צבי גרץ

צבי (היינריך) הירש גְרֶץגרמנית: Heinrich Hirsch Graetz;‏ 31 באוקטובר 18177 בספטמבר 1891),היה מההיסטוריונים היהודים הבולטים ביותר במאה ה-19 ואיש מחשבת ישראל. נודע במיוחד בזכות חיבורו המונומנטלי "דברי ימי ישראל" והיה מזוהה עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה היהדות הקונסרבטיבית.

Heinrich Graetz
צבי גרץ
Grobowiec-HeinrichGraetz
קברו של גרץ בבית הקברות היהודי העתיק בברסלאו

ביוגרפיה

גרץ נולד בעיירה קשונז' במחוז פוזן (אז בפרוסיה (כיום בפולין), בכור ליעקב גרץ, קצב בעיירה. בילדותו עברה משפחתו לזרקוב ושם החל את לימודיו בבית הספר. בשנים 18311836 למד בישיבה בוולשטיין. הוא למד בעצמו לימודי חול ושפות. עם תום לימודיו ניסה לעבור לפראג על מנת להתכונן שם ללימודים אקדמיים, אך נדחה בידי השלטונות.

עקב כך פנה במכתב לרב שמשון רפאל הירש, אז רבה של העיר אולדנבורג, שהרשימו מאוד בחוברת "אגרות צפון" שכתב. הרב הירש הסכים לקבלו בביתו כתלמיד ועוזר ספרותי. גרץ שהה בביתו של הרב הירש ממאי 1837 ועד יולי 1840. הרב הירש היה ממתנגדי תנועת ההשכלה והרפורמה ובין אלו שהשפיעו על תנועת אגודת ישראל. לאחר מכן קיבל משרה כמורה פרטי אצל משפחה באוסטרובו, על מנת לאסוף כסף ללימודים אקדמיים.

באוקטובר 1842 החל את לימודיו, לאחר שקיבל אישור מיוחד (כיוון שלא סיים לימודים בגימנסיה, כנדרש) באוניברסיטת ברסלאו. באוניברסיטה למד היסטוריה, פילוסופיה, מדעי המזרח ופיזיקה. בתקופת לימודיו התפרסם במאמריו כנגד התנועה הרפורמית וכמה מבכירי הוגיה, כמו אברהם גייגר ושמואל הולדהיים. גרץ התוודה כי הוא חש "שנאה אישית" כלפי גייגר; מפעלו ההיסטורי היה בעיקר מענה לפרשנות של הלה לתולדות ישראל.[1] עמדתו בלטה במיוחד בשל כך שבמישור הדתי הצר, הסכים עם הרפורמים הרבה יותר מאשר עם הזרמים השמרניים. התנגדותו המרה לתנועה נבעה ממה שראה כנטישת ייחודם של היהודים לטובת התעקשות ליברלית, ברוח האמנציפציה, על טמיעה בגרמניות.[2] הרפורמים מצדם ראו בו דו-פרצופי: "גרץ עוטה טלית בתפילה בעוד שבקולמוסו תקף ללא רחם את האמונה באלוהיות התנ"ך, והוא עוד מעז לקרוא להולדהיים צבוע ועוכר ישראל. כל הפוסל במומו פוסל."[3] באפריל 1845 סיים את הדוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת יינה. את עבודת הדוקטורט, שהתפרסמה ב-1846, בנושא "גנוסיס והיהדות", כתב בלטינית. באוגוסט 1845 פרסם מכתב ברכה לרב זכריה פרנקל כשהלה פרש מהאסיפה שארגנו הרפורמים בפרנקפורט במחאה על ההצהרה כי אין חיוב אובייקטיבי לשמר את העברית כשפת התפילה. גרץ קרא לרב פרנקל, לרב מיכאל זקש ולרב שמשון רפאל הירש, שאת שלושתם העריך כרבנים משכילים אך שמרנים, להתאחד ולארגן אספה משלהם לטיפול בבעיות השעה.[4]

בשנים 18491852 ניהל מספר בתי ספר יהודיים, ביניהם במיקולוב ובברסלאו. במשך סמסטר אחד (1852/3) הרצה בברלין על היסטוריה יהודית ולבסוף זכה במשרת מרצה להיסטוריה יהודית בבית המדרש לרבנים בברסלאו ביולי 1853. הוא היה אחד הדוברים הידועים של "האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית" בראשות הרב זכריה פרנקל, והסתכסך בשל כך עם הרבנים האורתודוקסים בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש והרב עזריאל הילדסהיימר. האחרון התגאה בכך ש"איש לא לחם בגרץ הכופר יותר ממני" וכתב על תלמידי ברסלאו: "עוללים המובלים לשחיטה... הנעשים לצבועים, ישועים וכופרים ממש כמוהו."[5] במקביל, עסק בפירוש התורה.

