צבא האימפריה העות'מאנית

צבא האימפריה העות'מאנית בעידן המודרני חולק מבחינה ארגונית לשלושה: חיל יבשה, חיל ים וחיל אוויר.

ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות את תולדות צבא האימפריה העות'מאנית. התקופה הקלאסית משתרעת בין יסוד צבא האימפריה העות'מאנית בשנת 1299 והרפורמה הצבאית בתחילת המאה ה-19, בעוד שהתקופה המודרנית מתחילה עם יסודו של צבא מודרני לאימפריה, הידוע בשם "ניזאם-אה ג'דיד" (Nizam-ı Cedid), בשנת 1829.

OttomanCoatOfArms
סמל צבא האימפריה עות'מאנית

חיל היבשה

הכוח הצבאי הראשון של האימפריה העות'מאנית היה צבא אשר אורגן על ידי עות'מאן הראשון והורכב מבני שבטים במערב אנטוליה בשלהי המאה ה-13.

בני שבטים אלה היו לכוח פשיטה צבאי בלתי סדיר, אשר צויד בכלי נשק קרים כמו קשתות וחניתות. בתמורה לשירותם ניתנו להם, בשטחים שכבשו, אחוזות פאודליות הקרויות טימאר.

אורהן הראשון היה שאירגן לראשונה צבא סדיר אשר קיבל שכר ולא שלל מלחמה. כוח הרגלים נקרא "יָהיָה" וכוח הפרשים כונה "מוסלם". אנשי הצבא היו ברובם שכירי חרב ורק טורקים מעטים ראו בשכר פיצוי נאות, במקום שלל. שכירי החרב לא נדרשו להמיר את דתם לאסלאם כל עוד צייתו לפקודות מפקדיהם העות'מאנים.

שימוש בכלי ירייה

העות'מאנים החלו להשתמש ברובים בין שנת 1444 לשנת 1448. עם תחילת השימוש בכלי נשק נוסדו כוחות ייחודיים בחיל היבשה, כגון, חיל רגלים מזוין (טורקית: Piyade Topçu, מילולית: "ארטילריה רגלית"), חיל פרשים מזוין (טורקית: Süvari Topçu Neferi, מילולית: "חיל ארטילריה רכוב") ומפציצים (טורקית: Kumbaracı) שהיו יודי רימונים אשר צוידו בפצצות (khımbara) וכן חיילים שתפקידם היה לדאוג לאספקת הכוח הנלחם באבק שריפה וכלי ירי.

קאפיקולו

הצבא סדיר קיבל את שכרו והיה בפיקודם של בעלי אחוזות עשירים, אשר רכשו הון וכוח והפכו למעין מעמד אצילים. שכירי החרב ששרתו בפיקודם הפכו לכלי לרכישת כוח והשפעה נוספת על הסולטאן, אשר לרשותו לא עמדו אמצעים מספיקים כדי לבנות צבא גדול דיו, העולה על זה של בעלי האחוזות. לכן, במחצית המאה ה-14, מורט הראשון הקים לעצמו צבא עבדים פרטי אשר נקרא הקאפיקולו (Kapıkulu). כוח צבאי חדש זה התבסס על זכותו של הסולטאן לחמישית משלל המלחמה, זכות אשר כללה בתוכה את השבויים שנתפסו בקרב. את דתם של העבדים השבויים המירו לאסלאם והם אומנו כצבאו הפרטי של הסולטאן.

היחידה המפורסמת ביותר של הקאפיקולו הייתה היאניצ'רים (Yeniçeri) (מילולית: "חיילים חדשים") אשר הורכבו מנערים נוצרים שאוסלמו. היו יחידות נוספות בקאפיקולו, ביניהן יחידת ההאלברדים (Baltaçi). הכוח הלך וגדל במהירות והפך לכוח הצבאי המשמעותי ביותר בצבא העות'מאני. כדי לגייס חיילים חדשים לכוח פיתח מורט השני שיטת גיוס חובה, דוושירמה מן הנוצרים ברחבי האימפריה. מורט השתמש בכוחם של היאניצ'רים כנגד בני האצולה, והכריחם לשלם מיסים או לתת אדמות לאוצר המלך, כך שניתן היה להמשיך ולהחזיק בצבא הקאפיקולו.

היאניצ'רים

Yenieri-aturkishjanissary-gentilebellini
איור מן המאה ה-15 של חייל יאניצ'רי במדיו

היאניצ'רים הרכיבו כוח רגלים אשר היה חלק מצבאו האישי של הסולטאן ושימשו גם כשומרי ראשו. הכוח אורגן במאה ה-14 ופוזר על ידי הסולטאן מהמוט השני בשנת 1826.

היחידות הראשונות של היאניצ'רים הורכבו משבויי מלחמה ועבדים. לאחר שנות ה-80 של המאה ה-14, הסולטאן מהמט הראשון מילא את שורות הכוח בזכות מס גולגולת שחייב כל ישוב לשלוח מגויסים לצבא לפי מפתח קבוע, דוושירמה. בדרך כלל היו אלה ילדים ונערים נוצרים שאוסלמו. תחילה נלקחו המגויסים ללא תהליך בחירה, אולם מאוחר יותר נוצרו מדדי בחירה נוקשים.

בתחילת דרכו היה הכוח מורכב בעיקר מיוונים ואלבנים, אשר גויסו בין הגילאים 7 עד 14. מאוחר יותר הוטל גיוס חובה בשיטה זהה אף על סרבים, בוסנים ועמי ארצות אחרות בבלקן ואף אוקראינים ובני דרום רוסיה. היאניצ'רים החלו מקבלים אף מתנדבים לשרות מחוץ לארצות עליהן הוטל גיוס החובה בעת תקופת מלכותו של הסולטאן מורט השלישי (1546-1595) והפסיקו בגיוס חובה לחלוטין במאה ה-17. לאחר תקופה זו כל החיילים בכוח היו מתנדבים.

