צאינה וראינה

צְאֶנָה וּרְאֶינָההגייה אשכנזית: "צֶנוֹ וּרֶאנוֹ") או טייטש-חומש (יידיש: "חומש יידיש") הוא ספר תורני ביידיש לנשות ישראל, שכתב הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי ב-1590. מקור השם בפסוק "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג יא).

רקע

בתקופת חיבור הספר הלכה ונפוצה ספרות עממית ביידיש, שרבים מבין קוראיה היו נשים. הנשים התקשו בקריאה בעברית והחומר התורני שיכלו להניח ידן עליו ביידיש, היה מועט. רבי יעקב היה דרשן שעבר ביישובי היהודים ודיבר על פרשיות השבוע. ככזה התמחה בשילוב אגדה, מדרש ומקרא.

על הספר אמר שמעון דובנוב: "האישה העבריה שהייתה כמעט מנותקת לגמרי ממקור הדת ונידונה למשמעת סמויה, הלכה והתעוררה בהשפעת הספר לדת שבלב."

תוכן הספר

Tzena
צאינה וראינה, יוזפוף, תרל"א, 1871

ב"צאינה וראינה" מביא יעקב בן יצחק אשכנזי מדרשים, לעיתים קרובות מתוך פירוש רבנו בחיי בן אשר, ומשלב אותם במקרא בצורה אשר עוטה עליו גוון פיוטי וספרותי. כראוי לספר המיועד לנשים, מחברו הדגיש את תפקידן של הנשים המקראיות. דבר זה אפשרו לו המדרשים שבעקבותיהם הלך. אלו הוסיפו לנשות התנ"ך עלילות שאינן בפשט המקרא. הוא לא הכליל דברי קבלה ופילוסופיה.

כותב י"ח בילצקי: "כשסיימה האישה לקרוא בעקדת יצחק, ידעה את כל המאורע מלפני ולפנים. ידעה את עולמו הפנימי של האב והמובל לעקדה. ידעה גם את כל האגדות על שרה, האם, אשר החומש אינו משתפה כלל במאורע. ידע המגיד היכן לסחוט את הדמעה והיכן להיעצר ולהביא את העקדה על גדלותה ועמקותה."

תגובות לספר

בספר ההלכה טורי זהב מצוין "צאינה וראינה" כתחליף ראוי למילוי מצוות שניים מקרא ואחד תרגום עבור מי שאינם מבינים רש״י או תרגום.[1] לימים, התנגדו המשכילים לספר והגיעו עד למלך בטענה שהספר "מפיץ בדיות ומעודד אמונות תפלות". במפתיע הם מצאו בפוסקי ההלכה, כמו המהר"ל מפראג בני ברית, כי אלו לא אהבו את החלפת המקרא באגדה.

אולם כל זה לא פגם בהצלחתו הרבה של הספר, שהפך לתחליף ספרות יפה לנשים והיה מהנפוצים בספרים בעולם היהודי עד השואה, שהכריתה את מרבית היישוב היהודי באירופה. החפץ חיים העיד שבדורות הקודמים קראו בספר "צאינה וראינה" בכל שבת.[2] הוא הודפס בלמעלה מ-250 מהדורות.[3] שינויי נוסח שנעשו בו בידי מוציאים לאור מסוימים שיקפו השפעות של תנועת ההשכלה, החסידות ואפילו של ההתיישבות העובדת[4].

המשנה ברורה[5] כותב כי מי שאינו מבין את פירוש רש"י יכול לקרוא את צאינה וראינה כשניים מקרא ואחד תרגום, מה שמראה כי הוא היה מקובל בתקופתו של החפץ חיים ואף נכנס לספרי הלכה במובן חיובי.

הספר תורגם לעברית בסוף המאה ה-20.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ טורי זהב, אורח חיים, רפ"ה, ב.
  2. ^ במכתב (כ"ג שבט תרצ"ג).
  3. ^ Ze’enah U-Re’enah: A Critical Translation into English, תרגום: Morris Faierstein, de gruyter, 2017
  4. ^ נטע שרם, עדכון חילוני־ציוני לצאינה וראינה: עיון בדרשותיו של דוד כהן, מוזה
  5. ^ משנה ברורה על אורח חיים רפה – ויקיטקסט, he.wikisource.org (בעברית)
אנה או

אנה או (גרמנית: Anna O.;‏ 27 בפברואר 1859 - 28 במאי 1936) הוא הכינוי שהוענק על ידי הרופא והפסיכולוג יוזף ברוייר למטופלת ברטה פפנהיים, שהוזכרה בספר אותו כתב בשיתוף עם זיגמונד פרויד, "מחקרים בנושא היסטריה", לצד מספר מקרים נוספים. שיטת הטיפול החדשנית בה השתמש ברוייר, שכונתה על ידי ברטה "טיפול בדיבור", הניחה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. תיאור המקרה הפך לאחד הידועים בענף הפסיכולוגיה. ברטה פפנהיים זכתה לפרסום גם בזכות פעילותה הסוציאלית החלוצית והענפה.

