צבי ברנזון

צבי בֶּרֶנזון (26 בפברואר 190730 בינואר 2001) היה שופט בית המשפט העליון ומנכ"ל משרד העבודה והביטוח העממי.

צבי ברנזון
ברנזון
לידה 26 בפברואר 1907
צפת, ארץ ישראל
פטירה 30 בינואר 2001 (בגיל 93)
השכלה אוניברסיטת קיימברידג'
השתייכות בית המשפט העליון
תקופת כהונה 19531977
פעילויות נוספות מנכ"ל משרד העבודה והביטוח העממי, יו"ר ועדות ציבוריות
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

נולד בצפת בשנת 1907 למשפחת סוחרים. התחנך בילדותו ב"חדר" ובישיבה.[1] בשנים 1919–1922 למד בבית הספר העממי לבנים ולאחר מכן למד לימודי חול בקולג' הסקוטי של צפת עד 1926. המשיך בלימודי מתמטיקה ופיזיקה, ובשנת 1929 קיבל תואר בוגר במדעים של ממשלת המנדט. בשנים 1929–1931 היה מורה למתמטיקה ועברית בקולג' הסקוטי בצפת. בשנת 1931 נסע לאנגליה ולמד מדעים באוניברסיטת קיימברידג'. במקביל למד משפטים ונעשה לבריסטר. לאחר חזרתו לארץ ישראל התמחה במשרד עורכי הדין זמורה קורנגולד ובר-שירה, וקיבל רישיון של עורך דין. ב-1931 נישא לחנה וולף, ולימים היה אב לאילנה (כיום אילנה אלרוד) ולחיים (כיום חיים ברנזון, ביחד עם בנו אסף, בעל משרד עורכי דין בהרצליה, ומחבר ספרי משפטים). בני הזוג היו צמחונים[2].

בהסתדרות

משנת 1936 עבד כיועץ משפטי להסתדרות, ושימש בתפקיד זה עד 1949. בנוסף ריכז בהסתדרות את העניינים המוניציפליים,[3] ובשנת 1937, עם הקמת המחלקה המוניציפלית של הוועד הפועל של ההסתדרות עמד בראשה בפועל, בעת שיוסף שפרינצק היה ראש המחלקה בתואר.[4] ריכז את עבודת הוועדה שהקימה ההסתדרות לבעיות התחוקה של המדינה והשלטון המקומי. ועדה זו עסקה במוסדות המדינה ובתי המשפט, במנגנון הבחירות המוצע למדינה, ובמערכת השלטון המקומי.[5]

בנובמבר 1947, מתוקף היותו היועץ המשפטי של ההסתדרות, צורף לצוות חשיבה להכנת תוכניות לביטוח לאומי במדינה העומדת לקום.[6] זמן קצר לאחר מכן כיהן בוועדה שדנה בתפקידה של ההסתדרות לאחר הקמת המדינה.[7] ב-5 ביולי 1948 צורף לוועדה של ההסתדרות שנועדה להכין את המלצות ההסתדרות לממשלה לגבי דיני עבודה וביטוח לאומי.[8]

בשירות המדינה

ימים אחדים לפני הכרזת המדינה פנה אליו פנחס רוזן, וביקש ממנו לנסח את ההכרזה על הקמת המדינה. ברנזון ניסח את אחת הטיוטות הראשונות של מגילת העצמאות, ובה נאמר "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית חפשית, עצמאית ודמוקרטית בארץ ישראל". המילה "דמוקרטית" הוצאה על ידי אחד מעורכיה של טיוטה זו, ולא נכללה בגרסה הסופית.