היאניצ'רים שייכים לסולטאן באופן אישי לכל דבר ועניין ונשאו את התואר "קאפיקולו" המעיד על הברית האישית שכרתו עם הסולטאן. היאניצ'רים חונכו לראות ביחידתם את ביתם ומשפחתם, ואת הסולטאן כאביהם בפועל. רק אלה שהוכיחו את עוז רוחם הפכו ליאניצ'רים מן השורה בהגיעם לגיל 24 או 25. גדוד היאניצ'רים הוא שירש את רכושם של יאניצ'רים שנפלו בקרב ולאורך השנים צבר הון רב (בדומה למסדרים דתיים ואגודות הנהנות מירושתם של חבריהם).

כוח היאניצ'רים היה ייחודי במספר דרכים. היאניצ'רים לבשו מדים, שולמה להם משכורת בכסף מזומן כחיילים סדירים, והם צעדו לצלילי מנגינות ייחודיות של תזמורת המהטר, הדומה לתזמורת צועדת בת ימינו. סממנים אלה הבדילו בין היאניצ'רים לרוב החיילים בני זמנם.

העות'מאנים היו הראשונים להחזיק בצבא סדיר באירופה מאז ימי האימפריה הרומית. היאניצ'רים במשמר הפראטוריאני (לטינית: praetorianī) חלק ממורשתם ולא היה דומה להם בצבאות העולם הנוצרי של זמנם, שם אירגנו שליטים פאודליים צבאות רק בעת מלחמה[1]. הגדוד היאניצ'רי הפך למשפחתו של החייל בו. החיילים חיו את חייהם בבסיס הגדוד ובעיתות שלום שרתו ככוח שיטור ואף מכבי אש.

להבדיל מחיילים שגויסו רק בעת מלחמה, היאניצ'רים קיבלו שכר קבוע במזומן לאורך כל תקופת שירותם. שכרם שולם מדי רבעון וגובה השכר אושר באופן אישי על ידי הסולטאן. הסולטאן, באופן מסורתי, לאחר שאישר את התשלום, היה מתייצב בבסיס הגדוד, לבוש בעצמו במדי חייל יאניצ'רי, וקיבל שכר כחייל מן השורה במסגרת החטיבה הראשונה של הכוח.

היאניצ'רים הפכו לכוח משמעותי בצבא האימפריה כאשר התבררה יעילותו הגבוהה יותר של חיל רגלים מצויד ברובים, על פני פרשים נושאי חרבות וחניתות. כלי ירי הפכו לנשקם של היאניצ'רים בשלב מוקדם בתולדות הכוח, החל מן המאה ה-15. במאה ה-16 היה רובה המוסקט לכלי הנשק העיקרי. היאניצ'רים אף השתמשו לעיתים קרובות ברימוני יד ובתותחים ידניים.

מערכת האספקה של היאניצ'רים הייתה אף היא ייחודית בצבא האימפריה. עגלות המלחמה שליוו אותם בקרבותיהם הייתה חלק ממנגנון המלחמה המשוכלל שפיתחו. את הכוח ליוו כוחות עזר שתפקידם היה לפרוץ דרכים, להקים אוהלים, לבשל אוכל וכן לשאת את אספקת כלי המלחמה. ליאניצ'רים היה כוח רפואי משלהם, רופאים מוסלמים ויהודים אשר יצאו עם הכוח למסעותיו ואירגנו שיטות לטיפול בפצועים וחולים סמוך לשדה הקרב והעברתם לבתי חולים.

הבדלים אלה, לצד השגיהם בשדה הקרב, הפכו את היאניצ'רים למוקד עניין ומחקר על ידי בני עמים אחרים, אף בזמנם. למרות שהצבא המודרני אימץ ואף שיפר מאפיינים ייחודיים רבים של היאניצ'רים, דמותו של החייל היאניצ'רי נותרה אחד הסמלים הבולטים של האימפריה העות'מאנית בעיני המערב.

חיל פרשים מובחר

כוח חשוב מצבא האימפריה היו שש החטיבות של חיל הפרשים המובחר (טורקית: Altı Bölük). החשובה מבין חטיבות אלה הייתה ה"סיפהיס", בהם כוח פשיטה מקצועי אשר זרע הרס בשטח האויב לפני הצבא המתקדם. פרשי הכוח אף שימשו כצופים.

כוח ה"סיפהי" נוסד בתקופת שלטונו של מורט הראשון. בתחילה היו הסיפהי מגויסים באמצעות מס גולגולת, בדומה ליאניצ'רים, אולם לאחר תקופתו של מהמט השני, הם נבחרו אך ורק מבין העם הטורקי אשר היו בעלי אדמות בשטח האימפריה. הסיפהי הפכו לחטיבה הגדולה ביותר מבין שש חטיבות הפרשים בצבא העות'ימני, והיוו כוח רכוב מובחר, מקביל ליאניצ'רים. בין המשימות שמילאו היו הסיפהי רוכבים במצעדים לצד הסולטאן וכן שימשו כשומרי ראש רכובים. בעיתות שלום הם היו אחראים אף לגביית מיסים.

יש להבחין בין ה"סיפהי" שהיוו כוח פרשים מקצועי סדיר לבין אלה שזכו לכינוי העממי "סיפהי" ואשר היו כוח פרשים של בעלי אחוזות פאודליים (טורקית: tîmâr, "טימר") ומכאן אף כינויים הנוסף, "טימרלי". אדמותיהם של אלה הוענקו להם ישירות מן הסולטאן וזיכו אותם במלוא ההכנסות מן הקרקע, זאת בתמורה לשירותם הצבאי. האיכרים שחיו באדמותיהם הפכו לאריסים. מעמדם של הטימרלי היה דומה למעמדם של אבירי ימי הביניים באירופה. הטימרלי היו כוח לא סדיר וגויסו לעת מלחמה.

