פרעות טריפולי, לוב (1948)

פרעות טריפולי, לוב (1948) התרחשו ב-12 ביוני 1948 בטריפולי בירת לוב בעקבות הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. נרצחו בהן 13–14 יהודים, אך בפעולות "ההגנה" כנגד הפורעים נהרגו לפחות שלושה ואולי אף עד 30 מהפורעים[1].

רקע

יהודים גרו בלוב, בעיקר בטריפולי, החל מהמאה השלישית לפני הספירה[2]. לפני מלחמת העולם השנייה הגיע מספרם לכמה עשרות אלפים ואף כי בעקבות שואת יהודי לוב ופרעות טריפולי, לוב (1945), המספר ירד, עדיין, ב-14 במאי 1948, יום הקמת מדינת ישראל, חיו בה כ-38,000 יהודים, מרביתם בטריפולי.

מספר ימים לאחר הקמת מדינת ישראל, החלו לנהור מצפון אפריקה הצרפתית אלפי ערבים מתנדבים, להצטרף לצבאות הערביים בארץ ישראל. דרכם מזרחה עברה בלוב, שהייתה אז עדיין תחת שלטון בריטי ונוכחותם בה הסעירה והתסיסה את ערביי המדינה. פניות יהודיות לממשל הבריטי, לנקוט באמצעי ביטחון בעוד מועד, זכו להתעלמות מוחלטת. ביום שבת, ערב חג השבועות, ה-12 ביוני 1948, נחתו על יהודי לוב, אשר טרם התאוששו מפוגרום 1945, פרעות חדשות.

הפרעות

ב-12 ביוני 1948, אספסוף ערבי, אשר התאסף ב"באב אל-חורייה", ה"קסבה" של טריפולי, מצויד באלות שסכיני גילוח תקועים בהן, מוטות ברזל, סכינים, גרזנים, קרדומים וכיוצא באלה, הסתער באלפיו על הרובע היהודי של העיר. הכוונה הייתה לחזור על הפוגרום של שלוש שנים קודם לכן ואף ביתר שאת, אולם הפעם, בניגוד לפרעות 1945, הפורעים הערבים נתקלו בהתנגדות עזה של ארגון ה"הגנה" בשערי הרובע. אנשי ה"הגנה" הפעילו כנגד הפורעים נשק קר וחם כאחד, כולל רימוני יד ובקבוקי מולוטוב. ההמון הערבי, שהופתע מעוצמת ההתנגדות היהודית, נתפס לבהלה, במיוחד כאשר נפוצו בקרבו השמועות שארגון ה"הגנה" בארץ-ישראל הצטרף כביכול לאחיו המגינים בטריפולי ונסוג כל עוד רוחו בו, בהותירו מאחוריו הרוגים ופצועים.

הרובע היהודי ניצל, אולם ההמון הפורע לא התפזר אלא שם פעמיו לחלקי העיר האחרים, הבלתי מוגנים, ושם פגע ביהודים בודדים, בזז, חמס והצית בתים, חנויות, בתי-עסק רבים ובתי-כנסת יהודיים.

כאן נכנסו גם הבריטים לפעולה, הכריזו על מצב חירום ופעלו להחזרת הסדר על כנו, וזאת בניגוד לאוזלת היד, שהפגינו בפרעות 1945. הם פעלו הפעם בנחישות ובתקיפות ופיזרו את הפורעים תוך שימוש אף בנשק חם. כתוצאה מכך נקטעו הפרעות באיבן. גם הניסיונות שנעשו למחרת היום, לחדש את הפרעות דוכאו באותה תקיפות.

על פי הנתונים הבריטיים הרשמיים, בפרעות נהרגו 13 יהודים ו-3 ערבים, נפצעו קשה 22 יהודים ו-13 ערבים, נפצעו קל 16 יהודים ו-38 ערבים, איטלקי אחד ושוטר. המקורות היהודיים טוענים למאזן נפגעים שונה, בעיקר מהצד הערבי: נהרגו 14 יהודים, נפצעו קשה 22, נפצעו קל כ-100 ונאנסה אישה אחת. כ-30 עד 70 ערבים נהרגו לפי גרסת ה"הגנה" ועשרות רבות נפצעו. הפגיעות ברכוש היהודי היו חמורות ביותר: מאות בתי מגורים נפגעו וכ- 1,600 יהודים נותרו ללא קורת גג ונאלצו למצוא מפלט ברובע היהודי, במחנה הפליטים "פורטו בניטו". עשרות משפחות נותרו ללא מקור הכנסה ונפלו למעמסה על הקהילה.

