פרשנות הפשט למקרא

פרשנות הפשט במקרא היא פרשנות השואפת לברר את המובן הטקסטואלי האותנטי של המופיע במקרא, הן בהקשר הנקודתי והן במכלול הטקסטואלי. הפרשנות נעזרת בכלים בלשניים וספרותיים, תוך ניתוח עומק של ההקשר ושל פרשיות מקבילות, כמו גם השוואה בלשנית לשפות אחרות, ועוד.

למעשה, קיימת בעיה קשה בהגדרת ההבדל בין פשט לפרשנויות אחרות שאינן פשטניות, ונראה שניתן להגדיר זאת כניתוח מדוקדק של הטקסט כשלעצמו, על מרכיביו והקשרו, וניסיון לעמוד על כוונת הכותב המקורית - מאפיינים שלא כולם קיימים בפרשנויות אחרות, כגון הפרשנות המדרשית או הפרשנות הכריסטולוגית למקרא.

הפרשנות הקדומה

לא הגיעו לידנו פירושים מובנים של המקרא בתקופות הקדומות; לכן קשה להעריך באיזה צורה התפרש המקרא בתקופת בית ראשון ובית שני.

הגישה המקובלת במחקר טוענת שתקופה זו התאפיינה בפירושים אלגוריים שונים; כנראה ממדרשי ההלכה השונים, הדורשים את הכתוב לפי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, והם אינם תמיד הפשט במובנו המקובל, ועל פיהם צעדו המשנה והתלמוד. דרך נוספת ללימוד הפסוקים המוצאת ביטוי גם בתלמוד וגם במדרשי האגדה השונים (בראשית רבה, שמות רבה, ויקרא רבה, במדבר רבה, דברים רבה ועוד). הוא פירוש מטאפורי המאופיין בעיקר בדרשות על הטקסט הכתוב, הדרשות במקורות אלו רחוקות מהפשט עצמו, כשהם עוסקות במוסר, במשלים ובמסרים חינוכיים שתובלו בסיפורים שונים.

לעומת גישה זו יש הטוענים שפרשנות הפשט הייתה קיימת מאז ומעולם, והיוותה למעשה את החלק החשוב יותר של הפרשנות. כחיזוק לטענתם הם מוצאים בתרגומים השונים, כגון תרגום ירושלמי.[1] לדעתם התרגומים מהווים פרשנות פשט קלאסית, ולמעשה תרגום זה היה הפירוש הנפוץ והנלמד בקרב הציבור, עקב היותו נקרא בעת קריאת התורה בבית הכנסת.

פרשנות הפשט בימי הביניים

ביהדות

רש"י עסק בחיפוש אחר 'פשוטו של מקרא', ומזוהה במחקר כראשון אשר ראה את הדרש כשונה במהותו מהפשט (לאיכה א,1). החיפוש אחר הפשט, המשיך, ואף הקצין, בתלמידיו וממשיכי דרכו של רש"י; רבי יוסף קרא, רשב"ם, רבי יוסף בכור שור ועוד. ממשיכי דרכו של רש"י, ראו בפירוש הפשט את הדרך היחידה המתקבלת על הדעת (יוסף קרא, שמואל א,1); מהלך זה היווה הקצנה ביחס לשיטתו של רש"י, אשר ראה את שני אופני הפירוש כלגיטימים. בפירושיהם ניתן לראות חיפוש מתמיד אחר פשט הפסוק, המהווה למעשה פרשנות מילולית. נוסף על הפרשנות המילולית, ניתן להצביע על פרשנות הגיונית, בכך שתיאורים מסוימים מפורשים במטרה שלא להתרחק ממסגרת הטבע המוכרת.[2] ניתן לסכם את דרך פרוש זו, כגישה טקסטואלית, השואפת להבין את הפירוש המילולי, גם על פי מכלול גורמים, כגון הבנה בשפה העברית ובדקדוק העברי, בהיסטוריה ובגאוגרפיה המקראית, ואף בשימוש ובהבאת נוסחאות אחרות.[3]

