צידון

צִידוֹןערבית: صيدﺍ, צַיְדָא) היא העיר השלישית בגודלה בלבנון. היא שוכנת לחוף הים התיכון, כ-48 קילומטר מדרום לביירות וכ-40 קילומטר מצפון לצור. האוכלוסייה, במטרופולין, מונה כ-250 אלף תושבים, רובם מוסלמים שיעים[דרוש מקור], וחלקם סונים או נוצרים.

העיר היא מרכז תעשייתי ומסחרי חשוב, ונמצאים בה בתי זיקוק ומסוף נפט המובל מחצי האי ערב לים התיכון.

צידון
صيدﺍ
SidonNewCity
העיר החדשה בצידון
מדינה לבנון  לבנון
מחוז מחוז דרום לבנון
נפה נפת צידון
תאריך ייסוד המאה ה-14 לפני הספירה
שטח 7 קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 80,000
 ‑ במטרופולין 266,000
קואורדינטות 33°33′39″N 35°22′19″E / 33.560833°N 35.371944°E
אזור זמן UTC +2

היסטוריה

צידון נזכרת לראשונה בסביבות המאה ה-14 לפני הספירה, ולאחר מכן בתנ"ך. בסוף האלף הראשון לפנה"ס הייתה צידון אחת מהערים הפיניקיות החשובות, מסחרה של צידון התפשט לערי החוף של הים התיכון, אך מאוחר יותר איבדה את הבכורה בפיניקיה לצור.

עם עליית ממלכת אשור, הכניע שלמנאסר את העיר הסמוכה צור ונעזר בצי האניות של צידון מאוחר יותר מרדה גם צידון באשור, הוחרבה על ידי סנחריב יחד עם ממלכת ישראל, והובאו אליה עמים מארצות כבושות אחרות, סביב 600 לפנה"ס מרדה צידון יחד עם צדקיהו מלך יהודה ונחרבה על ידי נבוכדנאצר. ולאחר מכן, העיר נכבשה על ידי הקיסרות הרומית. בימי בית שני התקיימה בה קהילה יהודית קטנה.

בימי הביניים נכבשה העיר על ידי הערבים והצלבנים. ב-4 בדצמבר 1110 צידון נכבשה על ידי המלך בלדווין הראשון, מלך ירושלים והמלך הנורווגי סיגורד הראשון. צלאח א-דין כבש אותה מידי הצלבנים בשנת 1187, אבל צלבנים גרמנים החזירו אותה לשליטה נוצרית במסע הצלב של שנת 1197. צידון נשארה מעוז צלבני חשוב עד שלבסוף נהרסה על ידי הערבים ב-1249. בשנת 1260 הגיעו המונגולים אל העיר ומפקדם קיטבוקה שלח כוח קטן לקבל פיצויים מהעיר, ז'וליין דה גרנייה שהיה אז נסיך צלבני ושלט על העיר ועל הבופור השתלט על הכוח המונגולי, בתגובה הרס קיטבוקה את העיר. עם זאת ניתן לראות את החומה שהוקמה בעיר בימי הצלבנים וכן את מבצר הים, מצודה צלבנית היושבת על אחד האיים הסמוכים לעיר.

בעת החדשה נכללה צידון במדינת לבנון. בעקבות מלחמת העצמאות ברחו אליה פליטים פלסטינים. העיר נכללה באזורי הלוחמה במלחמת האזרחים בלבנון ובמלחמת לבנון הראשונה.

יהדות צידון

הנוסע בנימין מטודילה (1170-1168) מספר על קהילה יהודית קטנה בצידון, כעשרים יהודים. במאה ה-16 ועד המאה ה-19 דיווחו נוסעים נוצרים על קהילה יהודית ולה בית כנסת.[1] על פי מפקד מונטיפיורי ב-1839, מנתה הקהילה היהודית 300 נפש. הכומר האנגלי וודקוק (W. J. Woodcock) תיאר את הנשים היהודיות בצידון: "רבות מן הנשים חובשות שביסים גבוהים ונוצה שחורה או גדיל יורד להן משני צדי הפנים בדומה לאלו שבדמשק. וראיתי מהן רבות שהן יפות-תואר ביותר".[2]

בתקופת המנדט הצרפתי בלבנון, בשנות ה-30 של המאה ה-20, פעלה בצידון קהילה יהודית משגשגת של כ-3,000 איש. לאחר תחילת מלחמת האזרחים בלבנון, מ-1975, עזבו מרבית היהודים את העיר. בית הכנסת צידון, אחד העתיקים בעולם, נזנח, וכך גם בית הקברות היהודי בעיר.

