פרשנות התלמוד הבבלי

פרשנות התלמוד הבבלי מתקיימת החל מתקופת התלמוד עצמו, וחיבורים של פרשנות הולכים ונכתבים גם בימינו. החיבורים החשובים נכתבו בעיקר בתקופת הראשונים. החיבורים המפורסמים והנלמדים ביותר הם פירושו של רש"י, שנכתב במאה ה-11, והתוספות, שנכתבו בין המאה ה-12 למאה ה-14. עיון בפירושים אלה, שנדפסו כמעט בכל מהדורות הש"ס, מהווה חלק אינטגרלי מלימוד התלמוד בישיבות גם היום.

First page of the first tractate of the Talmud (Daf Beis of Maseches Brachos)
ספרי התלמוד מודפסים כך שנוסח התלמוד עצמו במרכז, והפירושים מקיפים אותו. שני הפירושים המרכזיים הם פירוש רש"י, הנדפס בצידו הפנימי של הדף, ופירוש התוספות, הנדפס בצידו החיצוני. במעגל חיצוני יותר מובאים פירושים נוספים, הגהות וציונים.

פרשנות בתקופת התלמוד

למעשה התלמוד בעצמו מכיל פרשנות התלמוד, משום שהוא מורכב רבדים של דברי אמוראים המפרשים את דברי קודמיהם. בין השאר עסקו האמוראים ביישוב מקורות סותרים, בקושיות על מהלכים למדניים בדורות שקדמו להם ובתירוצים לקושיות, ובעיון בדרכי הלימוד וההיסק של הדורות הקודמים, כגון אופן השימוש במידות שהתורה נדרשת בהן. הסבוראים שבאו בדור שאחרי חתימת התלמוד לא כתבו חיבורי פרשנות נפרדים לתלמוד, אלא עסקו בעיקר בהטמעה והשלמה של התלמוד, בכינוסו ועריכתו.

הגאונים עסקו רבות בפירוש התלמוד אבל כמעט שלא השאירו חיבורים כתובים בתחום זה, מכמה סיבות: (א) מאחר שהידע היה מרוכז בישיבות הגדולות בסורא ובפומבדיתא, ולא היה צורך להפיץ את הידע ממקום למקום; (ב) משום שאופי הלימוד היה כזה שהעניק דומיננטיות רבה לרב המלמד, ולא עודד עצמאות לימודית מצד התלמידים, ולפיכך לא היה צורך בפירוש כתוב שיאפשר לתלמידים ללמוד בעצמם; (ג) משום שכל צורת הלימוד בתקופה ההיא הייתה צורה של לימוד בעל-פה, ולא היה מקובל להעלות טקסטים על הכתב (גם נוסח התלמוד עצמו נלמד כנראה בעל-פה ולא מן הכתב). עם זאת, קיימים כמה חיבורים פרשניים של הגאונים, שנתחברו לפי בקשתן של קהילות מספרד ומצפון-אפריקה ונשלחו אליהן.

תקופת הראשונים

ביאורים

בתקופת הראשונים, עם שקיעת קרנה של יהדות בבל והמעבר לספרד ולאשכנז (גרמניה וצרפת), החלה להיכתב ספרות ענפה של פרשנות לתלמוד הבבלי. במעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים נכתבו פירושיהם של רבנו נסים ורבנו חננאל, וכן פירושו של הרי"ף, שעיקרו ציטוט הטקסט התלמודי בהשמטת כל החומר הלא-הלכתי. במהרה קיבל ספר הרי"ף מעמד של בכורה, ובהרבה מקומות החליף את התלמוד כספר העיון העיקרי.

באשכנז נכתבו בראשית תקופת הראשונים אוסף של פירושים לתלמוד המתאפיינים בתמציתיות ובבהירות, שמטרתם לסייע ללומד בהבנת הסוגיה. פירושים אלו מכונים "פירושי מגנצא", ולהם משתייך למשל הפירוש מבית מדרשו של רבנו גרשום מאור הגולה[1]. סוגת פירושים זו הגיעה לשיא בפירוש רש"י לתלמוד, שהפך עד מהרה לחלק בלתי נפרד של לימוד הגמרא.

