ציונות דתית

הציונות הדתית היא זרם אידאולוגי בתנועה הציונית המבסס את התמיכה בלאומיות היהודית ובהקמת מדינה ליהודים כחובה הנובעת מתורת ישראל[1] ושם דגש על הפן היהודי בציונות. בניגוד להשקפה החרדית, שלפיה גאולת העם והארץ יתקיימו רק עם ביאת המשיח, תומכת הציונות הדתית במעשה אנושי להשגת ריבונות יהודית ורבים בה רואים בהקמת מדינת ישראל אתחלתא דגאולה. הציונות הדתית רואה את שורשיה ההיסטוריים במקורותיו של עם ישראל החל מתקופת המקרא ואילך[2]. רבים בציונות הדתית מדברים על שילוב שלושת הערכים של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. הקבוצה החברתית המחזיקה באידאולוגיית הציונות הדתית נקראת "דתיים לאומיים" ומכונה לעיתים "כיפות סרוגות". למידע על ההיבטים הסוציולוגים של הדתיים הלאומיים ואנשי הציונות הדתית, ראו דתיים לאומיים.

Jom Jeruschalajim-01
ריקוד דגלים בו צועדים בני ובנות הציונות הדתית עם דגלי ישראל בירושלים.

האידאולוגיה של הציונות הדתית

ההגות הציונית-דתית משלבת בין ההשקפה היהודית הדתית ובין זו המדינית, כפי העמדה שביטא הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל:

תורה והמדינה היו ויהיו בישראל גוף אחד ומאוחר שאין בו פירוד, כי כל אחד מהם מותנה הוא בקיומו של חברו...

תורתנו אינה מפרידה בין שתי השקפות אלו היונקות שתיהן מתחום אחד, תחום של קיום האומה. תורת אלוהים חיים שהיא גם תורת חיים מדברת על יעודים חומריים, מדיניים, כשם שהיא מדברת על יעודים רוחניים דתיים

לפי תפיסה זו, הציונות היא תנועה דתית במהותה, גם אם חלק גדול מחבריה אינם דתיים. רעיון זה הצריך את הציונות הדתית להתמודד עם שתי שאלות עקרוניות[4]:

  1. שאלה בהיבט הרעיוני, מהי ההצדקה הדתית לפעולה אנושית בתחום הגאולה הלאומית, אל מול תפיסות אורתודוקסיות, שראו בגאולה מהלך אלוהי? וכיצד להסביר את העובדה שהמהלך מונהג על ידי מי שאינם שומרי תורה ומצוות?
  2. שאלה בהיבט המעשי, מהי ההצדקה הדתית לשיתוף פעולה עם עוברי עבירה וכיצד ליישב את הסתירות בין ההלכה ובין הדרישות הלאומיות שהללו ביטאו?

גישה אחת, שהייתה נפוצה אצל מבשרי הציונות הדתיים (הרבנים צבי קלישר ויהודה אלקלעי) ראתה בהתעוררות הלאומית בעם ישראל - חלק מתהליך הגאולה, וכשלב אנושי שאמור להקדים את השלב הגאולי האלוהי. גישה זו הייתה מרכיב מרכזי בהגותו של הראי"ה קוק[5]. גם הרב יוסף דב סולוביצ'יק ראה בציונות החילונית שלוחתו של אלוהים[6].

גישה אחרת, מעט יותר פרגמטית, ננקטה על ידי הרב יצחק יעקב ריינס. על פי גישתו יש להפקיע את המימד האידאולוגי מן הציונות המודרנית, ולראות בתנועה כמיועדת לטפל בצדדים החומריים של האומה[7].

עם הזמן נטתה הציונות הדתית לכיוון הגישה הראשונה, הרוחנית יותר, הן בהשפעת חוגי מרכז הרב, ממשיכי דרכו של הרב קוק והן בעקבות הוגים אחרים.