אזבים

בנוסף לאופן גיוס היאניצ'רים, בשנת 1389 הנהיג צבא האימפריה העות'מאנית שיטת גיוס ולפיה, כאשר התעורר הצורך, כל עיר, עיירה וכפר היו חייבים לשלוח לצבא מספר מסוים של מגויסים מצוידים כהלכה, למשרדי גיוס שהוקמו בהוראת הסולטאן. כוח צבאי זה של חיל רגלים בלתי סדיר נקרא "אזבים" והם גויסו למשימות שונות, ביניהן, סלילת כבישים וגשרים לצבא, כוחות עזר לכוח הלוחם ולפעמים הם אף הוקרבו כ"בשר תותחים" להאט את התקדמות האויב.

ה-באשי באזוק (Başıbozuk) היו ענף בכוח האזבים אשר גויסו במיוחד מבין חסרי הבית וגורמים פליליים. אלה נודעו באכזריות ובחוסר משמעת ואומנו לקרבות פנים אל פנים.

כוחות נוספים בצבא האימפריה העות'מאנית, היו: אקינצ'י (Akıncı): כוחות פרשים פושטים לפני המחנה.

אקאג'ה (Akağa): כוח סריסים לבנים אשר שמרו על החצר הפנימית של ארמון הסולטאן.

התזמורת הצבאית הצועדת

Mehterhane
המהטרנים בציור משנת 1839
First Mobile Artillery Bodyguard Brigade-ca1880
קציני החטיבה הארטילרית הניידת הראשונה רכובים על סוסיהם, בשנת 1880 לערך

מהטרנים (Mehterân): נגני התזמורת הצבאית הצועדת ניגנו מנגינות לכת בדרכם של החיילים לקרב. המהטרים בדרך כלל ליוו את כוחות היאניצ'רים. המהטרים הם כנראה התזמורת הצבאית הצועדת העתיקה ביותר בעולם.

התקופה המודרנית - "ניזאם-אה ג'דיד"

"ניזאם-אה ג'דיד" (טורקית: Nizam-ı Cedid, מילולית: "סדר חדש") הייתה סדרת רפורמות אותה הנהיג הסולטאן סלים השלישי בשלהי המאה ה-18 בניסיון להתאים את האימפריה מבחינת צבאית ומדינית להתפתחויות במעצמות האירופאיות. מאוחר יותר הפך השימוש במונח ייחודי לצבא האימפריה העות'מאנית שנוסד תחת תוכנית הרפורמה.

לאחר תקופות ארוכות של הזנחה ותקציבים מדולדלים, הלך וגדל הפער שבין צבא האימפריה העות'מאנית לבין צבאות אירופה. פער איכותי זה בלט במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787–1792), אשר הסתיימה בכישלון חרוץ לכוחות האימפריה העות'מאנית. במהלך המלחמה ניסה סלים השלישי לפנות ליאניצ'רים, אשר היוו את עמוד השדרה של הצבא העות'מאני, בבקשה כי יסכימו לאמץ כלי נשק חדשים ושיטות לחימה ממדינות מערב אירופה. אולם פניותיו נתקלו בהתנגדות חריפה ומכיוון שהיאניצ'רים היו בעלי כוח רב בחברה העות'מאנית ובמעמד השליט באיסטנבול, לא הצליח הסולטאן לאכוף את השינויים.

היווצרות הגרעין של ניזאם-אה ג'דיד החלה עוד בשנת 1791, כאשר הוואזיר הגדול יוסף פשה, אשר עמד בראש הכוחות הלוחמים נגד רוסיה, כינס במחנהו קבוצה קטנה של עריקים מן הצבא הרוסי והגרמני, אשר חצו את הקווים[2]. עריקים אלה, יחד עם מספר חברים במשמר הראש של הוואזיר, החלו להתאמן יחד, בעזרת כלי נשק רוסיים שנפלו שלל ובשיטות אימון רוסיות. מדי פעם, הם הדגימו את יכולותיהם לפני הוואזיר, במעין מופע בידור. לאחר חתימת הסכם יאשי בתחילת 1792, חזר הוואזיר לאיסטנבול והביא עמו את הכוח החדש שאימן. באותו שלב, ולאור התנגדותם הנחרצת של היאניצ'רים לכל שינוי במבנה הצבא ובשיטותיו, הצליח הוואזיר לשכנע את הסולטאן סלים השלישי כי השינוי במבנה הצבא צריך לבוא באמצעות בניית צבא חדש לחלוטין, מן היסוד. זאת, לאחר שהסולטאן הוזמן להתרשם מתרגילי האימון של הכוח החדש והתרשם לטובה.

בחודש מרץ 1792 פנה הסולטאן אל שגריר בריטניה באיסטנבול וביקש שבריטניה תספק לטורקיה מספר רובי מוסקט עם כידוני רובה וכן תודיעה על נכונותה לספק כמות גדולה יותר של נשק בעתיד. בינתיים גדל הכוח החדש לכדי כ-100 לוחמים והעריקים הרוסים והגרמנים הפכו לקציני הכוח ולסמלים. הכוח המשיך להתאמן כ-10 ק"מ מחוץ לתחומי איסטנבול, כדי שלא למשוך את תשומת לבם של היאניצ'רים. זמן קצר אחר כך ביחד עם השגריר הצרפתי ז'אן-בטיסט אניבאל אובר דה בייה שבעצמו היה גנרל הגיעו ארבעה קצינים מחיל הרגלים הצרפתי כדי לסייע באימון הכוח בשיטות קרב אירופאיות. לבסוף, ב-14 במאי 1792 הוחלט רשמית על הקמת הכוח החדש בשם "ניזאם-אה ג'דיד". כדי לספק את תקציבו של הכוח הוקם משרד אוצר חדש. גודלו של הכוח היה קטן בתחילה, ולא עלה על 200 חיילים בחודש מאי 1793. לסגל הקצינים בו נוספו בשנה זו עוד שלושה קצינים צרפתים ושישה סמלים וכן הוזמנו עבורו רובים חדישים מצרפת, בריטניה ושוודיה.