בנצרות

גם בסביבה הנוצרית, בתקופה מעט מאוחרת לרש"י ותלמידיו, אנו מוצאים פרשנות פשט. בתקופה שקדמה פרשנות המקרא הנוצרית המסורתית הייתה מושתתת בעיקר על פירושים אלגוריים וכריסטולוגיים, שהתרחקו מהטקסט עצמו; אולם אסכולת הוויקטורינים פרצו דרך חדשה בשאיפתם להבנת הטקסט עצמו, כאשר, כמו בפרשנות היהודית, פרשנות הטקסט קיבלה חשיבות גדולה יותר על הניסיון להקנות אחיזות תאולוגיות מהמקרא, בעזרת פרשנות. כך הוגו מסנט ויקטור (מת בשנת 1142 לספה"נ), התבטא ש-"להתעלם מן המלה פירושו להתעלם ממובנה של המלה וממה שהמלה מרמזת אליו". אותם ניסיונות להבנת הטקסט הובילו לכך שהוגו למד עברית, ואף התייעץ עם יהודים לצורך הבנת הטקסט.[4]

פיתוח פרשנות הפשט

מאפיין משותף לפרשנות הפשט היהודית ולפרשנות הפשט הנוצרית הוא הנטייה לתהליך הקצנה לאורך הדורות. כפי שרש"י היה חדשן מסוים, וממשיכיו "עלו" עליו, אף תלמידו של הוגו, אנדריאס מסנט ויקטור הקצין את גישותיו. הקצנה זו ניכרת לדוגמה בהישענו על המקורות העבריים. אנדריאס חיפש אחר האמת הטקסטואלית ומשמעותו ההיסטורית, כשהוא מעיד על עצמו שהתייעץ עם יהודים, כדבר מקובל.[5]

ניתן להצביע על המפגש הברור וההתייעצויות ההדדיות הניכרות מהפרשנים, הן הנוצרים[6] והן היהודים[7].

נקודות דמיון בין היהדות והנצרות

במחקר נתנו כמה הסברים לקווי הדמיון המשותפים בין פרשנות הפשט ביהדות לפרשנות הפשט בנצרות:

  • א"מ ליפשיץ, רואה בשינוי והמעבר ללימוד הפשט, התפתחות יהודית פנימית, הנובעת מיהדות (הצרפתית) שלא נאלצה להתעמת עם תרבות אחרת (קראים או פילוסופיה יוונית וערבית), וכך התפיסה התלמודית של חיפוש הפשט, הצטרפה לתמימות בפרשנות ואומצו נורמות אלו; גישה זו המציגה עולם רוחני נפרד השלם עם עצמו, יכולה להצביע על קווי הדמיון כתוצאה מקרית, כאשר גם בעולם הנוצרי התפתחה תרבות רוחנית תמימה כזו; אולם בהירות והתייחסות לשאלת הדמיון ניתן למצוא בדברי בריל סמולי המסבירה את הפרשנות הנוצרית כתגובה לפעילות בעולם היהודי, בעקבות ההיכרות עם הטקסט היהודי ופרשנותו, כך הפנייה של הנוצרים ליהודים נתפסת כחיפוש אחר פתרון חדש ורציונלי אחר תשובות לשאלות שהטרידו את המפרשים הנוצרים. על-פי גישה זו פרשנות הפשט הנה יצירה יהודית מקורית, שאומצה על ידי הפרשנים הנוצרים בעקבות צורך פנימי, בעקבות לימוד מעמיק בכתבי המקרא וסקרנות אינטלקטואלית.
  • אברהם גרוסמן משער שפרשנות הפשט צמחה בעולם היהודי בזיקה לפולמוס עם הנוצרים, כך לעומת התאולוגים הנוצרים ששאפו לדון בעקרונות ובראייה כוללת, היהודים כצורך פולמוסי הדגישו והקפידו להיצמד לפשט הלשון ולהקשר לצורך הוכחת גישתם. גישה זו רואה את התהליך כראשוני אצל היהודים, אולם היא מזהה את השפעת הפולמוס על הצורך לחדד את הגישה הפשטנית.
  • גישה נוספת המובאת על ידי אברהם גרוסמן היא השפעתה של המורשה התרבותית של ארצות האסלאם, והמחקר הפילולוגי שם, שלמעשה השפיע על העולם היהודי בכללותו. בארצות אלו נוצרה פרשנות פשטנית שנדדה אף לשאר העולם היהודי. גם גישה זו מזהה את ראשית התהליך בעולם היהודי.
  • גישות אלו רואות בדמיון בין הנוצרים ליהודים "תגובות שרשרת" כאשר תופעת פרשנות הפשט התרחשה בעולם היהודי, מסיבות שונות ועברה אף לעולם הנוצרי. חוקרים שונים ציינו לכך שגישות אלו, מתעלמות, במידה מסוימת, מכך שהתפתחויות תרבותיות (ובתוכם זו של תושבי צרפת במאה ה-12 לספה"נ) מתרחשות כחלק מהעולם התרבותי הכולל של התקופה, וכן יש בהם התעלמות מניסיון לתת לתופעת השינוי הכללית מסגרת אחת, אף שהשינוי מתרחש במסגרת אחת. כך יש הרואים ברנסאנס של המאה ה-12 לספה"נ[8], תופעה אחת שהובילה לביטוי זהה (פרשנות הפשט) בחברות שונות (יהודית ונוצרית); כאשר ביטויי הרנסאנס מתבטאים בפרשנות המקראית, בחידוש (דרכי מחשבה חדשנות), בחיפוש אחר טקסטים טובים יותר, בביקורת על הסמכות, ברדיפה אחר הידע והתעקשות על עיצוב הישן והחדש, ואף ביצירתיות המדהימה; וכך הרנסאנס הכללי התבטא אף בפרשנות המקראית.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הרב מנחם מנדל כשר הרחיב על הנושא בכמה מספריו, שצורפו למהדורות השונות של ספרו "תורה שלמה".
  2. ^ לדוגמה יוסף בכור שור על בראשית כח,12; המתאר עליית מלאכים כדבר שהתרחש בחלום.
  3. ^ לדוגמה פרוש רשב"ם לבראשית מט,10 ושמות כ,13 בהבאת הוולגטה.
  4. ^ לדוגמה פירושו לבראשית מט,10 וליואל א,15.
  5. ^ מבוא לפירושו לספר ויקרא.
  6. ^ לדוגמה, אנדריאס במבוא לספר ויקרא ובפירושו לישעיה נא, 5
  7. ^ לדוגמה, רשב"ם בפירושו לבראשית מט, 10
  8. ^ כינוי ההיסטוריונים לתנועה תרבותית חדשנית, סביב שנת 1100 לספה"נ, שמרכזה היה בצרפת הצפונית והתבטאה בתחומים רבים של היצירה התרבותית.
אין מקרא יוצא מידי פשוטו

אין מקרא יוצא מידי פשוטו הוא כלל תלמודי הקובע שבמקרים בהם דרשו חז"ל פסוק מסוים שלא על פי פשוטו, אין מתעלמים לחלוטין מהבנתו הפשוטה וניתן ללמוד ממנו גם את מה שנראה מפשוטו.

עיקרו של כלל זה בא להורות שניתן ללמוד ולהוציא דינים הלכתיים מפשט הכתוב, גם במקרים בהם חז"ל דרשו את הפסוק והסבו אותו ממשמעותו הפשוטה. כיום מקובל להשתמש בביטוי זה במשמעות שונה, הגורסת שאף לאחר הדרש, אין להתעלם מפשוטו של מקרא וניתן עדין להבין ולפרש את הפסוק גם בהבנתו המילולית הפשוטה. ככל הנראה עיקרון זה היה פשוט בעיני חז"ל והם לא ראו צורך לציינו.