אנציקלופדיה אוצר ישראל

אנציקלופדיה אוצר ישראל (בשמה המלא: אוצר ישראל, אנציקלופדיה לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו) היא אנציקלופדיה למדעי היהדות בשפה העברית הכוללת עשרה כרכים. היא יצאה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ייחודה הוא בהיותה האנציקלופדיה הכללית (שאינה רק תלמודית) והעממית הראשונה בשפה העברית.

אשכנזי

האם התכוונתם ל...

בן-ציון אלפס

רבי בן ציון אלפס (א' בכסלו ה'תרי"א, 6 בנובמבר 1850 - כ"ג בכסלו תש"א, 23 בדצמבר 1940) היה מחנך, דרשן, סופר ועסקן ציבור.

דניאל סמבורסקי

דניאל סַמבּוּרסקי (4 ביוני 1909 – 3 באוקטובר 1977) היה מלחין בתקופת היישוב ולאחר קום המדינה.

דרשנות

ביהדות, דרשנות היא נשיאת נאום (דרשה) בפני קהל בנושאי מוסר, הלכה, מקרא וכדומה, פעמים רבות תוך קישור לפרשת השבוע או לענייני דיומא. נושא הדרשה נקרא "דרשן" ובמאות האחרונות (לפחות ביהדות אשכנז) היה גם נושא משרה או בעל-מקצוע שזה עיקר תפקידו: "מגיד" או "מגיד מישרים".

בדרך כלל, כינוי זה הבדיל אותו מתפקיד רב הקהילה, או פוסק ההלכה, ומיקד את הגדרת פעילותו הציבורית בנשיאת הדרשה בפני הקהילה.

שני סוגי דרשנים היו: דרשן החי בקהילה בה קהל שומעיו היה קבוע, ו"דרשן נודד" אשר קהל שומעיו השתנה. בהיסטוריה היהודית תופעת דרשנות נודדת הייתה נפוצה באירופה בימי הביניים, בהם היה נהוג שדרשנים נודדים יסתובבו במקומות היישוב, ותמורת כסף היו דורשים לציבור המקומי. המגידים הנודדים היו מתפרנסים מנדבות הקהל ששמע את דרשותיהם, וככל שהיטיבו לעורר את הלבבות ולמשוך קהל רב יותר, כך קיבלו פדיון גדול יותר עבור דרשתם.

סביר כי המונח 'דרשה' נקרא כך בדומה ל"מדרש. ככל הנראה המונח "דרשנות" הוא גלגול מאוחר (מתקופת בית שני) של המונח "מדרש". סביר כי גם מבחינה תוכנית מדובר בהשתלשלות של מסורת המדרש: בתרבות היהודית קיימים סוגים שונים של מדרש כתוב, ועל בסיסם התעצבה הדרשה המדוברת. אלה הם מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה. הדרשנות, בדומה למדרש, אינה מצטיינת בפרשנות פשט, אלא בפרשנות מרחיבה, על דרך המדרש. הדרשנים עצמם לא היו בהכרח תלמידי חכמים, ופעמים רבות הדרשנות הוזמנה; כלומר, הדרשן התבקש לקשור את דרשתו לנושא מסוים לפרשת השבוע או לסוגיה התלמודית הנלמדת, על אף שלא היה קיים קשר ישיר בין הדברים. בימי הביניים ובעת החדשה אף נכתבו כמה ספרים בידי רבנים אודות אומנות הדרשנות.

המאה ה-16

המאה ה-16 היא התקופה שהחלה בשנת 1501 והסתיימה בשנת 1600.