תוספות

נכדיו של רש"י, רשב"ם ורבנו תם, יחד עם ר"י הזקן, ר"ש משאנץ והריצב"א כבר היו מראשי המדברים בסוגת הפרשנות החדשה שהתפתחה בצרפת: התוספות. בעלי התוספות כבר לא עסקו רק בפרשנות הטקסט אלא החלו להקשות מסוגיה אחת על חברתה. הם לא חששו לכלול בדיון אחד סוגיות ממסכתות שונות, לחפש בהן קוהרנטיות, ולתרץ את הסתירות ביניהן בדרכים שונות. חלק מבעלי התוספות, למשל הרא"ש, שילבו בחיבוריהם בין הפרשנות ופסיקת ההלכה. ספרות התוספות המשיכה להיכתב בצרפת עוד כמאתיים שנה (לערך מאמצע המאה ה-12 ועד המאה ה-14).

פרשנות ספרד

במקביל נכתבה פרשנות עשירה בספרד. פרשני ספרד המוקדמים – בראשם הרי"ף, וכן ר"י מיגאש, רבי יצחק אבן גיאת ואחרים, פעלו כבר מתחילת תקופת הראשונים. במאה ה-13 כתב הרמב"ן את פירושו לתלמוד, ששילב את חריפותם של בעלי התוספות עם הפרשנות הספרדית. אחרי הרמב"ן נכתבו עוד פירושים וחידושים רבים בספרד, החשובים שבהם פירושי הרא"ה והרשב"א תלמידי הרמב"ן, הריטב"א תלמידם והר"ן.

קו נוסף של פרשנות התלמוד נמשך בקהילות פרובנס, החל מהראב"ד ומרבי זרחיה הלוי בעל "המאור" שחיבר השגות על הרי"ף ועד פירושו המקיף של רבי מנחם המאירי, שאסף וסיכם את כל פרשנות התלמוד שקדמה לו. פרשנות תלמוד שנשתמרה לדורות התקיימה במידה מועטה גם בארצות נוספות, בהן איטליה (רבי נתן מרומי, רי"ד, ריא"ז) ואף אנגליה.

תקופת האחרונים

פלפול

בתחילת תקופת האחרונים התמקדה פרשנות התלמוד בפלפול בסוגיות התלמוד, בשיטה שכונתה "שיטת החילוקים", שהגיעה לשיאה בין המאה ה-15 והמאה ה-17 בגרמניה ובפולין, אם כי ניצנים ראשונים של השיטה ניתן לזהות ב"תוספות גורניש" של המאה ה-14. שיטת פלפול זו הגיעה לעיתים לקיצוניות, שהתבטאה בעיסוק בפרטי פרטים וערימת תלי תלים של השערות והנחות שלא הייתה להן משמעות מלבד האתגר האינטלקטואלי. אמנם רוב הלימוד בשיטה זו התקיים בעל-פה, וכמעט שלא הועלו על הכתב חיבורים של פרשנות פלפולית כזו. שיטה זו עוררה עליה ביקורת, גם מצד רבנים, שהעדיפו עיון במידה המספיקה לעמוד על עקרונות הסוגיה והבנת השיטות המרכזיות בה. פירושים ברוח זו של התנגדות לפלפול קיצוני נכתבו למשל בידי המהרש"א והמהרש"ל, והם התמקדו בעיון בסוגיה ובדברי רש"י והתוספות על הסוגיה.