בשנת 1861 התמנה גרץ להיות העורך של כתב-העת של תנועת "חכמת ישראל". כאיש התנועה הוא האמין שעם ישראל הוא זה שהביא לתרבות המערב את המונותאיזם וערכי המוסר שעליהם היא מושתתת, וכי זהו ייעודם של היהודים בקרב הגויים. הוא האמין שעל היהודים להתערות בקרב הגויים, אך עם זאת לשמור על ייחודם הלאומי. על כן זלזל ביהודי מזרח אירופה שדבקו בלימוד תורה וביידיש. לגרץ היו דעות נחרצות נגד תופעת ההתבוללות. הוא גם הסתייג מהחסידות, מהקבלה ומהכמיהה למשיח, וראה בהן עיסוקים שנשענים על הרגש במקום על ההיגיון. ב-1863, בעת פולמוס עם מחבר נוצרי בווינה שזלזל ביהדות, תקף גרץ את האמונה המשיחית של יריבו והצביע על כך שפרק ישעיהו נ"ג, נבואה מרכזית המפורשת בנצרות כנסובה על ישו, הוא משל על גאולת העם היהודי ולא מתייחס למשיח מסוים וציין כי חובר כנראה על ידי ישעיהו השני בתקופה מאוחרת. הוא נתבע באשמת כפירה על ידי הכנסייה הקתולית. הרב הילדסהיימר מיהר להצטרף למערכה נגד גרץ כחלק ממאבקו בפוזיטיבים-היסטוריים, והחתים למעלה ממאה רבנים על עצומה שגינתה אותו כאפיקורס.

בדצמבר 1869 זכה מטעם ממשלת פרוסיה לתואר "פרופסור לשם כבוד" באוניברסיטת ברסלאו. האקדמיה המלכותית הספרדית להיסטוריה קיבלה אותו באוקטובר 1888 כחבר של כבוד לשורותיה בזכות התייחסותו האובייקטיבית לגירוש ספרד.

גרץ הביע את תמיכתו בהקמת מרכז יהודי בארץ והדגיש את הקשר המיוחד בין עם ישראל, תורתו וארצו. הוא נפטר במהלך ביקור אצל בנו, במינכן, בג' באלול שנת תרנ"א והובא לקבורה בהלוויה רבת משתתפים בבית העלמין הישן של ברסלאו. גרץ הותיר אחריו ארבעה בנים ובת. בנו בכורו, לאו גרץ (1856-1941), היה פיזיקאי.

דברי ימי ישראל

מפעל חייו של גרץ היה כתיבת "דברי ימי ישראל" - יצירה מונומנטלית המונה 11 כרכים, ראשונה מסוגה - המתעדת את תולדות עם ישראל ושמה דגש על גזרות הגלות, קידוש השם ומאבק העם היהודי לשמירת ייחודו הלאומי. הספר שימש במשך זמן רב כמקור המוסמך ללימודי ההיסטוריה היהודית ותורגם לעברית בידי שפ"ר, וכן לשפות אירופיות רבות.

החידוש הגדול של הספר היה יצירת נרטיב היסטורי סדור של הלאומיות היהודית לדורותיה. אמנם, היהדות המסורתית לדורותיה הכילה ממדים לאומיים ברורים כמו זיכרון הממלכה היהודית בארץ ישראל בעבר, והשאיפה להקימה מחדש בעתיד, אך עם זאת דורות רבים ללא ריבונות וטריטוריה מאוחדת הובילו לכך שאצל רבים, בפרט בתקופת האמנציפציה, המימד הלאומי טושטש. בכך היה גרץ שותף לרוח הלאומיות שתססה במאה ה-19, שראתה את ההיסטוריה כמגדיר מרכזי של הלאום ביחד עם השפה ואגדות העם. מפעלו הגדול של גרץ סייע לדמיין לאום יהודי היסטורי.