אבות הציונות הדתית

הרעיון של שיבת היהודים לארץ ישראל והתעוררות לאומית דתית הופיעו עוד לפני התנועה הציונית, באמצע המאה ה-19, בכתביהם של הרבנים יהודה בן שלמה חי אלקלעי, אליהו גוטמכר וצבי הירש קלישר. בניגוד לגישה של רוב הרבנים החרדים בגולה, הם הדגישו כי אין לצפות לגאולה פסיבית של העם היהודי, אלא יש לזרזה בעזרת פעולות אנושיות של עלייה, שיבה לארץ ישראל, עבודת אדמה ושימוש בעברית כשפה יומיומית. הם טענו שמעשים אלו יובילו בסופו של דבר להגשמת חזון הנביאים ובעתיד לבוא אף להביא לביאת המשיח. הם ראו בשיפור שחל במעמדם של יהודי מערב אירופה בעקבות האמנציפציה, צעד ראשון לגאולה העתידית.

אגודות חובבי ציון התארגנו על רקע רעיונות אלו ברחבי האימפריה הרוסית, ורבים מהרבנים ראו בעין יפה את התנועה ליישוב הארץ. עם מנהיגי הציונות הדתית בתקופות מאוחרות יותר נמנה הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (1993-1903), שהיה הבולט מבין רבני האורתודקסיה המודרנית בארצות הברית.

עם זאת, היו רבנים רבים, גם כאלה שזוהו כמודרניים יחסית, דוגמת הרב שמשון רפאל הירש, אשר התנגדו לתנועת חובבי ציון וראו בה בריחה מההתמודדות האמיתית עם שמירת מצוות התורה וייעוד היהודים בזמן הגלות אשר צריך להתקיים בכל ארצות הפזורה של היהודים[8]. אחת הטענות המרכזיות שהופנתה נגד תומכי הציונות הייתה כי הם מביאים ל"דחיקת הקץ" ועוברים על שלוש השבועות.

הראי"ה קוק

Abraham Isaac Kook 1924
הרב קוק, 1924

אחד מהאישים שלהגותם נודעה השפעה מכרעת על הציונות הדתית הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכיהן כרב העיר יפו והמושבות ולאחר מכן כרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ ישראל. תלמידיו ותלמידי תלמידיו הפכו לכוח מרכזי בציונות הדתית והובילוה לאקטביזם ולמעורבות בחברה הישראלית.

הרב קוק פיתח טיעון תאולוגי שראה את החיובי מבחינה דתית בציונות, וטען שההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא "אתחלתא דגאולה" - תחילתה של הגאולה. עליה לארץ הייתה בעיניו בגדר חובה דתית לכל יהודי. לבו של טיעונו היה שהציונות היא למעשה חלק מ"תוכנית אלוהית" המכוונת מלמעלה, ולכן אינה מהווה כפירה, על אף שהיא מונהגת בידי חילונים.

הרב קוק הוצרך להשיב על הטענה שהועלתה בקרב החרדים המתנגדים לציונות, שאי אפשר לייחס לציונות כל משמעות דתית מפני שהיא מונהגת בידי חילונים, שמניעיהם מבוססים על לאומיות, ורצון להקים חברה סוציאליסטית חלוצית - ולא על רגשות דתיים ואמונה באלוהים. כתגובה לכך טען הרב קוק כי אף שהציונים החילוניים מכחישים כל זיקה דתית במעשיהם, הם מהווים למעשה כלי בידיו של אלוהים וממלאים את רצונו - חידוש היישוב בארץ ישראל, אף שאינם מודעים לכך. בכך הם גורמים לקירוב הגאולה ולביאת המשיח. ואכן עתידים החילונים, לדברי הרב קוק, לגלות ביום מן הימים שמעשיהם הונחו על ידי אלוהים ולחזור בתשובה.

פרופ' שלמה אבינרי בספרו "הרעיון הציוני לגווניו", סיכם את הטיעון של הרב קוק בנוגע לציונות החילונית: "וסופם של חלוצים אלה, המגששים בעוורון החילוניות, אך האור הגנוז שבהם מוליכם אל דרך הגאולה - סופם שמ'לא-לשמו' יגיעו 'לשמו'". ד"ר אבינועם רוזנק בספרו "הרב קוק" טען אף יותר מכך. לטענתו, יש פן במשנת הרב קוק, שראה בחילוניות ממד של קדושה הגבוה יותר מהקודש הנגלה (שמצוי ומבוטא לכאורה, בציבור הדתי). נמצא אפוא, שמצד תורת הסוד, החול נמצא ברמת קדושה גבוהה יותר מהקודש המצוי. בד בבד, הרב קוק האמין שניתן וצריך להביא חול זה להזדהות עמוקה עם תורה ומצוות שצריכים להכיל את הכל.

