פת"ח

תנועת הפַתְ"חערבית: فتح, היפוך של ראשי התיבות حركة تحرير فلسطين "חַרַכַּת תַחריר פלסטין" - התנועה לשחרור פלסטין) היא תנועה פלסטינית הממלאת תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפלסטינית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז שנות ה-60 של המאה ה-20. הפת"ח וארגוני הבת שלו הפעילו טרור נגד ישראל. ב-31 באוגוסט 1986 הכריזה עליו מדינת ישראל כארגון טרור. עם זאת, במהלך הסכמי אוסלו הכירה ישראל בארגון הגג אש"ף, המורכב בעיקרו מהפת"ח, כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני.

פַתְ"ח
فتح
Fateh-logo

הכיתוב במרכז הסמל: "פלוגות הסער", בתחתית הסמל: "פתח - תנועת השחרור הלאומי הפלסטיני, מהפכה עד לניצחון"
מנהיגים מחמוד עבאס (אבו מאזן)
תאריך ייסוד 1959 - התנועה
1965 - המפלגה
אידאולוגיות התנועה הלאומית הפלסטינית
סוציאל-דמוקרטיה
חילוניות
מטה רמאללה, יהודה ושומרון
מיקום במפה הפוליטית שמאל
ארגונים בינלאומיים האינטרנציונל הסוציאליסטי
נציגויות בפרלמנטים
המועצה המחוקקת הפלסטינית
45 / 132
www.fatehmedia.ps

השם פת"ח

שמו המלא של הארגון הוא حركة تحرير فلسطين ("חרכּת תחריר פלסטין" - התנועה לשחרור פלסטין). ראשי התיבות של השם הם حتف (חת"פ), אך הם יוצרים מילה בעלת משמעות שלילית בערבית: "חתף" פירושו "מוות מהיר" (ובערבית המודרנית: התקף לב). לפיכך, החליטו מקימי הארגון להפוך את ראשי התיבות, ולקרוא לו בקיצור: "פתח". אחת המשמעויות של המילה "פתח" בערבית היא "ניצחון מפואר". כל אחד מניצחונותיהם של מוחמד ושל הח'ליפים הראשונים במלחמותיהם מכונה בערבית "פתח". כמו כן, הסולטאן העות'מאני מהמט כונה "פאתִח" (מבוטא בטורקית פַטִיהְ, משמע "הכובש") לאחר שכבש את קונסטנטינופול. על סמל הארגון מופיעים השם המקוצר והשם המלא, וכן הסיסמה: "מהפכה עד לניצחון".

בהתאם לתפיסה זו, ארבע החטיבות של הארגון שהיו פרוסות בלבנון בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 נקראו על שמות ניצחונות היסטוריים ידועים:

היסטוריה

שנות ההקמה

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 הייתה הדעה הדומיננטית בעולם הערבי, כולל בקרב הפלסטינים, שהבעיה הפלסטינית היא בעיה כלל ערבית או כלל איסלמית ופתרונה צריך להיעשות על ידי מדינות ערב[1]. אולם בעקבות מלחמת סיני, החלה להתעורר בקרב הפלסטינים אי נחת מהטיפול של מדינות ערב בעניינם והחלה להתגבש הכרה שעל הפלסטינים לדאוג לגורלם בעצמם[2], במקביל התגלתה אי-שביעות רצון מתפקודה של ממשלת כל פלסטין (שאכן פסקה מלתפקד ב-1959).

בשנת 1957 בכווית גיבשו יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר ומספר חברים אחרים באיגוד הסטודנטים הפלסטיניים, שני ניירות עמדה שהתוו את דרך התנועה והמאבק שבקשו להקים. ב־10 באוקטובר 1959 התקיים בכווית המפגש הרשמי הראשון של הפתח. השתתפו בו כ-20 נציגים של קבוצות פעילים מחתרתיות, בהם: יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר (אבו ג'יהאד), צלאח חלף (אבו איאד) וחאלד אל־חסן (אבו אל־סעיד), אשר בהמשך נודעו יחד עם פארוק קדומי (אבו לוטוף), שהצטרף מעט מאוחר יותר, כ"החמישייה" שהובילה את הפתח. הקבוצות שהם ייצגו כללו פחות מ-500 איש. מייסדי הפתח שמו בראש מעייניהם גיוס תמיכה רחבה ועל כן הציגו אידאולוגיה מעורפלת שלא תגרום להתנגדות. עם זאת, קבעו מטרת על שהיא שחרור פלסטין תוך תיקון מה שנראה בעיניהם כעוול היסטורי שנגרם לפלסטינים במלחמת 1948 מצד מדינות ערב כאשר ניהלו את העניינים עבור הפלסטינים (כולל בהסכמי שביתת הנשק). לשם כך הם הרימו שני דגלים מהותיים:

  1. לאומיות פלסטינית ו"עצמאות ההחלטה" של הפלסטינים
  2. מאבק מזוין כאופציה יחידה[3]

הבחירה במאבק מזוין נבעה מהערכתם שזו הדרך היחידה לעורר תשומת לב בינלאומית למאבקם והדרך היחידה לגייס את ההמונים לתמיכה בארגון. בבחירה במאבק מזוין הם הלכו בעקבות המרד באלג'יריה[4].

פעילי הארגון החליטו לפעול במחתרת ולא לפרסם את הארגון, כדי להימנע מעימות עם מדינות ערב. במהלך השנים הראשונות הוציא הפתח מנשרים מחתרתיים שהטיפו לעקרונות של הפתח, מטריפולי בלבנון. הפתח ארגן עשרות קבוצות מחתרתיות של פעילים, בעיקר באוניברסיטאות ובמחנות הפליטים. בנוסף, רעיון המאבק המזוין זכה לפופולריות רחבה בקרב הציבור שלא היה מודע למקורו בפתח. הארגון מומן על ידי עסקיהם של יאסר ערפאת, ח'ליל אל־וזיר ותרומות של פעילים אחרים[3].