גרץ כהיסטוריון תיאר את היהדות כעניין אחדותי והיסטורי. היהדות נתפשת בספרו של גרץ כלאום עם מסורת תרבותית מאוחדת והיסטוריה מתמשכת. לתפישתו זאת הייתה השפעה רבה על משכילים יהודים שבזכותה היה להם קל יותר להזדהות עם הציונות.

דברי ימי ישראל עורר התנגדות בקרב היהדות האורתודוקסית והרב יצחק אייזיק הלוי הוציא לעומתו סדרת ספרים "דורות הראשונים" בו הוא מפריך לדעתו את שיטת גרץ.

ביקורו בארץ ישראל

גרץ ביקר בארץ ישראל בשנת 1872 בראש משלחת משכילים יהודית, שכללה את אשר לוי (Levy) מפולצין שבפומרניה ואת גוטשלק לוי (Lewy) מברלין שכתבו עם שובם "תזכיר על מצב הקהילות בארץ ישראל ובייחוד בירושלים". התזכיר תיאר את מצוקת היהודים בארץ, את "כספי החלוקה", ואת סירוב יושבי הארץ להצטרף לעבודת האדמה בראשותו של קרל נטר. מתוך התזכיר:

החתומים מטה ערכו בחודש מארס השנה מסע בחלק גדול של ארץ ישראל... המצב הדריכנו מנוחה, לא יכולנו לעצום עינינו ולאטום לבנו ממראה המצוקה החומרית והרוחנית. לפיכך מצאנו לנכון להיוועץ עם אנשים בני חוגים שונים בדבר סיבותיה העמוקות יותר, שמא על ידי סילוק הסיבות אפשר יהיה להביא לידי תיקון הקלקלות...
ליתר הבחנה הרינו להקדים בזה את הסטטיסטיקה של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל: מספרה מגיע בקושי ל-16,000 נפש. היא מחולקת לארבע קהילות ראשיות, הקרויות בפי התושבים היהודים "ארבע ארצות": ירושלים, צפת, טבריה וחברון ייאמר עוד, שלפני מספר שנים נוסדה על ידי חברת כי"ח בהנהלתו של מר קארל נטר מושבה חקלאית קטנה מהלך ארבעים דקות מזרחית מיפו, שעובדים בה נוסף למנהלה ומזכירו שנים עשר חניכים יהודים וכמה עובדי אדמה ובעלי מלאכה יהודים...
מר קארל נטר, הנזקק לידיים רבות בשביל מושבתו הצעירה... ביקש שיבואו אליו עובדי אדמה ובעלי מלאכה יהודים והבטיח להם עבודה ושכר, שיוכלו להתקיים מהם בלי נדבות... המעטים שהעמידו עצמם מתוך מצוקה לפקודתו, עזבו רובם את העבודה שניתנה להם, כי לא הספיקו לה כוחותיהם. וזו ההבחנה המעציבה השֵנִית: שמלבד הדלות רווחת כאן חולשה גופנית וחוסר מיומנות לעבודה... "
בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל הרי זה כבוד להיפקד בין מקבלי הנדבות או החלוקה... האוכלוסייה היהודית אינה רואה כלל את החלוקה כמתנת צדקה אלא כשכרו של כל היושב בארץ הקדושה ועוסק בתלמוד תורה או בקבלה."
"דעה מופרכת מצטרפת כאן להגדיל את העיוות שבחלוקת הכספים. בנוהג שבארצות התרבות שקבלת נדבות, ובייחוד בפומבי, היא בדרך כלל חרפה, ורק מצוקה שאינה מצויה מכריחה לכך. ואילו בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל הרי זה כבוד להיפקד בין מקבלי הנדבות או החלוקה... ואמנם הנדבות אינן מיועדות כלל בשביל העניים אלא בראש וראשונה בשביל לומדי תורה... ואמנם בעלי מלאכה שאינם מבינים בתלמוד, אפילו עניים מרודים הם - אינם מקבלים כלום מן החלוקה. אף הפרשת חלק לאלמנות ויתומים נחשבת בגדר נדיבות לב וויתור על זכות.
מכאן החיזיון הבולט, שבעלי הון ובעלי בתים תובעים לעצמם חלק בחלוקה ופושטים ידם ממש לנדבות... במצב עניינים זה ברור, שהכושלים ביותר, האלמנות והיתומים, מקופחים מאוד בחלוקה..."