בנוסף לדבריו בנוגע להתיישבות בארץ וליחס לחילונים, התווה הרב קוק בתחומים רבים את השקפתה של הציונות הדתית. הוא הדגיש את הצורך לשלב את התורה בחיי המעשה וסבר כי הציונות הדתית אינה צריכה להסתגר בד' אמותיה אלא חובתה להיות חלק אינטגרלי מהחברה הכללית. הוא ראה בחיוב שילוב של לימודי חול בחינוך הדתי.

גם בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, שלאחר פטירתו מונה לתפקיד ראש ישיבת מרכז הרב, היה מנהיג רוחני בולט של הציונות הדתית ומורם של רבנים רבים. תלמידיו ייסדו את גוש אמונים.

הצטרפות לתנועה הציונית והקמת 'המזרחי'

עם ארגון הקונגרס הציוני הראשון על ידי תיאודור הרצל, הצטרפו דתיים רבים לתנועה הציונית. הרבנים בתנועה הציונית נטו לרוב אחרי הציונות המדינית[9], בה ראו יכולת שיתוף פעולה בין דתיים לחילוניים ודרך למנוע משבר סביב פעולות חינוך (קולטורה). בוועידת ציוני רוסיה בשנת 1898 דווח על 14 רבנים מתוך 140 צירים.

בשנת 1902 (תרס"ב) התאחדו הדתיים בתנועה הציונית בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס לסיעת המזרחי (ראשי תיבות של 'המרכז הרוחני'), על רקע חילוקי הדעות בעניין העיסוק של ההסתדרות הציונית בחינוך. השם שימר תנועה קודמת שהקים הרב שמואל מוהליבר. הרב ריינס הנהיג את התנועה עד למותו בשנת 1915. עם מנהיגיה של התנועה נמנו הרבנים חיים הירשנזון, יצחק ניסנבוים, מאיר בר-אילן, זאב יעבץ, יהודה לייב פישמן מימון. מהמזרחי פרשו קבוצה של ציונים-דתיים שדגלו גם בחלוציות ועבודת-אדמה, מעבר לציונות פשוטה, שנקראו "הפועל המזרחי".

תנועת המזרחי הדגישה את הקשר החזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, וחלקים בתנועת המזרחי ראו בהתעוררות הלאומית סימן דתי מובהק. רעיון זה פותח במיוחד על ידי הרב קוק.

השפעה חשובה על הציונות הדתית הייתה להקמתה של תנועת הנוער הדתית "בני עקיבא", אשר נוסדה כבר בשנת 1929, אך תפסה תאוצה בעיקר לאחר קום המדינה. התנועה חרתה על דגלה שילוב תורה ועבודה מתוך אידיאל והשתלבות במערכות המדינה.

הציונות הדתית אחרי קום המדינה

Kippot
כיפות סרוגות, אחד מסממני הלבוש המרכזיים של הציונות הדתית לאחר קום המדינה.

בשנים שאחרי קום המדינה מעמדה של הציונות הדתית היה בשפל, שכן רבים הרגישו כנחותים הן כלפי החרדים בדתיותם, והן כלפי החילוניים, בשל חלקם המועט יחסית בעמדות השפעה בצה"ל ובשירות הציבורי. ברבים ממוסדות הציונות הדתית לימדו רבנים חרדיים, מכיוון שלא היו מספיק רבנים ציוניים.