גלריה

ZiddonPt1982b

מבצר הים בנמל צידון בסיור אנשי מספן המודיעין הימי, אוגוסט 1982.

ZiddonPt1982c

החוף נמל צידון בסיור אנשי מספן המודיעין הימי, אוגוסט 1982.

הערות שוליים

  1. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 96, 285, 347, 365, 383, 393, 503, 514.
  2. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 580, הערה 38.
24 בנובמבר

24 בנובמבר הוא היום ה-328 בשנה, (329 בשנה מעוברת), בשבוע ה-48 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 37 ימים.

4 בדצמבר

4 בדצמבר הוא היום ה-338 בשנה (339 בשנה מעוברת), בשבוע ה-49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 27 ימים.

איזבל

אִיזֶבֶל בת אתבעל מלך צידון, הייתה מלכת ממלכת ישראל מתוקף נישואיה למלך אחאב כחלק מברית הידידות שנכרתה בין מלכות צור וישראל, כפי שמסופר בספר מלכים א' טז לא.

אל-אוואלי

נהר אל-אוואלי (בערבית: نهر الاولي, תעתיק מדויק: "נהר אלאולי", בעברית נקרא גם: נהר האוואלי) הוא נהר בדרום לבנון. זורם מהר הלבנון מערבה ונשפך לים התיכון מצפון לצידון.

הנהר מנקז אליו את חלקם הדרומי והמזרחי של הרי השוף ואת חלקו המזרחי של הר הלבנון. לנהר שני מקורות עיקריים: היובל הארוך, נהר אל-בארוכ, יוצא מג'בל ברוך וזורם דרום מערבה, שם הוא מתחבר ליובל קצר יותר, נהר אל אראי (Nahr al Aaray), אשר יוצא ממזרח לג'זין וזורם צפונה. שני הנחלים יוצרים את האוואלי אשר זורם מערבה במסלול מפותל.

חלק נכבד ממימיו של האוואלי מגיע בעצם מנהר הליטני באמצעות פרויקט מנהרת מרכבה אשר חוצה את הר הלבנון ומנצלת את הפרשי הגובה בין הליטני הזורם בבקאע ובין המורדות המערביים של הר הלבנון. המנהרה מתחילה בקצהו הדרומי של אגם קרעון, עוברת מערבה שישה ק"מ מתחת לאדמה, שם היא מגיעה לתחנת כוח תת-קרקעית. המים נופלים בצינור מגובה של 140 מטר ומפעילים שתי טורבינות המייצרות חשמל. משם המים ממשיכים מערבה במנהרה נוספת באורך של 17 ק"מ ונופלים מגובה של 420 מטר לתחנת כוח נוספת. בהמשך, קיימת תחנת כוח שלישית בה המים יורדים 150 מטר נוספים. סך הכול מופקים מהמפעל ההידרואלקטרי 190 מגוואט המשמשים את ביירות, צידון, צור וחלק גדול מהאזור שבין מקורות האוואלי ורצועת החוף. לאחר תחנת הכוח השלישית מוזרמים מי הליטני אל אפיק נחל האראי, אחד ממקורות האוואלי, הזורם מזרחית לג'זין, ומוסיפים אליו כ-500 מיליון מטר מעוקב מים בשנה. בכך מהווים מי הליטני את עיקר המים הזורמים בערוץ האוואלי. עיקר השימוש במי הליטני הוא בחורף בעת שהקיבולת של אגם קרעון יורדת. מי האוואלי משמשים גם את ביירות ואת ערי החוף, ועל ידי שליטה בהם ובתחנות הכוח של פרויקט מנהרת מרכבה היו לצה"ל כלי נשק אסטרטגיים רבי עוצמה כששלט באזור בשנים 1982–1985.

סכר על האוואלי באזור הכפר ביסרי שמצפון-מערב לג'זין נמצא בתהליכי בנייה.

סמוך לשפך הנהר נמצאים שרידי מקדש אשמון מהתקופה הפיניקית, מקדש המוקדש לאל אשמון. במאה ה-17 השתמש השליט הטורקי, האמיר פחרדין, באבני המקדש כדי לבנות גשר על הנהר. כיום, לאחר שהגשר נהרס מספר פעמים, נותרו רק אבני הבסיס של הגשר כעדות לגשר הטורקי.

ב-1976, בעת כניסת הצבא הסורי ללבנון, בעקבות מלחמת האזרחים השנייה, הפך אפיק הנהר ל"קו האדום" שחצייתו על ידי הסורים אמורה הייתה לגרור תגובה צבאית ישראלית. לאורך 20 השנה בהן שהו הסורים בלבנון, הם לא חצו את קו האוואלי דרומה.

