צבא השחרור העממי של יוגוסלביה

צבא השחרור העממי של יוגוסלביהסרבו-קרואטית: Narodnooslobodilačka vojska Jugoslavije, בסרבית: Народноослободилачка војска Југославије, נודע גם בשמות: הפרטיזנים היוגוסלביים, הפרטיזנים של טיטו, הצבא העממי לשחרור יוגוסלביה) הייתה תנועת התנגדות פרטיזנית חמושה לכיבוש הנאצי של יוגוסלביה במלחמת העולם השנייה, אשר הובלה על ידי המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה והייתה תחת פיקודו של יוסיפ ברוז טיטו.

צבא השחרור העממי של יוגוסלביה
Narodnooslobodilačka vojska Jugoslavije
Народноослободилачка војска Југославије
Yugoslav Partisans flag (1942-1945)
דגל הפרטיזנים 1942–1945
פרטים
כינוי הפרטיזנים של טיטו, הפרטיזנים היוגוסלביים
מדינה Flag of Yugoslavia (1918–1941).svg ממלכת יוגוסלביה הכבושה
שיוך בעלות הברית
אירועים ותאריכים
הקמת היחידה 27 ביוני 1941
פירוק היחידה 1 במרץ 1945
מלחמות מלחמת העולם השנייה
נתוני היחידה
כוח אדם שלהי 1941: 81,000 חיילים
שלהי 1942: 135,000 חיילים
שלהי 1943: 329,000 חיילים
שלהי 1944: 648,000 חיילים
אבדות:
1941: 22,023 הרוגים, 26,173 פצועים ו-3,800 נעדרים
1942: 28,894 הרוגים, 27,006 פצועים ו-6,300 נעדרים
1943: 56,301 הרוגים, 53,807 פצועים ו-5,423 נעדרים
1944: 88,716 הרוגים, 139,584 פצועים ו-5,600 נעדרים
1945: 87,725 הרוגים, 122,200 פצועים ו-7,800 נעדרים
סך הכל במלחמת העולם השנייה: 276,749 הרוגים, 368,680 פצועים ו-28,925 נעדרים
פיקוד
מפקדים יוסיף ברוז טיטו
Partizani u oslobođenom Beogradu 1944
כוח פרטיזנים בבלגרד המשוחררת, אוקטובר 1944

רקע להקמה

בשלהי מרץ 1941 פרצה בממלכת יוגוסלביה הפיכה צבאית אשר במהלכה הודח הנסיך פאבלה בשל חתימתו על ההסכם התלת-צדדי, ובמקומו עלה לשלטון המלך פטר השני הפרו-בריטי. תוך ימים ספורים פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה והכניעה אותה תוך זמן קצר. גרמניה הנהיגה משטר צבאי בסרביה וסיפחה אזורים בסלובניה. באזורי קרואטיה ומרבית בוסניה הוקמה מדינת הבובות שכונתה מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה. בולגריה סיפחה את מקדוניה הווארדארית, איטליה סיפחה את מונטנגרו ואזור חוף הים האדריאטי ובכלל זה דלמטיה והונגריה סיפחה את אזור באצ'קה אשר בוויבודינה.[1]

ביולי, פרצו מרידות במספר מקומות באזור סרביה והנהגת המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה ובראשה טיטו פעלה לארגון כוחות המחתרת תחת פיקודה.[2]

פעילות כוחות הפרטיזנים

השלב הראשון בפעילות הפרטיזנים נמשך מכיבוש יוגוסלביה ועד כניעת איטליה בספטמבר 1943. שלב זה אופיין בבניין כוח אשר בתחילת הפעילות לא היה מאורגן ולקה בציודו. עוד נבנתה תורת הלחימה ותפישת שילוח כוח האדם מכל קצווי יוגוסלביה בהנהגת הקומוניסטים.