ביוני 1949, נקרא על ידי שרת העבודה, גולדה מאירסון, לכהן כמנהל הכללי של משרדה[9]. במסגרת זו היה יושב ראש הוועדה שהכינה את חוקי העבודה הראשונים של מדינת ישראל, היה חבר בוועדה שדנה בנושא ביטוח לאומי ב-1949‏[10] ויו"ר הוועדה שהכינה מטעם הממשלה את חוק הביטוח הלאומי.[11] בשנת 1949 מונה להרכב הראשון של בית הדין המיוחד שנוסד על פי חוק מניעת הפקעת מחירים וספסרות ונועד לאכוף את מדיניות הקיצוב.[12]

שופט בבית המשפט העליון

Berenzon memorial
שלט לזכרו של השופט צבי ברנזון, בכניסה לחוף השרון בהרצליה

בשנת 1952 הציעה הממשלה את ברנזון לשופט בבית המשפט העליון. לראשונה נתקלה הצעה למינוי שופט לבית המשפט העליון בהתנגדות, לאור זהותו המפלגתית של המועמד והחשש ממינויים פוליטיים לבית המשפט העליון, למרות שלא היה חולק על התאמתו לתפקיד ועל יושרו. התנגדות נשמעה ממפ"ם, חרות, הציונים הכלליים וחלק מהמפלגה הפרוגרסיבית.[13]

למרות הביקורת, בשנת 1953 מונה ברנזון לשופט בבית המשפט העליון. בדברים שכתב לכבודו כעבור 40 שנה שופט בית המשפט העליון יצחק זמיר, נאמר:

לא חלף אלא זמן קצר בלבד, וצבי ברנזון נעשה בקהילה המשפטית הקטנה של ישראל משל ומופת לשופט העצמאי ביחסו כלפי הממשלה ותקיף בביקורתו על מעשיה. היו שהשוו אותו לשופטי בית-המשפט העליון בארצות הברית, ובהם נשיא בית-המשפט באותם ימים, השופט ארל וורן, שמיד לאחר שנעשו שופטים הפגינו עצמאות מוחלטת ודבקות בערכי יסוד של זכויות האדם, שלא בהכרח שיקפו את המדיניות של הממשל שמינה אותם.

לקראת הבחירות לכנסת החמישית מונה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית.[14]

ברנזון כיהן בתפקיד בבית המשפט העליון עד הגיעו לגיל פרישה בשנת 1977. בטקס פרישתו אמר:

הכל מרימים על נס את עיקרון שלטון החוק, כי בלעדיו אין קיום לחברה תקינה. ואני דגלתי בשלטון הצדק. לא שאני שולל את שלטון החוק, אבל לדעתי החוק והצדק חד הם, אם אתה משתמש בחוק ומפרשו כראוי לו. משפט הוא משפט אם הוא משפט צדק... ולעולם מצאתי שהצדק הוא בהישג יד, אם אתה רק רוצה בלב שלם להשיגו, לפעמים אפילו על חשבון קדושת הפרוצדורה, שבעיני אינה אלא אמצעי להשגת משפט צדק ולא מטרה בפני עצמה.

פסיקתו

אחת הפסיקות הידועות ביותר של השופט ברנזון הייתה הוצאת צו על תנאי בליל שבת שהביא לקיום שידורי טלוויזיה בשבת.[15]

בשנת 1971 הוביל השופט ברנזון פסק דין שקבע שאין לתת משקל כלשהו לסירוב של נאשם להבדק במכונת אמת, בגלל שאין חובה על הנאשם להיבדק.[16]

הערת אגב של ברנזון בפסק דין משנת 1960 שימשה כאחד היסודות לחנינה שהעניק הנשיא חיים הרצוג לאנשי השב"כ בפרשת קו 300. גם בעת מתן החנינה עמד ברנזון על דעתו, אל מול ביקורת רבה מצד משפטנים, שהנשיא היה רשאי להעניק החנינה עוד לפני העמדה לדין.[17]

תפקידים ציבוריים

במקביל לעבודתו כשופט נטל על עצמו תפקידים ציבוריים נוספים. בשנת 1957 עמד בראש ועדה ציבורית שהמליצה על הקמתו של בית הדין לעבודה, והמלצות אלה מומשו כעבור עשר שנים.[18]

ברנזון היה גם יו"ר הוועדה הציבורית למניעת רעש וזיהום אוויר[19] ויו"ר האגודה לשיקום האסיר. בשנת 1973 עמד בראש ועדה לפישוט הליכי תביעות נזיקין בתאונות דרכים. במסגרת זאת הטיח ביקורת במערכת המשפט על התמשכות הדיונים וכתב שאסור שהמצב יימשך רגע נוסף[20]. ביוני 1974 אמר ברנזון בראיון שהמצב מחייב תיקון בהקדם ודבריו אלו הרגיזו את שופטי הערכאות הנמוכות יותר[21].

