פרץ וזרח

פֶּרֶץ וְזָרַח הם דמויות תנ"כיות, בניו התאומים של יהודה מתמר כלתו, בעקבות מעשה יהודה ותמר. כנאמר בספר דברי הימים א', פרק ב':

וְתָמָר, כַּלָּתוֹ, יָלְדָה לּוֹ, אֶת-פֶּרֶץ וְאֶת-זָרַח; כָּל-בְּנֵי יְהוּדָה, חֲמִשָּׁה.

פרץ זכה לשמו לאחר שזרח, הוציא את ידו מהרחם, והמיילדת קשרה עליה חוט שני, כאשר זרח החזיר את ידו, ואחיו יצא, אמרה לו המילדת: "מה פרצת עליך פרץ?". (בראשית, ל"ח, כ"ט).

לפי ספרות חז"ל[1], הם נולדו בשנת ב'רכ"ח.

הרמב"ן, בפירושו לסיפור לידת התאומים, מביא מדבריו של רבי נחוניא בן הקנה, המספר כי פרץ מייצג את הלבנה, הנפרצת ונחסרת לעיתים, וזרח את החמה, הזורחת. לפי פרשנות זו, זרח ופרץ מייצגים שני כוחות הפעילים תמיד בתוך העם היהודי, הכוח היציב והקבוע של זרח מול הכוח התוסס והפעיל, המחפש מאבק מתמיד, המיוצג בידי פרץ.

פרץ הוא אביו של חצרון והוא הראשון בשושלת רבת דורות המוליכה, לפי ספר דברי הימים וסוף מגילת רות, מיהודה אל דוד המלך.

בניו של זרח הם זמרי, איתן, הימן, כלכל ודרע, ונכדו מאיתן הוא עזריה.

הדמות המוכרת ביותר שיצאה מזרח היא עכן שהעז למעול בחרם שהטיל יהושע לאחר כיבוש יריחו. על-פי המדרש התנגד שבט יהודה כולו להסגרת עכן בידי יהושע, ורק לאחר הפצרות רבות של יהושע כלפי זקני השבט, עכן הסגיר את עצמו.

Tamar giving birth
לידתם של פרץ וזרח. את פרץ רוחצים בתחתית התמונה

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו סדר עולם זוטא פרק רביעי; סדר הדורות אלף השלישי
איסור משכב עם אשת הבן

איסור משכב עם אשת הבן או איסור משכב החם עם כלתו, הוא אחד מחמישה עשר איסורי עריות שנמנו בפרשת אחרי מות, שהעונש על העובר במזיד על כל אחד מהם הוא כרת, ובשוגג - הבאת קרבן חטאת לבית המקדש. יתר איסור זה על איסורי עריות אחרים, שהעובר עליו בנוכחות שני עדים שהתרו בו על הצפוי לו אם לא יימנע מהמעשה, דינו מוות, כמבואר בתורה בפרשת קדושים, ופירשו חכמים שהכוונה להוצאה להורג בסקילה.

גניבת זרע

בשיח הישראלי, גניבת זרע היא כניסה להריון בעקבות יחסי מין שהגבר הניח שהם מוגנים מפני הריון, בזמן שהאישה התכוונה להרות מיחסי מין אלה (ובכך, לכאורה, השיגה את זרע הגבר במרמה). אף שבמושג נעשה שימוש במילה "גניבה", בדרך כלל אין מדובר בגניבה, אלא במצב של מרמה או הפרת חוזה.

דוד מלך ישראל חי וקיים

דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם הוא משפט שמקורו בתלמוד הבבלי כמילת קוד שנועדה להודיע על מולד הלבנה בזמן גזירת שמד. בליטורגיה היהודית התקבל המשפט כתוספת לברכת הלבנה. למשפט חוברו מספר לחנים, והוא הפך לשיר עממי בקרב יהודים.

יהודה (דמות מקראית)

יְהוּדָה הוא דמות מקראית בספר בראשית. בנו הרביעי של יעקב ואשתו לאה. צאצאיו הפכו לשבט יהודה, ועל שמו נקרא עם ישראל כיום בשם יהודים.

על פי הברכה שניתנה לו על ידי יעקב בצוואתו, "גור אריה יהודה", מקובל שדגלו וסמלו הוא האריה. נקרא "יהודה" כהודיה של אמו לאה לאלוהים על הולדתו "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (בראשית, כ"ט, ל"ה).

קורותיו מסופרים בפירוט בספר בראשית בפרקים ל"ח ומ"ג.

יהודה נחשב לדמות מרכזית, דומיננטית, ובעלת השפעה רבה על החלטותיהם של שאר האחים. אמנם, מקובל היה שהבכור היה זוכה למעמד הרם ביותר מבין האחים, אך בשל כשל בתפקודם של אחיו הבוגרים, ראובן, שמעון ולוי, זכה יהודה להיות בכיר האחים ומנהיג השבטים.

לפי ספרות חז"ל, נולד יהודה בט"ו בסיוון, ב'קצ"ה, בהיות יעקב אביו בן שמונים ושבע שנה. הוא הוליד את פרץ וזרח בגיל שלושים ושלוש, ומת בשנת ב'שי"ד או בשנת ב'שכ"ד.

מיילדות במקרא

המיילדות מתוארות בטקסט המקראי בצמצום, לרוב ללא ציון שמותיהן, תוך הדגשת תפקידן המקצועי בלבד. ניתן ללמוד על מלאכת המיילדות וחשיבותה, על המיומנויות המקצועיות שנדרשו מן המיילדות ועל יחס החברה אליהן באמצעות ארבעה סיפורי לידה המופיעים במקרא.