השלב השני נמשך מכניעת איטליה ועד שחרור בלגרד באוקטובר 1944. ממועד זה הפכו כוחות הפרטיזנים למיליציה ובהדרגה אף לצבא סדיר אשר צויד בנשק איטלקי רב. הפרטיזנים נחשבו רשמית חלק מבעלות הברית וזכו לתמיכה מודיענית ולוגיסטית. השלב השלישי נמשך משחרור בלגרד ועד מרץ 1945, אז הוקמו בהדרגה המוסדות הפוליטיים והאדמיניסטרטיביים לניהול המדינה שבדרך. במרץ 1945 הפכו כוחות הפרטיזנים לצבא העממי היוגוסלבי.[1] בשיא הקרבות ריתקו כוחות הפרטיזנים 20 אוגדות גרמניות ליוגוסלביה.[2]

בנוסף למאבק בנאצים ועושי דברם כגון אנשי האוסטאשה, התנהלה ביוגוסלביה במקביל גם מלחמת אזרחים בין הפרטיזנים של טיטו ובין המיליציה המלוכנית ה"צ'טניקים". במסגרת המאבק הסגירו הצ'טניקים לוחמים מכוחותיו של טיטו לידי הגרמנים. לקראת סיום המלחמה ערקו לוחמים רבים משורות הצ'טניקים והצטרפו לכוחותיו של טיטו אשר ניצחו במאבק והשתלטו על יוגוסלביה.[1] ההצלחה הגיעה במחיר כבד מאד ומספר מקורות מעריכים את מספר ההרוגים בקרב כוחות הפרטיזנים לאורך שנות המלחמה בלמעלה מרבע מיליון.

יהודים בשורות הפרטיזנים

ממחקרים שונים שנערכו ביוגוסלביה על ידי ההיסטוריונים יאשה רומנו וסלאבקו גולדשטיין לגבי חלקה של יהדות יוגוסלביה במאבק החמוש לשחרור המדינה עולה, כי לכל הפחות הצטרפו לכוחות הפרטיזנים לאורך כל שנות המלחמה 4,572 מבני הקהילה היהודית ומהם נהרגו 1,318. כ-3,000 מהמצטרפים נמנו עם המערך הלוחם והשאר עם יחידות העזר. מחקר שערכה פרופסור מינה רוזן מציין כי בסך הכל נמנו עם כוחות הפרטיזנים כ-6,000 יהודים. באזור בוסניה היה שיעור המצטרפים לכוחות הפרטיזנים הגבוה ביותר ועמד על כרבע מהאוכלוסייה הבוגרת.[3] משה פיאדה היה חבר בפיקוד הפרטיזני העליון בראשותו של טיטו. 141 מקרב בני הקהילה שהצטרפו לכוחות הפרטיזנים זכו לעיטור "מדליית הפרטיזנים (1941)"(רו') ו-12 מקרבם זכו לעיטור גיבור יוגוסלביה.[4] 15 מבני הקהילה אשר הצטרפו בהמשך לצבא יוגוסלביה התקדמו לדרגת גנרל[5] ומהם ניתן לציין את וויו טודורוביץ', איזידור פאפו ורוזה פאפו, האישה הראשונה ביוגוסלביה שזכתה לדרגת גנרל. טיטו נאבק נגד הנאצים ועוזריהם הקרואטים האוסטאשה, וגם במשתפי הפעולה מקרב בני עמו. על פי אומדנים, חיסל צבאו של טיטו יותר מ-10 דיוויזיות ממוכנות להיטלר במהלך המלחמה, הכניע את מוסוליני וצבאו בבלקן ובגבול איטליה, והצליח לשחרר חלק מיהודי יוגוסלביה שהיו כלואים במחנות ריכוז איטלקיים באזור הבלקן. יהודי יוגוסלביה מצידם, ראו בטיטו גיבור, מושיע וסמל המאבק בהיטלר ובמוסוליני, ואך טבעי היה החיבור בין הפרטיזנים היהודים של יוגוסלביה לטיטו שפרס עליהם חסותו ונתן להם תמיכה מלאה.[5] על כן הצטרפו רוב הצעירים ששרדו מיהודי יוגוסלביה לכוחותיו של טיטו, ורבים מהם העפילו בו לעמדות פיקוד.מסגרת הקשר עם בעלות הברית הצניחו הבריטים 33 מתנדבים מארץ ישראל באירופה הכבושה כדי לסייע במאמץ המלחמתי הבריטי, ועוד חמישה הסתננו ליעדם בדרכי היבשה והים. 12 מתוכם הוצנחו ביוגוסלביה כדי לחבור לכוחות הפרטיזנים שם או כתחנת מעבר למדינות השכנות תוך קבלת סיוע לוגיסטי מכוחותיו של טיטו. במאי 1943, תחת זהות בדויה, צנח באזור ז'אבליאק (Žabljak), בהרי דורמיטור שבמונטנגרו הצנחן פרץ רוזנברג כחלק מיחידת קישור צבאית בריטית שתפקידה הייתה לחבור לקבוצת הפרטיזנים. רוזנברג שימש כאלחוטן של היחידה הבריטית והיה איש הקשר ממפקדת טיטו למטה הבריטי בקהיר. במרץ 1944 צנחה חנה סנש באזור קרואטיה בדרכה להונגריה בקבוצה של ארבעה צנחנים ובה גם יונה רוזן, אבא ברדיצ'ב וראובן דפני. עוד הוצנחו ביוגוסלביה דן לנר, לימים אלוף בצה"ל אשר הצטרף למערך הלוחם, והרופא ד"ר ישראל מהרי"ק שהצטרף למערך הרפואה של כוחות הפרטיזנים.[6]