בפברואר 1963 החליטו המייסדים על הקמת ועדה מרכזת מצומצמת של הפת"ח, כדי לקשור יחד את התאים הפזורים שעד אז היה ביניהם רק קשר רופף. כמו כן, הוחלט על קיום ועידות כלליות לפרקים, ועל מועצה מהפכנית שתתווך בין הוועידה הכללית והוועדה המרכזת המצומצמת. בפועל, הוועידות התקיימו רק לעיתים רחוקות והמועצה המהפכנית הייתה חסרת שיניים, כך שהעניינים נוהלו כמעט בלעדית על ידי הוועדה המרכזת[5].

בתוך הפתח התרוצצו שתי עמדות בשאלה מתי יש לפתוח במאבק המזוין. השקולים טענו שיש לחכות עד שיהיה בידי הארגון לפחות 3000 לוחמים, נשק בכל מקום ומספיק כסף כדי לממן את הפעילות ודאגה לנפגעים, בעוד הלוחמניים טענו שיש להתחיל מיד במאבק שידליק את עצמו. הם טענו שמרד לאומי שזכה לתמיכה רחבה מעולם לא נכשל[6].

בשנת 1963 הגיע הפת"ח להסדר עם סוריה שפרשה עליה את חסותה והרשתה לכוח הצבאי של הפת"ח, אל-עסיפא, להתאמן בשטחה. הקשר נוצר אף על פי שרוב ההנהגה הסורית התנגדה לפת"ח, הודות לגיבוי שקיבלה מצד מספר אישים מרכזיים בשלטון הסורי, בהם חאפז אל-אסד, אז מפקד חיל האוויר הסורי ואחמד סוודאני מפקד המודיעין[7].

בהקמת אש"ף בשנת 1964, וקיום הקונגרס הפלסטיני הראשון, שנערך במלון אינטרקונטיננטל במזרח ירושלים, אותם ראה הפת"ח כניסיון של מדינות ערב להשתלט על המאבק הפלסטיני, הניעו את הפת"ח להתחיל בפעילות, כדי להתמודד מולן על דעת הקהל[8].

תחילת פעילות החבלה

ב־1 בינואר 1965 בוצע ניסיון הפיגוע הראשון של הארגון (במוביל הארצי). במהלך ניסיון זה חדרו שלושה אנשי פת"ח מכיוון ירדן לעבר המוביל הארצי. החוליה הצליחה להניח מטען נפץ, אך הוא לא התפוצץ, והתגלה על ידי סיור של משמר הגבול שעבר באזור. בדרכה חזרה לירדן, נתקלה החוליה בחיילים ירדנים. בחילופי האש עם החיילים הירדנים נהרגו שניים מאנשי פת"ח ואילו אחד הצליח לשוב לירדן. על אף הכישלון, פעולה זו נראתה בעיני ערביי העולם והערבים הפלסטינים בפרט כאירוע מכונן, קרנה של התנועה עלתה ועל כן נקבע תאריך זה כיום הקמת הפת"ח. מספר ימים לאחר מכן פרסם הארגון כרוזים בביירות בהם נטל אחריות על הפעולה ופעילויות נוספות[9].

הארגון ביצע כמה עשרות פעולות בשנה[10] עד מלחמת ששת הימים, שתוצאותיהן היו יחסית מוגבלות[11], אולם הוא נהג לפרסם הודעות רבות על פעילויות שכביכול ביצע[12], תוך ייחוס לעצמו תוצאות של אסונות ותקלות שאירעו בישראל[13]. אנשי הפת"ח גם נהגו להשאיר כרוזים באתרי הפיגוע, בהם הם לקחו אחריות על הפיגוע[14].

בשנת 1965 ביצע הארגון 24 פעולות משטח ירדן, 3 פעולות מלבנון ו-3 פעולות מרצועת עזה. מבצעי הפעולות היו עדיין לא מקצוענים ולכן לא נגרמו מהן נפגעים בנפש[15]. באותה שנה סוריה דאגה שהפעולות לא יצאו משטחה, אלא משטחיהן של מדינות ערב האחרות אשר התנגדו לפעילות הפת"ח. בסוף מאי 1965 יצא צה"ל לפעולת עונשין ראשונה כנגד הפת"ח בירדן[16] ומאז ביצע עוד פעולות תגמול, ובעקבותיהן פעלו ירדן, לבנון ומצרים למנוע מהפת"ח לפעול משטחיהן.

מינואר 1966 הרשתה סוריה לפת"ח לפעול משטחה. בשנת 1966 בוצעו 23 פעולות משטח סוריה, 15 פעולות מירדן ופעולה אחת מלבנון. בשנת 1966 ניכרה התפתחות באיכות הפעולות והיו 7 הרוגים בפעולות שבאו מסוריה ו-3 הרוגים בפעולות שבאו מירדן. בנובמבר 1966 יצא צה"ל לפעולת סמוע במטרה לפגוע בתשתית הפת"ח, אולם הפגיעה הייתה בעיקר בחיילים ירדניים[15]. בשנת 1966 הצטרפו ארגוני טרור אחרים לפעילות כך שלא כל הפעילויות הנמנות בוצעו על ידי הפת"ח.

בשנת 1967 התגברה עוד יותר פעילות הטרור באיכות ובכמות. עד 10 במאי 1967 בוצעו 31 פעולות מסוריה, 54 מירדן, 9 מלבנון ו-3 מרצועת עזה. בפעולות אלו נהרגו 11 ישראלים[15]. התגברות הטרור הביאה למתיחות רבה בגבול עם סוריה וב-11 במאי הוציאה ישראל "אזהרה אחרונה" לסוריה לפני פעולה רחבה כנגד סוריה[17]. בשלב זה התפתח המשבר שלפני מלחמת ששת הימים.