שפך הנהר, מצפון לעיר צידון, היה זירת קרב באחד ממהלכי הפתיחה של מלחמת שלום הגליל. בליל ה-6 ביוני 1982 התבצעה נחיתת סער אמפיבית של כוחות שייטת 13, חטיבת הצנחנים ויחידות שריון של צה"ל. לאחר קרב שנערך באתר הנחיתה מול כוחות של אש"ף, בו נטלו חלק גם מטוסי חיל האוויר ושייטת ספינות הטילים של צה"ל, השתלטו הכוחות הישראלים על אזור הנחיתה והחלו בתנועה לכיוון דאמור. פעולה זו גרמה לניתוק כוחות אש"ף בדרום לבנון ממפקדותיהם בביירות.בתחילת ספטמבר 1983 נסוגו כוחות צה"ל מהרי השוף ומאזור ביירות דרומה, וייצבו את עצמם על קו האוואלי. נסיגה זו היוותה את יריית הפתיחה למאבק מזוין בין הדרוזים והמרונים בהרי השוף. במאבק זה, שכונה מלחמת ההרים, היו מעורבים כוחות של צבא לבנון ואפילו של צבא ארצות הברית. כוחות צה"ל שהו על קו האוואלי עד חודש מאי 1985 עת נסוגו אל רצועת הביטחון.

אריה צידון

אריה צידון (צימֶל) (נולד ב-15 ביולי 1939 בחיפה) הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת תת-אלוף, שכיהן כמפקד סיירת חרוב וכמפקד חטיבת הצנחנים.

ביירות

בֵּיירוּת (בערבית: بيروت, תעתיק מדויק: בירות; בצרפתית: Beyrouth) היא בירת לבנון והגדולה שבעריה. מספר תושבי העיר רבתי, כולל הפרברים, עומד על כשני מיליון נפש ושטחה כ-20 קמ"ר, ובצירוף הפרברים - כ-67 קמ"ר.

העיר שוכנת לחופי הים התיכון על חצי אי, וממזרח לה הרי הלבנון. בעבר הייתה עיר נמל מפורסמת ועד שנות ה-70 מרכז תרבותי ופיננסי של המזרח התיכון. ביירות ספגה נזק קשה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, אולם במהלך שנות ה-90 חל שיפור הדרגתי במצבה הכלכלי והיא שבה להיות מרכז כלכלי ותיירותי. שיפור זה נעצר במלחמת לבנון השנייה שבה נגרם נזק ניכר לעיר עצמה ולמעמדה כאתר תיירות, ובקיץ 2007 לא הגיעו לעיר אלא תיירים מועטים.

שמה של העיר הוא גלגול של השם הכנעני הקדום בְּאֵרוֹת, שמשמעותו זהה למשמעות העברית של המילה. זה היה שמה של העיר הכנענית העתיקה שנבנתה במקום שבו נמצאת ביירות. ביירות שימשה בירת התרבות הערבית לשנת 1999 והוכרזה כאחת משבע הערים המופלאות של העולם ב-2014.

גח"ל

גוש חרות ליברלים או גח"ל, היא סיעה שהוקמה ב-25 במאי 1965 על ידי תנועת החרות והמפלגה הליברלית לקראת הבחירות לכנסת השישית. בשלהי הכנסת החמישית מנתה הסיעה 27 ח"כים, 17 מחרות ו-10 מהליברלים. בבחירות לכנסת הששית זכתה גח"ל ב-26 מנדטים, אך במהלך הקדנציה פרשו ממנה ארבעה ח"כים בראשותו של שמואל תמיר והקימו את המרכז החופשי. בבחירות לכנסת השביעית ב-1969 שוב זכתה ב-26 מנדטים. לקראת הבחירות לכנסת השמינית ב-1973 הפכה גח"ל למרכיב העיקרי של הליכוד, כשנוספו אליה הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי ותנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה.

בראש הסיעה עמד מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות. שתי המפלגות שהרכיבו את גח"ל המשיכו לשמור על עצמאותן הארגונית.

בשנת 1967, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הצטרפה גח"ל לממשלתו של לוי אשכול ובה נתמנו בגין ויוסף ספיר לשרים ללא תיק. הסיעה נשארה גם בממשלתה של גולדה מאיר, אך פרשה ב-4 באוגוסט 1970 בעקבות תוכנית רוג'רס.

