.

באזור חצי הכדור הצפוני נובמבר הוא חודש סתווי, ובאזור חצי הכדור הדרומי נובמבר הוא חודש אביבי.

בחודש נובמבר (כמו בחודשים אפריל, יוני וספטמבר) יש 30 ימים.

המזלות של חודש נובמבר הם עקרב וקשת.

פרספקטיבה

פרספקטיבה או תשקופת קווית היא טכניקת ציור שבה נוצרת אשליה של מרחק ושל עומק.

פרספקטיבה אטמוספירית מבוססת על העובדה שאובייקט רחוק יותר נראה מטושטש יותר וצבעיו קרים יותר. טכניקה זו נקראת גם ספומאטו.

פרספקטיבה מתמטית (או גאומטרית) מבוססת על העובדה שכל עצם נראה קטן יותר ככל שהוא רחוק יותר מהעין. באמצעות הטכניקה אנו מצליחים לצייר גופים בחלל בגודל ובצורה שהם ייראו דומים לאופן בו העין הייתה רואה אותם במציאות.

ניסיונותיהם של ציירים לתת תחושת מציאות לציור הדו-ממדי הביאו אותם לפתח טכניקות ציור המקנות תחושת עומק. אחד מן הכלים, וכנראה היעיל ביותר מביניהם הוא הפרספקטיבה.

פרסקו

פְרֶסְקוֹ (מאיטלקית: affresco; בעברית גם: תַּמְשִׁיחַ) הוא טכניקת ציור קיר אשר מתבססת על ציור ישירות על טיח סיד לח וטרי. המונח מגיע מהביטוי האיטלקי 'a fresco' שפירושו "טרי" או "באופן טרי". בטכניקה זו הצבעים מתייבשים יחד עם הטיח והופכים לחלק אינטגרלי ממנו (להבדיל מטכניקות ציור אחרות, בהן הצבע והמצע עליו הוא מצויר מהווים שכבות נפרדות).

צבע שמן

צבעי שמן הם פיגמנטים המעורבבים בתוך שמני ייבוש. שמנים נפוצים כוללים את שמן הפשתן, הפרג, אגוז מלך וחריע. השמנים השונים קובעים את תכונות הצבע, למשל גונו וזמן התייבשותו.

צייר

צייר הוא אדם העוסק בציור, כמקצוע או כתחביב.

על אף שהעיסוק במלאכת הציור הוא עתיק יומין, ההבחנה בו כעיסוק נפרד היא מאוחרת יותר. במצרים העתיקה, לדוגמה, היווה הציור פן אחד מתוך מכלול של עשייה אומנותית שאי אפשר לנתקה ממלאכות כגון הקליגרפיה או הפיסול. עבודה בצוות של אומנים הייתה נפוצה גם בימי הביניים באירופה והציירים, כמו שאר האומנים, עברו ממקום למקום.

קריקטורה

קריקטורה היא איור שמתאר אדם או מצב בצורה מוגזמת, תוך הבלטה מופרזת של פרטים מסוימים, בדרך כלל מאפיינים חיצוניים או נקודות תורפה, במטרה להצחיק ולעיתים גם לעורר ביקורת.

התפתחות הקריקטורה קשורה להמצאת הדפוס במאה ה-15, אשר איפשרה את הפצתה ברבים.

רישום

רישום, באמנות, הוא שיטת ציור ובה האמן יוצר תמונה או דימוי על ידי שרטוט שלהם על משטח. מדיית הרישום שונה מן הציור בכך שהוא שם דגש על הקו ועל רישום הנפחיות והצורות בעזרת אור-וצל ולא באמצעות צבע. בכך קרוב הרישום לטכניקות גרפיות כגון הדפס או תחריט.

רעל

בביולוגיה, רעל הוא חומר שעלול לגרום לאורגניזמים פציעה, מחלה, או מוות, בדרך כלל על ידי תגובה כימית או פעילות אחרת ברמה המולקולרית. חלק מהרעלים הם גם רעלנים, וההבחנה בין השניים אינה מוקפדת תמיד, גם לא בקרב מדענים. בכימיה ופיזיקה רעל הוא חומר שמפריע או מונע תגובה כימית, למשל על ידי חבירה לקטליזטור של התגובה. סימון בינלאומי לרעל הוא ציור של גולגולת על רקע עצמות מוצלבות בשחור לבן.

בעלי חיים שונים, כדוגמת צפרדעים, סלמנדרות, כמה דגים, חרקים ואחרים משתמשים ברעלים וברעלנים לצורך הגנה מפני טורפים. ליצורים אלה פעמים רבות צבעי אזהרה כאדום, צהוב וכתום, כדי להרתיע את אויביהם.

גם צמחים מסוימים מסוגלים להפריש רעלים. רעלים המופרשים מן הצומח גורמים בדרך כלל לגירוי חריף בעור, אך חלקם יכולים לגרום אף למוות, במקרה של בליעת הרעל. כמו כן רעלים מופקים על ידי מינים שונים של פטריות.

רעל המסוכן לבני האדם או לבעלי חיים מסוימים, אינו בהכרח מסוכן לבעלי חיים אחרים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.