רשימת קורבנות מאורעות הדמים תש"ח (ה' סיון) – 1948 (12 יוני), סה"כ 14 קורבנות: בריגה ממוס, זרוק רג'ינה, חביב דוד, לוי אליהו, לוי אסתר, לוי חיים, לוי ציון, לוי רבקה, לוי רחל ור' תשובה יוסף (סוסו) (חסרים 4 שמות)[1].

בינואר 1949 הכירה בריטניה, דה-פקטו, בישראל ונתנה היתר ליהודי לוב לצאת אליה. כ-90% מהיהודים ניצלו זאת ועלו לארץ. 4,100 היהודים שנותרו גם לאחר מתן העצמאות ללוב ברחו ממנה אף הם, בעקבות פרעות נוספות שנעשו בהם ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים. כיום אין יהודים במדינה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מוריס רומני, יהודי לוב: דו - קיום, רדיפות, עלייה, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2017
  • יעקב חג'ג' - לילוף, תולדות יהודי לוב, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, תש"ס - 2000

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 יעקב חג'ג' - לילוף, "הפרעות בלוב (1967,1948,1945) רקע, מהלך, תוצאות ותגובות", באתר המרכז למורשת יהדות לוב
  2. ^ jewish-refugees-from-arab-countries - LIBYA, באתר Jewish Virtual Library
יהדות לוב

הקהילה היהודית של לוב מנתה ערב הקמת מדינת ישראל כ-38,000 איש ומרכזה היה בעיר הבירה טריפולי (לכן מכנים את עולי לוב בישראל "טריפוליטאים"). ריכוז נוסף וקטן יותר של יהודים התקיים במזרח המדינה, באזור בנגאזי וטוברוק. מספר מסוים של יהודים הגיעו אף לפנים המדינה, קרוב למדבר סהרה, יהודים אלה התבדלו מסביבתם והתגוררו בשכונות נפרדות, חלקם הקטן, אף באזורים מרוחקים, במערות חצובות בקרקע כדי להתבדל, להישמר מפרעות ולשמר את החברה היהודית. מתחילת שנות ה-40 ובייחוד בסופן, ועד תחילת שנות ה-50, רוב הקהילה עלתה לארץ ישראל או היגרה לאיטליה.

במהלך ההיסטוריה, עמים רבים עברו את ארצות צפון אפריקה במסעות כיבוש. היהודים שהתגוררו בערי החוף טריפולי, בנגאזי וקירני, לעיתים הושמדו או הוגלו. חלק קטן מהיהודים נדחקו מפנים המדינה לאזורים מדבריים על מנת לשמור על יהדותם. יצחק בן צבי כתב על יהדות לוב: "יישוב קדמון מושרש, שהחזיק מעמד בתנאים קשים ושמר על צביונו ואופיו בתוך המסגרת הכללית של האומה".

לאחר גירוש ספרד ופורטוגל, הגיע ללוב גל יהודים-ספרדים נוסף שהוטמע בקהילה אשר השפיע תרבותית ודתית על החברה היהודית.

בשנים 1911–1943 איטליה כבשה ושלטה בלוב, לוב הפכה לחלק מ"איטליה הגדולה", מאות אלפי איטלקים חיו ועבדו בשטחי לוב. התרבות האיטלקית הושלטה בלוב בתחומי החינוך, תרבות, מסחר, שפה וקולינריה.

על יהודי לוב עברה תקופה קשה במהלך השואה. בנוסף, בשנות השלטון הבריטי, משנת 1943 עד 1952 ולאחר מכן בשנות העצמאות של לוב, סבלו היהודים מהעם הלובי, שערך בהם פרעות, שהבולטות בהן התרחשו בטריפולי בשנת 1945 ובשנת 1948, פצע והרג ופגע ברכושם. היהודים התארגנו והפעילו הגנה עצמית.

לאחר הקמת מדינת ישראל, עלתה רוב קהילת לוב לישראל, אך חלק נכבד ממנה היגר לאיטליה. ברומא מהווים יוצאי לוב מרכיב מספרי וכלכלי חשוב בקהילה היהודית, הקהילה מחזיקה בבית כנסת ומוסדות. בשנת 1969, לאחר עלייתו של הקולונל מועמר קדאפי לשלטון, עזבו אחרוני יהודי לוב את המדינה לישראל ולאיטליה.