שיטת בריסק

במחצית תקופת האחרונים לערך גבר כוחם של השוללים את הפלפול המוגזם, ובהם רבי יעקב יהושע פאלק בעל "פני יהושע" ורבי אריה לייב גינצבורג בעל "שאגת אריה". את פלפול החילוקים החליף לימוד בעל אופי חקרני יותר, שהתמקד בהבנה קונספטואלית של הרעיונות ההלכתיים ובפענוח הגורמים העקרוניים המשפיעים על מהלכי הסוגיה. דרך לימוד זו, שמופיעה כבר בפירוש קצות החושן של רבי אריה לייב הלר, הגיעה למיצוי בשיטת בריסק שפותחה בידי רבי חיים מבריסק. במקביל נכתבו קובצי חידושים רבים, כגון אלו של רבי עקיבא איגר, הגר"א, הנצי"ב, רבי שמעון שקופ וראשי ישיבות נוספים. דרך לימוד זו הדגישה את הראשונים ובעיקר את ראשוני ספרד כמקורות סמכות ולימוד; והמשיכה את המגמה של בעלי התוספות שפעלו למצוא קוהורנטיות בין המקורות.

יציאה מעולם הישיבות

עם ראשית פעילותה של תנועת ההשכלה היהודית ואנשי חוכמת ישראל החל גם עיסוק במחקר ביקורתי של התלמוד ועיון בדרכי התפתחותו ובנוסחיו. מחקר זה ביקש להדגיש דווקא את השונות שבין המקורות השונים. בין החוקרים החשובים בתחום זה: זכריה פרנקל, יעקב נחום אפשטיין ושאול ליברמן. בדרך כלל לא התקבל מחקר התלמוד בעולם הישיבתי, וברגיל קיים נתק הדדי בין שיטת הלימוד הישיבתית-החדשה לבין חוקרי התלמוד באוניברסיטאות. עם זאת, ניתן למצוא מספר חריגים, כגון שיטת הרב יחיאל יעקב וינברג. בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לשלב בין שתי התפיסות בבתי מדרש המשתמשים גם בכלי המחקר הביקורתי.

במחצית השנייה של המאה ה-20 נכתבו, על רקע התפשטות לימוד הגמרא גם אל מחוץ לישיבות, מספר פירושים שמטרתם הסברת לשון הגמרא באופן בהיר ובשפה לא למדנית (אנגלית או עברית מודרנית). הראשון בפירושים אלה היה פירושו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) (תלמוד שטיינזלץ), שנתקל במידה מסוימת בהתנגדות מצד העולם החרדי. על פירוש זה נוסף התרגום והפירוש שלצדו שבמהדורת "שוטנשטיין" שהוציאה הוצאת "ארטסקרול" בארצות הברית, מהדורת "מתיבתא" של מכון עוז והדר, מהדורת "לובלין" של מכון המאור, ועוד כמה פירושים פחות נפוצים, שקיבלו דחיפה רבה בין השאר ממפעל הדף היומי.

סוגות בפרשנות

פרשנות התלמוד קיימת בסוגות שונות. הסוגות הנפוצות ביותר הן הביאורים והחידושים.