תגובות לפיגועים

מדינות ערב, למעט סוריה, יצאו נגד הפעילות העצמאית של פתח וגינו אותה[18]. עם זאת, הם נזהרו מלשלול את פעילויות החבלה מכל וכל, בגלל הפופולריות שלהם והתרכזו בטענות על בחירת עיתוי מתאים. מדינות ערב גם האיצו את ארגון יחידות צבא השחרור הפלסטיני ומצרים יזמה פעילויות חבלה משלה על מנת להתחרות בפת"ח[19]. גם אחמד שוקיירי גינה את הפעילות העצמאית של הפת"ח ודרש ממנה להצטרף לאש"ף[20].

ממלכת ירדן פעלה נגד פעילי פת"ח, שהיוו לא רק גורם לפעילות תגמול של צה"ל אלא גם איום ישיר נגד השלטון בירדן[21]. סוריה נהגה לגבות את פעילויות הפת"ח ולגנות את ירדן על שהיא פוגעת בהם[22], הגם שבזירה הבינלאומית טענה שהיא אינה אחראית לפעילותם ואינה מצליחה למנוע את פעילותם משטחה[23]. ירדן טענה כנגד מדינות ערב האחרות שאם פעילות החבלה של הפתח חשובה עליה לצאת מכל מדינות ערב ולא בעיקר משטחה.

לאחר מלחמת ששת הימים

לאחר תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים הודיע הפת"ח על כוונתו לפעול מתוך השטחים שנכבשו במלחמה על מנת למנוע מישראל לבצע פעולות תגמול נגד מדינות ערב[24]. הפת"ח ניסה לארגן התקוממות מזוינת בשטחי יהודה ושומרון, אולם כשל. תושבי יהודה ושומרון נמנעו ברובם המוחלט לסייע לאנשי הפת"ח וחוליות רבות נתפסו על ידי ישראל[25]. בעקבות זאת, שב הפת"ח לפעול מתוך מדינות ערב בחדירות לאזורים בשליטת ישראל[26].

ניסיונם של ראשי מדינות ערב להגביר את התלות הפלסטינית בהם נכשל בעקבות התבוסה במלחמת ששת הימים. פת"ח הפך לארגון הדומיננטי באש"ף, וראש פת"ח, יאסר ערפאת נבחר למנהיג אש"ף ב־1969, תפקיד שבו החזיק עד למותו ב־2004. ב-1974 אימץ הפת"ח את תוכנית השלבים של אש"ף.

סמל הארגון כולל מפה של ארץ ישראל (פלסטין) בגבולות המנדט הבריטי. מאמצע שנות השמונים החלו ראשי פת"ח למתן בהדרגה את דרישותיהם, עד שבמכתב לראש ממשלת ישראל בספטמבר 1993, הודיע ראש הארגון דאז יאסר ערפאת על הכרה במדינת ישראל. כיום דרישתו העיקרית של פתח היא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה (אזור יהודה, שומרון וחבל עזה).

לאחר מלחמת ששת הימים ניסה פת"ח להתבסס בשטחים אולם ישראל הכשילה את הניסיון הזה, והחל מ־1968 הועבר מרכז פעילותו של פת"ח לירדן. כינוסה הראשון של התנועה היה במזרח ירושלים. מפקדתו נקבעה בכפר כראמה שבבקעת הירדן. באותה שנה, צה"ל ביצע פעולה גדולה נגד המפקדה-פעולת כראמה. הארגון טען שניצח בקרב בעקבות מחיר הדמים הכבד של צה"ל-27 הרוגים. אך במבחן התוצאה-הקרב היה כישלון לארגון, שכן 150 מחבלים נהרגו ועוד מאות נתפסו חיים בידי צה"ל, ועוד מאות ברחו וביניהם ערפאת.

בעקבות אירועי ספטמבר השחור עברו אנשי אש"ף ופת"ח בתוכם, ללבנון. מפקדת אש"ף ישבה במערב ביירות, והארגון שלט במידה רבה בדרום המדינה, במה שכונה בישראל "פתחלנד".

הגירוש מירדן הביא את פת"ח להקמת ארגון־כיסוי בשם ספטמבר השחור שימנע את האשמתו הישירה בביצוע פעולות טרור נגד ישראל. כיסוי זה התפורר במהלך מבצע זעם האל כנגד מבצעי טבח הספורטאים במינכן.

אש"ף בכלל וארגון פת"ח בפרט, ערערו את יציבות לבנון, דבר שהיה בין הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים ב־1975.

בשנת 1980 הקים הארגון באחד האיים בקפריסין בסיס אימונים לפעילות ימית[27].

במהלך מלחמת לבנון הראשונה, היה פת"ח הגורם המרכזי באש"ף ונפגע באופן חמור מגירוש אש"ף ממדינה זו. ב־1983 הכריזו קבוצה של אנשי פתח, בראשות אבו מוסא ובתמיכתה הפעילה של סוריה על מרד בערפאת. מרד זה אמנם לא הצליח למוטט את שליטתו של ערפאת בפת"ח אולם בשל תמיכת הסורים בו נאלץ פת"ח לסגת מצפון לבנון.

עם פריצת האינתיפאדה הראשונה נחלש פת"ח בשטחים כתוצאה מייסוד הארגון חמאס ומייסוד גופים פוליטיים פלסטיניים חדשים אחרים. הארגון הצבאי העיקרי של פת"ח בשטחים במהלך האינתיפאדה הראשונה נקרא נצי הפת"ח. ארגון זה ביצע פעולות נגד חיילי צה"ל ב"שטחים" כמו גם פעולות טרור נגד אזרחים ישראלים ב"שטחים" ובישראל גופא.