פרעות חלב (1947)

פרעות חלב הן פרעות שנערכו ביהודי העיר חלב שבסוריה, לאחר החלטת האומות המאוחדות על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל בכ"ט בנובמבר 1947.

בשנת 1947 פרצו בחלב פרעות אלימות נגד יהודים, במהלכן הרובע היהודי בעיר הוצת ועלה בלהבות. 75 יהודים נרצחו, מאות נפצעו, כ-150 בתים נהרסו וכמחצית מהקהילה היהודית נמלטה מהעיר. במהלך הפרעות ניזוק קשות בית הכנסת המרכזי של חלב, ששימש כמקום פולחן יהודי לפחות מהמאה ה-5.

פרעות טריפולי, לוב (1945)

פרעות טריפולי אירעו בנובמבר 1945, כאשר פשט המון ערבי על בתי-כנסת ובתי מסחר ברבעים יהודיים בטריפולי בירת לוב ובסביבותיה. בפרעות נרצחו 132 יהודים ומאות נפצעו, בעיקר נשים וילדים. נשרפו תשעה בתי כנסת, ו-813 בתי עסק יהודיים נהרסו. הפרעות נמשכו מ-4 בנובמבר עד להתערבות הצבא הבריטי, ששלט בלוב, ב-7 בנובמבר. הפרעות, שבוצעו בידי ערבים לובים, עוררו זעזוע בקרב הקהילה היהודית בלוב וקיבלו הד גדול גם בשאר העולם היהודי.

הפרעות, שפרצו בעיר טריפולי, התפשטו גם לערים ועיירות שסביבה. כך, התחוללו פרעות גם נגד יהודים בעיירות א-זאווייה, סוק אל-ג'מעה , עמרוס, זנזור, תאג'וראא ועוד.

הפרעות התרחשו על רקע מלחמת העולם השנייה, עליית הלאומיות הערבית בלוב ומצב כלכלי מתדרדר. יחידה עברית שהשתייכה לצבא הבריטי ונכחה בלוב בזמן הפרעות, דיווחה לראשי הקהילה שראשי הצבא הבריטי בלוב הם שהסיתו ואף עודדו את ההתקפה על הקהילה היהודית.

פרעות קהיר ואלכסנדריה (1945)

פרעות קהיר ואלכסנדריה אירעו ב-2 וב-3 בנובמבר 1945 כחלק מגל האלימות שכוון נגד יהודים בעולם הערבי. הפרעות פרצו על רקע מלחמת העולם השנייה ואנטישמיות שפשטה במצרים במהלכה, בעקבות עליית כוחה של לאומנות מצרית ועוינות כלפי המערב, וכחלק מיום הפגנות נגד הצהרת בלפור. המהומות פרצו ב-2 בנובמבר, ובמהלכן נהרגו 6 או 10 יהודים ונפצעו 350. נשרפו בתי כנסת, בית החולים היהודי, בתי אבות, ונבזזו למעלה מ-100 בתי עסק יהודיים. המהומות נגד יהודים התגלגלו גם לפגיעות במיעוטים אחרים כולל קופטים, יוונים ואירופאים.

הפרעות של שנת 1945 סמנו את תחילתה של תקופה קשה עבור יהודי מצרים. ב-2 בדצמבר 1947 פרץ גל פרעות נוסף בקהיר, כחלק מהפגנות של ארגונים אסלאמיסטים ולאומניים במחאה על החלטת החלוקה של האו"ם. הפרעות נמשכו יומיים ונהרסו במהלכם בתי עסק יהודיים רבים. גם במקרה זה הפרעות נגד יהודים התגלגלו להיות גם כנגד מיעוטים נוספים כגון הקופטים והיוונים. ביוני 1948 פצצה התפוצצה ברובע היהודי-קראי בקהיר והרגה 22 יהודים. חודש לאחר מכן נערכו התקפות דומות על בית כנסת בקהיר וחנויות יהודיות, ו-19 יהודים נהרגו. בספטמבר של אותה שנה רימונים הושלכו ברובע היהודי בקהיר, 9 יהודים נהרגו ו-20 נפצעו. לאורך כל אותה שנה התרחשו מקרים רבים של תקיפה של יהודים, ועל פי דיווח מהתקופה מספר ההרוגים והנעדרים הכולל עמד על כ-150 יהודים. חוסר ביטחונם האישי של יהודי מצרים במהלך כל שנות ה-50 גרם להגירה המונית ממנה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.