פרשת קלאדובו-שאבאץ

פרשת קלָאדוֹבוֹ–שַאבַּאץ (Kladovo–Šabac) היא פרשה בתולדות ההעפלה והשואה. בנובמבר 1939 יצאו 1,200 פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה בדרכם לארץ ישראל. עקב בעיות בנתיבי הבריחה, היטלטלו הפליטים במשך שנה וחצי בין שני הכפרים קלאדובו ושאבאץ שביוגוסלביה. רק כ-200 בני נוער מתוכם הצליחו לצאת לארץ ישראל עם הגעת סרטיפיקטים מעטים, וכל היתר, למעט שישה שברחו, נתפסו בידי הנאצים ונרצחו ביוגוסלביה.

המעפילים יצאו בסוף 1939, רובם מאוסטריה וגרמניה (בעיקר מווינה) ומיעוטם מצ'כוסלובקיה ופולין, בארגון המוסד לעלייה ב'. הם הפליגו במורד הדנובה בשלוש ספינות-נהר אל עבר הים השחור, בדרכם לנמל סולינה שברומניה, שם קיוו לעלות על אניית מעפילים לארץ ישראל אך נתקעו מול הכפר קלאדובו ביוגוסלביה. רינה אופנבך, מנהלת מאגר המידע לתולדות ההעפלה, טענה כי "הם יצאו לדרך אפילו שאין אנייה, כי הייתה החלטה 'לצאת, ויהיה בסדר'".. את כל החורף שבין 1939 ל-1940 הם העבירו בתנאים איומים. אחר כך הורידו אותם לחוף, שם הם חיו באוהלים ובצריפים, והמשיכו לחכות"[1].

בדצמבר 1939 הגיעו הפליטים לעיירה קלאדובו שבדרום המדינה, ובספטמבר 1940 הורו היוגוסלבים על העברת הקבוצה לעיירה שאבאץ הסמוכה לבלגרד. בשני היישובים הם פיתחו חיי קהילה עשירים בעזרת קהילת יהודי יוגוסלביה וחיכו לבואה של אונייה. הקבוצה עוכבה ביוגוסלביה במשך שנה וחצי בגלל מספר קשיים: תנאי מזג האוויר הקשים שהביאו לקפיאת הדנובה, אי מתן אישורי מעבר וסגירת נתיבי העלייה עקב היענות ממשלת יוגוסלביה לבריטים, ומהקושי הרב ברכישה ותפעול של אוניות בעת מלחמת העולם השנייה. המוסד לעלייה ב' אמנם רכש אנייה בשם "דריאן 2", אך עקב המלחמה לא יכלה להפליג לים האדריאטי ובהנהגת היישוב החליטו למכור אותה לבריטים, כדי לסייע להם במלחמה כנגד הנאצים. כשהאונייה חזרה לידי המוסד בדצמבר 1940 והושטה בים השחור למען חילוץ קבוצת הפליטים, קפאו מימי הדנובה ובשל כך התקבלה הוראה להחזירה לקונסטנצה ולהעלות עליה עולים אחרים.

לאחר מאמצים, הגיעו בתחילת 1941 סרטיפיקטים (אישורי עלייה של הבריטים) רק ל 250 בני נוער ומלווים הגיעו סרטיפיקטים כדי לעלות לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. בשל סרוב יוון לאפשר ליותר מחמישים בני נוער לעבור בשטחה בו זמנית - הם יצאו בקבוצות של 50 איש בחודשים מרץ וראשית אפריל 1941, בשבועות האחרונים לפני הכיבוש הגרמני. הקבוצה החמישית לא הספיקה לצאת. מיד לאחר מכן נפלו אנשי קלאדובו-שאבאץ בידי הגרמנים שכבשו את יוגוסלביה ורוב חבריה, כ-1,000 במספר, נרצחו בידי הנאצים, למעט שישה (חמישה בחורים ובחורה אחת) שברחו והמשיכו בזהות בדויה דרך החוף הדלמטי לאיטליה. בתחילה נאסרו כל הגברים במחנה ריכוז בשאבאץ , ולאחר מכן הוצאו להורג בידי הצבא הגרמני ב-8–9 באוקטובר 1941 בבורות שנאלצו לחפור על שפת נהר הסאווה בזאסביציה. הנשים והילדים נחנקו במשאיות גז יחד עם נשים וילדים נוספים במחנה סיימישטה בבלגרד באפריל 1942[2].

לקריאה נוספת

  • חנה ויינר, דליה עופרפרשת קלאדובו-שאבאץ, תל אביב: העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע״ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל אביב, 1992, ISBN 9651308354 (בשנת 1996 ראה אור בתרגום לאנגלית בשם "Dead-end Journey: The Tragic Story of the Kladovo-Šabac Group")
  • רות קליגר-עליאבהמפלט האחרון, תל-אביב: עם עובד, 1976
  • הרטה רייך, בתוך יומיים, הרטה רייך ועקבות של חיים יהודיים בעיירה מירצצושלג שבאוסטריה, תרגם מגרמנית רוני רייך, הוצאת כרמל, ירושלים, 2009
  • מנחם שלח, הקשר היוגוסלבי: יוגוסלביה ועלייה ב', 1938-1948, פרק שמיני: הטרגדיה של קלאדובו (עמ' 56–66), עם עובד, 1994

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עופר אדרת, מכתבים אחרונים, "הארץ", 9 בנובמבר 2012
  2. ^ דליה עופר, בעקבות הזיכרון: ניצולים ובני משפחותיהם - המקרה של פליטי קלאדובו-שאבאץ בתוך כתב העת "ישראל" מס' 9 (תשס"ו) באתר אוניברסיטת תל אביב
דליה עופר

דליה עופר (נולדה ב-8 בינואר 1939) היא פרופסור אמריטה במכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן, ומרכז מלטון לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית בירושלים.