מעשה יהודה ותמר

מעשה יהודה ותמר הוא מאורע מקראי המורכב מכמה שלבים. תחילתו בנישואי יהודה בן יעקב עם בתו של שוּעַ (ועל כן כוּנתה בת שוע) הכנעני, שילדה לו את עֵר, אוֹנָן ושֵׁלָה. כאשר גדלו ילדיו, נשא ער אשה ושמה תמר. בעקבות חטאיו הוא הומת על ידי אלוהים, ואחיו אונן יבם את אשת אחיו. אולם בהשחיתו את זרעו כאשר קיים יחסי אישות עם תמר, מאחר שידע שהזרע שייוולד מכך יתייחס על שם אחיו ולא על שמו, המית אלוהים גם אותו. יהודה חשש להשיא את בנו השלישי לתמר פן ימות גם הוא, ובנימוק ששלה עוד צעיר, הורה לתמר שתשב בבית אביה עד שיגדל.

מרכזו של מעשה יהודה ותמר הוא בשלב השני: כאשר ראתה תמר ששלה לא נושא אותה לאשה כפי שהובטח לה, החליטה לעשות מעשה שיגרום לכך שיהודה ייבם אותה בלא ידיעתו. היא התחפשה לקְדֵשָׁה היושבת על פרשת דרכים, וכאשר יהודה עבר לידה, המציאה עצמה אליו כדי שיחשוק לבוא עליה והיא תהרה ממנו. ואכן כאשר עבר שם יהודה הציע לה לשכב עִמה, אך מאחר שלא היה לו אתנן לתת לה הבטיח שלאחר מעשה ישלח לה גדי עזים מצאנו. תמר דרשה ממנו לתת לה את חותמו, פתילו ומטהו כעירבון עד שיביא את גדי העזים. יהודה מסר לה ושכב עִמה, והיא הרתה מכך. לאחר מכן הסירה את בגדי הקדשה ושבה ללבוש את בגדי אלמנותה. כעבור זמן מה שלח יהודה גדי עיזים לתת לקדשה בשכרה, וכדי שתשיב לו את ערבונו, אולם האישה לא נמצאה.

השלב השלישי בסיפור מתרחש כעבור שלושה חודשים, כאשר הוכר עוברה של תמר, וריננו הכל אחריה שזנתה. כשנודע הדבר ליהודה הורה להוציאה לשריפה, כפי שהיה מקובל לעשות אז לאשה שזינתה (על פי חז"ל היה זה משום שתמר הייתה מצאצאי שם, ששימש ככהן, ובת כהן שזינתה נידונה על פי התורה לשריפה). אז הוציאה תמר את שלושת פריטי העירבון שלקחה מיהודה כשבא אליה, וביקשה לשלוח אותם אל יהודה באומרה: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה " (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ה). יהודה זיהה את הערבונות, ועל אף הבושה שמעשהו יתגלה, והקושי של אדם בעל עוצמה ושלטון להודות בשגיאות, מיהר יהודה והודה שטעה בפסק הדין הואיל והוא זה שבעלהּ ולא אדם זר.

השלב הרביעי בסיפור התרחש כעבור מספר חודשים, כאשר תמר כרעה ללדת והמיילדת הבחינה שתאומים בבטנה. כאשר אחד העוברים הושיט ידו מן הרחם, קשרה המיילדת חוט צבוע בצבע תולעת שני כדי לסמן שהוא הבכור. אולם לאחר מכן הוא השיב ידו אל הרחם, ודווקא אחיו פרץ ויצא לפניו מן הרחם. על כן נקרא הראשון פרץ, והשני, שעל ידו חוט השני הזוהר - זרח.

פרץ

האם התכוונתם ל...

פרשת וישב

פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב היא פרשת השבוע התשיעית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק ל"ז, פסוק א' ומסתיימת בפרק מ', פסוק כ"ג.

פרשת וישב פותחת את קובץ סיפורי יוסף ואחיו, שהוא החלק האחרון בסיפורי יעקב ומשפחתו ובספר בראשית בכלל. בפרשה זו מתחילים להשתלשל האירועים אשר יביאו לירידת יעקב ובניו למצרים, ובשלב מאוחר יותר לשעבודו של עם ישראל שם. עם זאת, כל אחד מן הפרקים בפרשה מהווה סיפור עצמאי שבו דמויות שונות והוא מתרחש במקום גאוגרפי אחר.

את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה. בשנים שבהן יום א' של חנוכה חל ביום ו', קוראים את הפרשה ביום ב' של חנוכה.

שנים עבריות ב'ר' - ב'רצ"ט

שנים עבריות ב'ר' (2200) - ב'רצ"ט (2299)

התחילו, על פי המסורת המקובלת של מניין השנים בלוח העברי המבוססת על סדר עולם רבה, בשנת 1562 לפנה"ס והסתיימו בשנת 1462 לפנה"ס לפי הלוח היוליאני.

תמר (אשת ער)

תָּמָר היא דמות מקראית, כלתו של יהודה, אשתו של בנו ער ויבמתו של בנו אונן. לאחר שסירב יהודה לאפשר לבנו השלישי לקיים את חובת הייבום כלפיה, התעברה תמר מיהודה בעורמה והפכה לאם ילדיו, פרץ וזרח. בין צאצאיה הבולטים נמנים אלישבע, בועז, דוד המלך ויואב בן צרויה.

סיפורה מופיע בספר בראשית, פרק ל"ח, בין סיפור מכירת יוסף לסיפור יוסף ואשת פוטיפר.

תמר (דמות מקראית)

האם התכוונתם ל...

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.