דרום לבנון

דרום לבנון (בערבית: جنوب لبنان, תרגום מילולי לעברית: ג'נוב לובנאן) הוא חלקה של לבנון הסמוך לגבולה עם ישראל. אזור זה כולל את מחוז דרום לבנון ומחוז אל-נבטיה. יש הכוללים באזור זה גם את דרומו של מחוז אל-בקאע.

הערים העיקריות בדרום לבנון הן צור, צידון ואל-נבטיה. יישובים בולטים נוספים הם מרג' עיון, חצביה ובינת ג'בייל. מרבית אוכלוסיית דרום לבנון היא שיעית ולכן המפלגות הפוליטיות הדומיננטיות באזור הן חזבאללה ובמידה פחותה אמל.

יותר מאשר משמעות גאוגרפית, יש לאזור משמעות פוליטית, בשמשו שדה קרב בעימותים בין ישראל ללבנון ולכוחות הפועלים בה, כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי.

השרון

השרון, המכונה גם מישור החוף התיכון, הוא חבל ארץ בארץ ישראל. מבחינה אדמיניסטרטיבית, השרון היא אחת מארבע הנפות של מחוז המרכז, אולם אין חפיפה מלאה בין השטח האדמיניסטרטיבי של נפת השרון במחוז המרכז לבין השטח של השרון כחבל ארץ.

בכתובות מצריות על מסעו של אמנחותפ השני לארץ כנען, שעבר גם בשרון, נקרא האזור "פא-עמקו סרן" (עמק שרון), בכתובת אשמונעזר של מלך צידון מהמאה ה-5 לפנה"ס נכתב: "ועוד נתן לנו אדון המלכים, את דאר ואת יפו, ארצות הדגן האדירות אשר בשדה שרון". על פי הכתובת הזאת, יפו הייתה חלק מהשרון. והשרון היה אסם התבואה של צידון.

ז' בטבת

ז' בטבת הוא היום השביעי בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בז' טבת היא

ברב השנים פרשת ויגש. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום חמישי פרשת בר המצווה היא פרשת ויחי.

זבולון

זְבוּלוּן לפי ספר היובלים, נולד ב-ז' בתשרי אקצ"ח (2,198 לבריאת העולם) ומת בן מאה ועשר שנים.

הוא בנו העשירי של יעקב, ובנה השישי של לאה, המהווה את השבט השישי משבטי ישראל.

חלבא

חלבא (בערבית: حلبا) היא עיירה בצפון לבנון המשמשת כבירת מחוז עכאר. היישוב הוקם ב-1886 על ידי מוחמד פאשה(ער') שהיה הנציב העות'מאני בלבנט. אוכלוסיית העיירה היא 4,526 תושבים נכון למפקד התושבים שנערך ב-2008.

העיירה ממוקמת בבקעת עכאר סמוך לנחל ארקא, נמצאת בסמוך לגבול סוריה-לבנון, במקום שוכן מטה הלוגיסטיקה של הצלב האדום בצפון לבנון ודרום סוריה ומטה המחלקה לפיתוח בינלאומי של בריטניה .

אוכלוסיית העיר מורכבת ממוסלמים סונים, נוצרים יוונים אורתודוקסים ונוצרים מארונים, כמו כן קיימים בחלבא שני מסגדים, כנסייה יוונית וכנסייה מארונית.

בחלבא קיימים מבנים עתיקים ומבצרים מתקופת האימפריה הרומית, העיירה ממוקמת כ-22 קילומטרים צפון מזרחית לטריפולי ו-87 קילומטרים מהבירה ביירות.

טייסת 119

טייסת 119, המכונה גם "טייסת העטלף" היא טייסת מטוסי קרב בחיל האוויר הישראלי. כיום מפעילה הטייסת מטוסי F-16I ("סופה") מבסיס רמון. המוטו של הטייסת הוא: "ביום בליל ובערפל - אנחנו טסים גם כשהציפורים הולכות ברגל".

יואש צידון

יואש צידון (צ'אטו) (28 בנובמבר 1926 – 8 ביולי 2015) היה מפעילי ההעפלה, מראשוני טייסי הקרב בחיל האוויר וחבר הכנסת ה-12.

כנען (דמות מקראית)

כְנַעַן הוא דמות מקראית הנזכרת בפרשת נח שבספר בראשית כאחד מבניו של חם, בן נח, שהיה אבי העמים הכנענים.