בשנת 1979 נתבקש להחיל קריטריונים לפיצוי המפונים מסיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, אך לאחר מספר חודשים ביקש להשתחרר מהתפקיד בגלל חוסר שיתוף פעולה של הצדדים.[22]

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון עמד בראש המוסד לבוררות מוסכמת בשירות הציבורי מיום הקמתו, והכריע בסכסוכים בתחום יחסי העבודה. ברנזון היה מאוכזב מהשימוש המועט שנעשה במוסד הבוררות,[23] והאשים בכך את העובדים המשיגים את מבוקשם באמצעים אלימים ובמרפקים.[1]

בשנת 1987 קיבל את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג, המוענק מדי שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל.

צבי ברנזון נפטר בהרצליה והובא למנוחות בהר המנוחות בירושלים. הוא הותיר אחריו בן, בת ונכדים. עיריית הרצליה הציבה שלט לזכרו בכניסה לחוף השרון בעיר.

ספר יובל: ספר ברנזון

בשנת 1977 יצא לאור הכרך הראשון של "ספר ברנזון", ובו כתבים אישיים ואוטוביוגרפיים, מאמרים ופסקי דין נבחרים של ברנזון. בשנת 2000 יצא לאור כרך שני בסדרה זו, ובו 20 מאמרים משפטיים שכתבו עמיתיו ומוקירי זכרו. בשנת 2007, יצא לאור הכרך השלישי, ובו דברים שנאמרו לכבודו של ברנזון, בערוב ימיו, ולזכרו, לאחר פטירתו, וכן מאמרים משפטיים על-פי הרצאות שניתנו בכנסים שנתיים הנערכים לכבודו.

לקריאה נוספת

  • יצחק זמיר, "לכבוד השופט צבי ברנזון", משפט וממשל 2 (1994), 325–337. (פורסם גם בספר ברנזון (חלק ב): בני סברה (2000), עמ' 13–25.)
  • מנחם גולדברג, "תרומתו של צבי ברנזון למשפט העבודה", בתוך: ספר ברנזון (חלק ב): בני סברה, 2000.
  • יצחק זמיר, "דברים לזכרו של צבי ברנזון ז"ל", הרשות השופטת: עלון השופטים בישראל 32 (2003), 77–81.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 עמוס לבב, מצעד הפושעים היה מדכא, מעריב, 11 במאי 1979.
  2. ^ [1],[2]
  3. ^ לשאלות ההנהלה המקומית, דבר, 20 באפריל 1937.
  4. ^ מרדכי נאור, צמיחתו של מנהיג: פנחס ספיר 1930–1949, תל אביב: פפירוס, 1987, עמ' 130.
  5. ^ ועדה לבעיות התחוקה של המדינה והשלטון המקומי, ארכיון מפלגת העבודה
  6. ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 108.
  7. ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 115.
  8. ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 125.
  9. ^ הרכב משרד העבודה, הצופה, 17 ביוני 1949
  10. ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 132.
  11. ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 150.
  12. ^ חיים כהן, מבוא אישי: אוטוביוגרפיה, עמ' 213.
  13. ^ ד"ר עזריאל קרליבך, המינויים לביה"ד העליון, מעריב, 20 באוגוסט 1952.
  14. ^ ג. שטרסמן, הצבר - ינהל את הבחירות, מעריב, 2 במאי 1961.
  15. ^ צבי לביא, כך נערך המירוץ נגד מחוגי השעון כדי לאפשר שידור הטלוויזיה בליל שבת, מעריב, 9 בנובמבר 1969.
  16. ^ שאול הון, אין חובה להיבדק במכונת האמת, מעריב, 2 במאי 1971.
  17. ^ גבריאל שטרסמן, החנינה כמכשיר פוליטי, מעריב, 29 ביוני 1986.
  18. ^ "חוק בי"ד לעבודה ולביטוח לאומי" יונח על שולחן הכנסת, מעריב, 2 בנובמבר 1967.
  19. ^ השופט ברנזון נפגש לשיחה עם א. שכטר על מזבלת חיריה, דבר, 30 בספטמבר 1964.
  20. ^ יהושע תדמור, עינויי דין במערכת בתי המשפט, דבר, 14 ביוני 1973
  21. ^ תיקון במקום התנצחות, דבר, 19 ביוני 1974
    ישראל לנדרס, מלחמת המנדרינים, דבר, 26 ביוני 1974
  22. ^ ברנזון ביקש לשחררו מקביעת קריטריונים לפיצוי המתיישבים, מעריב, 8 ביולי 1979.
  23. ^ הבוררות המוסכמת אינה מוסכמת, מעריב, 10 במאי 1979.
אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג

אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג ז"ל לזכויות אדם מוענק מדי שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח לאדם או לארגון על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל.

אות מתה

אות מתה (Dead letter) הוא כינוי לתקנה, הוראת חוק או הוראה מנהלית שהן אומנם בתוקף אך איש אינו אוכפן בשל שינויים במציאות החיים.

יש שהוראה כלשהי (או חוק או סעיף שבו) לא נאכפה מעולם ואינה נאכפת, ולמעשה הייתה בגדר משאלת לב של מנסחיה ותו לא. יש שהוראה נאכפה פרק זמן מסוים, אולם יחס הציבור (או הרשויות) אליה השתנה מבלי שהספיקו לבטא את השינוי בחוק עצמו. לעיתים קרובות חוק הופך לאות מתה קודם לתיקונו (או למחיקת ההוראה ממנו). במקרים אחרים החוק הופך לאות מתה כאשר לשם יישומו דרושה גם חקיקת משנה, והשר האמון עליה אינו פועל לחקיקתה. לעיתים ימְצא בית המשפט לנכון לאכוף את החוק וּלהחיותו פן ייהפך לאות מתה. כך, לדוגמה, הדגישו בתי המשפט כי על אף נטיית השופטים להקל עם עבריינים ולפסוק לרוב עונשים שהם פחותים מן העונש המקסימלי הקבוע בחוק, הרי שהעונש המקסימלי אינו אות מתה, ויש לגזור אותו על עבריינים שנסיבות העבירה אותה ביצעו מצדיקות זאת.

הצירוף אות מתה התגלגל מהברית החדשה: "לא לפי האותיות כי אם לפי הרוח, כי האות ממית והרוח מְחַיה" (איגרת אל הקורינתיים ב ג 6). בשפה העברית משתמשים בו כדי לכנות כל דבר נטול תוקף שאבד עליו כלח והוא אינו רלוונטי עוד לחיי היומיום ("לא פעם מצאו ספרי הקודש את דרכם לספריות מעבר לים, ושם הם שוכבים כגווילים, כאות מתה הממתינה לחסדי החוקרים"). במובנו המשפטי מכונה לעיתים חוק בלי שיניים (השאלה זו קיימת גם באנגלית: toothless).

בג"ץ הנריט אנה קטרינה פונק שלזינגר נגד שר הפנים

בבג"ץ הנריט אנה קטרינה פונק שלזינגר נגד שר-הפנים שנידון בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק ב-22 בפברואר 1963, קבע השופט יואל זוסמן בהסכמת השופטים צבי ברנזון, אלפרד ויתקון ואליהו מני, ובניגוד לדעת המיעוט של השופט משה זילברג, כי פקיד הרישום של משרד הפנים מחויב לרשום בני זוג שנישאו נישואים אזרחיים במדינה זרה כנשואים גם במדינת ישראל.