  • ביאורים: הסברים, בדרך כלל קצרים, שמטרתם להבהיר ללומד את תוכן הסוגיה ולפשט את מהלכיה. מכיוון שלשון התלמוד קשה ולעיתים בלתי מובנת, ומפני שבמהלך הסוגיות עולים לעיתים מושגים לא מוכרים וקישורים לעניינים רחוקים, נדרשו פירושים שוטפים לאורך הסוגיה כדי לבאר את המושגים הקשים, הלשון והתוכן. הפירוש המזוהה ביותר בסוגה זו הוא פירוש רש"י, המהווה עד היום את הפירוש הנלמד ביותר.
  • חידושים: פירושים שמטרתם להעמיק בחקר הרעיונות והמושגים שבתלמוד, לעיתים תוך השוואה למושגים אחרים או לסוגיות אחרות. רוב פירושי חכמי ספרד משתייכים לקטגוריה זו, וכן חלק ניכר מפירושי האחרונים.
  • תוספות: סוגת פרשנות ייחודית שהתפתחה בעיקר בצרפת במאות 12 - 14, ועיקרה הנגדה ועימות בין סוגיות מקבילות או סותרות בחלקי הש"ס השונים. במידה מסוימת סוגה זו היא המשך דרכו של התלמוד עצמו, העסוק בעימות בין מקורות תנאיים שונים ובתירוץ הקושיות המתעוררות מן ההשוואה בין המקורות.
  • פלפולים: הבנת הסוגיה בפני עצמה והסבר מהלכיה, ללא עיסוק בהשוואה למקורות אחרים. בצורתם הקיצונית הפלפולים יוצאים מנקודת הנחה שמאחורי כל קושיה ותירוץ בסוגיה יש היגיון ותפיסת עולם, ולפיכך יש להסביר מה טעם הקשה המקשן כך ולא אחרת, מה טעם תירץ התרצן כפי שתירץ וכן הלאה. שיטת הפלפול, שהפליגה לעיתים מן ההיגיון הפשוט לאבסורדים ולבניית מגדלים הפורחים באוויר, הגיעה לקיצוניות במחצית הראשונה של תקופת האחרונים, ועוררה עליה ביקורת מצד דמויות רבניות חשובות.
  • חקירות: עיון קונספטואלי המתמקד יותר בעניין או בדין הנידון בסוגיה ופחות במהלך הסוגיה עצמו. השימוש הידוע ביותר בסוגה זו היה בשיטת בריסק שאותה פיתח רבי חיים מבריסק במאה ה-19 ובה לומדים עד היום ברוב הישיבות הליטאיות.
  • פרשנות הלכתית: פרשנות המתמקדת בהשלכות שיש לסוגיית הגמרא על פסיקת ההלכה. פרשנות מסוג זה נכתבה בכל התקופות, לעיתים תוך שילוב בחיבורים הלכתיים מובהקים כגון בשו"תים.
  • פרשנות האגדה: עיסוק בחלקים האגדתיים (הלא-הלכתיים) שבתלמוד, בדרך כלל תוך מתן הסברים אלגוריים או מיסטיים. גם פרשנות זו נכתבה בכל התקופות, אבל בדרך כלל בשולי העיסוק התלמודי ולא בזרם המרכזי, ורבים מפרשני האגדה התלמודית ידועים יותר בזכות פירושיהם התלמודיים המקובלים. בין פרשני האגדה - הרשב"א, המהרש"א, המהר"ל, רבי יעקב בן חביב בעל "עין יעקב" ובדורות האחרונים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
  • הגהות: הערות על נוסח הגמרא, לעיתים תוך הצעת תיקונים מסברה או על פי נוסחאות המצויות בכתבי יד ודפוסים קדומים. יש פרשנים שהסתייגו מעיסוק מוגזם בביקורת נוסח, מחשש שתביא להפחתה בקדושה המיוחסת לתלמוד כפי שמופיע לפנינו[דרוש מקור].
  • ציונים: הפניות למקורות הקשורים לסוגיית הגמרא: פסוקים, סוגיות תלמוד מקבילות, ספרות הלכתית וכן הלאה.

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ מכונה פירוש רבנו גרשום מאור הגולה, אך ככול הנראה לא נכתב על ידיו, אלא על ידי תלמידיו
גאולה

גאולה היא שחרור והצלה של אדם או של קבוצה מצרה או משיעבוד. במשמעות המקראית יש יחס קרבה בין הגואל למושא הגאולה.

האירוסין והנישואין בזמן המשנה והתלמוד

שינויים רבים ישנם בין האירוסין והנישואין בזמן המשנה והתלמוד לבין האירוסין והנישואין כיום. בעוד שטקס האירוסין שימש בזמן המשנה והתלמוד ככינוי לקידושין, הרי שבזמננו משמש האירוסין כינוי למעמד הצעת נישואין וגמר קשרי שידוכים. מעמד הנישואין התקיים בצורה שונה, וכך גם הזמן שבין האירוסין לנישואין ובין הקידושין לנישואין התארך לפעמים על פני כמה שנים.