ההעפלה

ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948 (כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי מאורגן החלה מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי ואף קודם לכן, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934). היא כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית.

בהיסטוריוגרפיה מקובלת חלוקת תנועת ההעפלה מ-1934, לשלוש תקופות עיקריות:

תקופה ראשונה – בין השנים 1934–1939. ההעפלה התגברה בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתגברות האנטישמיות באירופה. הבריטים הגבילו את מספר רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) שניתנו, בעקבות כך החלה העלייה הבלתי-לגאלית. ההעפלה הייתה מצומצמת וחסרת ארגון מרכזי, והתנהלה בעיקר בשלושה נתיבים: תנועות הנוער היהודיות הציוניות, כגון "החלוץ" במזרח אירופה ואנשי ארגון "ההגנה" בארץ; "עליית אף על פי" בניהול אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וגורמים פרטיים.

תקופה שנייה - בין השנים 1939–1945. עקב התנערות הבריטים מהבטחותיהם למפעל הציוני, שינה דוד בן-גוריון את דעתו, מהתנגדות לעלייה בלתי-לגאלית לתמיכה בה והחליט, כחלק ממרד העלייה אותו יזם, לאמץ את "המוסד לעלייה ב'" שהוקם על ידי חברי קיבוצים מהקיבוץ המאוחד ולהעמיד בראשו את שאול אביגור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהפכה ההעפלה למבצע הצלה. בתחילת המלחמה ההעפלה גאתה, אך לאחר מכן צומצמה מאוד עקב הקשיים הרבים שהציבה המלחמה. היא התמקדה בארצות הבלקן ובעלייה יבשתית ממדינות המזרח.

תקופה שלישית – בין השנים 1945–1948. לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה בניהול "המוסד לעלייה ב" וכ-84,000 מעפילים, מהם מעל ל-70,000 באוניות בפיקוד ימאי הפלי"ם, הגיעו לחופי ארץ ישראל. הבריטים תפסו את רובם המוחלט של המעפילים, התירו את כניסת חלקם על חשבון הסרטיפיקטים שהוקצו על פי הספר הלבן, גירשו למעלה מ-52,000 מעפילים למחנות המעצר בקפריסין וגירשו את מעפילי "אקסודוס", חזרה למחנות העקורים בגרמניה. רבים מניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, והבריחו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. בקיץ 1947 הוחל גם בהברחת מעפילים מארצות המגרב בצפון אפריקה. בנוסף הגיעו לארץ כ-150 מעפילים במטוסים (מבצע כנף).כיום מקובל להתייחס במונח "העפלה" גם לעליה למדינת ישראל לאחר הקמתה, אשר מקורה ביציאת יהודים בניגוד לחוק המקומי במדינות שאסרו על יהודיהן לעלות לארץ. הדוגמה הבולטת לכך היא העלייה ממרוקו. כבר בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל נכנסו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, בעקבות מגבלות שהטיל השלטון העות'מאני החל משנת 1881.

הרטה רייך

הרטה רייך, לבית אייזלר (בגרמנית: Herta Reich; ‏9 בספטמבר 1917 – 19 בפברואר 2012) הייתה יהודיה אוסטרית ששרדה את מלחמת העולם השנייה תוך מנוסה מתמדת מאז גירושה מביתה באוסטריה, בעקבות האנשלוס שהחל במארס 1938, עד הגיעה ביוני 1944, לפלשתינה. על מנוסתה כתבה ספר שיצא לאור באוסטריה, ואחר כך בתרגום לעברית בישראל. בעקבות פרסום ספרה באוסטריה, הוסיפה עיירת הולדתה האוסטרית מירצצושלאג את שמה, לשם בית הספר התיכון האזורי.

רות קליגר-עליאב

רות קליגר-עליאב (בגרמנית: Ruth Klüger, שם הנעורים: רות פולישוק, 27 באפריל 1910 קייב - 16 בפברואר 1980) הייתה פעילה ציונית, חברה במוסד לעליה ב' ואשת יחסי ציבור ישראלית.

רות מילאה תפקיד מפתח בארגון הפלגתן של ה"טייגר היל" וה"הילדה" ובפרשת ה"דריין 2" (פרשת קלאדובו-שאבאץ) ועל ידי כך סייעה בהצלת אלפי יהודים מאירופה בין השנים 1938–1941 שהובאו דרך רומניה, בולגריה וטורקיה לארץ ישראל. בין השנים 1941–1944 הייתה שליחת המוסד לעלייה במצרים. אחרי מלחמת העולם השנייה המשיכה לסייע לניצולי השואה במחנות העקורים. עם הקמת מדינת ישראל השתלבה בחברת הספנות הישראלית "צים", כרבים מאנשי המוסד לעליה ב'.

שאבאץ

שָאבָּאץ (בסרבית קירילית: Шабац) היא עיר במערב סרביה, בירת מחוז מאצ'בה. היא ממוקמת לצד נהר הסאווה, בקרבת ההר צר. אוכלוסיית העיר מונה כ-70 אלף תושבים, מתוך כ-115 אלף בשטח השיפוט של העיר. שאבאץ קיבלה מעמד של עיר ב-2007.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.