בג"ץ שליט

בג"ץ שליט הוא עתירה לבג"ץ שההכרעה בה הוצגה בינואר 1970 על רקע המחלוקת "מיהו יהודי" בישראל, ובה דרש ישראלי שנישא ללא-יהודייה שמשרד הפנים ירשום את ילדיו כיהודים. העתירה התקבלה ברוב של חמישה שופטים כנגד ארבעה, ובעקבות זאת תוקן חוק השבות.

ברנזון

האם התכוונתם ל...

בתי הדין לעבודה

בשיטת המשפט הישראלית מערכת בתי הדין לעבודה היא מערכת ייחודית של בתי דין שהוקמה מכוח חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט–1969. מערכת בתי דין זו היא ערכאת שפיטה עצמאית העוסקת בשפיטה בתחומי משפט העבודה והביטחון הסוציאלי (ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ממלכתי ועוד).

הבחירות לכנסת החמישית

הבחירות לכנסת החמישית, שנערכו ב-15 באוגוסט 1961, ג' באלול ה'תשכ"א, לאחר שהוקדמו בשנתיים ממועדן המקורי ב-5 בנובמבר 1963, י"ח בחשוון ה'תשכ"ד.

אלו היו הבחירות האחרונות שבהן עמד דוד בן-גוריון בראש מפא"י. בחירות אלו עמדו בצד מאבק בין-דורי ובין-אישי עז בצמרת מפא"י על רקע העסק הביש. בסופה של מערכת הבחירות נותרה מפא"י בשלטון, כשבראשה בן-גוריון, אך איבדה כעשרה אחוזים מכוחה. המפלגה הליברלית שאך זה הוקמה קיבלה 17 מנדטים, והייתה להפתעת הבחירות. מערכת בחירות זו תיזכר גם בזכות שיגור הטיל שביט 2 כחודש לפני הבחירות, אירוע שנראה לרבים כתעלול בחירות של מפא"י.

הבחירות לכנסת השנייה

הבחירות לכנסת השנייה התקיימו בכ"ו בתמוז ה'תשי"א - 30 ביולי 1951. בחירות אלו התקיימו על רקע משבר בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות על רקע החינוך האחיד וגיוס בנות לצה"ל, אולם המאבק האמיתי התנהל בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שביקשו לנצל את מדיניות הצנע הכושלת של הממשלה כדי להפוך למפלגה השנייה בגודלה במדינת ישראל. תוצאות הבחירות הורו כי מפא"י שמרה על כוחה, והציונים הכלליים אמנם שילשו כמעט את כוחם, אך לאחר הבחירות נותרו הציונים הכלליים מחוץ לממשלה, והקואליציה נותרה כפי שהייתה, קואליציית מפא"י-דתיים.

המוסד לבוררות מוסכמת בשירות הציבורי

המוסד לבוררות מוסכמת בשירות הציבורי הוא מוסד ציבורי לבוררות, שהוקם בשנת 1977 כדי להתמודד עם גל השביתות שהתחולל במגזר הציבורי בישראל באותה תקופה. ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין וההסתדרות הכללית בראשות ירוחם משל חיפשו פתרון מוסכם לבוררות באמצעות מוסד עליון בלתי תלוי, שייתן הזדמנות שווה לכל הצדדים, ויסייע לפתרון מהיר של סכסוכי עבודה.

בראשות המוסד עמדו השופט העליון בדימוס צבי ברנזון, לאחר פרישתו מילאו את מקומו מרדכי ביבי, עו"ד משה בן זאב, נחמן אורי ועו"ד שלמה גוברמן, שעומד בראשו גם כיום.

הצורה המשפטית שניתנה למוסד היא של הסכם קיבוצי בין הממשלה וההסתדרות, שאליו יכול להצטרף כל מעסיק אחר בשירות הציבורי, שיחתום על ההסכם או שיודיע בכתב את רצונו להצטרף להסכם.