המשכן לאמנות על שם חיים אתר

המשכן לאמנות, עין חרוד על שם חיים אתר, מחלוצי המוזאונים הגדולים לאמנות בארץ ישראל. אוסף המוזאון גדול ומגוון ומכיל את אחד מאוספי האמנות היהודית הגדולים בישראל, אמנות ישראלית, אמנות קיבוץ, ואמנות עכשווית. למשכן לאמנות גם הוצאה לאור של ספרים וקטלוגים המופקים לרגל התערוכות המוצגות לצורך תיעוד ומחקר, המסגרת התערוכות מתקיימים סימפוזיונים, ימי עיון ואירועי השקות ספרים בהשתתפות אנשי אמנות ואקדמיה. וכן מפגשים עם אמנים מציגים וסיורים מודרכים בתערוכות.

ראשיתו של המוזיאון ב"פינת אמנות", שנפתחה בצריף האטלייה של חיים אתר, ממייסדי המוזאון (1953-1902), ב-7 בינואר 1938. כעבור כמה חודשים נבחר השם "משכן לאמנות", שיש בו כדי להעיד על התפקיד הרוחני והחינוכי שיועד לה בחיי הקיבוץ. אוספי המשכן הושתתו על שני היבטים מרכזיים: חשיבותה של האמנות, והזיקה לעבר היהודי. כך כתב חיים אתר, מי שהיה הסמכות האמנותית וקובע הטעם של האוסף, עם פתיחתה של ה"פינה":

הרוח החיה בהקמת המשכן היה חבר עין חרוד אהרון ציזלינג (1964-1901), עיקר עיסוקו היה בהשגת משאבים לבניית המוזאון, ויצירת האוסף האדיר שאצור במחסניו.

בשנת 1948 נפתח חלקו הראשון של מבנה הקבע. האדריכל שמואל ביקלס (1975-1909) תכנן יצירה ארכיטקטונית מופלאה בפשטותה, שאיכותה ביחסי המידות של האולמות ובניצול מקורי וייחודי של האור הטבעי. בבניין רחב הידיים נבנו בהדרגה 14 אולמות תצוגה, חצרות לפסלים, ספרייה, סדנאות, אודיטוריום ובית קפה קטן - קפה ביקלס.

בעיצומו של תהליך הבנייה של המשכן התחולל הפילוג בקיבוץ המאוחד (1952), במהלכו התחלק עין חרוד לשני קיבוצים: עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד. באופן חריג נשמר המוזיאון כמוסד משותף של שני הקיבוצים ומרחב המוזיאון היה למקום של מפגש וחווית יחד בין החברים.

המוזיאון הוכר כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ועל ידי תוכנית ציוני דרך.

ט"ו באב (מועד)

ט"וּ באב (חמישה עשר בחודש אב) מצוין ביהדות כמועד בסימן פיוס ונחמה בעם ישראל. המשנה במסכת תענית מתארת את ט"ו באב בימי קדם כיום שבו בנות ירושלים היו לובשות בגדי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה בגד, ויוצאות לרקוד בכרמים כדי למצוא שידוך. תאריך זה בולט במיוחד לאור המשפט שם: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים" (פרק ד', משנה ח'). האריז"ל מסביר כי זהו היום בו הירח במילואו, ומכיוון שעם ישראל נמשלו לירח, זהו יום חגם של ישראל.

חז"ל מנו סיבות היסטוריות שונות לחג זה, והיו מן החוקרים שהציעו לחג סיבות הקשורות לאורח החיים החקלאי באותם ימים. לאורך שנות הגלות השתמר זיכרונו בהלכה כיום שלא אומרים בו תחנון ומגבירים בו את לימוד התורה.

יאנוב לובלסקי

יאנוב לובלסקי (בפולנית: Janów Lubelski; ביידיש: יאָנעוו) היא עיירת מחוז בפרובינציית לובלין שבפולין, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.