דבר קיומו של הכוח החדש נשמר בסוד עד לשנת 1794. ב-18 בספטמבר 1794 הוכרז פומבית בתקנות על יסודו של "ניזאם-אה ג'דיד" כחטיבה בצבא העות'מאני, זאת כדי להפחית ככל האפשר את ההתנגדות של הכוחות השמרניים לסדר החדש. על פי התקנות, גודלו הסופי של הכוח היה אמור למנות כ-12,000 חיילים, אולם בשלב זה היו בכוח 1,602 חיילים בלבד, אשר חולקו לשני גדודים בני 800 חיילים. בתקנות אף נקבע סדר הכוחות ברמת הפלוגה, המחלקה והכיתה. עוד נקבע כי החיילים יקבלו מדים עם גיוסם וכן כל הוצאותיהם ישולמו על ידי משרד האוצר המיוחד לכוח. הניזאם-אה ג'דיד המשיך לגדול בהתמדה בשנים הבאות: במאי 1797 היו בכוח 2,536 חיילים ו-27 קצינים. בחודש ספטמבר 1799 היו בכוח 4,317 חיילים ו-30 קצינים, בשתי חטיבות. בחודש יולי, 1801 היו בכוח 9,263 חיילים ו-27 קצינים. החל משנת 1802 הונהגה שיטת גיוס חובה לכוח באזור אנטליה, בה נדרשו ראשי מחוזות לשלוח בכל שנה מספר מתגייסים שנקבע לתקופת אימונים של שישה חודשים. החל משנת 1804 נעשה מאמץ לרתום את המשאבים הכספיים של הטימרי לצורך תקציבו של הכוח. אחוזות פאודליות רבות הוחרמו אף בשל סיבות פעוטות ועברו לניהולם של קצינים מהכוח החדש. בתקופה זו נבנה עבור הכוח בסיס קבע באנטליה וכן בסיסי משנה בערים ובעיירות רבות בטורקיה. כתוצאה ממאמצי הגיוס, בסוף שנת 1806 היו רשומים במצבת הכוח החדש 22,685 חיילים ו-1,590 קצינים. מחציתם היו מוצבים באנטליה והיתרה באיסטנבול ובחבל הבלקן. הצלחת הקמת הכוח באנטליה הביאה את הסולטאן ליזום הקמת כוח דומה באירופה שבסיסו באדריאנופול.

בתחילת המאה ה-19 היו כ-90% מן הניזאם-אה ג'דיד בני איכרים ובני שבטים מאנטליה. רבים מהם הצטרפו לצבא מתוך מניעים כלכליים ותקווה לצבור הון משלל מלחמה שיפול לידיהם. חוסר משמעת פשתה בין הכוחות וחלק מן החיילים התארגנו בכנופיות שוד, תוך שהם מנצלים את מיומנות הלחימה שרכשו כדי לשדוד בעלי אחוזות במערב אנטליה ובבלקן. כדי להילחם בתופעה מונו לכוח קצינים נוספים, הוטלו עונשים כבדים על מפרי המשמעת, הוגברו האימונים וצומצם הזמן הפנוי של החיילים.

התנסותו הבולטת הראשונה של הכוח החדש בלחימה הייתה כאשר 700 לוחמים נשלחו לעזה בשנת 1799 כדי לסייע למושלה להגן על העיר מפלישתו של נפוליאון בונפרטה. בשנת 1800, בעת המצור הבריטי על הכוח הצרפתי באלכסנדריה, הונחתו על החוף 2,000 חיילים מן הניזאם-אה ג'דיד לצד כוח בריטי והם הצליחו להטיל מצור על הצרפתים ברוזטה (עיר), עד לכניעתם. חיילי הכוח החדש אף ביצעו משימות לאיתור ודיכוי מורדים במקדוניה ובתראקיה. אולם, לאור התנגדותם הנחרצת של היאניצ'רים לשתף פעולה עם הכוח החדש, הם שותפו באופן מוגבל בפעילות הקרבית. בשנת 1807 הביא ניסיון של סלים השלישי לבצע רפורמות בכוח היאניצ'רים בבוספורוס להתקוממות שמרנית באיסטנבול. תחת לנצל את כוחות הניזאם-אה ג'דיד כנגד התקוממות זו, הוא בחר לפזר את הכוח החדש ולפטר את מבקשי הרפורמה מן הממשל. המורדים לא הסתפקו בכך והרגו כל חייל בניזאם-אה ג'דיד אותו הצליחו לאתר, הפילו את הסולטאן מכסאו והחליפוהו במוסטפא הרביעי. לדעת ההיסטוריון סטנפורד שו, הניזאם-אה ג'דיד היה כישלון בשנותיו הראשונות והשפעתו על שינוי מבנהו השמרני של צבא האימפריה העות'מאנית בראשות היאניצ'רים, היה מוגבל ביותר.

רק בשנת 1826 שיקם הסולטאן מהמוט השני את הניזאם-אה ג'דיד. ב-15 ביוני 1826, לאחר קרבות עזים אך קצרים ברחובות איסטנבול חוסלה התמרדות היאניצ'רים כנגד השינויים במבנה הצבא. יומיים אחר כך הוכרז על פירוק היאניצ'רים ובכך באה לקיצה השפעתם על אופיו של הצבא האימפריה העות'מאנית לאורך כחמש מאות שנה[3].

לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) ניסה הסולטאן עבדול חמיד השני להמשיך ולשנות את מבנה צבא האימפריה ובאופן מיוחד את מערכת הגיוס והשרות הצבאי[4]. לבקשתו של הסולטאן שלח וילהלם השני, קיסר גרמניה, את התאורטיקן הצבאי קולמר פון דר גולץ כיועץ צבאי לצבא האימפריה. פון דר גולץ שירת בתפקיד זה עד לשנת 1897 ואף חיבר את ספרי הלימוד לבתי הספר הצבאיים של הצבא העות'מאני. הפיכת הטורקים הצעירים בשנת 1908, עשתה את שיפורו וחידושו של הצבא לאחת המטרות העיקריות של המדינה. בשנת 1909 קוצר שירות החובה באזורים "לא בריאים" (כגון עיראק ותימן) לשנתיים ושינוי זה הוחל עד מהירה על הצבא כולו. אולם, אף בשנים 1913-1914 עדיין נמצאו מקרים שבהם חיילים חויבו בשרות של עד עשר שנים. לאחר ההפיכה פרשו מן הצבא קצינים בכירים רבים והגיל הממוצע של הקצונה ירד באופן משמעותי. גודלו של הצבא העות'מאני בעשור הראשון של המאה ה-19 עמד על כ-270,000 חיילים, מתוכם כ-25,000 קצינים.

מלחמת העולם הראשונה

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנה הצבא העות'מאני 36 אוגדות שרוכזו בשלוש ארמיות. כל אוגדה הכילה שלוש חטיבות רובאים, מספר פלוגות מקלענים ו-36 תותחים. במהלך המלחמה גויסו לצבא למעלה מ-2,850,000 חיילים והעות'מאנים הגדילו את צבאם ל-43 אוגדות. במהלך מלחמת העולם נהרגו בין 470,000 ל-530,000 חיילים עות'מאנים בקרבות, עוד כ-100,000 נפטרו ממחלות ו-770,000 נפצעו.[5]

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ Goodwin, Jason (1998). Lords of the Horizons: A History of the Ottoman Empire. New York: H. Holt, 59,179-181. ISBN 0-8050-4081-1.
  2. ^ Stanford J. Shaw, The Origins of Ottoman Reform: The Nizam-I Cedid Army of Sultan Selim III. Journal of Modern History 1965;3:291-306.
  3. ^ Avigdor Levy, The Officer Corps in Sultan Mahmud II's Ottoman Army, 1826-39. International Journal of Middle East Studies 1971;2:21-39.
  4. ^ Yucel <Yanikdag, Educating the Peasants: The Ottoman Army and Enlisted Men in Uniform. Middle Eastern Studies 2004;40:92–108
  5. ^ "הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה", באתר spartacus.schoolnet.co.uk (באנגלית).
28 ביולי

28 ביולי הוא היום ה-209 בשנה (210 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 156 ימים.

אוניברסיטת קונסטנטינופול

אוניברסיטת קונסטנטינופול (ביוונית: Πανδιδακτήριον, פאנדידקטריון, מילולית: "הוראה כוללת") הייתה מוסד להשכלה גבוהה שהתקיים באימפריה הביזנטית, בחסות קיסרית, משנת 425 ועד כיבוש קונסטנטינופול על ידי צבא האימפריה העות'מאנית ב-1453. מטרת המוסד הייתה הכשרת פקידים לבירוקרטיה האימפריאלית ואנשי מינהל חילוניים לכנסייה (עד 1204 המוסד לא היה מוסד דתי, לא לימד תאולוגיה ולא עסק בהכשרת כמורה).

איזמיר

איזמיר (בטורקית: İzmir - נהגה "איז-מיר" וההטעמה על ההברה הראשונה; ביוונית: Σμύρνη - "סמירנָה") היא עיר הנמל הראשית של טורקיה בחלקה האסיתי.

לאיזמיר מעמד של עיר מטרופוליטנית (Büyükşehir - "עיר גדולה") ובשנת 2004 עמד מספר תושביה על 2,732,700, ואילו בשטחה המטרופוליטני התגוררו 3,371,900 תושבים. העיר שוכנת לחוף מפרץ איזמיר, שהוא שלוחה של הים האגאי.

בולגריה

בּוּלְגַרְיָה, או בשמה הרשמי: הָרֶפּוּבְּלִיקָה הַבּוּלְגָרִית (בבולגרית: Република България) היא מדינה בחצי האי הבלקני, במזרח אירופה. היא גובלת ברומניה בצפון, בים השחור במזרח, ביוון ובטורקיה מדרום, ובמקדוניה הצפונית ובסרביה במערב. מבחינה מנהלית, מחולקת בולגריה ל-28 מחוזות, סופיה היא בירת בולגריה וב-2011 נמנו בה 1.2 מיליון תושבים, מתוך כ-7.1 מיליון בבולגריה כולה. לאורך גבולה הצפוני של המדינה עובר תוואי הדנובה ובמזרחה היא גובלת בים השחור. בבולגריה שני רכסי הרים מרכזיים הרי הבלקן והרודופי.

שבטים תראקים התיישבו באזור בולגריה עוד במהלך המאה ה-12 לפנה"ס, אך ההיסטוריה הלאומית הבולגרית החלה בשלהי המאה ה-7, תקופת האימפריה הבולגרית הראשונה אשר בראשית המאה ה-9 הפכה למעצמה אזורית וליריבתה של האימפריה הביזאנטית. במקביל אימצו הבולגרים את הנצרות האורתודכסית. ב-1018 עלה בידי הביזאנטים להכריע את הבולגרים והם איבדו את עצמאותם המדינית למשך 167 שנים. ב-1185 הוקמה האימפריה הבולגרית השנייה אשר הייתה לפרקים עצמאית ולפרקים וסלית של אורדת הזהב והאימפריה הביזאנטית. בשלהי המאה ה-14 פלש צבא האימפריה העות'מאנית לאזור בולגריה והכריע את הבולגרים. העות'מאנים שלטו בבולגריה עד לתבוסתם על ידי צבא האימפריה הרוסית במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878). לאחר המלחמה, הוקמה נסיכות בולגריה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין.