למרות השינויים הרבים, הקשורים בעיקר לנורמות שונות, לבעיות טכניות שונות (כמו למשל גזירות מלך שרירותיות) ולירידת הדורות, בהלכות אין כל שינוי, וכשאר הסוגיות ההלכתיות, הלכות חופה וקידושין הנהוגות כיום נכתבו בשולחן ערוך על סמך המשנה והתלמוד.

חדושים ובאורים

חדושים ובאורים הוא שמה של סדרת הספרים של הרב חיים גריינימן. כרכי הסדרה מכילים דיונים הלכתיים במגוון נושאים ובד בבד מהווים פירוש על עיקרי הספרות ההלכתית: על התלמוד הבבלי והירושלמי, על משנה תורה לרמב"ם, ועל השולחן ערוך.

הסדרה כתובה בדמיון מובהק לשיטת הלימוד והכתיבה של סדרת ספרי "חזון איש", ומובאות בה הנהגות ושמועות רבות מתורתו והנהגותיו של ה"חזון איש", רבו המובהק של המחבר. הסדרה בולטת בהיקפה, היא מסודרת על כל מסכתות התלמוד והמשניות (בשונה מהחזון איש שלא פרסם ספרים על כל המסכתות, ובשונה משאר כל פרשני הש"ס שאף אחד מהם, למעט הרש"ש, לא פרסם על כל המסכתות). זו היצירה הפרשנית מהגדולות ביותר שפורסמו אי פעם (למעלה מ-32 מיליון תווים[דרוש מקור]). ספרי הסדרה הם אבן יסוד בלימוד הישיבתי של הישיבות הלומדות בדרך החזון איש, כמו ישיבת זיכרון מיכאל בזכרון יעקב וסניפיה וישיבת סלובודקה, ובפסיקת הלכה בקרב חלק מחוג חזון איש.

בשם הספר לא נרמז שם המחבר כמקובל בספרים רבים ואף בספרו של החזון איש, על פי דברי בנו הרב אברהם ישעיהו בהספדו נקבע השם על ידי החזון איש בעצמו מתוך עניין לבטא צניעות.

חזון איש

חזון איש הוא שמה של סדרת הספרים של הרב אברהם ישעיהו קרליץ, שעל שמה הוא מכונה "החזון איש". כרכי הסדרה מכילים דיונים הלכתיים במגוון נושאים ובד בבד מהווים פירוש על עיקרי הספרות ההלכתית: על התלמוד הבבלי והירושלמי, על משנה תורה לרמב"ם, ועל השולחן ערוך. תורתו של המחבר, הבאה לידי ביטוי בעיקר בסדרת ספריו זו, נחשבת ליסודית בלימוד הישיבתי, בפסיקת הלכה בבתי ההוראה, ובפסיקת דין בבתי הדין.

בשם הספר נרמז שם המחבר: אברהם ישעיהו, והוא מושפע ומבוסס על הפתיח לספר ישעיהו: "חזון ישעיהו בן אמוץ".

בשל צניעותו של מחבר הספר הוא לא חתם את שמו על ספריו; על ספרו הראשון חתום מעבר לדף השער המו"ל, אחיו הרב משה קרליץ; ועל שאר ספריו המו"ל, הרב שמואל גריינימן.

יהדות גרמניה

יהדות גרמניה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באירופה. קהילת יהודים זו התגוררה ומתגוררת באזורים הגאוגרפיים שזוהו עם גרמניה. בעבר נקראה גם יהדות אשכנז. שורשיה בהגירת יהודים מעטים באלף הראשון לספירה וסופה בחיסול כמעט מוחלט בתקופת השואה. כיום קיימת קהילה של יהודים וישראלים שחזרו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ופתיחת השערים של ברית המועצות.