עם הקמת הרשות הפלסטינית הפך פת"ח למפלגת השלטון ורבים מאנשיו מצאו עבודה במנגנוני הרשות (הביטחוניים והאזרחיים). במהלך השנים שבין הקמת הרשות לבין תחילת האינתיפאדה השנייה התחזק מעמדו של פת"ח והוא היה למפלגה הדומיננטית בשטחים. במקביל החל הארגון להתפלג לקבוצות לחץ שונות, הן בחלוקה בין ותיקי אש"ף (שהגיעו מתוניס) לבין תושבי השטחים והן על בסיס טריטוריאלי.

באינתיפאדה השנייה חזר פת"ח לבצע פיגועים רבים נגד ישראל, לרוב באמצעות ארגוני־משנה צבאיים (התנזים, ועדות ההתנגדות העממיות, גדודי חללי אל אקצא ועוד). תהליך התפוררות הארגון הואץ בשנים אלו והוא התקשה לקיים את מוסדותיו. לאחר מות ערפאת נקלע פת"ח למשבר חמור במיוחד. ראש הרשות הפלסטינית הנוכחי מחמוד עבאס (אבו מאזן), שהוא גם ראש אש"ף, הוא איש פת"ח, אך שליטתו בארגון חלשה.

ב־8 באוגוסט 2009, במסגרת הוועידה השישית של הפתח, שהתקיימה בבית לחם, נבחר עבאס לעמוד בראש התנועה[28].

ב־2017 נבחר בכיר הפתח, מחמוד אלעאלול, לסגנו של מחמוד עבאס בתנועה, ועל פי התפקיד מיועד לרשת אותו[29].

המאבק עם החמאס

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב־15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב־15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוהה, והיו בהם עשרות הרוגים - רובם מהפת"ח. החמאס המשיך להשתלט על רצועת עזה, ובמהלך של 12–14 ביוני 2007 כבש החמאס את כל מחנות ארגוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, שעד אז נשלטו על ידי תנועת פת"ח ברצועת עזה.

קשרים מדיניים של פת"ח

מרבית הקשרים של פת"ח עם ארגונים אחרים ומדינות מנוהלים על ידי אש"ף.

מבחינה צבאית נתמך פת"ח בעיקר על ידי ברית המועצות עד לנפילתה. בעבר הוא נתמך גם על ידי סין. לפת"ח יש מעמד של משקיף באינטרנציונאל הסוציאליסטי.

במהלך השנים זכה הפתח גם לסיוע ממדינות ערב השונות אולם ללא מדינה מסוימת התומכת בו באופן קבוע. במהלך השנים פת"ח הסתכסך עם חלק גדול ממדינות ערב (ירדן, לבנון, מצרים, סוריה ועוד).

ממשלת ישראל הכריזה על ארגון הפת"ח כארגון טרור בהתאם לפקודת מניעת טרור, תש"ח - 1948, ב-31 באוגוסט 1986 והגדרה זאת לא שונתה גם בעקבות הסכמי אוסלו, כך שעד היום הפת"ח נחשב על ידי ממשלת ישראל ובבתי המשפט בישראל ארגון טרור[30].

המבנה הארגוני של פת"ח

המבנה הארגוני של הפתח מורכב מיו"ר (נכון לאוגוסט 2018, אבו מאזן), הוועד המרכזי של פתח (שמנה עד 1989 15 חברים ומאז מונה רשמית 21 חברים), מועצה מהפכנית וסניפים במחוזות השונים בגדה המערבית וברצועת עזה. מבנה זה לא פעל בעבר בשל פיצול נרחב בסמכויות ומוקדי כוח שונים ולא חופפים שפעלו בתנועה. לאחר ועידת פתח השישית שהתכנסה באוגוסט 2009, אירגנו בתנועה מחדש את השורות והגופים הרלוונטיים מתכנסים באופן תדיר.

ארגונים הכפופים לפת"ח

פת"ח הפעיל מספר ארגונים חמושים, רובם עוסקים בפעולות גרילה ובפעולות טרור, ביניהם:

  • ספטמבר השחור - ארגון טרור שפעל מטעם אש"ף, רוב חברי הארגון חוסלו בידי ישראל בתגובה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן
  • גדודי חללי אל אקצא - שם כולל למספר התארגנויות טרור שונות שהוקמו בתקופת האינתיפאדה השנייה וביצעו פיגועי התאבדות וירי כנגד ישראל, חלקן בתמיכת ערפאת והרשות וחלקן ללא תמיכתו. כיום גדודי חללי אל אקצא פועלים תחת השם רק ברצועת עזה, לאחר שפורקו במסגרת הסדר המבוקשים בגדה המערבית.
  • כוח 17 - המשמר הנשיאותי
  • כוח 14 - הזרוע האווירית של הפת"ח
  • התנזים ("הארגון") - הוקם ב-1995 כשלוחה של פת"ח בשטחים ועסק בפעילות פוליטית־אזרחית וטרור. כיום לתנזים אין מבנה מסודר ובעוד שחלק מהפעילים נשמעים להנחיות הנהגת הפת"ח, אחרים נתונים להשפעה רבה של חזבאללה
  • נצי הפת"ח - ארגון טרור ברצועת עזה, לקחו אחריות על פיצוץ מעבר רפיח