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 תנועת ההתנגדות הפרטיזנית במזרח אירופה, עמודים 18–37, באתר המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ, אוחזר ב-6 בספטמבר 2014.
  2. ^ 2.0 2.1 יוסיפ ברוז טיטו, באתר יד ושם, אוחזר ב-6 בספטמבר 2014.
  3. ^ כמה יהודים השתתפו בתנועת הפרטיזנים ביוגוסלביה, באתר "ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות", אוחזר ב-6 בספטמבר 2014.
  4. ^ יוגוסלביה - פרטיזנים ולוחמי מחתרות, באתר "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה", אוחזר ב-6 בספטמבר 2014.
  5. ^ מגנרל-מאיור ועד גנרל-פוקובניק.
  6. ^ צנחני היישוב, באתר "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה", אוחזר ב-6 בספטמבר 2014.
באימוק

בָּאיְמוֹק (בסרבית קירילית: Бајмок, בגרמנית: Nagelsdorf) הוא כפר בסרביה בשטח הרשות המקומית סובוטיצה אשר במחוז באצ'קה הצפוני שבפרובינציית וויבודינה.

באץ'

בָּאץ' (בסרבית קירילית: Бач) היא עיירה ורשות מקומית בסרביה השוכנת במחוז באצ'קה הדרומי אשר בפרובינציית וויבודינה.

באצ'קה טופולה

בָּאצְ'קָה טוֹפּוֹלָה (בסרבית קירילית: Бачка Топола, בסרבית בכתב לטיני: Bačka Topola, בהונגרית: Topolya) היא עיירה ורשות מקומית בסרביה השוכנת במחוז באצ'קה הצפוני אשר בפרובינציית וויבודינה.

באצ'קי פטרובאץ

בָּאצְ'קִי פֶּטְרוֹבָאץ (בסרבית קירילית: Бачки Петровац, בסרבית בכתב לטיני: Bački Petrovac, בהונגרית: Petrőc) היא עיירה ורשות מקומית בסרביה השוכנת במחוז באצ'קה הדרומי אשר בפרובינציית וויבודינה.

בזדאן

בזדאן (בסרבית קירילית: Бездан, בסרבית בכתב לטיני: Bezdan, בהונגרית: Bezdán) הוא כפר בסרביה השוכן בשטח הרשות המקומית סומבור, שבמחוז באצ'קה המערבי אשר בפרובינציית וויבודינה.

בית קאראג'ורג'ביץ'

בית קאראג'ורג'ביץ' (בסרבית: Kућа Карађорђевић, Kuća Karađorđević או Карађорђевићи) היה בית אצולה אשר שלט בסרביה בין השנים 1804-1813, שוב בין השנים 1842-1858 ובין 1903-1918. לאחר מכן שלט הבית בממלכת יוגוסלביה, מהקמתה עד הפיכתה לרפובליקה. ראש הבית הנוכחי הוא אלכסנדר, נסיך הכתר של יוגוסלביה.