ראשי היישוב הישן (הרב אברהם אשכנזי, חכם באשי; משה בן וונישטי, פקיד בירושלים; יעקב ולירו, גבאי עניים בירושלים; הרב רפאל מאיר פאניז'ל), הגיבו בתשובה מפורטת על התזכיר ב"ט' לחודש הרחמים ה'תרל"ג": "שמענו את תלונות בני ישראל ממע' ד"ר גראעץ וסיעתו הי"ו אשר עמדו רגליהם על הר הקדש ירושלם ת"ו בח' באדר העבר... וחובה עלינו לעמוד על כל דבריהם אשר המה מלינים עלינו על ראשון ראשון..."

הנצחה

גרץ מונצח על ידי כמה רחובות על שמו בערים רבות דוגמת ירושלים, תל אביב, רחובות, ראשון לציון ועוד רבות אחרות.

בית ספר "גרץ" בתל אביב נקרא על שמו.[6]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Jay M. Harris, How Do We Know This? : Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism, State University of New York Press, 2012. עמ' 176.
  2. ^ אליעזר שביד, History of Modern Jewish Religious Philosophy: Volume II: The Birth of Jewish Historical Studies and the Modern Jewish Religious Movements. הוצאת בריל, 2015. עמ' 246.
  3. ^ Reformed Judaism and Its Pioneers, עמ' 182, למטה.
  4. ^ רבקה הורוביץ, זכריה פרנקל וראשית היהדות הפוזיטיבית היסטורית, מרכז זלמן שזר, 1984. עמ' 32.
  5. ^ David Ellenson, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy, University of Alabama Press. עמ' 40-41
  6. ^ דבר המנהלת, באתר בית הספר "גרץ"
1817

שנת 1817 היא השנה ה-17 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1817 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1891

שנת 1891 היא השנה ה-91 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1891 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

31 באוקטובר

31 באוקטובר הוא היום ה-304 בשנה, (305 בשנה מעוברת) בשבוע ה-44 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 61 ימים.

7 בספטמבר

7 בספטמבר הוא היום ה-250 בשנה בלוח הגריגוריאני (251 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 115 ימים.

אלקימוס

אַלְקִימוּס (אצל יוספוס: נקרא גם יקים. בתרגומים מסוימים לעברית נקרא אליקים) (מת בירושלים בשנת 158 לפנה"ס) היה כהן גדול מתיוון שכיהן לאחר מותו של מנלאוס. חוקרים רבים מזהים אותו עם יקים איש צרורות המוזכר במקורות חז"ל.

בית המדרש לרבנים בברלין

בית המדרש לרבנים בברלין (Rabbinerseminar zu Berlin; עד 1882: Rabbinerseminar für das Orthodoxe Judenthum – "בית המדרש לרבנים ליהדות אורתודוקסית") היה מוסד יהודי רבני אורתודוקסי, שהוקם בא' בחשוון תרל"ד (22 באוקטובר 1873) בברלין על ידי הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר (1820–1889), חוקר ומחנך, שעמד בראשו עד לפטירתו.

בית המדרש לרבנים בברסלאו

בית המדרש לרבנים בברסלאו, או הסמינר התאולוגי היהודי – מכון פרֶנקֶל (במקור: בית מדרש הרבנים ברסלוי, בגרמנית: Jüdisch-Theologisches Seminar Fraenckel'sche Stiftung), היה בית מדרש גבוה להכשרת רבנים ומורים ולעיסוק בחכמת ישראל, שפעל בעיר ברסלאו, קודם בממלכת פרוסיה ולאחר מכן ברייך הגרמני המאוחד, בין 1854 ל–1938. המוסד היה מוקדה של האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, שהיהדות הקונסרבטיבית רואה עצמה כממשיכתה.

גסיוס פלורוס

גסיוס פלורוס (לטינית: Gessius Florus) היה נציב יהודה מטעם הרומאים בין השנים 64–66 לספירה, אשר התנהגותו האכזרית והרצחנית הייתה בין הגורמים העיקריים לפרוץ המרד הגדול.