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 23-24
  2. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, page 28
  3. ^ 3.0 3.1 Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 29-31
  4. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, page 32
  5. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, page 31
  6. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 33-34
  7. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 40-41
  8. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, pages 37-38
  9. ^ סוכלו נסיונות לחבל במוביל, דבר, 15 בינואר 1965; המשך
  10. ^ אל פתח מאשר אחריותו למעשי החבלה האחרונים, דבר, 23 בפברואר 1967
  11. ^ אהוד יערי, טירור עם אידאולוגיה, דבר, 10 במרץ 1967
    משה ז"ק, את אל פתח לו, מעריב, 24 באפריל 1967
  12. ^ ראו למשל: הודעת ניצחון של אל פתח, דבר, 18 בפברואר 1965, אל פתח מתרברב, דבר, 26 בפברואר 1965, אל פתח טוען שאנשיו פוצצו קולנוע בחיפה, דבר, 19 במאי 1967
  13. ^ תשע פעולות אל פתח מירדן מאז חודש מאי, דבר, 30 במאי 1965
  14. ^ אל פתח ביצע שתי חבלות באזור לכיש, דבר, 17 במאי 1967
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 אלי לנדאו, ארבעה שלבים במלחמת הטירור, מעריב, 11 במאי 1967
  16. ^ פשיטות צה"ל על שלושה יעדים בירדן, דבר, 30 במאי 1965; המשך
  17. ^ פיליפ בן, איגרת ישראל: אזהרה אחרונה, מעריב, 12 במאי 1967
  18. ^ אהוד יערי, אל פתח, דבר, 14 במאי 1965; המשך
  19. ^ Anat N. Kurz, Fatah and the Politics of Violence, page 40
  20. ^ שוקיירי פועל להפסקת פעולות החבלה של גופים מתחרים, דבר, 13 ביוני 1965
  21. ^ גל מעצרים נוסף של אנשי פתח בירדן, דבר, 18 באוקטובר 1966
  22. ^ נשיא סוריה מבטיח תמיכה באל-פתח, דבר, 9 במרץ 1967
  23. ^ מועצת הביטחון דחתה הצעת הגינוי של ירדן ומאלי, דבר, 4 באוגוסט 1966
    דמשק מנסה להתנער מאחריות למעשי פתח, דבר, 14 במאי 1967
  24. ^ אל פתח: נעביר מפקדתנו ללב השטח המוחזק בידי ישראל, דבר, 23 ביוני 1967
  25. ^ אהוד יערי, מהטרדה חבלנית למהפכה מזוינת, דבר, 26 בספטמבר 1967, המשך
    אל פתח מודה בכישלון הניסיון לעורר התקוממות, דבר, 1 באוקטובר 1967
  26. ^ שמואל שגב, במקום התקוממות עממית - חזרה לשיטת הטרדה, מעריב, 9 באוקטובר 1967, המשך
  27. ^ יעקב ארז (עיתונאי), "פתח" הקים בקפריסין בסיס לפעילות ימית, מעריב, 2 בינואר 1980
  28. ^ ללא מתחרים: אבו מאזן נבחר לראש תנועת פתח, ynet‏, 8 באוגוסט 2009
  29. ^ ג'קי חורי, בכיר הפתח מחמוד אל־עאלול נבחר לסגנו של עבאס בתנועה, באתר הארץ, 16 בפברואר 2017
  30. ^ עע"א 5194/08 גנדיה נהאד נגד ועדת השחרורים, סעיף 2
אבו ג'יהאד

חַ'לִיל אלְ-וַזִיר (בערבית: خليل الوزير; 10 באוקטובר 1935–16 באפריל 1988), המוכר בכינוי אַבּוּ גִ'הַאד (أبو جهاد), היה ממנהיגי המחבלים וממייסדי תנועת פת"ח. שימש סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף. אחראי לרצח עשרות אזרחים ישראלים. חוסל על ידי סיירת מטכ"ל במבצע הצגת תכלית.

ג'יבריל רג'וב

ג'יבריל רג'וב (בערבית: جبريل رجوب, מכונה גם אבו ראמי; נולד ב-1953) הוא פוליטיקאי ומנהיג פלסטיני, חבר בכיר בארגון הפת"ח וראש הביטחון המסכל בגדה לשעבר. כיום הוא יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית.

גדודי חללי אל-אקצא

גדודי חללי אל-אקצא (ערבית: كتائب شهداء الأقصى, תעתיק מדויק: כתאא'ב שהדאא' אלאקצא) הוא שם כולל למספר התארגנויות טרור שונות שהוקמו בתחילת האינתיפאדה השנייה וביצעו מעשי רצח המוניים, פיגועי התאבדות וירי כנגד אזרחים וחיילים ישראלים. בעת הקמתם הם היו ארגון מסודר, המקבל מימון והוראות מההנהגה המרכזית של הפת"ח, אך במהלך האינתיפאדה התפוררו למספר רב של תאים מבודדים, שחלקם המשיכו לפעול בהתאם להנחיות בכירי הפת"ח, אך חלקם פעלו באופן עצמאי, וחלק אחר בצמוד להנחיות ומימון של חזבאללה.

גראד

גראד היא רקטה ארטילרית סובייטית.

קטיושה משופרת. בעלת קליבר 150 מ"מ לטווח קצר-בינוני. היא פותחה כחלק ממערכת BM-21 Grad (רוסית: БМ-21 "Град", רכב קרבי, Боевая Машина, שהוא בעצם משגר רקטות רב-קני על גבי תובה אופנית) ו-9K51 Grad (הרקטה עצמה). הגראד פותחה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 בידי ברית המועצות וכיום היא אחת מהרקטות הארטילריות הנפוצות בעולם והוכיחה את עצמה ככלי נשק יעיל בעימותים רבים. הגראד נמצאת בשימוש גם בידי חזבאללה בלבנון, פת"ח, חמאס וארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה.

פירוש המילה הרוסית "גראד" הוא ברד.

גראד היא רקטה קטיושה משופרת

הארגון לשחרור פלסטין

הארגון לשחרור פלסטין (בערבית: منظمة التحرير الفلسطينية, תעתיק מדויק: מנט'מת אלתחריר אלפלסטיניה, תרגום מילולי: ארגון השחרור הפלסטיני), הידוע יותר בראשי התיבות שלו אש"ף (באנגלית: PLO), הוא ארגון-גג שמאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. התנועה הגדולה ביותר והמרכזית בארגון היא פת"ח. מאז הקמתו ב־1964 ועד סוף שנות ה-80 היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני, ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. ב-1993 הכיר מנהיג אש"ף במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. בתגובה הכירה ישראל באש"ף כנציג לגיטימי של העם הפלסטיני.