בצ'יי

בֶּצֶ'יי וגם סְטָארִי בֶּצֶ'יי (בסרבית בכתב קירילי: Бечеј וכן Стари Бечеј, בסרבית בכתב לטיני: Bečej וכן Stari Bečej) היא עיר ורשות מקומית בסרביה השוכנת במחוז באצ'קה הדרומי אשר בפרובינציית וויבודינה.

המדינה העצמאית של קרואטיה

המדינה העצמאית של קרואטיה (בקרואטית: Nezavisna Država Hrvatska או בקיצור NDH, בגרמנית: Unabhängiger Staat Kroatien, באיטלקית: Stato Indipendente di Croazia) הייתה מדינת בובות של גרמניה ואיטליה במלחמת העולם השנייה שהוקמה בחלקים מיוגוסלביה הכבושה.

המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה

המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה או ליגת הקומוניסטים (בסרבו-קרואטית: Savez komunista Jugoslavije / Савез комуниста Југославије, בסלובנית: Zveza komunistov Jugoslavije, במקדונית: Sojuz na komunistite na Jugoslavija / Сојуз на комунистите на Југославија) הייתה מפלגה קומוניסטית ביוגוסלביה.

המפלגה הוקמה ב-1919, כמפלגת אופוזיציה בממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. לאחר הצלחה בבחירות, היא הוצאה מחוץ לחוק על ידי הממשלה המלכותית ונותרה בלתי-לגאלית עד מלחמת העולם השנייה. לאחר הפלישה הגרמנית ליוגוסלביה ב-1941, צבא השחרור העממי של יוגוסלביה נלחם בכיבוש הנאצי ובמשתפי הפעולה. לאחר שחרור יוגוסלביה, ביססה המפלגה את כוחה ואחיזתה בשלטון, והקימה את הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה כמדינה חד-מפלגתית. הרפובליקה התקיימה עד מלחמות יוגוסלביה ב-1991.

המנהיג הבולט ביותר של המפלגה היה יוסיפ ברוז טיטו, שהנהיג אותה מ-1937 עד 1980. בשנות ה-40 וה-50 היו חילוקי דעות מהותיים בין טיטו ליוסיף סטלין שהובילו לקרע בין יוגוסלביה לברית המועצות, ולהוקעת טיטו בידי הסובייטים. טיטו הנהיג ביוגוסלביה גישה של ניהול עצמי ושל קומוניזם עצמאי, שנודעה כ"טיטואיזם".

זאגרב

זאגרב (בקרואטית: Zagreb, "מאחורי הצוק") היא עיר הבירה של קרואטיה והעיר הגדולה ביותר בה. זהו המרכז התרבותי, המדעי, הכלכלי והממשלתי במדינה, עם כ-790,017 תושבים, נכון לשנת 2011, וכ-1,107,623 תושבים במטרופולין זאגרב, הכולל את הערים סאמובור, וליקה גוריצה וזאפרשיץ'. העיר שוכנת בין מדרונותיו הדרומיים של הר מדבדניצה וגדתו הצפונית של נהר סאווה.

העיר נמצאת בחלקו הדרום-מערבי של האגן הפאנוני, שמתרחב עד לאלפים הדינריים, הים האדריאטי והמישור הפאנוני ומקשר היטב בין מרכז אירופה לים האדריאטי מבחינה תחבורתית.

טניה (מחנה ריכוז)

מחנה הריכוז טֶנְיָה (בסרבו-קרואטית: Logor Tenja, בסרבית קירילית: Логор Тења), היה מחנה ריכוז אשר הוקם על ידי שלטון האוסטאשה באזור העיר אוסייק שבמדינה העצמאית של קרואטיה, בסמוך לכפר טניה. המחנה פעל מאפריל 1941 ועד שלהי אוגוסט 1942.