עם קום המדינה הייתה מפלגת המזרחי שותפה ל'חזית הדתית המאוחדת' ויוצגה בממשלה. ב-1955 התאחדה עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל - מפלגה דתית לאומית. מפלגה זו הייתה נוכחת מאז בכל מושבי הכנסת, ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20 קיבלה את הקו המדיני של מפא"י, תוך התמקדות בחקיקה דתית. ראשיה הבולטים בשנותיה הראשונות היו משה שפירא ד"ר יוסף בורג וזרח ורהפטיג.

לאחר מלחמת ששת הימים שינו חלקים נרחבים בציונות הדתית כיוון ופעלו בעוז, בהשפעת הרב צבי יהודה קוק, ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים להיאחזות ברמת הגולן והקמת התנחלויות בחלקי יהודה שומרון ועזה. מגורם שהיווה מעין מפלגת לוויין של מפלגת העבודה, הפכה הציונות הדתית לגורם מוביל, שגרר אחריו ראשי ממשלות מכל המפלגות ליישום הרעיון של התיישבות בארץ ישראל השלמה.

תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק הפכו לגורם מוביל בחינוך ובהובלת הציבור הציוני-דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים, לעיתים קרובות על חשבונם של בוגרי המוסדות החרדים. הקמת ישיבות תיכוניות ואולפנות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות השפיעה מאוד על התנועה וחיזקה את רמתה הדתית.

לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ישיבת הר עציון, בראשות הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין. הם הובילו קו מתון יותר מבחינה מדינית ופתיחות רבה יותר בנושאים כמו אקדמיה ומעמד האישה. גם בוגרי ישיבה זו והמוסדות שהוקמו ברוחה נטלו מקום מרכזי בציונות הדתית.

במהלך השנים חלו מספר פיצולים במפד"ל והתפצלו ממנה מספר מפלגות, כגון מפלגת תקומה. כיום, מיוצגות המפד"ל ותקומה בכנסת על ידי סיעת איחוד מפלגות הימין.

הציונות הדתית וצה"ל

IDF soldier put on tefillin
עשהאל לובוצקי, מפקד בחטיבת גולני בזמן מלחמת לבנון השנייה, מתפלל ומניח תפילין. בעשורים האחרונים עולה מספרם של הדתיים הלאומיים ביחידות הקרביות והקצונה של צה"ל.

לאחר מלחמת יום הכיפורים החל זרם מוגבר של דתיים לאומיים להתגייס ליחידות קרביות בצה"ל. בסוף שנות השמונים החלו לקום מכינות קדם-צבאיות תורניות המכשירות מבחינה רוחנית דתיים לאומיים לשירות מלא בצה"ל ומעודדות אותם לתרום ככל האפשר. לאבי המכינות נחשב הרב אלי סדן, שהקים את המכינה הראשונה, מכינת בני דוד ביישוב עלי. עוד קודם וגם לאחר מכן הוקמו ישיבות הסדר רבות, המשלבות במסלול של חמש שנים שירות קרבי מקוצר עם לימוד תורני. עקב צעדים אלה, גדל אחוז החיילים הדתיים לאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני הדתי[10].

כיום, הכיפות הסרוגות מהווים חלק ניכר בשדרת הפיקוד הזוטרה והבינונית של היחידות הקרביות בצה"ל, ויש להם נוכחות מוגברת ביחידות המובחרות של הצבא. ב-2007 פורסם כי כ-40 אחוזים מבוגרי קורס קצינים הם דתיים לאומיים[11][12].

בציונות הדתית ראו בכך תופעה מבורכת המעידה על כך שהכיפות הסרוגות נטלו את מקומם של בני הקיבוצים בתפקיד המסורתי של "החלוץ שלפני המחנה" והעלית האיכותית של המחנה הציוני, המוביל בהנהגה ובתרומה למדינה ולחברה[13].