קהילה זו תרמה לחיי הדת, התרבות, האמנות, הרוח והמדע של העולם המערבי בכלל והיהדות בפרט. בשנות השלושים של המאה העשרים היו יהודי גרמניה (אשר כונו "יקים") מרכיב עיקרי בעלייה החמישית לארץ ישראל ותרמו לפריחת המעמד הבורגני בארץ ולהתפתחות התעשייה והמסחר. יהדות גרמניה של היום ידועה בתמיכתה הגדולה בציונות.

נכון ל-2015, יש בגרמניה כ-200 אלף יהודים, המהווים כ-0.2% מאוכלוסיית גרמניה.

כתבי הראי"ה

המושג כתבי הראי"ה משמש כשם כולל להגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) שעלתה על הכתב. נמצא בשימוש בעיקר על ידי תלמידי ישיבות, כמו גם השם "הראי"ה" עצמו.

חלק מן הכתבים ראו אור בחייו (כגון אדר היקר, עץ הדר, ריש מילין, חלק גדול מהספר מאמרי הראי"ה, אורות התורה, אורות האמונה, מהדורות ראשונות של חבש פאר, אורות התשובה, אגרות הראי"ה ושבת הארץ); אולם רוב כתביו יצאו לאור לאחר פטירתו.

חלק מאותה ספרות הם חיבורים שיצאו ללא עריכה שהם בעיקר חיבורים מקוריים שלו (כגון ספרי ההלכה, החידושים, ערפילי טהר, עין איה, עץ הדר וראש מילין) וכן ספרי השו"ת והאגרות (שאמנם סדרם נערך אך לא הנוסח), וחלק גדול מהווה ליקוט ועריכה של דברי הגות שכתב הרב קוק (כגון אורות, אורות הקודש, אורות התורה, אורות האמונה, ארץ חפץ, משנת הרב וחזון הגאולה). ישנם ספרים שיצאו לאחר פטירתו במהדורות מורחבות עם הוספות (כגון חבש פאר, שבת הארץ, אורות התשובה, אגרות הראי"ה ומאמרי הראי"ה).

כתביו עוסקים בתחומי הלכה ופסיקה, אגדה, פילוסופיה, הגות, פרשנות המקרא, פרשנות התלמוד הבבלי, מוסר, קבלה ועוד.

כיום הכתבים המחשבתיים של הרב קוק מהווים מוקד משמעותי לדיון ביחס להשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית, ונלמדים כחלק משמעותי מסדר היום בעשרות ישיבות ומכינות. חלק מהכתבים זכו לכינוי "הש"ס הלבן" על שום הפופולריות שלהם בזרמים מסוימים, הדומה בחלק מהם לפופולריות של ש"ס הגמרא, ועל שום צבע כריכתם בחלק מההוצאות.

מושגי יסוד בתלמוד הבבלי

התלמוד הבבלי הוא כספר חתום בפני הקורא המודרני, הן מבחינת מבנה העמוד והספר, הן מבחינת היחס בין התכנים השונים שבעמוד, ובעיקר בגלל השפה הארמית והתוכן ההלכתי. החיבור מתייחד בכך שנשמר בלשון מקורית - ככל שהמסורת יכלה להבטיח זאת - שאינה מובנת באופן טבעי לאדם מהעת החדשה, וכן הוא עוסק בנושאים רבים ומגוונים החובקים את כל רובדי החיים של האדם וממילא יוצרים השפעה ישירה ומעשית על חייו של הלומד.

ערכים מורחבים – תלמוד, תלמוד בבלי, דרכי לימוד בתלמוד, פרשנות התלמוד הבבלי, דפוסי התלמוד

משה בצלאל לוריא

רבי משה בצלאל לוריא (תקצ"ה, 1835 - כ"ו בניסן תרע"ד, 22 באפריל 1914) היה רב ליטאי, רבן של כמה ערים בליטא, ומחבר פורה של ספרי פרשנות וחידושים על התלמוד הבבלי.

ספרות תורנית

ספרות תורנית היא מכלול הספרים העוסקים בכל היבטיה השונים של תורת ישראל. ספרי היסוד של הספרות התורנית הם כתבי הקודש היהודיים, הקרויים גם תורה שבכתב וידועים בראשי התיבות תנ"ך.