באפריל 1941 נכבשה ממלכת יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית ובהמשך, כוננה מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון ממשלת הבובות של האוסטאשה. מייד הוחל ברדיפות יהודים. מחנה טניה הוקם במסגרת עבודות כפייה של יהודי אוסייק ובמימונם הכפוי. בשיא פעולתו נכלאו בו כ-3,000 עצורים וממנו גורשו אל מחנות ההשמדה.בחורף 1941 גורשו כ-3,000 מיהודי אוסייק למחנות הריכוז ומאות מהם נכלאו בתנאים קשים במחנה טניה. 350 יהודי וִירוֹבִיטִיצָה וכן מקצת מיהודי זאגרב נכלאו בטניה בטרם גירושם למחנות ההשמדה דכאו ואושוויץ. בקיץ 1942 נעצרו 585 יהודי זמון ומרביתם הובלו לטניה. בהמשך גורשו ליאסנובאץ וסטארה גרדישקה. בשלהי אוגוסט 1942 נסגר המחנה.

יוגוסלביה

יוגוסלביה (כתב לטיני: Jugoslavija, כתב קירילי: Југославија, "ארץ הסלאבים הדרומיים") היה שמן של שלוש ישויות פוליטיות שהתקיימו ברציפות, אך באופן נפרד, לאורך מרבית המאה ה-20 (1918-2003) בדרום-מזרח אירופה.

לאחר התמוטטות האימפריה האוסטרו-הונגרית בסוף מלחמת העולם הראשונה, שלושה עמים סלאביים במערב הבלקן, הסרבים, הקרואטים והסלובנים, התאחדו על מנת ליצור ממלכה עצמאית מאוחדת בשם "ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים", שכונתה, החל משנת 1929 ותחת המשטר הריכוזי של המלך אלכסנדר קָארָאג'וֹרְגֶ'בִיץ', "יוגוסלביה".

אחרי מלחמת העולם השנייה, מ-29 בנובמבר 1945, קיבלה המדינה מבנה מדיני של פדרציה שהורכבה משש רפובליקות: סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה והרצגובינה, מונטנגרו ומקדוניה. האזורים קוסובו ווויבודינה היו חלק אינטגרלי מסרביה והפכו מאוחר יותר לאזורים אוטונומיים במסגרת סרביה, ותוך השתתפות בהנהגת יוגוסלביה.

מבחינה פוליטית-היסטורית, מדינית ותרבותית, ניתן לחלק את ההיסטוריה של יוגוסלביה לשלוש תקופות:

ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים - שהחל מ-1929 נקראה ממלכת יוגוסלביה (1918-1941), והייתה איחוד של ממלכת סרביה (שהתאחדה קודם עם ממלכת מונטנגרו) עם שטחי צפון מקדוניה, קוסובו, וויבודינה, שטחי בוסניה והרצגובינה, קרואטיה וסלובניה. היא התקיימה כגוף פוליטי אחד מתום מלחמת העולם הראשונה ועד פלישתן של מדינות הציר במלחמת העולם השנייה.

הרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה שכונתה בהמשך הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה (1945–1992), מדינה פדרטיבית קומוניסטית שהורכבה משש רפובליקות, והתקיימה מתום מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1992, שבה פרשו ממנה ארבע מתוך שש הרפובליקות שהרכיבו אותה – סלובניה, קרואטיה, מקדוניה, ובוסניה והרצגובינה.

הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה (1992–2006) - כללה את סרביה ומונטנגרו שנותרו לאחר פרישת ארבע הרפובליקות האחרות, והתקיימה מאז פרישתן של ארבע הרפובליקות ועד החלטת הפרלמנט היוגוסלבי להפסיק להתקיים. לאחר ההחלטה האחרונה משנת 2003, נמשך האיחוד בין שתי הרפובליקות הנותרות תחת השם סרביה ומונטנגרו, והוסכם שתינתן להן אפשרות לפרק אותו בהמשך. לאחר משאל עם שנערך בשתי הרפובליקות, הכריזה מונטנגרו באופן רשמי על עצמאותה ב-3 ביוני 2006, וסרביה הצהירה על עצמאותה יומיים לאחר מכן, ב-5 ביוני, ובכך התפרקה סופית הפדרציה היוגוסלבית כולה.

מחנה הריכוז יאסטרברסקו

מחנה הריכוז יאסטרברסקו היה מחנה ריכוז לילדים סרבים שהובאו לשטחו מרחבי המדינה העצמאית של קרואטיה (NDH), שנשלטה על ידי ממשלת הבובות הקרואטית של איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית.