בשמאל החילוני היו שהביעו חשש ממגמה זאת, בטענה שהדתיים הלאומיים משתלטים על תפקידי מפתח בצבא, ושהשתלטות כזו עלולה לסכן את המדינה במקרה של התנגשות אידאולוגית בין פסיקות הלכה של רבנים לפקודות צבאיות, בפרט על רקע הוראתם של רבנים דתיים לאומיים בולטים כי על החיילים הדתיים לסרב פקודה לפנות יהודים מבתיהם בתוכנית ההתנתקות ובמקרים של פינוי מאחזים. הסוציולוג הצבאי-פוליטי ד"ר יגיל לוי אף התבטא בבטאון "במחנה" כי "זהו מסלול מסוכן, כי המשימה מקבלת את הכותרת של קידוש השם, דבר שמאפיין ארגוני טרור"[14]. רבים בציונות הדתית סברו כי טענה זו נגועה בצביעות, שכן אנשי שמאל קראו כבר בשנות ה-80 לסירוב פקודה במקרה של פינוי ערבים מבתיהם. ולמעשה, בזמן פינוי גוש קטיף ועל אף קריאותיהם של רבנים בכירים בציונות הדתית, ובראשם הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו, רק מעטים נענו לכך, ורוב החיילים בני הציבור הדתי לאומי לא סירבו פקודה.

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות

מחקרים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יהודה לייב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 19. ישעיהו אביעד, תעודת המזרחי, בתוך: יוסף תירוש (עורך), הציונות הדתית – קובץ מאמרים, עמ' 134.
  2. ^ ישראל, תורה, ציון, עמ' 21.
  3. ^ הרב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 92.
  4. ^ על פי א' פישמן, מובא אצל: אשר כהן, הטלית והדגל, ירושלים תשנ"ח, עמ' 15.
  5. ^ עיינו: המספד בירושלים שבו חילק הרב קוק בין משיח בן יוסף, ברומזו להרצל, ובין משיח בן דוד
  6. ^ יוסף דב סולוביצ'יק, קול דודי דופק', ירושלים תשל"ד, עמ' 25.
  7. ^ על פי אשר כהן, הטלית והדגל, עמ' 16.
  8. ^ הרב שמשון רפאל הירש, אגרות צפון, ט, טו.
  9. ^ גאולה בת יהודה, הרב מימון בדורותיו, עמ' 52.
  10. ^ דב שוורץ, הציונות הדתית ורעיון האדם החדש, ישראל (כתב עת) 16, 2009, עמוד 154.
  11. ^ מאת רועי שרון ופליקס פריש, בלי כיפות על מגרש המסדרים, באתר nrg‏, 31 באוגוסט 2007
  12. ^ עמוס הראל13% מהמ"פים בצה"ל - מתנחלים; פי חמישה מחלקם באוכלוסייה, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2010
  13. ^ * פרופ' הלל וייס, החיל הדתי החדש בספרות העכשווית ובהקשר ספרות המלחמה העברית, ייעודי
  14. ^ קובי נחשוני, "יש פאניקה מריבוי הקצינים הדתיים בצה"ל", באתר ynet, 1 בפברואר 2009
  15. ^ ביקורת: מרדכי זלקין, ‏האב, הבן והציונות הדתית, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 148-143.
  16. ^ ביקורת: בנימין איש-שלום, ‏ציונות דתית בין אפולוגיה להתמודדות, קתדרה 90, דצמבר 1998, עמ' 149-145.
  17. ^ יצחק מור, ‏סקירת הספר, השילוח 2, דצמבר 2016
אולפנה

אוּלְפָּנָה היא בית ספר תיכון לבנות בזרם הממלכתי-דתי, שבו ניתן תגבור של לימודי תורה ופעילויות חברתיות. האולפנה מקבילה לישיבה התיכונית עבור בנים.

אמנה (ארגון)

אמנה היא תנועת ההתיישבות של "גוש אמונים". נוסדה בשנת 1979, במטרה ליישב את שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה (יש"ע), הגולן, הגליל והנגב. התנועה פועלת בעיקר להקמת התנחלויות חדשות ולפיתוח התנחלויות קיימות. מזכ"ל הארגון והאיש הדומיננטי בו הוא זאב חבר ("זמביש").

עיקר פעילותה של אמנה מתבטא ביזמות בנייה בהתנחלויות ביהודה ושומרון, באמצעות חברת הבת "בנייני בר אמנה חברה לבנין ופיתוח בע"מ".

חברה בת נוספת של אמנה היא "אל-ווטן", העוסקת ברכישת נדל"ן בשטחים.