הרשות הפלסטינית

הרשות הפלסטינית (בערבית: السلطة الوطنية الفلسطينية - תעתיק מדויק: א (ל)-סֻּלטה אל-וַטניּה אל-פלסטיניּה, הרשות הלאומית הפלסטינית) היא ישות אוטונומית למחצה החולשת כמעט על כל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה והשומרון. באופן פורמלי שולטת הרשות גם ברצועת עזה, אולם בפועל היא איבדה שליטה זו בהפיכת חמאס בשנת 2007. הרשות הוקמה בשנת 1994 במסגרת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל לבין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין. מאז ינואר 2013 היא קוראת לעצמה מדינת פלסטין.

החלוקה המנהלית שנקבעה לאחר הסכמי אוסלו מחלקת את הרשות הפלסטינית ל-16 נפות, מהן 11 ביהודה ושומרון ו-5 ברצועת עזה. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.

שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.

שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.באינתיפאדה השנייה (2000-2005) נפגע קשות מעמדה של הרשות הפלסטינית. ישראל טענה שהרשות נכשלה עקב חוסר פעולתה למלחמה בטרור ואף לקחה חלק פעיל בארגון ומימון פיגועים כלפי ישראלים. ב-2002 כבש צה"ל במבצע חומת מגן את הערים שבשטח A, פגע בתשתיות הרשות ועצר עשרות מפעיליה שהיו מעורבים בטרור. לאחר סיום האינתיפאדה ישראל שינתה את מדיניותה כלפי הרשות לפי התקדמות התהליך המדיני. הרשות שולטת בשטחי A ביהודה ושומרון וזוכה לשיתוף פעולה חלקי עם ישראל, בעיקר בתחום הביטחוני והמנהלי.

ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול את החלטה 67/19 בדבר צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה.

חמאס

חמאס (בערבית: حماس, ראשי תיבות של حركة المقاومة الاسلامية – בתעתיק מדויק: חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה – "תנועת ההתנגדות האסלאמית"; פירוש המילה "חמאס": התלהבות, גבורה) הוא ארגון טרור ותנועה אסלאמיסטית -סונית פונדמנטליסטית פלסטינית שהוקמה בשנת 1987. מטרתה על פי אמנת חמאס: הקמת מדינה פלסטינית אסלאמית תאוקרטית בשטחי ארץ ישראל, הכוללים את שטחי מדינת ישראל כולל שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, תחת המוטו: "אללה הוא תכליתה, הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש היא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה".

תנועת חמאס הוגדרה כארגון טרור על ידי מדינות רבות ובהן ישראל, ארצות הברית, האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה, ירדן, יפן, נורווגיה ופרגוואי. על פי הצהרות פומביות, תנועת חמאס מחולקת לשלוש זרועות: (1) זרוע פוליטית-מדינית; (2) זרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם" וה"מוראביטון"), שנאבקת בישראל באמצעות ביצוע פעולות טרור; (3) זרוע אזרחית ("דעוה"), הפועלת לרווחת הציבור הרחב, בהפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, הקמת בתי ספר ובהשפעת פעילות הרווחה מגייסת תומכים רבים לחמאס. במדינות המערב רואים הפרדה זו כמלאכותית ומגדירים את חמאס כארגון טרור. מאז השתלטותה על רצועת עזה, חמאס היא גם גוף שלטוני, אך לא ברור כיצד מבנה התנועה השתנה לאור המציאות הזו.

בתקופת האינתיפאדה השנייה הובילה חמאס את הטרור הפלסטיני ובפרט את גל פיגועי ההתאבדות כנגד אזרחי ישראל. בשטחי יהודה ושומרון חמאס מוגרה ברובה על ידי הפעילות הצבאית של צה"ל והשב"כ, ומאז לא מצליחה להשתקם. לעומת זאת, ברצועת עזה, למרות חיסול רוב ההנהגה הבכירה שלה (בפרט אחמד יאסין, סלאח שחאדה, איבראהים מקאדמה, עדנאן אל-ע'ול ועבד אל-עזיז א-רנתיסי), חמאס שמרה על כוחה, ואף התחזקה אל מול אוזלת ידם של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.

רשימת חמאס "הרפורמה והשינוי" זכתה ברוב בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, הפרלמנט של הרשות הפלסטינית, בינואר 2006. ראש סיעת התנועה בפרלמנט, אסמאעיל הנייה, היה ראש ממשלת הרשות עד לפיזורה ולהוצאת חמאס מחוץ לחוק על ידי ראש הרשות, מחמוד עבאס, במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה. זאת, לאחר שחמאס השתלטה בכוח על רצועת עזה ב-14 ביוני 2007, תוך רציחת פעילי פת"ח רבים. חמאס ממשיכה לשלוט בפועל ברצועת עזה, תחת הנהגתו של הנייה, שכפוף לח'אלד משעל, העומד בראש הזרוע המדינית של חמאס ששוכנת בקטר, ולמחמוד א-זהאר, שאחראי על קשרי החוץ של הארגון בעזה. לאחר חתימת הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס בקהיר באפריל 2011 אמר משעל כי חמאס תקבע את אופי המאבק נגד ישראל, כולל השימוש באלימות ובטרור, בתיאום עם פת"ח. באוקטובר 2011 בעסקת שליט הגיעה תנועת חמאס להסכם עם ישראל על שחרורם מהכלא הישראלי של 1,027 אסירים פלסטינים, בהם 280 רוצחים שנשפטו למאסר עולם, בתמורה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. ב-2014 נחתם הסכם פיוס נוסף בין חמאס לפת"ח והוקמה ממשלת מעבר בתמיכת שני הארגונים. נכון לשנת 2018, טרם מומש בפועל הפיוס בין שני הארגונים.