ב-1908 הפכה בולגריה לממלכה תחת המלך פרדיננד הראשון. הבולגרים לחמו במלחמת הבלקן הראשונה, השנייה ובמלחמת העולם הראשונה ובכולן, לאחר הצלחות ראשוניות הובסו ואיבדו שטחים נרחבים ובכלל זה המוצא לים האגאי. במרבית שלבי מלחמת העולם השנייה, הייתה בולגריה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית ואף חתמה על ההסכם התלת-צדדי. עם זאת, צבא בולגריה לא השתתף בפועל בקרבות לצד הוורמאכט. במהלך תקופה זו אימצה בולגריה מדיניות גזע והחילה על יהודי בולגריה את החוק להגנת האומה. במרץ 1943 גירשו הבולגרים לטרבלינקה את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה הווארדארית ופירוט ונכשל ניסיון גירושם של יהודי בולגריה "הישנה". בספטמבר 1944 הופל השלטון המלוכני בהפיכת חזית המולדת הבולגרית ובהמשך עלה בידי המפלגה הקומוניסטית להשתלט באלימות על המדינה והיא הפכה לרפובליקה עממית. בולגריה הייתה גרורה נאמנה של ברית המועצות וחברה בברית ורשה. טודור ז'יבקוב היה שליטה בפועל של בולגריה למשך מרבית שנות השלטון הקומוניסטי והוא הפך לסמלה של התקופה. אירועי סתיו העמים לא פסחו על המדינה, ב-1989 הודח ז'יבקוב וב-1991 הפכה המדינה לרפובליקה והונהגה חוקה חדשה. בולגריה היא דמוקרטיה פרלמנטרית, נשיאה נבחר אחת ל-5 שנים ובפרלמנט הבולגרי 240 חברים.

לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי עברה בולגריה מכלכלה מתוכננת לכלכלה חופשית. המעבר המהיר לווה במשבר כלכלי חריף שהוביל גם למשברים פוליטיים. בשנת 2004 הצטרפה בולגריה לברית נאט"ו וב-2007 הפכה לחברה באיחוד האירופי, ההצטרפות שהובילה לתנופת פיתוח ובכלל זה פיתוח תשתיות כגון חיבורה של המדינה לנתיבי התעבורה הפאן-אירופיים. בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 הושפעה כלכלת בולגריה מהמשבר הכלכלי העולמי, אחוזי האבטלה האמירו ונרשמה הגירה משמעותית מהמדינה, בעיקר הגירת עבודה, שצמצמה את אוכלוסייתה לכ-7 מיליון לעומת כ-9 מיליון שהתגוררו במדינה באמצע שנות ה-80.

גשר הרכבת הטורקי על נחל בארותיים

גשר הרכבת הטורקי על נחל בארותיים נמצא ליד היישוב עזוז דרומית מערבית לניצנה על נחל בארותיים. זהו גשר קשתות מאבן שנבנה ב-1916 על ידי צבא האימפריה העות'מאנית בעת מלחמת העולם הראשונה. הגשר נבנה כחלק ממיזם "השלוחה המצרית" של המסילה המזרחית לכיוון עוג'ה אל חפיר בואכה קוסיימה במזרח חצי האי סיני, והוא אחד מסדרה של גשרים ומעברי מים על תוואי המסילה. צבא האימפריה העות'מאנית, ביוזמתו של ג'מאל פחה ובתכנונו של פאשה היינריך אוגוסט מייסנר, בנה את המסילה לשינוע כוחות וציוד צבאי וכחלק מהמאמץ הלוגיסטי העות'מאני-גרמני במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. המסילה לא הושלמה ובנייתה הופסקה כ-15 ק"מ ממזרח לקוסיימה עם התקדמות הכוחות הבריטים. השימוש במסילה ובגשר הופסק באביב 1917 לאחר שחיל המשלוח המצרי פשט מעבר לקווי העות'מאנים, פוצץ גשרים, ובהם את גשר ביר עסלוג', השבית את הקו באר שבע-ביר עסלוג' וניתק את קצהו הדרומי של הקו מחלקו הצפוני.

בזמן שלטון המנדט הבריטי שונה יעודו של הגשר לדרך סולינג (דרך אבנים בריטית) לכלי רכב.

הגשר משמש למעבר כלי רכב גם כיום (2014). המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל והמועצה האזורית רמת הנגב החליטו לשקם את הגשר ולשמר את יופיו ואת העבירות עליו. ב-2013 חוזק הגשר מבחינה הנדסית, הוחלפו בו אבנים והוא נאטם למים.

בסמוך לגשר חורשת אקליפטוסים שניטעה בידי אליהו קראוזה ותלמידי מקווה ישראל כעבודת כפייה לטובת מאמץ המלחמה העות'מאני, והיא אחות לחורשות נוספות שניטעו במסגרת מיזם "השלוחה המצרית".

מדרום לגשר נמצאים שרידי תחנת רכבת ומגדל מים

דרדנלים

הדרדנלים (טורקית: Çanakkale Boğazı - "מצר צ'נקאלה"; יוונית: Δαρδανέλλια) הם מצר ים בצפון-מערב טורקיה המחבר את הים האגאי עם ים מרמרה. כמו מצר הבוספורוס, הדרדנלים מפרידים בין אירופה (חצי-האי גליפולי) לבין אסיה. העיר הראשית השוכנת לגדות הדרדנלים היא צ'נקלה והיא העניקה למצר את שמו בטורקית.