לרגל 50 שנה לשחרור יהודה ושומרון, פרסמה התנועה את חזונה "ליישב מיליון יהודים ביהודה ושומרון".

אסיף (כתב עת)

אסיף - שנתון איגוד ישיבות ההסדר, הוא כתב עת תורני שיוצא לאור על ידי איגוד ישיבות ההסדר, וייעודו "להיות בית ועד המביא לידי ביטוי את היצירה התורנית הענפה של ישיבות הציונות הדתית, בימה מזמינה ופתוחה לדיונים ומחקרים משמעותיים ויסודיים".כתב העת נולד מתוך תחושה שכתבי העת של הישיבות, שרבים מהם גם הפסיקו את הוצאתם בשנים שלפני הוצאת כתב העת, אינם מצליחים למלא את מטרותיהם: למשוך את הלומדים בישיבות לכתיבה ומחקר משמעותיים, דבר שיתרום להתפתחותם ככותבים, יוצרים וחוקרים, ויתרום להתפתחות תחומי הלימוד השונים. בנוסף מטרתו של כתב העת היא ליצור במה משותפת לבירור סוגיות המעסיקות את עולם הישיבות הדתי לאומי במקום שכל ישיבה תעסוק בנושא זה רק בתוך גבולותיה.מערכת כתב העת כוללת כחמשה עשר רבנים ואברכים מכלל ישיבות הציונות הדתית, הן ישיבות הסדר והן ישיבות גבוהות. אחד מחברי המערכת היה הרב איתם הנקין. מעורכיו הראשיים ניתן למנות את הרב מיכאל רוטנברג.

הגיליון הראשון של כתב העת יצא לאור בשנת תשע"ג (2013) והוא יוצא מאז אחת לשנה. כל גיליון מחולק לשני כרכים: כרך בנושא תלמוד והלכה וכרך בנושא תנ"ך ומחשבה.

בצלאל סמוטריץ'

בצלאל יואל סְמוֹטְרִיץ' (נולד ב-27 בפברואר 1980, י' באדר ה'תש"מ) הוא שר התחבורה, יושב ראש מפלגת האיחוד הלאומי - תקומה וחבר הכנסת מטעמה. היה חבר הכנסת מטעם האיחוד הלאומי גם בכנסת העשרים וה-21, מטעם סיעות הבית היהודי ואיחוד מפלגות הימין.

בעבר שימש מנהל הפעילות של תנועת רגבים ומנהל ישיבת קדומים. עורך דין בהכשרתו.

בשבע

בשבע הוא שבועון דתי-לאומי המופץ חינם, בעריכת עמנואל שילה, שיוצא לאור החל מ-19 ביולי 2002.

גוש עציון

גּוּשׁ עֶצְיוֹן הוא שמה של קבוצת יישובים יהודיים מדרום לירושלים, בין בית לחם לבין חברון. ניסיונות ההתיישבות היהודית באזור החלו ב-1927. ארבעה קיבוצים שהוקמו בגוש בשנים 1943–1947 נחרבו במלחמת העצמאות. לאחר מלחמת ששת הימים חודשה ההתיישבות היהודית בגוש עציון, וכיום מתגוררים בגוש כ-90,000 אזרחים ישראלים (רובם בביתר עילית). מרבית היישובים, למעט היישובים ביתר עילית ואפרת משתייכים למועצה אזורית גוש עציון.

האזור נקרא על שמו של שמואל צבי הולצמן (הולץ בגרמנית הוא עץ).

גרעין תורני

גרעין תורני הוא קבוצה של משפחות או יחידים מתוך הציונות הדתית שמתארגנים לגור ביחד באזור בעל אוכלוסייה יהודית או דתית מועטה, מתוך מטרה לחזק את הזיקה ליהדות באותו המקום, ליצור אינטגרציה ולהניע שינוי חברתי. הגרעינים מבוססים לרוב על כולל אברכים או ישיבה העומדת במרכזם. גרעינים רבים מקימים מוסדות חינוך ותרבות, הן לגילאים הצעירים והן למבוגרים.