ד'תתקצ"ה

ד'תתקצ"ה (4995) היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-26 באוגוסט 1234 (לפי הלוח היוליאני, שהיה נהוג אז), והסתיימה ביום כ"ט באלול, 14 בספטמבר 1235. שנה מסוג זשה, היא מעוברת, ואורכה 385 ימים. זו שנה רביעית לשמיטה.

חננאל מאק

חננאל מאק (נולד ב-1941) הוא פרופסור במדעי היהדות, דוקטור לכימיה, ומומחה לספרות המדרש והאגדה. מאק מלמד במחלקה לתלמוד ותושב"ע באוניברסיטת בר-אילן. תחומי מחקרו העיקריים הם ספרות התלמוד, המקרא ותולדות עם-ישראל. חיבר ספרים ומאמרים רבים בתחומים אלה. חתן פרס ביאליק לחוכמת ישראל לשנת תשע"ג (2012).

יום טוב ידיד הלוי (השני)

הרב יום טוב ידיד הלוי (ה'תרפ"ג, 1923 - כ"ב בתמוז ה'תשע"ו, 28 ביולי 2016) היה רבה האחרון של העיר חלב בסוריה. מחבר סדרת ספרי פרשנות הפשט למקרא מאיר טוב.

משה הדרשן

רבי משה הדרשן, היה רב, דרשן, מפרש ומחבר צרפתי מהראשונים בן המחצית הראשונה של המאה ה-11, תושב העיר נרבונה שבפרובאנס, התפרסם ביצירתיותו בתחומי המדרש והאגדה. בין תלמידיו נמנה רבי נתן מרומי בעל "הערוך", וכנראה בנו רבי יהודה הדרשן.

פרשנות

פרשנות היא ניתוח עומק המציע הסבר או ביאור לתופעה, אירוע, מצב, רעיון וכדומה. ה"פרשן" עוסק בפרשנות ולעיתים ביקורת במגוון תחומים.

האם התכוונתם ל...

פרשנות פנים מקראית

לפי השערת התעודות, ספרי התנ"ך עברו מספר סבבים של עריכה ספרותית עד לגיבוש הנוסחאות שלפנינו. בביקורת המקרא, פרשנות פנים מקראית הוא כינוי לטקסט המתואר כפרשנות מאוחרת, ששוקעה בגוף הטקסט המקראי שקדם לה, לצורך הנגשת הטקסט הקדום לקורא בן התקופה המאוחרת, ממניעים שונים ובצורות שונות. לאחר הקאנוניזציה של המקרא, המשיכו חז"ל במפעל פרשני 'חוץ מקראי'.

פרשני המקרא

פרשנות המקרא שלאחר חז"ל נחלקת לשתי תקופות עיקריות - פרשנות ימי הביניים, שראשיתה אצל רס"ג, מנחם ודונש בסוף האלף הראשון לספירת הנוצרים וסיומה אצל רלב"ג בתחילת המאה ה-14. מאז, במשך תקופה של כמעט 400 שנה לא נכתבו כמעט ספרי פרשנות, ומה שנכתב היה ברובו פרשנות על רש"י או על הערות המסורה.

יצירת הפרשנות לתנ"ך התחדשה בתחילת המאה ה-17 עם פירוש אור החיים, והתגברה בעקבות תנועת ההשכלה והתגובות השונות לה. מאז הקמת מדינת ישראל התגבר מאוד העיסוק בתנ"ך, יצאו לאור מספר כתבי עת על התנ"ך (למשל, מגדים) ונכתבו פירושים רבים על התנ"ך ועיונים בו ובפרשניו, כדוגמת עיוניה של נחמה ליבוביץ והמפעל הגדול של "דעת מקרא".

פשט (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.