המצר ארוך וצר - אורכו מגיע ל-61 ק"מ ורוחבו נע בין 1,200 מטר ל-6 ק"מ. עומקו הממוצע של המצר הוא 55 מטר ועומקו המרבי מגיע ל-82 מטר. בשל הבדלים בריכוז המלח בין מי ים מרמרה ומי הים האגאי, זורמים מים דרך המצר בשני הכיוונים. מי ים מרמרה זורמים דרומה בזרם עילי ואילו המים הכבדים יותר מהים האגאי זורמים צפונה בזרם תחתי. מצרי הדרדנלים הם בין מצרי הים העמוסים והקשים ביותר לניווט בעולם. בגלל זרמי הים במצר והשפעת הגאות בים השחור ובים מרמרה, יש ואוניות חייבות להמתין לתנאים נוחים להפלגה בטרם הן נכנסות למעבר ים זה.

הדרדנלים נקראו הלספונטוס (Ελλήσποντος) בעת העתיקה. משמעותו של השם הוא "ים הֶלֶה", על-שמה של הלה, בתו של אתמס, שטבעה במקום לפי המיתולוגיה היוונית, כשנפלה מהאיִל המוזהב.

הארמייה החמישית (האימפריה העות'מאנית)

הארמייה החמישית (בטורקית: 5. Ordu) הייתה ארמיית שדה של צבא האימפריה העות'מאנית, שלחמה בקרב גליפולי.

הארמייה הרביעית (האימפריה העות'מאנית)

הארמייה הרביעית (בטורקית: Dördüncü Ordu) הייתה ארמיית שדה של צבא האימפריה העות'מאנית, שלחמה במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.

הרעב בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

הרעב בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה היה תופעה מיוחדת במינה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. בתקופת המלחמה 1914–1918 התרחש בארץ צרוף מקרים מיוחד. מלחמת עולם בה היו מעורבות אומות, המקיפות חצי מהעולם, התנהלה באירופה. היישוב היהודי בארץ היה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, שהייתה אחד הצדדים במלחמה, ונותק מהמדינות שנלחמו נגדה, מהן הוא קיבל את הכסף הדרוש לקיומו, הן בצורת החלוקה והן בצורת תמיכה משפחתית. כל זאת בשעה שמצבו הכלכלי של היישוב היהודי לא היה מבוסס. רק הקשר עם ארצות האימפריה הגרמנית והקיסרות האוסטרו-הונגרית שנלחמו לצידה של האימפריה העות'מאנית לא נותק. הייצוא המועט, בעיקר של תפוזי Jaffa לארצות חוץ פסק. צבא האימפריה העות'מאנית, ששהה על אדמת ארץ ישראל בדרכו למערכה על תעלת סואץ, נזקק לאספקה והחרים בכפרי הארץ את מלאי המזון הדרוש לקיומו. בנוסף לכל פקדו את הארץ מכות טבע: בצורת ונחילי ארבה פשטו על השדות. מהדיווחים מאותם הימים עולה כי היו מאות חללי רעב. לפי ההערכה, במלחמת העולם הראשונה, נספו כשליש מיהודי ירושלים מרעב ומגיפות. כ-15,000 חללים, בעיקר בני היישוב הישן. היישוב היהודי בארץ בכלל והיישוב המכוּנה היישוב הישן בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, טבריה וצפת התאושש מאירועי המלחמה רק שנים אחדות לאחר סיומה.

כיבוש דמשק

המבצע לכיבוש דמשק הוא אחד מהקרבות האחרונים שהתחוללו במהלכה של המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. מהלכיו של הקרב החלו ב-26 בספטמבר 1918 והסתיימו ב-1 באוקטובר 1918. הקרב, שהחל עם סיום קרב סמח', התקיים בין כוחות הצבא הבריטי וכוחות של צבא האימפריה העות'מאנית והסתיים בכיבוש דמשק ובהמשך התקדמות הכוחות צפונה ומזרחה.

כיבוש קונסטנטינופול

כיבוש קונסטנטינופול (ביוונית: Ἅλωσις τῆς Κωνσταντινουπόλεως או Άλωση της Κωνσταντινούπολης, "אלוסי טיס קונסטנטינופוליס", בטורקית: İstanbul'un Fethi) על ידי צבא האימפריה העות'מאנית בהנהגת הסולטאן מהמט השני ב-29 במאי 1453, נחשב לאקורד הסיום של האימפריה הביזנטית שהונהגה על ידי אחרון שליטיה, הקיסר קונסטנטינוס האחד עשר.

בנוסף לקץ האימפריה הביזנטית ולניצחון צבאי אסטרטגי רב חשיבות, היו לכיבוש קונסטנטינופול בידי הטורקים השלכות מרחיקות לכת, שנגעו כמעט לכל הפסיפס התרבותי של התקופה ושל התקופות הבאות אחריה. בשנת 1930 עדיין נשמע הד נפילת קונסטנטינופול, כששונה שמה באופן רשמי לאיסטנבול, שמונה שנים לאחר שהאימפריה העות'מאנית עצמה התפוררה.

יש הרואים בנפילת קונסטנטינופול, העיר ששמה המלא היה "עיר קונסטנטינוס, רומא החדשה", את סיום ימי הביניים וראשית הרנסאנס ויש התולים בה את הגירת המלומדים היוונים למערב והתחדשות הלימודים הקלאסיים. נפילת קונסטנטינופול סגרה סופית, עבור הנוצרים האירופאים, את הדרך הישנה דרכה ניהלו את המסחר עם המזרח הרחוק ובמיוחד את סחר התבלינים, שהיו מרכיבים חשובים במטבח ימי הביניים אצל השכבות האמידות. האירופאים המשיכו זמן מה במסחר דרך מצרים הממלוכית, אך המחירים המאמירים שנאלצו לשלם למוסלמים רוקנו את מאגרי הזהב והכסף של אירופה. מצב זה אילץ את האירופאים לחפש דרכים חלופיות, ותרם בעקיפין לגילוי העולם החדש על כל השלכותיו.