דתיים לאומיים

דתיים־לאומיים (בקיצור: דתיים) הוא שם כולל לקבוצה בחברה הישראלית, הרואה עצמה מחויבת לשמירת ההלכה והמסורת היהודית, ומתוך כך תומכת בציונות ובהשתלבות אקטיבית בחברה הכללית במדינת ישראל.

קבוצה זו היא המשכה של הציונות הדתית, אשר שורשיה בסוף המאה ה־19. ציונים־דתיים הוא שם נרדף לדתיים־לאומיים. בעגה הישראלית קרויים לעיתים הדתיים לאומיים בשם "סרוגים" או בני "הכיפות הסרוגות", בשל סוג הכיפה שחובשים רוב אנשי הקבוצה.

הקבוצה השמרנית יותר בציבור זה מכונה "חרדים לאומיים" (או "תורניים לאומיים"). קבוצה זו מאופיינת בייחוס חשיבות רבה יותר ללימוד תורה ולהקפדה בקיום מצוות, ביחס מסויג יותר כלפי תרבות חילונית ובתפיסת עולם לאומית וימנית יותר.

לפי נתוני הלמ"ס משנת 2016 כ־16% מהתושבים היהודים בישראל מגדירים את עצמם כדתיים.

הצופה

הצופה היה יומון ישראלי בעל אופי דתי-לאומי שיצא לאור במשך 71 שנה, מ-1937 ועד 2008, אז התמזג עם העיתון מקור ראשון.

הקיבוץ הדתי

תנועת הקיבוץ הדתי היא תנועה המאגדת 16 קיבוצים ו־7 מושבים שיתופיים של הציונות הדתית. ב-23 היישובים של התנועה מתגוררים למעלה מ-15,000 נפשות. 7 מתוך 16 קיבוצי התנועה נחשבים לקיבוצים שיתופיים, בעוד 9 קיבוצים עברו תהליכי הפרטה שונים.

חינוך ממלכתי דתי

חינוך ממלכתי-דתי (חמ"ד) ניתן בישראל על פי חוק חינוך ממלכתי משנת 1953 בבתי ספר המוגדרים בתור "ממלכתיים דתיים" ("ממ"ד") לעומת החינוך ה"כללי" החילוני. הוא הוקם על בסיס "זרם המזרחי" - זרם החינוך של תנועת המזרחי שהוקם בשנת 1902 ופעל כזרם חינוך רשמי בהסתדרות הציונית בתקופת המנדט הבריטי ועד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי.

חנן פורת

הרב חנן פורת (ט"ו בכסלו ה'תש"ד – ו' בתשרי ה'תשע"ב, 12 בדצמבר 1943 – 4 באוקטובר 2011) היה איש חינוך והגות ישראלי וחבר הכנסת, יו"ר האיחוד הלאומי. נמנה עם מחדשי ההתיישבות היהודית בגוש עציון ומקימי גוש אמונים.

חרדים לאומיים

חרדים־לאומיים (בראשי תיבות חרד"לים) כפי שהם מכונים בעיקר בידי אחרים, או תורניים לאומיים, הם קבוצה בציבור הדתי לאומי בישראל אשר הגדרתה סובייקטיבית וישנם ויכוחים על שמה ועל גבולותיה. הקבוצה בעלת מאפיינים שמרניים יותר והקפדה הלכתית הקרובה יותר לציבור החרדי ביחס לשאר הקבוצות בציבור הדתי לאומי. מרבית אנשי הקבוצה מזהים עצמם כציונים נלהבים וחשים כלפי סוגיית ארץ ישראל השלמה מחויבות דתית, בניגוד לציבור החרדי, ואינם רואים את עצמם כחלק מהציבור החרדי.

ישיבה תיכונית

ישיבה תיכונית היא ישיבה לגיל תיכון שמשלבת לימודי קודש ולימודים תיכוניים (לימודי חול) לתעודת בגרות.

מכון מאיר

מכון מאיר הוא בית מדרש ומרכז תורני בירושלים ללימודי יהדות בדרכו של הרב קוק, המיועד בעיקר לחוזרים בתשובה. ממוקם בשכונת קריית משה. משתייך לזרם הדתי לאומי.