לבנון

לְבָנוֹן או בשמה הרשמי הרפובליקה הלבנונית (בערבית: الجمهوريّة اللبنانيّة, אָלְגֻ'מְהוּרִיַּה (אל)לֻבְּנַאנִיַה; בצרפתית: République libanaise) היא מדינה ערבית במזרח התיכון. המדינה גובלת בישראל בדרום, בסוריה במזרח ובצפון, ובים התיכון במערב. שטחה כ-10,400 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ-6.1 מיליון בני אדם (2018) - המשתייכים לדתות ועדות שונות. ההיסטוריה המודרנית שלה רוויית סכסוכים אתניים ומלחמות אזרחים על שליטה, שטח ומשאבים, ומעורבות שכנותיה והמעצמות בנעשה בה, עקב השלטון המרכזי החלש שלא הצליח לאכוף את מרותו על מלוא שטחה. רוב הלבנונים הם בני דת האסלאם (כולל המיעוט הדרוזי שנספר כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית).הארץ נקראת כך, על-שם הר הלבנון, בעל הצבע הלבן, והוא גם שמה המקראי, ושמה של הארץ גם בשפות אחרות, כולל ערבית. בערבית הוא נכתב لُبْنَان ונהגה: לֻבְּנָאן (ערבית ספרותית) או לְבְּנֵין (ערבית סורית). בצרפתית: Le Liban. השפה הרשמית של לבנון היא הערבית, ושפה נוספת שמוכרת בה היא צרפתית.

נחלת שבט אשר

נַחֲלַת שֵׁבֶט אָשֵׁר, היא החלק מארץ ישראל, שנקבע בהגרלת נחלתם של שבטי ישראל כנחלתו של שבט אשר. הנחלה ממוקמת בצפון-מערב ארץ ישראל לאורך חופו של הים התיכון. הנחלה עלתה בגורל החמישי. ספר יהושע, פרק י"ט, פסוקים כ"ד-ל"א.

המקרא מתאר את גבול שבט אשר, מקטעי גבולות ומרשימות ערים, אשר חלק מהן, ערי גבול אשר מציינות את גבול השבט. בתחום נחלת שבט אשר עמק עכו, צפונית לכרמל ונקודתו הצפונית ביותר בעיר צידון. גבולו המזרחי של השבט אינו מוגדר, אך יש המשערים כי הוא ממשיך בגבול הגליל המערבי בקו כבול - קנה. תחום גבולו נתחם בגבול נחלת שבט זבולון. בתחום נחלת אשר נכללות ערי הכנעני: עכו, צידון, אחלב אכזיב, חלבה, אפק ורחוב. שבט אשר לא הגיע להתגבשות הנחלה כגוש אחיד. היאחזותו הייתה בקרקעות הפנויים בין ערי הכנענים ככתוב בספר שופטים א', ל"ב: "וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ."

מיקום נחלת אשר יצר קושי כי היא נמצאה בדרומה של פיניקיה. פיניקיה לא הייתה בשליטת ישראל אלא רק בתקופתו של דוד ובתחילת מלכות בנו שלמה, אשר נתן אותה לחירם מלך צור. שמואל אחיטוב טוען כי ניתן לשער שלפני המחבר המקראי היה מסמך מימי הממלכה המאוחדת, אשר בו תיאור הנציבות התשיעית בממלכת שלמה, וזאת בדומה לכתוב המתאר את נחלת שבט דן (ספר יהושע, פרק י"ט, פסוקים מ'-מ"ח) ולכן אין הכתוב מוסר מידע על גבול בין נחלות אשר וזבולון וזאת כי שני השבטים היו מאוחדים.

סולימאן פאשה

סולימאן פאשה (בערבית: سليمان باشا; בסביבות 1750 – אוגוסט 1819), המכונה "אל-עאדל" (العادل - "עושה הצדק"), היה מושל עכו כוואלי של צידון בשנים 1819-1805.

פיניקים

פיניקים היו עמים כנעניים ממוצא שמי, אשר ישבו במקור ברצועת חוף צרה המשתרעת בין רמיתה (לטקיה של היום) בצפון סוריה ועד העיר עכו, ומאוחר יותר גם לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל.

ההתיישבות הפיניקית הראשונה לאורך החוף הלבנוני החלה בסביבות האלף השלישי לפנה"ס ובדומה לעמים כנעניים אחרים התגוררו הפיניקים בערי מדינה, אשר המרכזיות בהן היו צור, צידון וגבל, שברוב המקרים היו יריבות זו לזו. עם זאת, היה הבדל משמעותי אחד בין כנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים. הפיניקים היו יורדי-ים שיסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה. בין המושבות המפורסמות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלה, בייחוד קרתגו, היו מהיריבות המרות של רומא.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.