מלוכת הבסבורג

מלוכת הבסבורג או ממלכת הבסבורג (בגרמנית: Habsburgermonarchie) הוא הכינוי המקובל על ידי היסטוריונים לשטחים שנשלטו על ידי הענף האוסטרי של בית הבסבורג, רובם במסגרת האימפריה הרומית הקדושה. הייתה זו ישות פיאודלית שהורכבה ממספר ממלכות ונסיכויות שיחסיהן מוגדרים כאוניה פרסונלית. לעיתים קרובות, ראש ענף הבסבורג האוסטרי כיהן גם כקיסר האימפריה הרומית הקדושה.

פורט סעיד

פורט סעיד (בערבית: بورسعيد, תעתיק מדויק: בוּרְ סַעִיד) עיר נמל במצרים, הנמצאת על חוף הים התיכון, בסמוך לתעלת סואץ. יש לה עיר תאומה בצדה השני של תעלת סואץ בשם פורט פואד. לפורט סעיד יש מעמד של אזור סחר חופשי.

קרב גשר בנות יעקב

קרב גשר בנות יעקב - הוא קרב שנערך ב-27 ו-28 בספטמבר 1918 בין כוחות הצבא הבריטי וכוחות של צבא האימפריה העות'מאנית לכיבוש גשר בנות יעקב. היה זה הקרב האחרון על אדמת ארץ ישראל במסגרת המערכה לכיבוש הארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובמהלכו נהדפו הכוחות הטורקים מזרחה לדמשק.

קרב עבר הירדן הראשון (1918)

קרב עבר הירדן הראשון מתייחס לפעולה מלחמתית שנערכה בין 21 במרץ 1918 ל-2 באפריל בתקופת המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. הקרב נערך בין כוחות של חיל המשלוח המצרי (EEF) לבין כוחות של צבא האימפריה העות'מאנית המתוגברים על ידי כוחות גרמנים. במהלך הקרב ניסו כוחות בריטים, שחצו את הירדן, להגיע לתחנת הרכבת של עמאן ולחבל במסילת הברזל החג'אזית. תנאי מזג אוויר קשים ותיגבור משמעותי של הכוחות הטורקים שיבשו את תוכנית הקרב ובסופו של דבר נאלצו הבריטים לסגת בחזרה לגדה המערבית של הירדן לאחר שסבלו מנפגעים רבים.

קרב עבר הירדן השני (1918)

קרב עבר הירדן השני התחולל בין ה-30 באפריל ל-4 במאי 1918. הקרב נערך בין כוחות של חיל המשלוח המצרי (EEF) לבין כוחות של צבא האימפריה העות'מאנית המתוגברים על ידי כוחות גרמנים. הקרב נערך במסגרת המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ובמהלכו ניסו כוחות בריטים לכבוש את מוצבי הטורקים בשונת נימרין ובא-סאלט. לאחר קרבות קשים נסוגו הבריטים בחזרה לגדה המערבית של הירדן.

קרב עזה הראשון

קרב עזה הראשון התחולל סמוך לעיר עזה ב-26 במרץ 1917, כחלק מהחזית הדרומית במלחמת העולם הראשונה. חיל המשלוח המצרי, של האימפריה הבריטית שהייתה חלק ממדינות ההסכמה תקף את הכוח של צבא האימפריה העות'מאנית (בפיקוד גרמני, כחלק ממעצמות המרכז) שהגן על עזה. למרות הצלחתם של הכוחות התוקפים להשיג את יעדיהם, נסתיים הקרב בניצחון הטורקים, בייחוד עקב כשלים בהעברת מידע מהשטח אל המפקדה הבריטית אשר נתנה פקודת נסיגה לכוחות התוקפים.

קרב עזה השני

קרב עזה השני התחולל בנגב המערבי, מזרחית לעזה, ב-19 באפריל 1917, כחלק מהמערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה בחזית המזרח התיכון. לאחר הניצחון שהוחמץ בקרב עזה הראשון, תקף חיל המשלוח המצרי, של האימפריה הבריטית, בשנית את כוח צבא האימפריה העות'מאנית (בפיקוד גרמני) שהגן על עזה. הטורקים, אשר חיזקו את כוחותיהם לאחר הקרב הראשון, הביסו את הבריטים. כישלון ההתקפה הבריטית הביא להחלפתו של גנרל ארצ'יבלד מארי, מפקד הכוח הבריטי, בגנרל אדמונד אלנבי.

קרב עיון קרא

קרב עיון קרא (באנגלית: The Battle of Ayun Kara או Action of Ayun Kara) היה קרב כחלק מהמערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. הוא התרחש מערבית לנס ציונה ודרומית לראשון לציון ב-14 בנובמבר 1917 בין כוחות החטיבה הניו זילנדית הרכובה מחיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי ובין הארמייה השמינית של צבא האימפריה העות'מאנית. הקרב היה אחד משרשרת קרבות קטנים יחסית בהיקפם, שהתרחשו בצפון הנגב, בשפלה ובמישור החוף הדרומי, בעת שהצבא העות'מאני ניסה להדוף ולעכב את כוחות חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי ובכך למנוע את התקדמותו לקו רמלה-יפו. ייחודו של הקרב היה בכך שנלחמו בו יחידות ניו זילנדיות בפיקוד קצינים ניו זילנדים (ולא קצינים בריטיים, כנהוג), ובכך שהתרחש בשטח שבקרבת שלוש המושבות העבריות רחובות, נס ציונה וראשון לציון.

שם הקרב נגזר מכינויה הערבי של ראשון לציון בידי החיילים הניו זילנדיים, כשם המעיין ששמו העכשווי הוא עין הקורא.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.