דברי ימי ישראל

דברי ימי ישראל (בגרמנית: Geschichte der Juden, ההיסטוריה של היהודים; תורגם גם בשמות דברי היהודים ותולדות היהודים), מאת ההיסטוריון צבי גרץ, היא יצירה מונומנטלית, ראשונה מסוגה, המונה 11 כרכים ומתעדת את תולדות עם ישראל. בחיבור מושם דגש על גזרות הגלות, קידוש השם ומאבק העם היהודי לשמירת ייחודו הלאומי. הספר שימש במשך זמן רב כמקור המוסמך ללימודי ההיסטוריה היהודית, ותורגם לשפות אירופיות רבות.

הכרך הראשון לצאת לאור היה הכרך הרביעי מהספר, בשנת 1853. אחריו יצאו הכרך השלישי (1855) והכרך החמישי (1860). עד 1870 יצאו כל הכרכים 3–11. שני הכרכים הראשונים, המספרים את תולדות ישראל בזמן כתבי הקודש, יצאו רק בשנים 1874–1876, אחרי שובו של גרץ ממסעו לארץ ישראל. שני הכרכים הפכו בינתיים לשלושה, כאשר הכרך השני פוצל לשניים. גרץ פרסם במהלך השנים כמה מהדורות מקוצרות של ספרו.

ה'תרנ"א

ה'תרנ"א (5651) או בקיצור תרנ"א היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-15 בספטמבר 1890, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 2 באוקטובר 1891. שנה מסוג בחה, היא מעוברת, ואורכה 383 ימים. זו שנה שנייה לשמיטה.

האגודה לתרבות ולמדע של היהודים

האגודה לתרבות ומדע של היהודים (בגרמנית: Verein für die Cultur und die Wissenschaft der Juden) נחשבת לצעד הראשון של מדעי היהדות באקדמיה המודרנית, בניסיונם של חוקרים יהודיים להגדיר ולפתח תחום אקדמי מחקרי עצמאי: חכמת ישראל. האגודה הוקמה על ידי מספר משכילים יהודים-גרמנים על רקע פרעות "הפ-הפ" – פרעות שהחלו בבוואריה באוגוסט 1819. בין המייסדים: יום טוב ליפמן צונץ, אדוארד גנז (בן למשפחה יהודית עשירה מברלין, אף הוא דוקטור למשפטים ומתלמידיו של הפילוסוף הגל), משה מוזר (איש עסקים), עמנואל וולף, לודוויג מרקוזה והיינריך היינה.

מטרת האגודה הייתה לקרב את היהודים לתרבות הכללית מבלי להתנתק מדתם ולהתנצר. האגודה שאפה לעסוק במחקר ההיסטוריה, הספרות, הדת וההוויה היהודית, תוך חינוך דור צעיר כך שבאמצעות "תרבות וחינוך יביאו את היהודים ליחסים הרמוניים עם האומות והתקופה בה הם חיים". חברי האגודה, מהם כחמישים מחשובי ההוגים היהודים ובכללם היינריך היינה, שכינה את המייסדים "ישראל הצעיר", ניהלו דיונים על הדרך שבה יש לפעול, נושאים הראויים לשינוי במנהגים ודרך התנהלות חיי היהודים, וכיצד להנחיל תרבות זו לצעירים יהודים, אשר יצאו מהגטו הרוחני והפיזי מבלי צורך להמיר את דתם. ככלל ראשון קבעו לעצמם שלא יתנצרו. באופן מעשי ייסדו כתב עת בעריכתו של צונץ, הקימו מכון מחקר וניהלו בית ספר.

למרות השאיפות הגדולות הם חסרו את הכריזמה הדרושה להרים משא זה. חלק מהדיונים שלהם עסקו בסוגיות פילוסופיות מבית מדרשו של הגל ואף קשרו קשר עם מרדכי מנואל נח, אבי הרעיון להקמת מדינה יהודית במדינת ניו יורק בארצות הברית ("אררט"). הם גם לא חסכו בביקורת עצמית שהייתה נגועה בסטריאוטיפים של שנאת ישראל. ד"ר צבי גרץ, ההיסטוריון היהודי בן תקופתם, כתב עליהם בספרו "דברי ימי ישראל":

עיתונם נסגר לאחר שנה מחוסר תקציב. אדוארד גנז נטש את הדרך והתנצר אחרי מאבק ארוך להשגת משרה באוניברסיטה. בשנת 1829 באה האגודה לקִצהּ. צונץ המשיך בדרכה של האגודה בהמשיכו לעסוק ולפתח את "המדע של היהודים" או "חכמת ישראל" (Wissenschaft des Judentums).