במשך הזמן, מאז הוקם המוסד, הצטרפו להסכם מעסיקים ציבוריים כמו: המוסדות הלאומיים, אוניברסיטאות,

רשות הנמלים בישראל, קופת חולים של ההסתדרות (קופ"ח כללית), רשות שדות התעופה בישראל, אורט ישראל ומקורות חברת מים בע"מ.

משנת 1994 כיהנו במוסד חברי המוסד הבאים:

עו"ד נחמן אורי, עו"ד משה בן-זאב, זאב אורן, יואל אלוני, מרדכי ביבי, עו"ד אברהם כהן, פרופסור אברהם פרידמן, חיים קלוגמן ועו"ד יורם שחל.

עד כה פרסם המוסד שבעה כרכים עם עשרות פסקי בוררות שפתרו סכסוכי עבודה בעיקר בין נציגי הסתדרות במוסדות ממשלתיים ובין משרד האוצר.

המועצה המשפטית של המוסדות הלאומיים

המועצה המשפטית של המוסדות הלאומיים הייתה ועדת משנה של ועדת המצב שהקימה הסוכנות היהודית לפני הקמת מדינת ישראל, ותפקידה הייתה לגבש את מערכת המשפט שתקום לאחר הקמת המדינה.

הערוץ הראשון

"הערוץ הראשון" (שנקרא בתחילה: הטלוויזיה הישראלית) היה ערוץ טלוויזיה ציבורי ממלכתי בישראל, מטעם רשות השידור. הערוץ שידר קרוב לעשרים שנה (יחד עם הטלוויזיה החינוכית) כערוץ הטלוויזיה הישראלי היחיד, ועל מנת להיבדל מהטלוויזיה החינוכית הערוץ זכה לכינוי "הטלוויזיה הכללית" ובקיצור "הכללית". לאחר שהחלו שידורי הטלוויזיה הרב-ערוצית שם הערוץ עבר מיתוג מחדש והוא נקרא "הערוץ הראשון".

מאז הקמתו, שכנו האולפנים הראשיים של הערוץ בבניין הטלוויזיה הישראלית שבשכונת רוממה בירושלים.

ב-29 ביולי 2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי, התשע"ד-2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור, שבמקומה יוקם תאגיד שידור חדש בשם: "תאגיד השידור הישראלי", שבמסגרתו יופק ערוץ טלוויזיה שיחליף את הערוץ הראשון.

ב-14 במאי 2017, מיד לאחר שידור גמר האירוויזיון לשנת 2017, תמו שידורי הערוץ הראשון, וב-15 במאי באותה השנה הערוץ הוחלף ב"כאן 11".

הפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט

הפקולטה לרפואה ע"ש רות וברוך רפפורט היא בית ספר לרפואה הפועל בחיפה. הפקולטה הוקמה בשנת 1969, ובשנת 1971 התמזגה עם הטכניון.

הפרת הבטחת נישואים

הבטחת נישואים, כלומר הבטחה של אדם להינשא לאדם אחר, היא התחייבות חוזית, ולכן הפרתה חושפת את המפר לתביעת פיצויים.

זכות עמידה

זכות עמידה (גם מעמד) הוא תנאי סף הנדרש מאדם על מנת להגיש תביעה משפטית, על פיו התובע נדרש להיות מי שנפגע מהעוולה שכנגדה הוא מגיש את התביעה. הדרישה לזכות עמידה נועדה, להשקפת תומכיה, למנוע הצפה של בית המשפט בתביעות אשר נועדו לשם בקשת הצדק ולא כדי לתקן עוולה פרטנית. זכות העמידה נוגעת לכל תחומי המשפט האזרחי, ויש הטוענים שגם למשפט הפלילי, אך היא נמצאת בדיון ציבורי במיוחד בהקשר לתביעות נגד השלטון, כיוון שבמקרים רבים אין להפרות חוק של השלטון נפגעים ספציפיים אלא השלכות על ציבורים רחבים.