המכון קרוי על שם אליעזר מאיר ליפשיץ שנפל במלחמת יום הכיפורים. הוא הוקם בשנת תשל"ד (1974) על ידי הרב דב ביגון הממשיך לעמוד בראשו. במכון קיימות מחלקות לדוברי עברית, רוסית, אנגלית, ספרדית וצרפתית. לומדים בו כארבע מאות תלמידים. כמו כן ישנו במכון אולפן גיור, מסגרת נפרדת לבנות הנקראת מכון אורה שבה לומדות כשישים בנות, ואולפן לעולים חדשים בשיתוף עם משרד החינוך.

מפד"ל

המפלגה הדתית-לאומית (בראשי תיבות: מפד"ל) הייתה מפלגה ישראלית ציונית דתית. המפד"ל ייצגה את הציונות הדתית והציבור הדתי-לאומי. היא חרתה על דגלה את הציונות, יהדות, תורה, אהבת ישראל ובעשורים האחרונים גם את ארץ ישראל השלמה. היא שויכה לצד הימני של הקשת הפוליטית. עד המהפך ב-1977 ועליית הליכוד לשלטון הייתה המפד"ל מקורבת יותר לצד השמאלי של המפה, והצטרפה לרוב הממשלות בראשות מפא"י והמערך. המפד"ל הוקמה ב-1956 כאיחוד של מפלגות "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" ובשנת 2008 התמזגה למפלגת הבית היהודי, מפלגה שהייתה אמורה לאגד מספר מפלגות ימין, אך האיחוד נכשל ועם פרישת שאר מרכיביה הפכו מוסדות המפד"ל למוסדות הבית היהודי, גוף שלא נרשם ברשם המפלגות. ב-2012 הצטרפה מחדש האיחוד הלאומי - תקומה לבית היהודי והמפד"ל הפכה למרכיב העיקרי ברשימה. בבחירות לכנסת ה-21 הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית רצו ברשימה משותפת שנקראה איחוד מפלגות הימין, כך שלמעשה כיום המפד"ל בלבד נקראת הבית היהודי.

מפלגת אח"י

מפלגת אח"י (ראשי תיבות של: ארץ, חברה, יהדות; בשמה הקודם: ציונות דתית לאומית מתחדשת) היא מפלגה ציונית-דתית-לאומית שהוקמה על ידי פורשי המפד"ל בכנסת ה-16. המפלגה היוותה בעבר חלק מהאיחוד הלאומי ובכנסת ה-17 הייתה חלק מרשימת האיחוד הלאומי-מפד"ל ומהבית היהודי. הפכה לסיעה עצמאית בכנסת, ובבחירות לכנסת השמונה עשרה והעשרים ואחת רצה עם הליכוד ברשימה משותפת, אך בהמשך התפלג הח"כ היחיד שלה, אלי בן-דהן.

סיני (כתב עת)

סיני הוא "ירחון דתי לאומי לתורה למדע ולספרות", כתב עת מדעי-הלכתי למאמרים בנושאים תורניים, ספרותיים, נושאים הקשורים בארץ ישראל ומצוות יישובה, ארכאולוגיה, חקר תפילה, פיוטים ומנהגים, (רבים מהם על סמך מחקרי גניזת קהיר) ועוד. כתב העת יוצא לאור ברציפות, שש פעמים בשנה (למרות השם "ירחון") מאז 1937 בהוצאת מוסד הרב קוק.

תנועת המזרחי

הסתדרות המזרחי היא תנועה פוליטית ציונית דתית, שקמה בשנת 1902.

לאחר החלטת הקונגרס הציוני שעל הציונים לעסוק בחינוך ציוני חילוני, קבעה קבוצת ציונים דתיים בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס שרק בשמירת המצוות יישמר העם היהודי. הקבוצה החליטה להמשיך ולפעול על-פי עקרונותיה במסגרת התנועה הציונית.

ב-22 בינואר 1957 התאחדה עם הפועל המזרחי ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי".

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן-צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.