הצפירה

"הצפירה" (מ-צפרא - בוקר) היה אחד העיתונים העבריים החשובים והפופולריים שיצאו לאור בתחום המושב, ונקרא בעולם היהודי כולו, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. מצד אחד סיפק העיתון במה רצינית ליוצרים ואנשי הרוח החשובים של הציבוריות היהודית, ומצד שני היווה העיתון גורם חשוב של השפעה על התווית דעת הקהל בציבוריות היהודית.

חנניה בן חזקיה

חנניה בן חזקיה בן גרון הוא תנא שחי בתקופת בית שמאי ובית הלל. בנו היה רבי אלעזר בן חנניה.

חשמונאים

החשמונאים היו שושלת מלוכה יהודית ששלטה בארץ ישראל בחלק מהתקופה ההלניסטית, במאה ה-2 לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס. הם היו צאצאיו של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים נגד השלטון הסלאוקי בתקופת הבית השני, ולאחר מכן העמידו כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היו המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. לאורך מרבית התקופה הזו, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככהן גדול. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד להקמת מדינת ישראל במאה ה-20, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס.

יום-טוב ליפמן צונץ

הרב דוקטור יום-טוב [לאופולד] לִיפְּמן צוּנְץ (גרמנית: Leopold Zunz;‏ (10 באוגוסט 1794 – 18 במרץ 1886) היה מלומד יהודי גרמני הנחשב לאבי תנועת "חכמת ישראל", חלוצת מדעי היהדות, הניסיון שהתחיל להתגבש במאה ה-19 לחקור בכלים מדעיים את התרבות וההיסטוריה של היהדות והיהודים כחלק מהתרבות האנושית. בתחילת ימיו החזיק צונץ בעמדות רדיקליות לגבי הצורך בשינוי בהנהגות הדת והיה מקורב למבשרי היהדות הרפורמית. אך לבסוף התנגד למכונניה, אברהם גייגר ושמואל הולדהיים, בין היתר בגלל הערצתו לתלמוד וסלידתו משלטון הרבנים. הוא מיעט מלכתחילה לנסות להשפיע על יתר הציבור, ולבסוף נסוג מכל מעורבות בחיים הפומביים והתמקד אך ורק במחקר.

כל ישראל חברים

כל ישראל חברים (בראשי תיבות: כי"ח, בצרפתית: Alliance Israélite Universelle - "אליאנס") הוא ארגון יהודי בין לאומי הפועל לקידום חברה ערכית ושוויונית. מושב ההנהלה העולמית הוקם בפריז ונשאר שם עד היום.

מטה הנציגות הישראלית של הארגון, עמותת "כל ישראל חברים", שוכן במקווה ישראל.

שאול פנחס רבינוביץ

שאול פנחס רבינוביץ (בראשי תיבות: שפ"ר; בכתיב היידי, שנהג בזמנו: ראַבינאָוויץ; ברוסית: Шаул Пинхас Рабинович,‏ Шефер; ה'תר"ה, 1845 – ה' בכסלו ה'תרע"א, 1910) היה סופר והיסטוריון יהודי, מראשוני חובבי ציון.

שמואל ליב ציטרון

שמואל ליב ציטרון (בכתיב היידי, שנהג בזמנו: ציטראָן; בגרמנית: Schmuel Leib Zitron;‏ 24 במאי 1862 – 8 בנובמבר 1930) היה מהסופרים היהודים-לאומיים הפוריים ביותר בספרות העברית ובספרות היידיש בזמנו, היסטוריון של הציונות, מבקר ספרות ונואם.

דיוקנאותיהם הצבעוניים של אישים מספרות יהדות מזרח אירופה, מהציונות ומהחברה הכללית, שכתב ביד קלה, מהווים תרומה ייחודית להיסטוריה של התרבות היהודית במאות ה-18 וה-19.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.