היקפה הרצוי של זכות העמידה נמצא במחלוקת בין תומכים למתנגדים, כאשר לרוב, הימין הפוליטי תומך בהגבהת מחסום זכות העמידה, כדי לצמצם את מעורבות השופטים בשאלות מדיניוּת, בעוד השמאל הפוליטי נוהג לתמוך בצמצום או ביטול הדרישה לזכות עמידה.

חקיקת משנה

חקיקת משנה היא חקיקה שנעשתה על ידי מי שהוסמך לכך על ידי המחוקק, ולא על ידי המחוקק עצמו. גם במובן זה היא שנייה, ואין לה תוקף לפני שהמחוקק סיים את החקיקה העיקרית. בדין זר היא מכונה Delegated legislation. במדינת ישראל, למשל, חקיקת משנה לא מאושרת בכנסת בשלוש קריאות, אלא מותקנת על ידי גורמים של הרשות המבצעת: שרים, פקידים בכירים וכדומה, מכוח הסמכות שהוענקה להם בחוקים המתאימים. חקיקת המשנה משלימה את החקיקה הראשית (החוק): בחוק נקבעים העקרונות הכלליים, ובחקיקת המשנה, שלפעמים מכונה תקנות, נעשית ירידה לפרטים. הפרדה זו באה כדי שלא לכלות את זמנו של המחוקק בירידה לפרטים, לא להעסיקו בעניינים טכניים שאינו בקיא בהם, וכדי לאפשר את הגמישות הנחוצה בירידה לפרטים, שמטבע הדברים משתנים בתדירות גבוהה יותר.

ידוע בציבור

ידועים בציבור הם בני זוג המקיימים יחדיו מסגרת משפחתית, אך אינם נשואים זה לזה.

הגדרת בני זוג כידועים בציבור היא דרך של המדינה להחיל זכויות וחובות שהמדינה מעניקה לזוגות נשואים, על בני זוג אשר אינם מעוניינים או אינם יכולים להינשא על פי חוקי המדינה. סטטוס הידועים בציבור משמש בני זוג שאינם רשאים להינשא זה לזה, בהתאם לחוקי הנישואים, למשל כאשר בני הזוג הם בני אותו המין, או היות אחד מבני הזוג נשוי לאחר. פעמים רבות סטטוס הידועים בציבור מוחל על בני זוג הרשאים להינשא זה לזה אך אינם מעוניינים בכך, לעיתים ללא שבני הזוג מודעים לחובות שסטטוס זה מחיל עליהם.

מבחינות מסוימות זוכים ידועים בציבור (בני מינים שונים ולעיתים גם בני אותו המין) לזכויות דומות לאלה של בני זוג נשואים.

בתחילת 2011 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי "96% מהזוגות בישראל הם זוגות נשואים והיתר (4%) הם זוגות החיים יחד ללא נישואין; אחוז הזוגות החיים יחד ללא נישואין באיטליה 4%, בארצות הברית 11%, בהולנד - 18% ובדנמרק - 22%".

מגילת העצמאות

מגילת העצמאות היא המסמך המכריז על הקמתה של מדינת ישראל. "מגילת העצמאות" הוא אמנם שמה המקובל, אך שמה הרשמי הוא "הכרזה על הקמת מדינת־ישראל", ובשם זה פורסמה בעיתון הרשמי (ע"ר 14.5.48, עמ' 1).

את המגילה הקריא דוד בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות שנערך במוזיאון תל אביב הישן (שדרות רוטשילד 16, תל אביב), ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, 8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

מגילת העצמאות כוללת חמישה חלקים:

סקירה היסטורית של זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ושל הדרך שהובילה להכרזת המדינה. פרישת הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת המדינה.

הכרזה על הקמתה של מדינת ישראל.

עקרונותיה של המדינה החדשה.

פנייה אל גורמים שונים והצהרת כוונות.

חתימות.