לתורה שבכתב התווספו ספרי יסוד שהעלו על הכתב את התורה שבעל-פה - המשנה, התלמוד, ובעקבותיהם פירושי רש"י ופרשנים נוספים, משנה תורה לרמב"ם ושולחן ערוך. ספרים תורניים רבים מספור נכתבו לאורך הדורות, וכולם נלמדים עד היום ומהווים חלק מרכזי בעולמו התרבותי של הציבור היהודי הדתי.

הספרות התורנית היא מרכיב עיקרי של ארון הספרים היהודי, הכולל גם ספרות בעלת זיקה הדוקה ליהדות שאיננה בגדר ספרות תורנית.

פרשנות

פרשנות היא ניתוח עומק המציע הסבר או ביאור לתופעה, אירוע, מצב, רעיון וכדומה. ה"פרשן" עוסק בפרשנות ולעיתים ביקורת במגוון תחומים.

האם התכוונתם ל...

שושבין

שׁוּשְׁבִין (מילולית: "חבר", "ידיד") או שושבינה, הוא מי שמלווה את החתן או הכלה לחופה בטקס נישואיהם, על פי רוב קרובי משפחה או ידידים קרובים. כמו כן מכונה שושבין מי שפורש חסות כספית או רוחנית על פעילות מסוימת או מדרבן אותה.

המילונאי ראובן אלקלעי הציע במילוניו את חידושו שִׁשְׁבֵּן במובן "שימש שושבין", אולם חידושו זה לא נקלט.

שיטה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

תלמוד

תַּלְמוּד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים – כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי (הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו לרוב את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר יחד עם המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים.

על התלמוד הבבלי חוברו חיבורים רבים, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בספרות ההלכה.

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה.

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

פרשני התלמוד בימי הביניים בספרד ובצפון אפריקה
בית המדרש הקדום בספרד המוסלמית רבי שמואל הנגידרי"צ אבן גיאת
בית המדרש של צפון אפריקה שנדד לספרד רבנו נסים בן יעקברבנו חננאלרי"ף מעבר לספרדר"י מיגאשרמב"ם מעבר לצפון אפריקה
בית המדרש בעיר טולדו רמ"ה • רבי יצחק מאיר אבן מיגאש (בנו של הר"י מיגאש) • (ראב"ן הירחי) • רבנו יונה
בית מדרשו של הרמב"ן בצפון ספרד הנוצרית הרמב"ןרא"הרשב"אריטב"אר"ן • רבי פרץ הכהן • הריב"ש מעבר לצפון אפריקה • הרשב"ץ • רבי יצחק קנפנטון • רבי יצחק אבוהב (גאון קסטיליה) • רבי יעקב בירב מעבר לצפון אפריקה בגירוש ספרד
ארון הספרים היהודי
כתבי יסוד תורהתנ"ךמשנהתוספתאתלמוד (בבלי וירושלמי) • סידור ומחזור תלמוד בבלי
מדרשי הלכה (חז"ל) מכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרבי שמעון בן יוחאיספראספריספרי זוטאמכילתא דברים
מדרשי אגדה (חז"ל) מדרש רבהמדרש תנחומאפרקי דרבי אליעזרסדר עולםילקוט שמעוניאבות דרבי נתןתנא דבי אליהופסיקתא דרב כהנאפסיקתא זוטרתאמדרש שוחר טוב
ראשונים ואחרונים פירוש רש"י לתורהפירוש רש"י לתלמודמשנה תורההשגות הראב"ד) • תוספותספר הזוהרשולחן ערוךהגהות הרמ"א)
סוגות מדרשספרות האגדהספרות ההיכלות והמרכבהפרשנות למקראפרשנות למשנה • פרשנות לתלמוד • שו"ת • ספרי חסידות • סיפורי חסידים

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.