יאסר ערפאת

מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני (בערבית: محمد ياسر عبد الرحمن عبد الرؤوف عرفات القدوة الحسيني, נודע גם בכינוי אבו עמאר, أبو عمار; 24 באוגוסט 1929 – 11 בנובמבר 2004) היה ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), יושב ראש הרשות הפלסטינית וממנהיגי הפלסטינים, שהנהיג מדיניות של מלחמה בישראל באמצעות פיגועי טרור ולוחמת גרילה. בשנת 1993 חתם על הסכמי אוסלו עם יצחק רבין, מעשה שבגינו הוענק לו פרס נובל לשלום, ובשנת 2000 הנהיג (ביחד עם חמאס) את האינתיפאדה השנייה.

כוח 17

כוח 17 (בערבית: القوة 17) הוא חלק מהמשמר הנשיאותי הפלסטיני. בעבר היה ארגון טרור המסונף לפת"ח, והוגדר כיחידת העילית שלו. ייעודו המקורי של הארגון היה אבטחת אישים בצמרת פת"ח.

מקור השם של הארגון הוא כנראה במספר שלוחת הטלפון שלו במפקדת הפת"ח בביירות בשנות ה-70.

מבצע אביב נעורים

מבצע "אביב נעורים" היה מבצע של צה"ל שנערך בלילה שבין 9 ל-10 באפריל 1973. כוחות מסיירת מטכ"ל, חטיבת הצנחנים, שייטת 13 ו"המוסד" תקפו מספר יעדי פת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין בביירות ובאזור צידון, בתגובה לגל התקפות טרור שביצעו ארגונים פלסטיניים. במבצע נהרגו שלושה מבכירי פת"ח, שהופתעו בדירותיהם, שנתפסו בעיניהם כמקלט בטוח ולכן הביא הדבר לזעזוע בארגון. כמו כן נהרגו, על פי הדיווח, כ-100 אנשי פת"ח, שני אנשי ביטחון לבנוניים, ואזרחית איטלקייה אחת. בנוסף לכך פוצצו משרדים, בתי-מלאכה לייצור ותיקון מוקשים, רקטות, תחמושת ונשק. הכוח הישראלי איבד שני חיילים. מפקד המבצע היה קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל עמנואל שקד (מנו), שפיקד על המבצע מסטי"ל ששייט מול חופי ביירות.

מוחמד דחלאן

מוחמד דחלאן (אבו פאדי) (בערבית: محمد دحلان (מידע • עזרה), נולד ב-29 בספטמבר 1961) הוא פוליטיקאי ומנהיג צבאי פלסטיני. היה מראשי הביטחון המסכל ברצועת עזה ומראשי תנועת פת"ח.

מחמוד עבאס

מחמוד עבאס (בערבית: محمود عباس, להאזנה (מידע • עזרה) נולד ב-15 בנובמבר 1935 בצפת), הידוע בכינוי אבו מאזן (أبو مازن), הוא מנהיג פלסטיני, מחליפו של יאסר ערפאת כראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מכהן כנשיא הרשות הפלסטינית מאז הבחירות בשנת 2005. בדצמבר 2009 הוארכה כהונתו ללא הגבלת זמן, והחמאס הודיע בתגובה כי אינו מכיר בו כנשיא. קודם לכן היה ממייסדי הפת"ח.

מרואן ברגותי

מרואן חסיב איברהים ברגותי (ערבית: مروان حسيب ابراهيم البرغوثي, תעתיק מדויק: מרואן אלברע'ות'י; נולד ב-6 ביוני 1959) הוא טרוריסט ומנהיג פלסטיני אשר נידון על ידי בית משפט ישראלי לעונש של חמישה מאסרי עולם מצטברים ו־40 שנות מאסר על מעשי טרור בהם נרצחו ונפצעו ישראלים רבים.

בדצמבר 2016 זכה במקום הראשון בבחירות לוועד המרכזי של הפת"ח.

נחל בזק

נַחַל בֶּזֶק (ואדי שובאש) הוא נחל אכזב הזורם מדרום לגלבוע, ומנקז את מימי הר הגלבוע והרי צפון-מזרח השומרון. הוא מפריד בין השומרון המזרחי ובין רכס הגלבוע.

אורכו של הנחל הוא כ־10 ק"מ, ושטח אגן הניקוז שלו הוא כ־40 קמ"ר. שמו נגזר משמה של העיר המקראית הסמוכה בזק (ח'רבת אבזיק).

הנחל יורד מאזור הכפר רבא (בהר בזק, גובה 713 מטר) לכיוון צפון-מערב, פונה מזרחה ב"ברך", ויוצא לבקעת הירדן באזור הקו הירוק.

באזור הנחל שתי שמורות טבע:

שמורת נחל בזק - שטחה 1840 דונם, הוכרזה כשמורה ב-31 ביולי 1983

שמורת נחל בזק עילי - שטחה 55,530 דונם, הוכרזה כשמורה ב-9 באפריל 1991בשנת 1969, במהלך תקופת המרדפים בבקעת הירדן נהרגו שישה לוחמי צה"ל, ובהם מפקד גדוד 50, משה פלס, וסגנו דורון מנור, במרדף אחרי מחבלי פת"ח במעלה הנחל.

בשנת 1984 התרחשה בו תאונת המסוק בנחל בזק.

ספטמבר השחור (ארגון טרור)

ספטמבר השחור (בערבית: ايْلول الاسوَد) היה ארגון טרור פלסטיני שכינה עצמו על שמם של אירועי ספטמבר השחור בשנת 1970 בירדן, ופעל בתחילת שנות השבעים. הארגון ידוע לשמצה בשל חטיפתם ורציחתם של אחד-עשר ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972.

עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה הוא שם לסדרה של עימותים אלימים בין פת"ח לחמאס שנערכו לאורך השנים 2006 ו-2007, והסתיימו בהשתלטות חמאס על רצועת עזה והשתלטות מחודשת של פת"ח והרשות הפלסטינית על שטחי A בגדה המערבית. ההשתלטות על רצועת עזה התרחשה בין ה-12 ל-14 ביוני 2007. גדודי עז א-דין אל-קסאם והכוח המבצע של חמאס השתמשו בנשק חם לכיבוש מוסדות השלטון וכל שטחי רצועת עזה, תוך רציחת פעילי פת"ח שניסו להתנגד וכליאתם של רבים אחרים. ב-14 ביוני הודיע אבו מאזן על פיטורי ממשלת האחדות של פת"ח וחמאס, ופעילי פת"ח ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים הסרים למרותו החלו במעצר אנשי חמאס והחלפתם במוסדות הרשות הפלסטינית בגדה המערבית.

פיגוע כביש החוף

פיגוע כביש החוף המוכר גם בשם אוטובוס הדמים היה פיגוע טרור שבוצע ב-11 במרץ 1978 על ידי מחבלים מארגון הטרור הפלסטיני "פת"ח", ובו נרצחו 35 ישראלים ונפצעו 71.

ראאד אל-כרמי

ראאד אל-כרמי (בערבית: رائد الكرمي; 1974 - 14 בינואר 2002) היה טרוריסט בכיר בגדודי חללי אל-אקצה מטול כרם, אשר עמד בראש חוליית תנזים רצחנית, האחראית לעשרות פיגועים בהם נרצחו או נפצעו אזרחים וחיילים ישראלים רבים. פעל תחת אחריותו הישירה של מרואן ברגותי, ראש התנזים ביהודה ושומרון. חוסל בינואר 2002 במהלך האינתיפאדה השנייה.

תנזים

תנזים (בערבית: تنظيم "ארגון", ובתעתיק מדויק תנט'ים), הוא פלג צבאי של ארגון הטרור פת"ח.

התנזים הוקם ב-1995 על ידי יאסר ערפאת כחלק מפת"ח. למעשה, ה"תנזים" היווה הארגון הצבאי של הפת"ח והוא והפת"ח היו כגוף אחד. אחרי הסכמי אוסלו, הפך התנזים לכלי דרכו ביטאו עצמם מתנגדים מיליטנטים בתוך הפת"ח למהלכים שיזמה ההנהגה של ה"שבים מתוניס"; וככלי דרכו הפת"ח ויסת התנגדות ל"הסכמי אוסלו", תוך ניסיון לצמצום התמיכה בארגונים אופוזיציונים לפת"ח, כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי. בנוסף, ערפאת היה מעוניין להשתמש בתנזים כמעין "צבא פלסטיני". בפועל, הארגון פעל גם נגד גורמים מתונים בתוך הרשות הפלסטינית ואש"ף, ובמיוחד ייצג באופן סמלי את תושבי השטחים מול השחיתות לכאורה של ההנהגה ששבה מגלותה בתוניס. במהלך קרבות הרחוב של תחילת האינתיפאדה השנייה הפך התנזים לגוף בולט. פעיליו היו בולטים גם במהלך מהומות מנהרת הכותל (ספטמבר 1996) ובמהלך "מהומות יום הנכבה" במאי 2000.

מבחינה אידאולוגית, התנזים מושך צעירים המתנגדים להסכמי אוסלו ורבים באוכלוסייה הפלסטינית רואים אותו כגוף "עממי", אשר מושך פעילים "מלמטה". הוא רואה עצמו כיורש של ניצי הפת"ח, ארגון שפורק במצוות ישראל ב-1996. חבריו נוטים להיות צעירים יותר מחברי פלגים אחרים בפת"ח, כולל כאלה אשר התבגרו בתקופה שאחרי אוסלו. חלק מן החברים בארגון פעילים גם בגדודי חללי אל אקצה ואין למעשה "יריבות" בין שני הגופים, אלא חפיפה מסוימת. למרות השתייכות חלק מן החברים למיעוט הנוצרי בשטחי הרשות, ממסמכים שנתפסו במהלך מבצע חומת מגן עולה כי הארגון נהג להתנכל לתושבי בית לחם הנוצרים. כ-50 מפעילי הארגון התבצרו במהלך האינתיפאדה השנייה בכנסיית המולד בבית לחם למשך 38 יום, כשהם מחזיקים 200 בני ערובה פלסטינים.

למרות שמו, ה"תנזים" מאורגן בצורה רופפת למדי, ומנהיגים בשטח אינם מתייעצים בדרך כלל עם הנהגה מרכזית. הארגון מחולק לתאים אזוריים, כאשר יחידת הבסיס היא כפר או שכונה. תאים חזקים במיוחד קיימים באוניברסיטאות - אוניברסיטת א-נג'אח בשכם, אוניברסיטת ביר זית ברמאללה ואוניברסיטת בית לחם. אחד ממנהיגי הארגון הוא מרואן ברגותי. ברגותי נעצר על ידי כוחות צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" במרץ 2002.

לתנזים קשרים עם ארגון חזבאללה, אשר מסייע לו מבחינה לוגיסטית (למשל, מתן אמצעי לחימה וחומרי נפץ; כמו גם הדרכות). הארגון, עם זאת, השתמש גם בנשק ש"זלג" אליו מהרש"פ. מספר פעיליו מוערך בכ-10,000. הארגון ביצע מספר פיגועים נגד ישראלים, ובכלל זאת פיגועי התאבדות. במסגרת זאת, הארגון גייס גם נשים בתור מחבלות מתאבדות ושילח גם קטינים למשימות התאבדות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.