יידיש

ייִדִישׁ או אִידִית (גם אִידִישׁ; כנראה קיצור של ייִדיש-דײַטש - "יהודית-גרמנית") היא שפה יהודית השייכת למשפחת השפות הגרמאניות אך נכתבת באותיות האלפבית העברי. בימי הביניים נקראה לרוב עברי-טייטש או לשון אשכנז, ולמן תקופת ההשכלה ז'רגון. רוב אוצר המילים היידי הוא ממקורות גרמאניים, בין 20% ל-30% אחוז מהמילים הן ממקורות עבריים וארמיים, והנותר ממקורות סלאביים ורומאניים.מאז התיישבותם בתחומי גרמניה במאה ה-9, שימשה הגרמנית-יהודית כשפתם העיקרית של האשכנזים, ונותרה כזו גם עם הגירתם מזרחה של רבים מהם. מסוף המאה ה-18, בעקבות האמנציפציה וההשתלבות הגוברת בחברה הכללית, זנחו יהודי מרכז ומערב אירופה את היידיש. במזרח היבשת הנחשל היה התהליך אטי ומוגבל, ובשלהי המאה ה-19 התרחשה שם פריחה תרבותית, שהתלוו לה ניסיונות לתָּקְנֵן את השפה בהתבסס על הניבים המקומיים; בתקופה זו גם החל השימוש השיטתי בשם 'יידיש'. מגמה זו הוסיפה והתקיימה בברית המועצות, בפולין ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם השנייה. השואה, התערות הדור הצעיר ורדיפות סטלין הביאו לקצה של הפעילות התרבותית הנרחבת בלשון. בתנועה הציונית, שקידמה את תחיית העברית, הייתה היידיש סמל לגלותיות. כיום היא משמשת בחלקים מסוימים של החברה החרדית, בעיקר אצל חסידים, כשפה העיקרית. כמו כן, עודנה מדוברת בקרב יהודים שמוצאם ממזרח אירופה, כמעט רק קשישים.

יידיש היא אחת משלוש השפות היחידות בעולם בימינו, לצד העברית והארמית, שמשתמשת באותיות עבריות לכתיבתה (אמנם הלאדינו נכתבת גם באותיות עבריות, אך היא נכתבת גם ובעיקר באותיות לטיניות).

יעקב (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

יעקב בן יצחק אשכנזי

רבי יעקב בן יצחק אשכנזי - (1550-1624) היה פוסק ודרשן, שפרסם את הספר המדרשי לנשים צאינה וראינה, שהפך לחיבורו המפורסם מכולם.

רבי יעקב, יליד לובלין שבפולין, היה עובר בין הערים ודורש בפרשיות השבוע. הוא התמחה בשילובה של האגדה עם המדרש. בנוסף עסק גם בפסיקת הלכה. חיבורו ההלכתי בעברית היה "שורש יעקב" ובו ליקט דינים. בחיבוריו האחרים, אשר נכתבו ביידיש, "מליץ יושר" ו"המגיד", עסק בפרשנות של המקרא.

ישראל מאיר הכהן

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (י"א בשבט ה'תקצ"ט, 26 בינואר 1839 - כ"ד באלול ה'תרצ"ג, 15 בספטמבר 1933) היה מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה. מחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים. מכונה "החפץ חיים" על שם ספרו.

מוטי שטיינמץ

ישראל ברוך מרדכי (מוטי) שטיינמץ (נולד בה' בתמוז תשנ"ב, 5 ביולי 1992) הוא זמר חרדי-חסידי ישראלי בולט. שר מוזיקה חסידית ובעיקר שירי רגש, נשמה והתעוררות.

ספרות יידיש

ספרות יידיש היא הספרות היפה אשר נוצרה בשפת היידיש. נהוג לחלק את התהוות ספרות היידיש לשלושה שלבים עיקריים: ספרות יידיש קדומה; ספרות משכילית וספרות חסידית; וספרות יידיש מודרנית. קשה אמנם לתחום במדויק את גבולות התקופות הללו, אך באופן כללי ניתן לומר כי המונח "ספרות יידיש קדומה" מתייחס ליצירות שנוצרו החל במאה ה-13, בסמוך לאחר היווצרותה של השפת היידיש עד 1780; ספרות משכילית וספרות חסידית – משנת 1780 ועד סוף המאה ה-19; וספרות יידיש מודרנית – מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לימינו.

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

שניים מקרא ואחד תרגום

שניים מקרא ואחד תרגום (בראשי תיבות: שמו"ת) היא תקנה הלכתית לקרוא את פרשת השבוע פעמיים בנוסח המקרא ופעם נוספת עם תרגום מדי שבוע.

תכשיטים במקרא

תכשיטים מסוגים שונים הוזכרו במקרא, בשמם המקראי: "עֶדִי", "תפארת", ו"כלי תפארת".ההתקשטות הייתה התנהגות שכיחה אצל המין האנושי מאז שוכני המערות, ושרידים מתכשיטיהם נמצאו בחפירות ארכאולוגיות. בתנ"ך מוזכרים תכשיטים רבים לאברי הגוף השונים, שהיו בשימוש אצל נשים ואצל גברים. הם הוכנו ממגוון חומרים מכל הסובב את האדם: מאבנים ומתכות: כסף, זהב, מהצומח ובעלי חיים, מחומרים טבעיים וחומרים מעובדים כגון בד ומתכות מורכבות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.