מכרז

מכרז הוא הליך של פנייה לקבלת הצעות לביצוע מיזם מסוים עבור הפונה, לאספקת מוצר או שירות מסוים לפונה, לרכישת נכס שהוא רוצה למכור, או לקבלת משרה אצל הפונה במסגרת הסכם שיחתם בין הצדדים.

מטרתו להעניק לעורך המכרז יתרונות, באמצעות תחרות או התמחרות בין מתמודדים, שתערך "באופן שקוף ככל הניתן בנסיבות העניין, הוגן ושיווני". עריכת מכרזים מקובלת בעיקר במגזר הציבורי במדינות רבות וכן בישראל, במטרה "להבטיח בראש ובראשונה הגינות, טוהר מידות ונקיון כפיים, שהם מסמניו של ממשל תקין" עם זאת, על פי ד"ר שבת, למכרז מטרות משניות (secondary policies), כגון: העדפת תוצרת הארץ, שמירה על איכות הסביבה, קידום אוכלוסיות חלשות, קידום נשים, הגנה על זכויות העובדים. כמו כן, למכרז היבטים בינלאומיים חשובים. [1]

ראובן ארזי

ראובן ארזי (11 במאי 1907 - 19 במאי 1983) היה איש ציבור ישראלי שכיהן כחבר הכנסת מטעם מפ"ם והמערך (1965–1973).

ארזי נולד במזריץ' שבפולין בשם ראובן צדרבוים. למד בגימנסיה במזריץ' ובפקולטה למשפטים והמכון למדעי היהדות בוורשה. כחבר תנועת השומר הצעיר היה ארזי בין ראשי תנועת הסטודנטים הציונים-סוציאליסטים. בשנים 1933–1939 היה חבר מרכז בתי ספר "תרבות". לאחר מכן הוגלה לאורל בברית המועצות ונותר בגלות עד 1946.

לאחר שובו לפולין נמנה בין מייסדי מפלגת "השומר הצעיר" ומונה למזכ"ל המפלגה. כמו כן מילא תפקיד מרכזי בתחיית התנועה הציונית בקרב ניצולי השואה בפולין והיה מנהל הלשכה הארצית של קרן קיימת לישראל בפולין.

בשנת 1949 עלה ארזי לישראל ונתמנה למנהל מחלקת הנוער של הקק"ל וחבר הנהלת הלשכה הראשית שלה. בשנת 1959 נתמנה לחבר הדירקטוריון של הקרן.

בשנות ה-50 היה חבר מזכירות מפ"ם ומאוקטובר 1958 כיהן כמזכיר המדיני של מפ"ם, תפקיד בו כיהן עד היבחרו לכנסת בשנת 1965. כהונתו נמשכה לאורך הכנסת השישית והכנסת השביעית, במהלכן היה חבר ועדת חוקה, חוק ומשפט וסגן יושב ראש הכנסת. לאחר תום כהונתו בכנסת המשיך לכהן בהנהגת מפ"ם והמערך והיה מתומכי המשך המערך של מפלגת העבודה ומפ"ם.

בשנותיו האחרונות כיהן כבורר במוסד לבוררות מוסכמת בשירות הציבורי לצד השופט צבי ברנזון.

ארזי נפטר במאי 1983 במהלך שביתת רופאים, מספר ימים לאחר שהרופאים סירבו לנתחו בגלל השביתה.

יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת
מנחם דונקלבלוםיצחק אולשןשמעון אגרנטיואל זוסמן • צבי ברנזון • משה לנדויאלפרד ויתקוןחיים כהןאליהו מנימשה עציונייצחק כהןמאיר שמגרגבריאל בךמרים בן-פורתאליעזר גולדברגאברהם חלימהתיאודור אוראליהו מצאמישאל חשיןדליה דורנריעקב טירקלדורית בינישאליעזר ריבליןאילה פרוקצ'יהמרים נאוראליקים רובינשטייןסלים ג'ובראןאסתר חיותחנן מלצר Knesset building

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.