המחנה הוקם בהוראת משטר האוסטאשה בקרבת העיר יאסטרברסקו ‏, 37 קילומטרים דרום-מערבה לעיר הבירה זאגרב, ופעל מיום 12 ביולי עד לאוקטובר 1942. את המחנה ניהלו שומרים של האוסטאשה ונזירות קתוליות. הילדים הגיעו למחנה לאחר מסע במחנות מעבר אחרים של המשטר כשהם כחושים וחלשים. 3,336 ילדים עברו בשער המחנה, כאשר בין 449 ל-1,500 מהם מצאו את מותם במחנה כתוצאה ממחלות ומתת-תזונה.

צבא השחרור העממי של יוגוסלביה שחרר כ-350 ילדים מהמחנה באוגוסט 1942. באוקטובר 1942, 500 ילדים ששרדו את המחנה נשלחו לבתי יתומים, 1,637 ילדים אומצו על ידי משפחות מזאגרב, מיאסטרברסקו ומכפרים נוספים סביב המחנה, ו-113 הנותרים נשלחו לבוסניה.

מחנה הריכוז צרווני קרסט

מחנה הריכוז צְרְוֶונִי קְרְסְט (בסרבו-קרואטית: koncentracioni logor Crveni Krst, בסרבית קירילית: концентрациони логор Црвени Крст), היה מחנה ריכוז אשר הוקם על ידי הגסטפו סמוך לעיר ניש ביוגוסלביה, פעל בתקופת השואה מ-1941 עד 1944, ובו נכלאו ונרצחו יהודים, סרבים ובני רומה.

ממלכת יוגוסלביה

ממלכת יוגוסלביה הוקמה תחת השם "ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים" ב-1 בדצמבר 1918, והיא נוצרה מאיחוד של ממלכת סרביה, ממלכת מונטנגרו ומחוז וויוודינה, יחד עם המדינה החדשה בצפון מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים שהוקמה משטחי האימפריה האוסטרו הונגרית שהתפרקה לאחר מלחמת העולם הראשונה וכללה את שטחי בוסניה הרצגובינה, קרואטיה וסלובניה.

הממלכה התקיימה עד לפלישת מדינות הציר ב-7 באפריל 1941.

נובי בצ'יי

נוֹבִי בֶּצֶ'יי (בסרבית בכתב קירילי: Нови Бечеј, בסרבית בכתב לטיני: Novi Bečej) היא עיר ורשות מקומית בסרביה השוכנת במחוז באנאט המרכזי אשר בפרובינציית וויבודינה.

צ'לארבו

צֶ'לָארֶבוֹ (בסרבית קירילית: Челарево, בסרבית בכתב לטיני: Čelarevo) הוא כפר בסרביה השוכן בשטח הרשות המקומית באצ'קה פאלאנקה, במחוז באצ'קה הדרומי אשר בפרובינציית וויבודינה. בסמוך לכפר התגלה נקרופוליס קדום ובו סמלי יודאיקה כגון מנורת שבעת הקנים, לולב ואתרוג. הפרשנות לממצאים הארכאולוגיים נתונה במחלוקת בין היסטוריונים.

קרושצ'יצה

מחנה הריכוז קְרוּשְצִ'יצָה (בסרבו-קרואטית: Logor Kruščica, בסרבית קירילית: Логор Крушчица ), היה מחנה ריכוז אשר הוקם על ידי שלטון האוסטאשה באזור בוסניה שתחת שלטון מדינת קרואטיה העצמאית, בסמוך לכפר קרושצ'יצה, ופעל מיוני ועד שלהי ספטמבר 1941.

הוא נועד לשמש כמחנה מעבר בעיקר לנשים בנות יהדות יוגוסלביה מאזורי בוסניה והרצגובינה בדרכן למחנות ההשמדה וכן לתושבים ממוצא סרבי.

שיד

שִיד (בסרבית בכתב קירילי: Шид, בכתב לטיני: Šid) היא עיירה ורשות מקומית בסרביה, השוכנת במחוז סרם אשר בפרובינציית וויבודינה, 104 קילומטרים מהבירה בלגרד.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.